רבי נתן צבי פינקל זצ"ל חייו ופעליו • כט' שבט
כט' שבט התשפ"ג | 20.2.2023 | 11:15
נולד, שנת תרי״ט, בעיירה הליטאית ראסיין, לאביו רבי משה פינקל, מנכבדי המקום. בגיל רך מאד מתו עליו ההורים ואחד מקרובי המשפחה, בעיר וילנא, אספו לביתו וגידל אותו לתורה. בגיל חמש עשרה כבר יצא לו שם של למדן ובעל מחשבה. רבי מאיר באשיס, חתנו של הרב דקלם רבי אליעזר גוטמן, בחר בו לחתן לבתו מרת גיטל, והסמיכו על שולחנו שנים אחדות, בכדי שיוכל לשקוד על תורתו באין מפריע.
בהיותו מבורך בלשון למודים, נהג רבי נתן צבי האברך, לצאת מפרק לפרק אל ערי הסביבה, ולדרוש ברבים, לעורר את הלבבות. פעם אחת נזדמן לראסיין, עיירת מולדתו, והרב המקומי רבי אלכסנדר משה לפידות - ממקורביו של רבי ישראל סלנטר - שהקשיב לדרשתו, הכיר בו כח עולה, והציע לפניו שיתוודע אל חכם המוסר רבי שמחה זיסל זיו, המתגורר בקלם עירו.
כיון שהתקרב אליו, התרשם רבי נתן צבי רושם עמוק מאישיותו ומרעיונותיו, וכפי שנמסר לא נתן שינה לעיניו אחרי שיחתם במשך לילה שלם, ובנחל דמעותיו הרטיב את הכר ששכב עליו, עד שהאיר היום והוא נהפך לאיש אחר. בעקבות חוויה זו, הכתיר את רבי שמחה זיסל לרב מובהק שלו, והחליט להקדיש את חייו לעליה במוסר ולהפצת תורתה בעולם.
עוד בשנת תרנ״ז יסד, לבקשת הרידב״ז, את הישיבה בסלוצק והעמיד בראשה את רבי איסר זלמן מלצר (ומישיבה זו צמחה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ישיבת קלצק, היא לייקווד בימינו, בראשות תלמידו רבי אהרן קוטלר). ה"סבא" סייע לרבי שמעון שקופ, כשיסד ישיבותיו במאלטש ובברייגסק, לייצב את הרוח החינוכית ושלח מתלמידיו לכהן בהם משפיעים מוסריים. בתרס״ט הוקם בעיר סטוציין הסניף של סלובודקה, ונקרא בשם "ענף כנסת ישראל", שבראשו עמד תלמידו רבי יהודה לייב חסמן; סניף אחר בשם "תורת חסד" הוקם בלב יהדות פולין, בלודז', ושימש מעוז ראשון למוסר בסביבה זו, גם תלמידו רבי פסח פרוסקין, הקים את הישיבה בשקלוב, בהשראת ה"סבא" ובעזרתו, עוד יזם ה"סבא" ויסד ברחבי רוסיה, באמצעות חניכיו שהתפזרו למקומות שונים אחרי שסיימו ללמוד בסלובודקה, עשרות ישיבות קטנות (מכינות) אשר איכלסו אלפי תלמידים בגיל הנעורים שהתכשרו ללמוד בישיבות.
בקיץ שנת תרפ״ה, אחרי שנסתבבו הסיבות להעלות חלק גדול מישיבת סלבודקה לארץ־ישראל, הצטרף רבי נתן צבי לעולים, השתקע בחברון, ובדרך זו הגשים משאת נפשו מימים ימימה. במשך שנים רבות נהג בכל ערב יום הכיפורים לקבל על עצמו שיתנחל בארץ־ישראל.
בליל כ"ט שבט תרפ״ז, במעמד תלמידיו הנאמנים, שהוזעקו בשעות האחרונות, ובנו רבי אליעזר יהודה פינקל שבא מישיבת מיר לבקרו, פרחה נשמתו לגן עדן.
