תולדותיו ונפלאותיו • ליומא דהילולא ד' שבט
כט' טבת התשפ"ג | 22.1.2023 | 12:30
מגדולי קדושי מרוקו בדורנו. נולד בשנת תר״נ לאביו ר׳ מסעוד (בנו של ר׳ יעקב אבוחצירא זיע״א) רבה של העירה רִיסַאנִי במחוז תְּפִילַאלְת.
עוד משחר נעוריו הכין עצמו ר' ישראל לחיי קדושה וטהרה, היה מתמיד גדול בלמודו, ובמשך מספר שנים רכש בקיאות מפליאה במסכתות הש״ס ובספרי הפוסקים. כמו כן, למד גם את שאר מקצועות הקודש כשחיטה, מילה, וכתיבת סת״ם. זכה הרב לכתוב לעצמו ספר תורה ונהג לקרא מתוכו שנים מקרא ואחד תרגום בכל שבוע.
בן שמונה עשרה שנה היה כשנפטר אביו, וכבר אז נודע בשערים כגאון וצדיק. על כן, נתנו יחידי הקהל את עיניהם בו למנותו כרבם וכראש ישיבה למרות גילו הצעיר תחלה התחמק, אך לא יכול היה לעמוד בהפצרות הרבות של בני עדתו. אחר שמיעת שעוריו, הודו הכול כי אין כמותו בכל הארץ. רבנו לא חת מפני איש, וכולם העריצוהו.
בהיותו בן שלשים ואחת (בשנת תרפ״א) עלה לבקר בארץ ישראל, וכל גאוני ארץ ואציליה חרדו לקראתו, וקבלוהו בכבוד גדול (אפילו מהרש״א אלפנדרי מתקיפי ארעא קדישא קם לכבודו וכבדו) אמנם קשה היה לו להפרד מארץ הקודש, אך היה עליו לשוב לבני עדתו כדי שלא ישארו כצאן אשר אין להם רועה.
אחר רציחת אחיו הגדול (ר׳ דוד הי״ד), נאלץ ר׳ ישראל לשאת על שכמו גם בעול הדיינות. אי לכך מסר את ראשות הישיבה לידי בנו ר׳ מאיר.
איש מופת היה, ומלומד בנסים, זכה שיתקיים בו צדיק גוזר והקב״ה מקיים לא לחנם זכה לזאת, אלא משום שכל רגע בחייו היה קודש קדשים לעבודת הבורא. יומם ולילה התדפקו אנשים על דלתי ביתו לבקשת ברכה, עצה או שאר עזרה.
בשנת תשי״א יצא שוב לארץ הקדש והתגורר בשכונת בקעה בירושלים, אך שב למרוקו כשומעו על הירידה הרוחנית, ונשאר עד שרוב היהודים יצאו משם. ר׳ ישראל ובית דינו עמדו בעוז נגד הנסיונות לפרוץ את חומות החינוך הקדוש במרוקו.
בשנת תשכ״ד עלה חזרה לארץ הקדש, וכל הדרך הכין עצמו לקראת המצוה לחונן עפר הארץ תחלה גר ביבנה, משם עבר לאשקלון, ובשנת תש״ל עבר לעיר נתיבות.
חבוריו: לרבי ישראל היו כתבים רבים אך אבדו בחייו. כיום יצא ספר מכתב ידו בשם "אהבת ישראל".
נפטר ד׳ שבט תשד״מ, ומנוחתו כבוד בנתיבות. זיע״א.
קוים לדמותו
המאור הגדול, עמוד האש אשר לפני המחנה, אוהבם וליבם של ישראל - האדמו״ר רבי ישראל אביחצירא זצוק״ל. לא קלה היא המלאכה לשרטט קווים לדמותו האצילית והנוראה של דמותו אפופת המסתורין ורבת ההוד, שכן מי יבוא בסוד קדושים ומי יוכל לגעת באפס קצהו. איש אלוקים קדוש, אשר עבד את בוראו בקדושה ובסילודין עד כלות הנפש.
