רבי דוד הלוי מלבוב • ליומא דהילולא כו' שבט
כו' שבט התשפ"ג | 19.2.2023 | 12:00
הגה״ק רבי דוד הלוי נולד בשנת שמ״ו בעיר וואלדמיר שבגליל וואהלין, לאביו הגאון רבי שמואל הלוי ממנו שאב את רוב חכמתו, וכן למד אצל אחיו הבכור הגה״ק רבי יצחק אב״ד חעלמא, בגיל צעיר כבר יצא שמו כגאון וצדיק, ורבינו הב״וז ששמע את שמעו לקחו אחר כבוד לחתן לבתו, לימים בשנת שע״ח עבר לכהן כאב״ד בעיר פאטליטשא הסמוכה לראווא, כעבור זמן העתיק את מושבו לעיר הגדולה פראג שם כיהן כרב ואב”ד כעשרים שנה, לאחר מכן קבע את מושבו בק״ק אוסטראה אולם לדאבון לבו לא ארכו ימי השלווה בה, ומחמת גזירות שנת ת׳יח ות״ט הוכרח לברוח מעיר לעיר עד שבשנת תי״ד כיהן כאב״ד לבוב, שימש כאחד מראשי ועד ארבע ארצות עד יום כ״ו בשבט שנת תכ״ו ומנו״כ בעיר לבוב.
הבעש״ט ז״ל אומר שהט״ז והש״ך הם הפוסקים האחרונים, ועל כן לראות שלא לעבור על דעתם, כי אם להחמיר אבל לא להקל נגדם, כי אם בצירוף איזה טעם באופן שגם הם היו מסכימים להקל, כגון בהפסד מרובה. (שארית ישראל עמוד קיז)
מסופר על רבינו ה׳טורי זהב׳ ז״ל בענין זה, אחד בא לפניו לבקש שילוה לו שקל אחד, ולא היה לו שקל מזומן ויתן לו את גביע הכסף אשר יקדש בו למשכנו וללות עליו שקל אחד, וכשיביאו לו בערב שבת קודש שכירות השבוע יפדנו, וילך האיש וילוה עליו שני שקלים, ובשלוח הרב שקל לפדות את הגביע אמרו לו כי שני שקלים לוה עליו, והרב, לא די שלא כעס עליו, עוד נתן תודה לה׳ שזיכהו לעשות המצווה בשלימות, ואמר כי בוודאי היה צריך האיש מאוד לשני שקלים, רק מפני הבושה וכדומה לא ביקש רק אחד, ואילו היה לי שקל מזומן והלויתי לו היה נצרך האיש לבקש מוצא עוד לשקל אחד ואולי לא היה מוצא, אבל עכשיו קיימתי המצוה בשלימות.
פעם אחת היה הט״ז עוסק ליישב קושיית התוספות ובאתה אשה אחד ובכתה עבור בנה שהוא חולה ר״ל, והשיב לה שהוא נותן התירוץ הזה שתירץ קושית התוספות לבנה, שבזכות זה יתרפא, ותיכף נתרפא, הרי שבכח חידושין דאורייתא החולים מתרפאין, וזהו (תהלים קי״ט צ״ז) ׳כל היום׳ שאני עוסק בתורה ׳היא שיחתי׳ היא התפילה שלי, שעל ידי הלימוד אני ממשיך הישועות כמו על ידי תפילה. (חקל יצחק שבועות)
הרה״ק מאפטא זי״ע היה רגיל ללמוד טו״ז, ואמר כי הבחין שכל סעיף קטן בט״ז מכוון גם על פי קבלה ודרך הנסתר, אולם בסעיף קטן אחד לא הבין כיצד משתלבים דבריו על פי קבלה, ובלילה לאחר מכן נגלה אליו הט״ז ואמר לו שאת הקטע הזה כתב בעת גזירות ת״ח ת״ט, ומכיון שלא היה לו אז הרחבת הדעת, לא יכל לכתוב באופן שיתאים גם עם חכמת הנסתר.
הרה״ק מצאנז זי״ע אמר שהוא מתפלל להשי״ת שיוכל לעבדו כמו שהגה״ק בעל ׳טורי זהב׳ זצ״ל עבד את השי״ת.
