פרשת מצורע (שבת הגדול) - חס"ה לשבת 

לכאורה צריכים להבין, מדוע נצטווה המצורע לשם טהרתו לגלח את כל שערו מה שלא מצינו אצל נטמאים אחרים שהוצרכו לטהר עצמם?

אלא הסביר מרן בעל ה"בן איש חי", שמובא שהצרעת באה על האדם בעוון לשון הרע שמדבר האדם על חבירו. ומדוע פותח האדם את פיו לדבר רעה על חבירו? כי חושב שחבירו עשה לו רע, פגע בו, לקח ממנו ויש לו תרעומת עליו. אך אם האדם היה מתבונן לרגע כפי שיהודי מאמין צריך להתבונן, הוא היה מבין, שהאדם הפוגע בו, כלל לא פגע בו ברצונו. הוא רק היה שליח מאת ה' יתברך. אומנם איננו מבינים חשבונות שמים מדוע זה דווקא היה צריך להגיע על ידו, אך כך זה נקבע מלמעלה.

כשאדם מתבונן בשערות ראשו, הוא יכול לחשוב: שהשערות כולם גדלים זה על זה, דוחפים זה את זה, לוקחים את מקומו של השני. אך האמת הוא, שלכל שערה ושערה יש גומא מיוחדת שממנה היא יוצאת. לאדם שמתבונן מלמעלה, זה נראה שהשערות גונבות ולוקחות את מקומם האחד של השני, אך האמת הוא לא כן, זה רק נראה כך, לכל שערה ושערה יש מקום מיוחד שנתן לו הבורא. מתי רואים זאת בבירור יותר? כשהאדם מגלח את שערותיו, הוא יכול להתבונן ולראות שלכל שערה יש את הגומא שלה, אף אחד לא גונב ולוקח את מקומו של השני ואף אינו רשאי לקחת את מקומו של השני.

מסופר, כי בתקופה מסוימת נפוצו בעיר קראקא שמועות כוזבות - לשון הרע ורכילות על רבה של העיר, וכדרך העולם, השקרים הגיעו גם לבתי מרזח וליושבי קרנות... עד שהיה לשיחה בפי כל, כשנודע הדבר לרבה של העיר, הוציא הודעה, כי ברצונו לדבר לפני כל אנשי העיר בשבת לאחר התפילה. ואכן, לאחר התפילה קם רבה של העיר ואמר: דוד המלך אומר בתהלים (סט, יג) "ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר", לכאורה תמוה, על שום מה נתלה דווקא ב"יושבי שער ושותי שכר", ואילו היו המספרים לשון הרע - צדיקים, האם היתה דעתו נוחה יותר בכך? אלא ההסבר הוא שזו היתה טענתו של דוד המלך, לו היו חכמים וצדיקים מלעיזים עלי, לכל הפחות הייתי יורש את מעשיהם הטובים, את תורתם ומצוותיהם, אבל כשריקים ופוחזים, יושבי קרנות ושותי שכר מוציאים עלי דיבה, הרי אני יוצא בשן ועין... אין לי, לא עולם הזה ולא עולם הבא.

בדיקת ושריפת חמץ