עניין קדושת המצות- מיכלא דאסוותא
ה' ניסן התשפ"ג | 27.3.2023 | 13:00
נפתח בדברי הזוהר הקדוש שמסביר כמה חמור איסור אכילת חמץ שנכרת מן העולם ואין לו חלק לעולם הבא וז"ל:
איתא בזוהר הקדוש (פרשת פנחס דף רנא ע"ב) אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כְּתִיב (שמות יב, כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ, וּכְתִיב וכתוב (שמות יג, ג) לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ אֶלָּא דָּא דָּכָר וְדָא נוּקְבָּא מה הטעם רבוי הלאוין שיש באיסור אכילת חמץ, ומדוע פעם קורא לו מחמצת ופעם קורא לו חמץ, אלא חמץ הוא הזכר של הקליפה ומחמצת היא הנקבה של הקליפה. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר בְּרִי, בְּדָא כְּתִיב לֹא תֹּאכֵלוּ תירצת את הענין יפה מדוע כתוב פעמים ומדוע כאן קרא לו חמץ וכאן מחמצת, אבל עדיין למה במחמצת כתוב לא תאכלו, לשון של ציווי ואזהרה, וּבְדָא כְּתִיב לֹא יֵאָכֵל בחמץ כתוב לא יאכל, לשון בקשה, אַמַּאי לָא כְּתִיב לֹא תֹּאכֵלוּ מדוע לא כתוב גם בחמץ לא תאכלו, לשון ציווי? אֶלָּא נוּקְבָּא דְּאִיהִי אַסְטִיאַת אָרְחָהָא, בְּאַזְהָרָה וַדַּאי אלא נוקבא דקליפה שהיא מפתה ברמאות לבני אדם בדרכיה של הטומאה לפתות ולרמות בני אדם לעשות חטאים, כי קליפת הנקבה יותר חזקה מהזכר, לכן כתוב בה באזהרה כל מחמצת לא תאכלו, דְּכַר דְּאִיהוּ אָחִיד בְּחוּטָא דְּדַכְיוּ יַתִּיר בְּבַקָּשָׁה הזכר של הקליפה שהוא נאחז בחוט של טהרה יותר מן הנקבה, לכן האיסור חמץ שבו בלשון בקשה. וְעַל דָּא כְּתִיב לֹא יֵאָכֵל, לֹא תֹאכֵלוּ, ועל זה כתוב לא יאכל בלשון בקשה לא תאכלו לשון ציווי בנקבה.
אָמַר לֵיהּ אַבָּא, וְהָא כְּתִיב (דברים טז) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שאל ר' אלעזר את ר' שמעון והרי שגם בזכר שהוא 'חמץ' כתוב לשון אזהרה ולא בקשה. אָמַר לֵיהּ, אַסְגֵּי תֵּיבִין יְתֵירִין לִיקָרָא לְקָרְבָּנָא השיב לו, הירבה הכתוב מילים יתרות כלומר אזהרות ולאוין מרובים לכבוד הקרבן. וכתב "לא תאכל" כאילו יש אזהרות רבות. והעיקר הוא שבפעם הראשונה אמר בלשון בקשה ואחר כך לכבוד הקרבן האריך באזהרות, אֲבָל בְּקַדְמִיתָא בְּבַקָּשָׁה לֹא יֵאָכֵל אבל בתחילה כתוב לא יאכל להראות לנו שהזכר פחות טמא וקשה מן הנקבה. אֲבָל לְבָתַר בְּאַזְהָרָה אבל אחר כך באזהרה לֹא תֹּאכְלוּ, דְּהוּא שהוא המחמצת קַשְׁיָא מִתַּרְוַויְיהוּ מַחְמֶצֶת קשה משניהם כלומר משאור וחמץ היא מחמצת כי מילת "מחמצת" קשה מחמץ ושאור. ושואל, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּרֵיחָא דְּמוֹתָא אִית תַּמָּן מה הטעם שהוא קשה משניהם? ומשיב מפני שריח של מות יש במחמצת והיא כוללת זכר ונקבה. חָמֵץ, דְּכַר חמץ הוא בזכר. מַחְמֶצֶת, נוּקְבָּא. רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת (משלי ה, ה) מחמצת לשון נקבה שרגליה יורדות למקום המות קרוב לקליפות. וזה נאמר על הקדושה וכל שכן בקליפה שהיא המות עצמה, בְּרֵישָׁא וְסֵיפָא דְּתֵיבָה תִּשְׁכַּח לָהּ בראש התיבה אות מ' ובסופה אות ת' תמצא שם את המלה "מת" כזה 'מחמצת'. וּבְגִין דָּא מַאן דְּאָכִיל חָמֵץ בַּפֶּסַח ובשביל זה מי שאוכל חמץ בפסח, אִיהִי אַקְדִּימַת לֵיהּ מוֹתָא הנוקבא דקליפה מקדימה לו את המיתה שהיא בכרת, וְלִינְדַּע דְּמִית הוּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי וצריך שידע שהוא מת בעולם הזה וגם נפשו נכרתת בעולם הבא, ורצונו לומר שלא תתגלגל נפשו בגלגול ישראל אלא בבהמה ובגוים ערלים, דִּכְתִיב (שמות יב, טו) וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא שאין לה חלק לעולם הבא והרי הוא כאותה בהמה שמתה. עד כאן ביאר הזוהר על חמץ ומחמצת.