הטו״ז היה חתנו של הג״ח, והיה הב״ח מכירו עוד בימי בחרותו של הט״ז, ומעשה היה בעת ששימש ברבנות בעיר בעלזא, אזי הטו״ז שהיה עדיין בחור התאכסן
במעזיבת אצל כפרי אחד, פעם התעוררה שאלה בבית הכפרי על כשרות ריאה, וביקשו הכפרי שילך עם הריאה אל הב״ח לשאול אודות כשרותה, ועטף את הריאה בנייר, ויהי כשבפתח הב״ח את עטיפת הנייר ראה שנכתב שם באריכות דברים בהלכה האם להכשיר את הריאה או להטריפה, קרא הב״ח לכפרי ושאלו, מי כתב את הדברים הללו והשיב שבחור אחד המתאכסן אצלו ומדבר כל היום דיבורים שאנו לא מבינם כלל וכלל, (כי הטו״ז היה לומד לכל הזמן, והכפרי לא הבין מדבריו אף תיבה אחת), הוא זה שכתב זאת, אמר לו הב״ח, שוב לביתך ותשוב אלי יחד עם הבחור, בא הטו״ז לפניו ושוחח עמו בלימוד, ולאחר מכן הכניסו לישיבתו, ולבסוף לקחו להיות חתנו.
לאחר מאה שנה מהסתלקותו של ה׳טורי זהב׳, הוכרחו לפתוח את קברו, והעיד הגה"ק רבי יוסף שאול נאטאנזון אבדק״ק לעמבערג זי״ע, שהיה גופו הטהור שלם ממש, וצורתו היתה כמו בחיי חיותו.
$בני ישראל נקנסו שלא לאכול גיד הנשה כל ימי חייהם ועד סוף כל הדורות, בכדי שיהיו מלומדים בעזרה וחשיבות לזולת#
נביא בקשר לזה את המעשה הנפלא שהיה עם רבינו הט"ז זי"ע ממנו למדים הנהגה מופלאה, איך אפשר לוותר על כל הדרגות וההשגות הגבוהות בכדי לעזור ליהודי בעת מצוקתו.
מעשה זה אירע לפני כ-350 שנה באירופה. באותם ימים אירעו אירועים קשים הידועים עד היום בשם ״גזירות ת״ח ות״ט״. במשך שנים של פרעות שעשו בני עשו ביהודים, נחרבו למעלה מ-750 קהילות ונהרגו כחצי מליון יהודים, וכמליון יהודים נאלצו לברוח ממקום מגוריהם לארצות אחרות. אחד מאותם יהודים היה רבינו הט״ז שנאלץ לברוח יחד עם בני משפחתו.
ביום מן הימים הגיע הט״ז למקום נידח ולא מוכר. שם אף לא אחד מאנשי הקהילה המקומית הכירו ולא ידע שמדובר בגדול הדור. נכנם הוא לבית הכנסת וראה את ספרו ״טורי הזהב״ במדף, ואף לא אחד מן המתפללים והלומדים ידע שזה ספרו. הוא שמח מאוד והודה לקב״ה על ההזדמנות שיצר עבורו בעיירה החדשה, כי שנים רבות היה מצר על הכבוד הרב והפרסום הגדול שהיו מנת חלקו, בשל היותו מוכר כגדול בתורה. תמיד שאל את עצמו, מתי יוכל לקיים את הפסוק: ״והצנע לכת עם אלוקיך״ (מיכה ו, ח). והנה נפלה בחלקו הזדמנות, אמנם מאונס, אך הזדמנות פז לחיות כאחד האדם, פשוט ורחוק מגינוני כבוד ומעמד רבני. וכך היה יושב בפינה רחוקה בבית המדרש ולומד תורה בצניעות ולשם שמים.
בחלוף שבועיים להגעתם לעיירה, פנתה אליו הרבנית, וסיפרה לו כי אזל מזונם, וכי חייב למצוא פרנסה, שלא ירעבו ללחם. והיות ששמש בית הכנסת, תלה כמה ימים קודם לכן מודעה ובה כתב כי דרוש מנקה לבית הכנסת. הלך הט״ז ופנה אל השמש, והציע עצמו לעבודה כמנקה. על אף שלא היה מורגל הט״ז בעבודה כזו, נכנס חיש למגפיים והחל לנקות את בית הכנסת. תוך כדי ניקוי בית הכנסת, ראה את ארון הקודש שהוא מכוסה שכבה עבה של אבק ולכלוך. מיד עצר, נשכב על הארץ והחל לשפשף ולמרק את ארון הקודש, שזמן רב לא זכה לניקיון כזה, מלמטה למעלה. תוך כדי צחצוח הארון, נכנס השמש, ראה את בית הכנסת מלוכלך ואילו את ארון הקודש מבריק ובוהק. גער בט״ז על שלא עשה עבודתו נאמנה, ובו במקום פיטר אותו, לאחר ששילם לו מס׳ פרוטות על עבודתו. ״אין לי צורך בך יותר כי אינך יודע לעשות ספונג׳ה״ אמר השמש לרב, ושלח אותו לדרכו.
