מנפלאותיו • ליומא דהילולא י' שבט
י' שבט התשפ"ג | 1.2.2023 | 15:00
הרש"ש ז"ל בכותל המערבי
בספר "שערי ירושלים" (עמוד 45) כתב, הרב המקובל החסיד מוה"ר שלום שרעבי ז"ל היה נוהג ללכת בכל לילה, יחידי, לכותל המערבי בנקודת חצות לילה, כדי לומר תיקון חצות בבכי ואנינה. הערבים, הדרים שם, היו מופרעים משנתם לקול צעקתו ואנקתו על גלות השכינה. אבל, הם לא נגעו בו לרעה. וזקנינו הגידו לנו כי באחת הפעמים, התאמרו הגויים ההם והתייעצו להתאסף לשמור את הדרך, להתנפל עליו ולהכותו בעוברו שמה, ועמדו הכן להתחרות עליו. ויהי בעברו דרך שם ובראותו אותם, היתה עליהם חתת אלוקים, ובהגיעו למולם, נשתתקו ויהיו כולם כנציבי אבן, כאילו הם תקועים בארץ במסמרות, מבלי יכולת להניע יד ורגל. והוא עבר לפניהם ואין מהם פוצה פה, ואף אינו יכול לזוז אנה ואנה. אז הלך לדרכו לומר תיקון חצות והתפלש בבכי, ויעבור על פניהם גם בשובו לישיבתו, והם נצבים על עמדם מבלי לזוז ממקומם, וישארו כך עד אור הבוקר.
בראות ראשי עדתם את הדבר, הבינו כי זאת היתה להם מפעולות הרב החסיד של היהודים. לכן, הלכו הם וקרוביהם אל הרב, ויתנפלו לפני רגליו ויבקשו סליחתו להתירם ממאסרם וכי לא ישובו עוד לכסלה. ויעתר הרב לבקשתם, ויבקש לפני ה', ותכף, הותרו ממאסרם. אז התקדש שם האלוקים בין כל אנשי העיר ויאמינו בה' וברב החסיד הרש"ש זצ"ל.
תפלת הרש"ש ז"ל בכותל המערבי
"אלבראך, מחל מבכו אל יהוד" (הכותל הקדוש, מקום בכיית היהודים), כן נקרא הכותל המערבי בפי הערבים מקדמת דנא. בתקופה הראשונה, היו הישמעאלים מרכינים את ראשם לפני אלה החכמים, אבלי ציון, מסדרי "חצות" על יד הכותל, ואת הרב שלום שרעבי ז"ל, ראש המקובלים מישיבת בית אל.
כשהיה בא בחצות הלילה אל הכותל לבכות על גלות השכינה, היו הישמעאלים החרדים, מנשקים את ידיו בהכנעה גמורה. ולא רק החכמים הספרדים, כי אם גם יחידי סגולה מעדת האשכנזים ורבים מבני הישיבות, היו באים לילה לילה לבכות ענות עמי ולסדר "חצות" על יד הכותל.
אשה אחת מבנות ציון וירושלים, "מלכה די פרנס", מאחת המשפחות הכי עתיקות בירושלים, התנדבה לדאוג למים, לנרות, לכסאות ולספלים, בהיותה מחזיקה באחת החצרות מול הכותל. במצוה זו החזיקה שנים רבות. מעולם לא הזיקה שום בן אדם ושום פרא אדם. אשה חשובה היתה, צדקת, וגם הישמעאלים כיבדוה והוקירוה, והיו קוראים לה "סית אלבראך" (האשה של הכותל המערבי). נשיאי המוסלמים הגדולים וראשי בעלי הדת המוסלמים, היו שולחים לה בסתר, לבקש תפילה ותחנונים, מאת החכמים בעלי החצות, בעדם ובעד בני ביתם.