מעלת המצה שהיא מברחת החיצונים והמזיקים והוא מאכל של רפואה כי נלחמת עם המחלה ומציאה אותה מגופו של האדם וז"ל:
ממשיך הזוהר הקדוש (שם) ואומר מָצָה אַמַּאי מצה שהיא השכינה למה היא נקראת בשם מצה, אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, אלא כך למדנו, שַׁדַּי המלכות נקראת פעמים בשם שד"י כי היא חותם היסוד הנקרא שד"י. ואמר מדוע נקראת כך, בְּגִין דְּאָמַר לְעוֹלָמוֹ דַּי דְּיֹאמַר לְצָרוֹתֵינוּ דַּי בשביל שאמר הקב"ה לעולמו די והעולם הוא עולם האצילות, והמלכות היא סוף עולם האצילות, ויאמר שיבטל מעלינו כל הצרות והגזירות. אוּף הָכִי מָצָה גם כך מצה מדוע נקראת המלכות מצה, בְּגִין דְּקָא מְשַׁדֵּד דְּמַבְרָחַת לְכָל סִטְרִין בִּישִׁין וְעָבִיד קְטָטָה בְּהוּ לפי שהיא משדדת ומבריחה לכל החיצוניים הרעים ועושה מריבה בהם [מצה לשון מריבה כפי שיבואר], כדי להציל את ישראל, כְּגַוְונָא דְּשַׁדַּי דִּמְזוּזָה דְּמַבְרִיחַ לְשֵׁדִים וּמַזִּיקִים דְּתַרְעָא כעין שם שד"י שבמזוזה שמבריח את השדים והמזיקים משער הבית, אוּף הָכִי אִיהִי מַבְרָחַת לוֹן מִכָּל מִשְׁכְּנֵי קְדֻשָּׁה כך גם השכינה היא מבריחה אותם מכל משכנות הקדושה שלא יהיו שם, וְעָבִיד מְרִיבָה וּקְטָטָה בְּהוּ ועושה מריבה וקטטה ביניהם אחד בשני, והם פרודים ולכן קשה להם להזיק. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר כמו שנאמר, (שמות יז, ז) מַסָּה וּמְרִיבָה. עַל דָּא כְּתִיב מָצָה ועל זה כתוב מצה שפירושה מריבה. וְהָא מַסָּה בְּסָמֶךְ אִיהוּ והרי המילה מסה היא בס' ולא בצ' ואיך אמרת שנקראת ע"ש מסה ומריבה, אֶלָּא תַּרְגּוּמוֹ דְּמַסָּה אִיהוּ מָצוּתָא אלא התרגום של המלה מסה הוא מצותא - מריבה כי היא נלחמת בס"א ומבריחה אותה.
ההבדל בין חמץ למצה
'חמץ' 'מצה' בשתיהם יש את האותיות מ"ץ, וההבדל רק באותיות ח' ו-ה', הח' בראש חמץ וה' בסוף מצה בסוד ויהי ערב ויהי בוקר (בראשית א, ה), ברישא חשוכא ואחר כך נהורא [החמץ שהוא חושך נמצא האות ח' בהתחלה, ומצה שזה האור נמצא האות ה' בסופה]. ואנחנו צריכים להפוך את החושך לאור על ידי תשובה, תורה, ושמחה, ואז החוטא נהפך לצדיק. וזה סוד 'שמחה' שהיא אותיות 'שם ח"ה' כאשר מתקנים את האותיות האלו והופכים את האות ח' דחמץ לאות ה' דמצה ועושים חיבור זה הוא סוד השמחה. ויש לתת רמז, אור בגימ' 207, חושך בגימ' 334 ושניהם ביחד גימ' 541 כמספר ישראל. וידוע כי היצר הרע נדמה כחוט השערה, ועל ידי שהאדם מתגבר עליו, שובר את הח' דחמץ ונעשה אותיות מצה.