הלך הט״ז לביתו שמח מאוד בחלקו, שיש לו מעט כסף לקנות מזון לו ולרבנית. ועוד יותר שמח שהצליח להתפרנס, אמנם רק מעט, אך מבלי לחשוף את זהותו.
חלפו עוד מספר ימים, ושוב פנתה אליו הרבנית בבכי, כי אזל הלחם בבית. הלך לבית כנסת אחר וגם שם הציע עצמו כמנקה. אך גם שם לא ״הצליח בתפקידו״, כי לא היה מורגל בעבודת הניקיון כי ״כל כולו רק תורה״ ומיד פוטר. קיבל מספר פרוטות, ומהן התקיימו תקופה בדוחק רב תוך שהוא ממשיך ללמוד תורה.
יום אחד, בעודו הולך ברחוב, שקוע כל כולו בהרהורי תורה, פגש אותו לפתע אחד מתלמידיו, שהתגלגל גם הוא למקום. הזדעזע התלמיד ממראה רבו הנערץ הלבוש בגדים כאחד העם. פנה אליו וקרא לו בקול ״רבי ומורי!״ השתיק אותו הט״ז מיד, וביקשו שלא יחשוף ברבים זהותו. ״הרשה לי לפחות לספר כי אתה רק תלמיד חכם, ע״מ שיתנו לך בקהילה תפקיד כמגיד שיעורים או משהו, ע״מ שתוכל להתפרנס כראוי״. ״אתה תלמידי ועליך לשמוע בקולי - אוסר אני עליך לספר מי אני״ - השיב לו הט״ז בתקיפות, תוך שהסתכל לתוך עיניו. ״יש לי תכנית חיים לעבוד את הקב״ה בצניעות עד יומי האחרון במקום הזה, ואל תקלקל לי את התכנית״, הוסיף.
״אומר רק שאתה קרוב של הט״ז״, ניסה התלמיד. ״בשום פנים ואופן״- ציווה הרב. פנה התלמיד לדרכו שבור ורצוץ, כי מחד - ראה את רבו מושפל וחי בדוחק, אך מאידך - לא היה יכול להפר את מצוות רבו, שלא לספר לאיש דבר על זהותו.
עברו להם הימים, ושוב דמעות הרבנית זלגו על כי אין אוכל בבית. הט״ז יצא לרחוב לחפש עבודה, והנה נתקל במודעה כי מחפשים ״מנקר״ (שתפקידו להוציא אחרי השחיטה את החלב וגיד הנשה מהבהמה). מיד, ניגש לאזור האטליזים בשכונה היהודית, פנה לראש הקצבים והציע עצמו לעבודה. חסכים לקבלו, והחל מיד לעבוד. עבודתו נמשכה כל יום שלוש שעות בלבד. שטח הט״ז כי מצא עבודה זו שתאפשר לו להמשיך וללמוד תורה במקביל, בשאר שעות היום. ועוד שמח, על כך שלא נאלץ לחשוף ברבים את זהותו. פעמים רבות, בהם השוחטים היו מתלבטים לגבי הבהמה השחוטה האם היא כשרה או טרפה (אם הריאה מנוקבת או לא) היו פונים הם לרב הקהילה, אך הלה, היה נוטה לפסול כמעט כל בהמה המובאת בפניו. רב הקהילה התגלגל גם הוא לאזור, כי ברח ממקומו. היה הוא תלמיד חכם, אך לא בקיא לחלוטין בדיני שחיטה. הוא מונה לרב בשל היותו ת״ח ומאונס הנסיבות, אך היות ולא היה בקיא מספיק בהלכות שחיטה, העדיף לפסוק לחומרא ע״מ שלא להיכשל בהאכלת טריפות ומאכלות אסורים. השוחטים התמרמרו על המצב, כי נגרם להם אובדן ממון רב מכך. פעם אחת, עלה ספק לגבי בהמה שנשחטה, והתלבטו השוחטים מה לעשות, כי ידעו שאם יביאו המקרה לרב הקהילה, הוא יפסוק - סביר להניח – שהיא טריפה. על כן, סיפר אחד השוחטים, כי באזור המנקרים עומד יהודי פשוט העובד כאחד המנקרים. הוא אמנם לבוש בגדים פשוטים וכובע קסקט אך נראה על פניו שהוא תלמיד חכם. הציע לפנות אליו ולשאול לדעתו. לקחו השוחטים את הבהמה לט״ז ושאלו דעתו לגבי הספק שעלה להם. הסתכל הט״ז על הבהמה ובדק ומיד אמר: ״לא ברור לי מדוע אתם מתלבטים, זהו רמב״ם מפורש והבהמה כשרה למהדרין״. לקחו השוחטים את הבהמה לאחר שהודו לו והלכו לדרכם, שמחים מאוד על הפסיקה.