ויהי באחד הלילות קרה מקרה שהרעים למחרתו את כל העיר, וכמו היהודים כן הישמעאלים, ראו בו אצבע אלקים. אחד ממשפחת "אל-חוסיני", שובב, בן יחיד להוריו, פגע ופצע בה. מלכה נפלה בהתעלפות, וכל עוד נפשה בה, הובלה לביתה ברחוב החברונים, על-יד החנויות. הרופא הצרפתי, ד"ר לוצאני, בטפלו בה במזור ותחבושת, סיפר כי גם אותו השובב הפרא שפגע בה, נפל למשכב באותו הלילה ונשאר בביתו כבול עץ. מחלת השיתוק תקפתהו ולא קם ולא זע. ותהי צעקה גדולה. ובעוד הרופא עומד ומטפל בה, התפרצו הורי השובב בבית מלכה די פרנס, בבכיות ובבקשות, בנשיקות יד, בכריעות ברך, בעינים ניגרות דמע, באמרם: חוסו נא, רחמו נא, סלחי רחמניה, גם אללה רחמן וסלחן, העתירו בעדו ובעדנו ושב ורפא לו. בלעדיו, חיינו אינם חיים. גם אשתו של המושל אורשיד פאשה שבאה עמהם, בקשה גם היא מאת מלכה שתסלח ותעתיר בעד המשותק, בן יחיד להוריו. מלכה די-פרנס התאמצה לקום ממטתה למרות שהרופא לא הרשה לה, ותאמר להם לשוב הביתה ולחכות לתשובתה. המה שבו לביתם, ומלכה התאמצה בכל כוחה והלכה באשר הלכה. מישיבת "בית-אל" שלחה להורי השובב לאמר, אם חפצים המה בחייו, חיים של נימוס ודרך ארץ, אז עליהם להביא אותו במיטתו אל הכותל המערבי ושמה יתוודה. שם יאמר על חטא, שמה בפני הקהל הקדוש יבקש סליחה מאת השכינה שלא זזה ממקום הכותל אף בזמן חורבנו, ושמה יכופר לו.
החזות הזאת היתה חזות נוראה, איום וקדוש. השתוקי הובל במטתו לכותל, ובנוכחות קהל גדול מהיהודים ועוד יותר מהישמעאלים, התוודה וביקש סליחה. הרב המקובל רבינו הרש"ש ז"ל פרש ידיו עליו, ויתפלל אל ה' לאמר, אל נא רפא נא לו, למען קדושת שמך הקדוש, ולמען קדושת המקום, ולמען כבוד ישראל בארץ ובגולה, וכל הקהל ענה אמן. הרב צווה לשני חכמים ללוות אותו הביתה והחולה קם ויחי. ונשאר אוהב את היהודים, מוקיר ומעריץ את קדושת מקום הכותל והמתפללים בו.
שחרור רבני העיר מהכלא התורכי
בימים ההם, הטיל שר העיר התורכי מס כבד על העדה היהודית, וקבע להם מועד להעלותו אל ביתו. אבל העדה העניה לא יכלה להשיג את כמות הכסף הדרושה. לפיכך נלקחו שלושה מרבני העיר והושמו במאסר. והשר אף איים עליהם להמיתם אם הכסף לא יובא מיד. אז יצא ר' שלום ז"ל בראש זקני העדה בדרכם אל השר, לבקש ממנו ולהתחנן לפניו לבטל את רוע הגזרה. אולם, השר התורכי אך שנה ושלש את דרישתו, בהשכמה יובא הכסף, ולא, יומתו שלשתם ביום אחד. אז קרב הרב הרש"ש אל המושל ובעיניו, רחמים גדולים ועמוקים, ובקול עצב ומלא יגון, קרא אליו לאמר: אם שלשה אלו הרוג יהרגו - ויהרגו ארבעה! ובעוד דבריו בפיו, ויקצוף השר מאד ויאמר לרב: נכון דברת! אתה הרביעי! ויקרא בקול לעבדיו: גשו אליו! ואולם, כשהעבדים בקשו לגשת אליו, והנה נרתעו פתאום לאחוריהם מפחד עיניו, ובעוד הם נועצים עיניהם בו מבוהלים, יצא ר' שלום בצעדים שקטים מן הבית והזקנים אחריו.
בלילה ההיא נדדה שנת השר ופחדים ורוחות שחת הבהילוהו, ובבקר קרא דרור לשלשת האסירים-ותשקוט העדה ימים רבים ע"כ.
