חס"ה לשבת פרשת שמיני

סיפור

ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרם לאמר" (י, טז)

קרה פעם בשנת תר"ט בעת מגיפת החולירע בוילנא כאשר רבי ישראל פעל גדולות ונצורות להצלתם של אלפים מישראל, ותוך כדי התלהבותו נכשל במידת הרוגז, והיה אותו צדיק זוכר מקרה זה כל ימיו ומתמרמר על כך, נחמתו היחידה היתה שאותו רגע בא לו מתוך אחריותו העמוקה בעניני פיקוח נפשות שהוא מסר נפשו עליהם.

כדי שנקבל מושג מהו אותו כעס שנכשל בו רבי ישראל, מן הראוי לפרסם את המעשה כולו.

בשנת תר"ח ותר"ט התפשטה מגיפת חולירע בוילנא, והפיל חללים רבים, מיד נרתם רבי ישראל לפעולות הצלה, הוא יסד ועד שנטל עליו את כל תפקידי העזרה, שכר בית חולים מיוחד בן אלף וחמש מאות מיטות, בהשפעתו לא לקחו הרופאים שכר לא מעני ולא מעשיר וגייס כשישים שבעים אברכים לומדי תורה שיגישו עזרה לחולים. הוא הזהירם שבשבתות לא ישתמשו בגויים אלא יעשו בעצמם את כל המלאכות בשביל החולה להחם חמין לסוכו לשפשפו, כנפסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן שכ"ח בהלכות פיקוח נפש. והנה באחד מלילות שבת חלה נכדו של אחד מנכבדי וילנא בשם רבי יוסף חלפן, בהתאם להוראת רבי ישראל עשו האברכים בשבילו את כל המלאכות הדרושות בקעו עצים הבעירו אש וכו' עד שהוציאוהו מכלל סכנה, כעבור כמה ימים בא רבי יוסף להודות לרבי ישראל ואברכיו על שהצילו את נכדו, אמר לו רבי ישראל מה לך להודות לי, ה' רצה ונתרפא החולה. המשיך הזקן ואמר אבקש סליחה אף כי איני ראוי להגיד אך ברצוני להעירו כי האברכים שלו שהם מפאר עירנו מחללים שבת יותר מהצורך, רבי ישראל שחשש פן יתרשלו האברכים בהצלתם בשבתות, והרי הדבר נוגע לחיי אלפי איש, יצא הפעם מגדרו הן בקצפו והן בסיפור שבח על עצמו וגער בזקן בנזיפה, הדיוט שכמותך האתה תלמדני מה מותר ומה אסור, אני ארגנתי את האברכים והבטחתי וערבתי להורים שלהם שהמחלה לא תדבק בהם ושאחזירם בריאים ושלמים ואמנם אחזירם בעז"ה שלמים התוכל גם אתה לעשות כן, מיד חלץ רבי יוסף את נעליו ישב לארץ ובקש מחילה, אותו כעס בודד זכר רבי ישראל והתמרמר כל ימיו (מוסר חכמים).