מאותו היום, החליטו השוחטים, כי כל ספק שיעלה לגבי שחיטת בהמה, הם יביאו בפני הט״ז לפסיקתו וכך היה.
היו מקרים רבים בהם קבע הט״ז שהבהמה כשרה והשוחטים שמחו על כך, כי עד כה נפסלו בהמות רבות, לגביהן התעורר ספק טריפה, שהובאו בפני רב הקהילה.
יום אחד, הגיע הגבאי של הרב אל השוחטים לשאול להיכן הם נעלמו, כי זה זמן רב, שלא הביאו בהמות בפני רב הקהילה. סיפרו השוחטים על התלמיד חכם ״עם הקסקט״ אליו הם מביאים את כל מקרי הספק והוא פוסק להם. ״זו חוצפה, באיזו זכות פוסק האיש הזה הלכה״ אמר הגבאי.
ניגש הגבאי מיד לט״ז ושאל אותו, האם הוא עונה לשאלות מצד השוחטים. השיב לו האחרון בחיוב: ״אם שואלים אותי אני עונה״, אמר. שמע הגבאי כך, סטר על פניו וצעק: ״אתה מחוצף, האם לא ידעת שיש כאן רב והוא אמור להשיב על שאלות ולפסוק״?! הט״ז לא ידע כלל שיש בעיירה רב, כי היה שקוע כל כולו בענייניו ולא היה מעורב בענייני הקהילה כלל. ע״פ מנהג המקום, כל מקרה של פגיעה בכבוד הרב, היה דינו נידוי, וחרם למען ייראו ויראו. לכן, נלקח הט״ז ע״י אנשי הקהילה, הוכנס לחדר שבו אמור היה לשבת במשך שלושה ימים (רביעי עד שישי) עם לחם צר ומים. כל הילדים היהודים בעיירה היו חולפים ליד פתח חדר זה, מגנים אותו ויורקים עליו בזה אחר זה. שמח הט״ז על הגזירה שנגזרה עליו ועל הביזיון שספג - לעומת כל הכבוד הרב והפרסום שהיה לו במקומו לפני שהתגלגל לכאן. והנה, ביום חמישי בעת שעסקה אחת הנשים בניקוי עוף שנשחט לצורך בישולו, הבחינה, כי אחת מעצמותיו נפוחות. היא חששה כי העוף טרף לכן, בהעדר בעלה ובניה מן הבית, שלחה את בתה בת החמש עם העוף לרב הקהילה, ע״מ שיפסוק האם העוף טרף או כשר. הגיעה הילדה עם העוף בידה אל הרב. הסתכל הרב אל תוך העוף ואמר לה: ״תגידי לאימא שהעוף טרף״! שמעה הילדה את דברי הרב ופרצה בבכי, כי ידעה את מצבה הדחוק של משפחתה, שאם העוף טרף, לא יאכלו עוף בשבת הקרובה (את טעמו של העוף היו יודעים רק בשבת וכל כך חיכתה לטעום ממנו ולכן הצטערה מאוד עד דמעות). לקחה הילדה את העוף בידה, יצאה מביתו של הרב ממררת בבכי. היא חזרה לביתה ובדרך הבחינה בחדר שבו יושב ״המנקר המנודה״ עליו שמעה מאחיה הגדולים. מתוך סקרנות נכנסה פנימה לראותו. בעוד דמעות שליש על פניה, ירקה לעבר ״המנקר״, כי כך שמעה שעושים כולם. שם לב הט״ז לדמעותיה של הילדה שעל לחייה, ושאל אותה מדוע בוכה. היא סיפרה לו על פסיקתו של רב הקהילה ועל משמעות הדבר לגבי סעודת ליל שבת בביתם. לקח הט״ז את העוף, הסתכל עליו ביסודיות ולא הבין מדוע פסל הרב את העוף. ״אך מה יעשה, הרי אינו יכול לבטל פסיקתו של הרב״ כך חשב בליבו. מה עשה? הוא אמנם ישב מושפל בהדר ע״פ גזירת הציבור, אך בבית המדרש נמצא ספרו ״טורי זהב״ ובו פסק הלכה בדיוק למקרה של העוף הזה. הט״ז, פנה אל הילדה ואמר לה לשוב לרב ולומר לו, כי יעיין בספר ״טורי זהב״ במראה מקום הנזכר. הילדה, לא הבינה את שאמר, אך הט״ז חזר ושינן לה את הדברים.