היהודי העני והאבטיח הגזול
מעשה ביהודי עני שנשא בידו ככר לחם ואבטיח לבני ביתו, סעודת יום תמים. בעברו לפני בית קהווא ערבי, הוציא אחד הפרחחים את האבטיח מידו ואיננו. נואש, נחפז העני אל ר' שלום ויעמוד ויבך לפניו. נחם הרב את העני ויאמר לו: קום וחזרת בדרך אשר באת בה. כראות הישמעאלי את היהודי העני חוזר, נטל את האבטיח והניחו בין ברכיו למען נעוץ בו את להבת פגיונו שהוציאו מחגורתו. והנה, נתקע הפגיון בכרסו השמנה, שנתעגלה על הפרי, והאבטיח נשאר שלם כאשר היה. מתבוסס בדמו נפל השודד לארץ והאבטיח נושר מבין רגליו. או אז נטלו היהודי לעיני יושבי בית הקהווא, והלך לו אל ביתו.
כבוד לנפטר
מעשה בְּשָׂר תורכי שביתו היה ברחוב שהוביל אל בית העלמין היהודי. בראות השר שהרבה לוויות עוברות שם, עמד והטיל מס על כל לוויה שעוברת על פני ביתו. והנה, באחד הימים, ועל פני הרחוב עברה לוויה אחת ומלוויה עניים ואין בידם לשלם את המס. אפס, השר לא ידע רחם. ויצו עליהם לחזור על עקבותיהם העירה. אז הלכו מקרובי המת לבקש עצה מפי הרב שרעבי. באותה שעה ישב הרב ועסק בקבלה ותלמידיו מכתרים אותו. בשמעו את אשר קרה, קם מיד ממקומו ויאמר לתלמידיו: בואו יחד ונחלוק כבוד למת, ויצא בראש המלווים. ויהי כראות השר את היהודים חוזרים ובאים, הוציא את ראשו מבעד לחרכי הברזל של חלונו, וידרוש את מכסת הכסף אשר הטיל עליהם. אז רמז ר' שלום שרעבי ללויה שימשיכו בדרכם וילכו. אפס, הרב עצמו, לא זז ממקומו וינעץ את עיניו בעיני השר מבלי דבר דבר. אדום כולו מכעס אמר השר לחזור ולהוציא את ראשו מבין החרכים ולהתנפל על המלווים, אבל הוא נתפס במשוכת הברזל ולא יכול להוציא את ראשו משם. וההלוויה הלכה לה בשלום להר הזיתים.
קידוש שם שמים
פעם אחת בימי החגים, הלך אחד המקובלים לתפילת שחרית כשהוא לבוש בגדי יום טוב כמנהג. בדרכו, והנה ישמעאלי קנאי לפניו. הישמעאלי שם עיניו בו, ועד מהרה בערה בו חמתו, בראותו והנה קמטי קפולים ירוקים עוברים על פני מצנפתו (והירוק הוא צבע קדוש למוסלמים). לפיכך הכהו לחי והגיש את תעצומותיו לפני שר העיר. שר העיר היה שונא ישראל מטבע ברייתו, ומתנהג עמם באכזריות רבה. ואף על פי שלא עשה עדיין באותה שעה שום מעשה כנגד היהודים, נודע כי פורענות גדולה מתרגשת לבוא עליהם ביום המיועד לכך אם לא ימהרו לקדם את פני הרעה. נרעדים מאימה , באו לפני ר' שלום שרעבי ז"ל והגידו לו את המעשה ובקשו שיבקש עליהם רחמים ויבטל את רע הגזרה. ר' שלום יעד לעמו יום צום, מספד ותפילה.
רבינו ברחבת הכותל
והנה, באותם הימים, נפלה למשכב, בתו של שר העיר, ומחלתה אנושה מאד וכל הרופאים שהובהלו, אמרו נואש לחייה. אז יעצו לשר שיקרא את ר' שלום, שהיה ידוע גם לישמעאלים כאיש עושה פלא ומרפא חולים.
הרש"ש ז"ל נזעק אל חצר השר. ויהי אך קרב אל מטת הבת, נגה אור גדול על פניו, ויאמר לשר: בתך כתובה לחיים, מלאכי הבריאות יוצאים לקראתה.
ודבריו נתקיימו ובאו. הבת קמה מחליה, ושר העיר, ברצותו להשיב טובה לבעליו, בטל את הגזרה שיצאה מלפניו להשמיד ולהרוג את היהודים, ולמן היום ההוא והלאה, גדל מאד כבוד ר' שלום בעיניו, בראותו שכוחות בלתי נראים עומדים תמיד לימינו, וגם יחסיו עם היהודים נשתנו מאז והיו אך יחסי חסד ורחמים ושלום תמיד, ע"כ.
זכותו יגן עלינו ועל ישראל אמן.