משחר נעוריו ועד ערוב ימיו דבוק היה באלוקיו, וכל מעשיו היו בקדושה ובטהרה אדירה. הוא התהלך אומנם בדורות האחרונים, אך מראהו היה כאחד השרפים. המעשיות שנקשרו אליו חרגו מכל גדרי הטבע, והכול הכירו בו כצדיק פלאי וכאחד הקדמונים ששתל הקב״ה ברוב רחמיו בדורות האחרונים, כדי להחיות עם רב ולהאיר את חשכת הגלות.
שחר אורו של רבינו הפציע בעיר ריסאני שבמחוז תפילאלת במרוקו, ביום ראש השנה שנת תר״ן, בביתו של הצדיק המלוב״ן רבי מסעה־ אביחצירא זצוק״ל. באווירת טוהר שכל כולה קודש קודשים גדל והתחנך בטרקלינו הנשגב של אביו הקדוש, צעד באורחות צדיקים ונהג בגינוני קדושה וטהרה מופלאים מאז עומדו על דעתו. בזוך נשמתו העדינה הנהיג את עצמו כדרכם של קדושי עליון, בפרישות מתענוגי העולם הזה, בהסתגפות הגוף ובהדרת אור יקרת נשמתו הטהורה אשר ממקום קדוש חוצבה.
בתפילותיו הזכות והלוהטות היה מעתיר ומחונן על ישראל עם קודש, ובהוראת אביו הגדול הרגיל את עצמו תמיד לברך את ישראל. אט אט החלו באים אליו בני אדם הזקוקים לישועה כדי לקבל את ברכתו ונושעו. כך, עוד בזמן שהותו בצל אביו הגדול הפך לאבן שואבת עבור הזקוקים לישועה ורפואה.
יושב היה רבינו ומתפלל מקירות ליבו הטהור על צורכי הכלל והפרט. פניו זהרו כאש להבה, ומכוון היה בכל מילה. את עיתותיו מסר באהבה רבה כדי להחיות רוח שפלים ולשמח לב נדכאים. בזריזות רבה פשטה לה השמועה על הצדיק הפלאי אשר הושיע רבים בברכותיו המאלפות, וברבות הימים הוצמד לו הכינוי האופייני וההולם: "בבא סאלי" - האבא המתפלל.
שלם היה בתורה וביראה, בחסידות ובענווה, ומוכתר בכתרה של תורה. עוד בינקותו השקיע והתמיד ביגיעה עצומה בלימוד התורה. שעות על גבי שעות היה יושב, עוסק בתורה וצולל לעומקה. מול עיניו הייתה שאיפה טהורה להידמות לדמותו המאירה של סבו הגדול מופת הדור, מרן ה״אביר יעקב" זצ״ל, אשר רבים הלכו לאורו.
בהיותו עלם צעיר לימים התייתם מאביו הקדוש והתבקש לכהן כראש ישיבה תחתיו. בענוותנותו הרבה סירב לקבל את התפקיד, אך הפצרות רבות ניאות ונטל עליו את האחריות הגדולה.
עת החל לומר את שיעוריו ברבים בישיבה, היה זה כעין צוהר קטנטן שבו התגלה מעט מזעיר מגדלותו הנוראה בידיעת התורה, עד שעמדו התלמידים משתוממים ומחרישים נוכח בקיאותו העצומה בכל מקצועות התורה. תפקידים רבים מילא רבינו במהלך חייו - רב, מורה דרך, ראש ישיבה, מנהיג, דיין ועוד. הכלל הוא: בכל מקום שנדרש לתקן, לחזק, לפעול ולעשות - לא נתן לעצמו לחשות.
לרבינו הייתה כמיהה אדירה ומיוחדת במינה לארץ הקודש. בכל הזדמנות דיבר אודותיה וציפה בכיסופים ובערגה ליום בו תדרוך כף רגלו על אדמתה ויזכה לחונן את עפרה. בשנת תשכ״ד עלה לישראל והשתכן בה באורח קבע. בתחילה
קבע את מושבו בעיר יבנה ולאחריה באשקלון, ובשנת ה׳תש״ל עבר לגור בעיר נתיבות עד ליום פטירתו. על העיר נתיבות ניתן לומר בפה מלא: "הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה". בן לילה הפכה נתיבות בזכותו מעיר אלמונית לעיר מפורסמת ובעלת חשיבות רבה.