יצאה הילדה עם העוף בידה אל הרב. ״היית כאן מה את רוצה״ - שאל אותה הרב. אמרה לו הילדה את שאמר לה הט״ז. כמעט והתעלף הרב למשמע דברי הילדה הקטנה. ביקש הרב מן הגבאי, שיביא את הספר ״טורי זהב״ ועיין במראה המקום כבקשת הילדה. מיד פסק - ״לכי לאימא ואמרי לה כי העוף כשר״! מיהרה הילדה לצאת בריצה מן הבית מבלי להסתכל אחורנית מחשש שמא ישנה הרב דעתו שוב. הרב יצא אחריה וקרא לה לחזור. היא שבה על עקבותיה בלית ברירה. ״מי אמר לך את מה שאמרת לי״ - ביקש הרב לדעת. בתמימותה, סיפרה לרב כי ״המנקר המנודה״ שיושב על הרצפה בחדר, זה עם הקסקט, אמר לה ועזר לה לשנן את הדברים.
״אוי ווי, אוי ווי, זה תלמיד חכם ואנחנו גרמנו לו בושה והשפלה״, צעק הרב בצער. ״איזו עבירה עברה כל הקהילה״ הוסיף ועדיין לא ידע כי המדובר בט״ז עצמו. הרב קרא לשבעה נכבדי הקהילה, ואמר להם כי עבירה גדולה עשתה כל הקהילה בכך שפגעה והשפילה תלמיד חכם.
קמה כל החבורה והרב בראשה ויצאה אל החדר, ע״מ לבקש מ״המנקר המנודה״ סליחה ומחילה. ובקול שבור ביקש הרב מחילה. לאחר כן שאל הרב: ״אמור לי מי אתה ומה שמך״. הט״ז סרב, ״אני המרא דאתרא ואני מצווה עליך לספר מי אתה״, הוסיף. לא נותרה לט״ז ברירה והוא סיפר כי הוא רבי דוד בעל הט״ז בעצמו. למשמע הדברים נדהם הרב והתעלף. שפכו מים על פניו של הרב והוא התאושש. מיד קם וקבע כי מהיום, אין הוא עוד המרא דאתרא, אלא הט״ז הקדוש יכהן במעמד זה. מיד הלבישו את הט״ז בבגדים נאים הראויים לרב.