הסבא מסלובודקה קרא פעם לאחד הבחורים והשמיע באוזניו כמה דברי מוסר שצריך היה להשמיע באזניו. כעבור שבוע קרא שוב לאותו בחור, ושוב אמר לו אותם דברי מוסר ממש שכבר אמר לו שבוע קודם לכן.
תמה הבחור והעיר: והלא אותם הדברים כבר אמר לי הרב לפני שבוע?...
ענה לו הסבא מסלובודקה: וכי כאשר תהיה בתחנת הרכבת בלונדון, תעמוד שם על הפסים והרכבת תתקרב והקטר ישמיע צפירה כדי שתזוז מן המקום, כלום תאמר גם אז ששמעת כבר אתמול את קול הצפירה?!... (הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ״ל "שאל אביך ויגדך" (ירושלים תשמ״ה) ח"ב, ע' רנ״ה)
סח הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל שפעם בליל שבועות לאחר שהתלמידים למדו כל הלילה, והגישו להם קפה ועוגות, ורקדו ושרו, כנהוג, בא רנ״צ וטען לפניהם, כי יתכן שכוונתם בזה שניעורו כל הלילה היא לשם אכילת העוגות והקפה והבילוי בשירה וריקודים. כשר׳ איסר זלמן הביע לפניו את תמהונו על דבריו אלה, הוציא רנ״צ גמרא והראה לו את הסיפור במר עוקבא שרצה לנהוג אבילות על גיסו, ואמר לו רב הונא: "צודנייתא בעית למיכל", כלומר, כוונתך לאכול את סעודת האבלים (עי׳ מו״ק כ.). ואם מותר לחשוד במר עוקבא בכך, על אחת כמה וכמה שאפשר לנו לחשוד בעצמנו על כוונות כאלה. (תלמידו הרב דוב כץ ז״ל "תנועת המוסר" (ירושלים תשנ”ה) ח״ג, ע' 176)
למרות מאמציו הרבים של הסבא מסלבודקא להסתיר את גאונותו (כמעט ולא נראה רוכן על הגמרא), העיד הגאון ר׳ משה מרדכי אפשטיין זצ״ל, כי כל הש״ס עם פירוש רש״י היה שגור על לשונו. הגאון ר׳ יעקב קמינצקי זצ״ל נהג לחזור באזני הסבא על שיעוריו של ר׳ ברוך בער, ותמיד סמרו שערותיו לרינונים שכאילו אין הסבא יודע ללמוד. ("רבי יעקב" (ירושלים תשנ"ו) ע' 72)
הסבא מסלבודקא רבינו הגה״צ רבי נטע הירש פינקל זצ״ל, הביא ראיה שה"מוסר" דוקא, הוא תבלין ליצר הרע ־ ממה שאמרו (בבא בתרא ט״ז ע״א) "אף אתה תפר יראה וגו', ברא הקב״ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין". הרי שהתבלין הוא ה׳יראה׳ שבתורה. כ״ט שבט אבל באמת היה ה"סבא" גאון בתורה, כרבותיו ־ ידע כל שלחן ערוך "אורח חיים" בעל פה, על מפרשיו, והיה ניגש לבימה בעת ה׳ריתחא דאורייתא׳, כשהאריות שבחבורה התנצחו ביניהם בהלכה, ומטפחתו בידו, והיה מתערב בפלפולם במלים קצרות ומכריע התנצחותם בראיות מוכחות. ודוקא "חילו לאורייתא", העניק משנה תוקף לדרישת לימוד המוסר, ושילובם העלה את רמת הישיבה הקדושה, מעלה מעלה בתורה ויראה. (הגאון רבי אלעזר מנחם שך זצ״ל "שמושה של תורה" (ב"ב תשנ״ח) ע' קצ״א)
ראשית גוים עמלק
פעם אחת ישב הסבא מסלבודקא עם כמה מתלמיריו, וביניהם היו ר׳ אברהם קלמנוביץ ז״ל ור׳ אייזיק שר ז״ל ור׳ אהרן קוטלר ז״ל, ושוחחו אם יש ליהורי ללמור משהו מהנכרים, והיה שם אחד הבחורים שגר בברלין, ואמר שבוודאי יש ללמוד מהנכרים אם יש בהם דבר טוב, ולמשל את דרכי הנימוס שיש בברלין, וכולם ישבו ושתקו.