מטבע הדברים, במהירות רבה פשטה השמועה על המקובל האלוקי השוכן בנתיבות, ועד מהרה הפך ביתו הצנוע לתל תלפיות ואלפים החלו לנהור אליו. ברוב פרישותו ובגודל צדקתו הישועות והמופתים היו אצלו לחם חוקו וגדרי הטבע לא היוו מחסום לפועלו, שכן כל כולו היה דבוק ומחובר לבורא השמיים ויוצר הטבע.
מאות ואלפי סיפורים מכלי ראשון התפרסמו על ניסים שהתרחשו בין כותלי ביתו, ולמרות הכול היה מצניע את גדלותו במעטה של הסתרה ופשטות, ואומנות הצניעות והבריחה מן הכבוד הייתה נר לרגלו. כמה פעמים אף התבטא על עצמו בעוותנותו ואמר "אוי למי שהעולם טועה בו..."
רבינו הקפיד מאוד על שמירת עיניו הקדושות, וביציאתו לרחוב כבש את עיניו בקרקע כדי להימנע מראיות אסורות. בעת הצורך לא נמנע אף מלכסותן כליל, ומשמשו היה מובילו למחוז חפצו.
מעשה שסיפר הגאון הרב מרדכי אליהו זצ״ל: כשעלה הבבא סאלי לארץ הקודש, עת עגנה ספינתו בנמל חיפה, קיבל את פניו שר המשטרה דאז, ואף הציע לו לעלות אל רכבו כדי להסיעו למחוז חפצו - ירושלים. אך הצדיק הודיע לשר שהיות שלכאורה רכב זה אינו שובת ביום השבת, אין רצונו לנסוע בו. וממחשבה למעשה, קם ועלה לאוטובוס לכיוון ירושלים.
במהלך הנסיעה, משהגיע זמן המנחה, ביקש הצדיק מהנהג שיעצור את האוטובוס וימתין לו עד שיסיים את תפילתו. הנהג, שלא הכירו, השיב ואמר לו שאינו יכול להמתין עבורו. "אם כן, תוריד אותי כאן, לפני שיעבור זמן המנחה", ביקש הצדיק, אך גם לזאת לא ניאות הנהג. הצדיק התעקש שיעצור לו מיד מקוצר הזמן, ולבסוף עצר לו הנהג כמאה מטר לפני תחנת האוטובוס הקרובה.
ירד הבבא סאלי והתפלל את תפילתו בקדושה ובכוונה על אם הדרך, ומשסיים שם פעמיו אל עבר התחנה ולהפתעתו ראה שם אוטובוס עומד. הוא ניגש ושאל את הנהג לתומו אם האוטובוס נוסע לכיוון ירושלים. הנהג השיב בחיוב, והצדיק עלה. לאחר שעלה לאוטובוס זיהה הצדיק כי מדובר באותו האוטובוס אשר ממנו ירד להתפלל. פנה אל הנהג ושאל: "מדוע התעכבתם כל כך?" "לאחר שהגענו לתחנה עצר לפתע האוטובוס ולא הצלחתי להתניעו", ענה הנהג. הבבא סאלי התיישב על מקומו ואמר לו בפשטות: "עכשיו תוכל לנסוע״. וראה זה פלא - האוטובוס הניע מיד, כאילו דבר לא אירע.
"באחת מפגישותינו", הוסיף הרב מרדכי אליהו, "שאלתי את הבבא סאלי אם נכון הסיפור, ואמר לי שאכן נכון הסיפור, אך הוסיף בנימה של כאב, כדי שידעו שחרה לו התפילה ביחידות ולא יזלזלו בתפילה בציבור: 'ואני תמה מדוע הנוסעים האחרים שהיו באוטובוס לא ירדו להתפלל מנחה, אזי היה לי מניין עם חזרה וקדושה...".
הדרת פנים מיוחדת ונדירה הייתה לרבינו, מראהו היה כמלאך ה׳ צב-אות. על פניו הקדושות היו נסוכות חוכמה, יראה וטהרה, שחברו יחדיו לעבודת קונו ברתת ובאהבה. חוט של חסד היה משוך עליו, והכול מצאו בו פינה של רוגע, נחמה וישועה בעת צרה.