ניגש אל הט״ז אותו תלמיד טמנו דרש לשמור זהותו בסוד ושאל אותו, מדוע נתן לילדה את ההפניה לספרו בעניין העוף, שכן היה בדבר לגרום לחשיפת זהותו ואכן כך היה. הוסיף ושאל - מה לגבי התכנית שקבע הט״ז לעצמו לחיות בצנעה רחוק מכבוד ומעמד, האם ויתר על תכניתו. השיב הט״ז לתלמיד, כי כשראה את הילדה בוכה, עמד בפני פרשת דרכים - מצד אחד ילדה בוכה על העוף היחיד שיש למשפחה שנפסל - אך הוא למעשה כשר ומצד שני התערבות שלו בעניין, עלולה להביא לחשיפתו ולתכניתו לרדת לטמיון. לאחר מחשבה, הגיע הט״ז למסקנה, כי לא שווה כל עבודת ה׳ בהסתר ובצנעה, מול דמעותיה של ילדה קטנה. עדיף כי תאבד תכניתו, אך לא תרד ולו דמעה אחת מעיניה של ילדה יהודיה!... ממעשה זה יש ללמוד, כמה חשובה ההזדהות והסיוע לכל אדם בצרתו ובצערו. ראו כיצד היה מוכן הט״ז להקריב עבודת ה׳ של חיים שלמים ולו רק בכדי למנוע דמעותיה של ילדה קטנה, שלא הוא שגרם להן לרדת. כי אם רואה אדם בצערו או בדמעותיו של הזולת, עליו לעשות כל מה שרק ניתן לעשות כדי לסייע, אפילו במחיר של הקרבה אישית, ע״מ להפסיק או להקל על צערו וכאבו.
הרי מלאכת הניקור של גיד הנשה נגזרת כתוצאה מן הסיבה שהשאירו את יעקב בודד ולא סייעו לו, אולם, כאשר ראה הט״ז את צערה של הילדה האומללה, נרתם כדי לסייע לה ועזב את מלאכת הניקור שמסמלת לדברי ה״חזקוני״ זכרון למה שלא עזרו ליעקב בעת שנשאר לבדו.
מספרים על הגאון בעל הטורי זהב שאמר הטלית הישן יעיד לי בעולם הבא כי לא היתה לי מחשבה זרה בתפלת שמונה עשרה#
בספר מצבת קודש (לבוב תרכ"ג, ח״ב סי׳ מח) הובאו ״מעשים נפלאים מאת רבנו הגאון בעל טורי זהב, אשר נכתב בפנקס של החבורה קדושה אשר היה מונח תחת יד א"א הגאון הקדוש מוה׳ נפתלי הירץ שהיה אב״ד ומ"ץ דק״ק פה תו״ה (תוך העיר), ובין היתר מסופר שם בפנקס הח״ק: "רבנו הגאון בעל טו"ז הלך בטלית של מצוה קרוע מאוד והיה ישן נושן מכמה שנים אשר נתעטף בהטלית הנ"ל, וכאשר ראו הנשים מפה קהילתנו את רבנו הגאון עומד להתפלל בטלית קרוע וישן התנדבו ליתן לו טלית חדש, וקנו לו טלית מהודרת ויפה, והביאו את הטלית הנ״ל לרבנו, וכאשר ראה את הטלית החדש אמר להנשים תשואת חן לכם על נדבת לבכם היקר, רק אין אני רוצה להתעטף בטלית חדש, כי הטלית הישן יעיד לי בעולם הבא כי לא היתה לי מחשבה זרה בתפלת שמונה עשרה, וזה דבר גדול לפני גאון כמוהו, עכ״ל. זכותו יעמוד לנו ולכל ישראל אמן.
מסירות נפש על התורה של הב"ח#
פעם אחת בא הגאון הרב יואל סירקיס בעל בית חדש והתאכסן בבית חתנו הגאון רבי דוד סגל בעל הטורי זהב, נתכנסו ובאו פני העדה ראשיה וחכמיה, להקביל פניו ובתוך הבאים אברך חשוב אחד, למדן מופלג ובעל מידות שעמד כל הזמן מן הצד ולא התקרב לקבל את ברכת הרב האורח הדגול. ראה בעל האכסניה שאין האברך נגש לקבל ברכת הרב נגש אליו ושאל אותו - גדול הדור בא לעיר ואתה במחיצה אחת עמו ואינך דורש בשלומו, ענה האברך עפר אני תחת רגליו ואיני כדאי לעמוד בארבע אמותיו, אך מה אעשה, אם נאמר לי כעת מפי אליהו הנביא זכור לטוב, כי אבי אשתו כלומר הב״ח בנדוי, נזדעזע בעל הטורי זהב לשמע דברי האברך ואמר לו הלא אתה מוציא לעז על גדול הדור ומזלזל בכבוד התורה, ראה האברך את נפשו של בעל הט״ז, אמר לו בנחת לא לקנטר ח״ו אני מספר כי אם לכבודה של תורה, לא בדיתי הדברים מלבי, שגגה שיצאה מלפני השליט, והקב״ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה.
