מנהגי חודש ניסן

צריך ליתן מעות חיטין לצורך העניים, ובזוה״ק החמיר מאד במי שאינו נותן לעניים במועדים. וז"ל ותא חזי, בכלהו שאר זמנין וחגין, בעי בר נש לחדי ולמחדי למסכני, ואי איהו חדי בלחודוי ולא יהיב למסכני, עונשה סגי, דהא בלחודוי חדי ולא יהיב חדו לאחרא. עלה כתיב: וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. ומי שאינו משמח לב העניים והאומללים אין זו שמחת החג אלא שמחת כריסו. ומעיקר הדין יכולין לכפות על זה.

היות וכל החודש הוא ימי שמחה לישראל, לפי שבאחד בניסן הוקם המשכן ושנים עשר נשיאים הקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח במשך שנים עשר יום, יום אחד לכל שבט ושבט וכל אחד היה עושה יום טוב ביומו, ולמחרת שהוא יום י"ג בניסן היה אסרו חג שלהם, ויום י"ד בניסן הוא ערב פסח, ולאחר מכן שבעת ימי הפסח, ויום כ"ב הוא אסרו חג של פסח, ובנין בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו יהיה ביום טוב של פסח וחנוכת בית המקדש שתהיה נמשכת שבעת ימים תתקיים לאחר הפסח, מפני שאין מערבים שמחה בשמחה.

מנהג טוב ויפה לקרות בכל יום החל מראש חודש ניסן פרשת הנשיאים של אותו יום, כי כל נשיא ונשיא היו לו סודות גדולים אשר המשיכו שפע הרוחניות כל אחד לשבטו, ובקריאת הפרשה הוא מעורר קדושת היום, וביום י"ג בניסן קורין פרשת בהעלותך עד כן עשה את המנורה.

משום שמצינו בזוה״ק (פר' בלק דף קצו ע"ב) שיש שלש שורות של נשמות שלא זכו עדיין להכנס לגן עדן והם עומדות על חומת גן עדן ומצפצפות כצפרים ומשבחים להשי״ת ומתפללים על חיי בני אדם שבעוה״ז, [ואמרו עוד בזוה״ק (שמות דף טז ע"ב) שאם לא בקשת המתים ותפלתם עבור החיים, לא היו מתקיימים אפילו חצי יום], וכיון שבימי ניסן ותשרי כל ישראל עסוקים במצוות, על כן הם בשמחה. וזהו הזמן לבקש עליהם רחמים, שיוכלו ליכנס לגן עדן, ורק בחודשים אלו הם עומדים על החומה, ע״ש.

יתן שלשה פרוטות לצדקה, בעד מנוחת אביו או אמו או שאר קרוביו, ולומר הבקשה לעילוי הנשמות ותחת יום שבת יפריש ביום ראשון, ובשנים עשר יום יהיה כחשבון 36 פרוטות כמנין פעמיים ח"י, וביום י"ג יפריש שלשה ויהיה כחשבון ט"ל כי ט"ל אורות טליך, ואם יוסיף ביום י"ד יהיו כחשבון מ"ב כנגד שם מ"ב של "אנא בכח" וכו' ויאחז המעות בידיו ויקרא "אנא בכח" וכו', ואח"כ יאמר "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון" וכו' ומזמור "הללויה הללו את ה' מן השמים" ואחר כך יתן המעות לעניים.

אין גוזרים תענית ציבור.

תענית יחיד מותר להתענות, כגון ביום הפקודה של אביו או אמו, חוץ מיום ראש חודש ניסן ושבעת ימי חג הפסח ויום אסרו חג. והאשכנזים מחמירים בכל חודש ניסן.

אין אומרים מזמורים אלו משום שנאמר בהם "צרה" ואין להזכיר יום צרה בכל חודש ניסן שהם ימי גאולה ושמחה לישראל.

נוהגים שלא לומר צדקתך בתפילת מנחה.

ראוי לעשות כן קודם הפסח, והוא כדמיון מה שעשו בבית המקדש, שלבנוהו וסיידוהו אחת בשנה לפני הפסח.

מן הדין אין איסור באכילת מצה אלא בערב פסח. מכל מקום יש נוהגים שלא לאוכלה מר״ח ניסן, ויש נוהגים שלשים יום קודם הפסח.

שלושים יום קודם הפסח, והיינו מיום פורים עצמו, לפי שהוא שלושים יום קודם החג. אולם אין זה חיוב גמור, ומותר לתלמיד חכם להמשיך בלימודו במקום שלבו חפץ, ומכל מקום מורי הוראות לרבים או הנותנים שיעורים צריכים לחזור על הלכות אלו להיות בקיאים בהלכות אלו כדי שידעו להשיב לשואלים כראוי.

שבת מברכים דחודש ניסן היא חשובה וקדושה מאד כי יש בה את השורש והכח של כל החודש ומתברך כל אותו החודש מקדושת השבת, והואיל וחודש ניסן הוא כולו בחינת ראש חודש לכל חדשי השנה נמצא שכל השנה מתברכת, ולכן ידקדק בה מאד וישתדל ללמוד בה פנימיות התורה כי חודש ניסן הוא שורש ואב לכל חודשי השנה.

גם למקפידים שלא להתענות אחר המולד, מ"מ בערב ר"ח ניסן שרי לפי שר"ח ניסן עצמו, יום תענית הוא דבו ביום מתו נדב ואביהוא.