ופתח הסבא מסלבודקא בדברים במעלת קדושת ישראל, ומרוב מעלתם אין להם מה שילמדו מהנכרים כלום! וכשגמר את דבריו נתפזרו התלמידים, ואותו בחור יצא עם ר׳ אהרן, ואמר לו שהוא נשאר בדעתו, שאעפ״י שמעלת קדושת ישראל גדולה עד למאד, אבל בברלין יש מה ללמוד מנימוסיהם.
ולימים, בעת שר׳ אהרן זצ״ל כיהן כראש ישיבה באמריקא, וכבר עברו עשרות שנים מאותו מעמד, לפני שנכנס לומר את שיעורו בישיבה ניגש אליו יהודי אחד אמר לו, דבר לי אליך עכשיו, ואולי תתפנה אלי לכמה דקות, ונכנס ר׳ אהרן אחריו לחדרו, ואמר לו שמי כך וכך הוא, הזוכר אתה שלמדנו יחדיו בסלבודקה.
פעם אחת ישבנו עם הסבא זצ״ל, ושוחחנו אם יש מה ללמוד מהנכרים, והסבא זצ״ל אמר שאין מה ללמוד, ודיבר בגדולת מעלת קדושת ישראל, ואני יצאתי איתך ואמרתי לך שאעפי״כ יש מה ללמוד מנימוסיהם של הגויים בברלין, ועכשיו אראה לך מנימוסיהם, ופשט את החליפה שהיתה עליו, וראה הראש ישיבה שהוא קטוע.
וסיפר לו, שאנשי ברלין "המנומסים בדרכיהם", זה מה שהם עוללו לי, ולא רק שחתכו לי את היד שלא בהרדמה, אלא שעמדו כמה גרמניים ונהנו מעוצם צעקותי מהיסורים שלי, כך הייתי צריך ללמוד על בשרי את נימוסיהם של אנשי ברלין ימ״ש.
וסיים "ראשית גויים עמלק ואחריתם עדי אובד", שהכוונה, שראשית בתחילה הם אנשי העמלק נראים כמנומסים, אבל אחריתם כשבודקים אותם היטיב, רואים שהם עדי אובד שהם מסוגלים לעשות מעשים של עדי אובד, וזה הייתי צריך ללמוד על בשרי, מה שהסבא זצ״ל ראה את אחריתם כבר מתחילתם.
וסיפר לו ר׳ אהרן זצ״ל שר׳ משה מרדכי אפשטיין זצ״ל הרבה שנים לפני השואה, היה בברלין, וראה באחד הפרדסים ישב גרמני אחד וליטף ונישק את כלבו, עמד ר׳ משה מרדכי ואמר לתלמידיו בזה״ל, "זובחי אדם עגלים ישקון", שבל נחשוב שאותם שמנשקים את העגלים והכלבים, מפני שהם אנשים שמרחמים על בעלי חיים, אלא שאותם אנשים שנראים כמרחמים על בעלי חיים, הם הם יהיו זובחי אדם.
וכשאמר דברים הללו לא הבינו אותו, אבל אח״כ ראו עד כמה צדק בדבריו, שאותם מנומסים וכאילו רחמנים - מנשקי ומלטפי הכלבים, הם זבחו מליוני אנשים בצורות אכזריות שלא נשמעו כמותם. (רבי שלום שבדרון זצ"ל לבה שלום וירא עמוד קס"ה)