ומעשה שהיה כך היה, בעיר אחת פרץ סכסוך בין שני יהודים בדבר מחיר עגלה טעונה עצים, זה אומר קניתי את העצים במחיר שלשה שקלים, וזה אומר מכרתי את העצים במחיר שלשה שקלים ועשר פרוטות, ואיש לא רצה לותר לחברו, אמרו לבוא לפני בית דין. עוד הם מתדיינים והנה עבר הב״ח דרך העיר ההיא, וכשראוהו בעלי הדין לא נתנו לו להמשיך הלאה עד שישמע טענותיהם ויפסוק את הדין ירד הב״ח מהעגלה נכנס לבית אחד וישב לדון, ישבו והסבירו לרב את המחלוקת ביניהם, בדבר עשר הפרוטות שאחד תובע מחברו כשמע הב״ח את דבריהם, בא לידי כעס, ולא יכל לעצור ברוחו ואמר וכי כדאי לעכב אותי בדרך בשביל עשר פרוטות, הלא יש בזה משום חילול כבוד התורה, קם ויצא מהחדר ועזב אותם לנפשם, ולא הוציא פסק דין. המעשה הזה עורר עליו קטרוג גדול בשמים, בא בעל דבר וטען כלום יש בדיני ממונות הפרש בין פרוטה למאה, הלא גמרא מפורשת היא כגדול כקטון תשמעון, אמר ריש לקיש שיהא חביב עליך דין פרוטה כדין מאה מנה, (סנהדרין ח׳ א׳) אלא מאחר שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, כי כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם תלמיד חכם הוא משכח תלמודו, ומאותו יום ואילך הוא שרוי בנדוי, ועל אדוני להתיר לו. נגש בעל הט״ז ושאל את הב״ח אם אמת נכון הדבר, השיב הב״ח אמת, אז ראו כולם כי דברי האברך נכונים הם, ומיד הושיבו בית דין והתירו לבעל הב״ח את נידויו.
אחר הדברים האלה נתן הב״ח לאברך את ספרו אשר אתו בכתובים ובקשו לעיין בו. אמר האברך לא נאה לאיש כמוני להוציא משפט על ספרו של אחד מגדולי הדור, אמר לו אל תירא רצונו של אדם זהו כבודו, קח את הספר ותעשה ככל שאני מצוה אותך. נטל האברך את הכתבים ומיד עשה לילות כימים והגה בדפי הספר ומצא בו טעם ולא הניחו עד שנבלע בעצמותיו, אך לא מהר להחזיר הספר לבעליו. לימים שאל הב״ח את האברך אם גמר את הספר ודרש ממנו להחזיר לו, התחיל האברך לגמגם ולבסוף אמר אפילו יהיה הספר בידי עשרים שנה קשה יהיה לי להחזירו. הביט הרב עליו בתמהון ושאל וכי לא מצא הספר חן בעיניך, תאמר לי האמת ואל תכסה ממני, אמר לו יכול אני להגיד לך שספרך הוא טוב ומטיב ולא בא כבושם הזה מעולם, אך מטעם כמוס עמדי רציתי להחזיקו, אך מכיון שפתחת בדבר ואתה דוחק, אגלה לך מה שבלבי, רואה אני שבשעה שתפרסם את הספר הזה ויפוצו מעינותיך חוצה, תגיע נפשך לידי תקונה השלם, ועתידה היא לשוב לעולם האמת, ומשום שאני רוצה שתשאר אתנו לאורך ימים למען נוכל להנות מאור תורתך הזורח לכל העולם, רציתי להשהות הספר בידי ימים רבים. הקשיב הב״ח לדברי האברך התיישב בדעתו ואמר לו, אם כן הנני מוכן ומזומן למסור את רוחי ונשמתי לאלהים, ואין דבר בעולם אשר יעכב אותי מלפרסם את ספרי בדפוס, שהדור צריך לו.
אז גזר עליו והחזיר לו את כתב היד ומסרו לדפוס וקרא שמו בישראל בית חדש והפיצו בכל פני תבל, ומפני שהספר הזה היה חביב על מחברו יותר מנפשו, נקרא תמיד על שמו, זה שמו לעולם וזה זכרו לדור ודור, גם זכה שרוב האחרונים החזיקו בשיטתו הלכו בדרכיו וקבעו הלכה כמותו.