ימי הפסח שהם סוד פ"ה ס"ח בקדושה תיקון לפה וללשון ולחטא עץ הדעת
וכמו שאומר רשב"י בזוהר שהבאנו למעלה, שחמץ ושאור מרמזים לזכר ונוקבא של הקליפה שהם מרכבת הטומאה היונקים מהקדושה. והמרכבה הזאת התחילה לגדול כאשר אדם הראשון חטא בעץ הדעת טוב ורע, אז נפלו ניצוצות לתוך הקליפה. וכן בכל יום ויום בעוונות הרבים, על ידי החטאים בולעים הקליפות עוד ניצוצות קדושה ואז גדלה המרכבה שלהם. ולכן יש שליטה לאומות עלינו עד שנברר ניצוצות הקדושה כי זה נותן להם חיות וכו'. ופלא הוא כי "עץ הדעת" עם האותיות בגימ' 645, בדיוק כמנין חמ"ץ שאו"ר שהם הזו"ן דקליפה מרכבה הטמאה. ואברהם אבינו כידוע תיקן הרבה ניצוצות בסוד ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה), ובזכות זה אמר לו הקב"ה, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו' ואחר כך יצאו ברכוש גדול (בראשית טו, יג-יד) והרכוש הגדול הוא ניצוצות הקדושה. ועל כן ציונו הקב"ה שבעה ימים להשבית חמץ ושאור, כדי לבטל את כח הנחש שעירב הרע בעולם על ידי לשון הרע (עי' ילקוט שמעוני תהילים רמז תריג). ועל כן הימים האלה הם שמירה מעולה לכל ימות השנה לביעור ולביטול זוהמת הנחש. ולכן תמצא סך ימות השנה שס"ה פחות שבעה ימים דפסח שנ"ח ימים בגימ' נח"ש. ולכן ימי הפסח שהם סוד פ"ה ס"ח בקדושה תיקון לפה וללשון ולחטא עץ הדעת, כי כאשר יתבטל הנחש יבוא המשיח, ואז והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה יד, ט), ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך בגימ' משיח, (ולכן ישתדל בפרט בליל הסדר לשמור את פיו ולשונו מתחילת תפילת ערבית עד סוף ההגדה, ואם אפשר לו ישמור פיו עד אחר תפילת שחרית).
תיקון חטא אדם הראשון בפסח
הנה נודע כי כל שעבוד מצרים היה כדי לתקן את חטא אדם הראשון, כי אם לא היה חוטא היה העולם מתוקן וכבר היינו מקבלים התורה מיד ומקיימים כל מצוותיה וכו'.
אמנם מפני שחטא וצריך לתקן כל אותם ניצוצי הקדושה נשתעבדו אבותינו במצרים בעבודה קשה ורק אחר כך זכינו לקבל התורה.
ולכן נצטוינו בליל פסח בשתית ארבע כוסות ובאכילת מצה, כי עץ שאכל ממנו אדם הראשון יש אומרים חיטה היה, ויש אומרים גפן היה (ברכות מ.), לכן כדי לתקן חטאו ולברר ניצוצי הקדושה שנפלו לקליפה על ידי אדם הראשון, ובפרט הניצוצות שנפלו על ידי עוונותינו, כל זה נעשה לו תיקון על ידי אכילת מצות, ושתית ארבע כוסות, כי על ידי השימור למצות והטרחה בלישה ובאפיה וכו' יתבררו ניצוצי הקדושה ובפרט באכילה בלילה הקדושה הזאת. (ע"פ זרע קודש לפסח ליום ז)
מסירות נפש על כזית מצה בליל הסדר
הרב אונגאר זי"ע היה מספר שבשנת תשל"ח הגיע אליו יהודי אחד מקהילתו וסיפר לפניו חלום נורא - שבעת שהותו באושוויץ מצא תלמיד חכם ועובד ה' גדול, והתחזקו יחד בכל המצבים הקשים שעברו עליהם.
בהגיע ליל יו"ט ראשון של פסח שנת תש"ה היה בידו [של מספר החלום] רצון עז להשיג כזית מצה, ועל כן מסר נפשו למצוא חיטים כשרים ולטוחנם ולהשיג מים שלנו וכל דבר עלה ממש במסירות נפש, ואחר כך מצא תנור לאפותם, עד שממש בערב פסח עלה בידו ממש ב' כזיתי מצה, כמה שברי מצות שהשיג כאמור במסירות נפש של אותם הימים, אשר יהיה כזית מצה למספר החלום, ואילו הכזית השני יהיה לידידו משכבר הימים.
וכמובן, שחשב שהשומר יגנוב ממנו את הכזית מצה על כן החביא בב' מקומות בבגדיו את המצה, כזית אחד במקום אחד, ואילו את הכזית השני במקום אחר, והנה רק נכנס האיש לפתחי הגיטו וישאל אותו השומר צורר היהודים מה אתה מחביא בכליך, ומשש בבגדיו, ויקח ממנו את הכזית מצה האחד, ועדין שמח שלכל הפחות עבורו יהיה לו כזית מצה.
אך כל ערב הפסח החתנן על נפשו ידידו התלמיד חכם והעובד ה' שיתן לו כזית מצה משברי מצותיו, וירא האיש שאינו יכול להיפטר מעמו, על כן אמר לו בא ונעשה פשרה, ואמר לו שאת כל שכר המצווה מוותר הוא עבורו ובלבד שיתן לו הזכיה לקיים מצות ה' באכילת הכזית מצה, עד שנעתר ידידו לבקשתו ובאמת ידידו אכל בפועל את כזית מצה משברי מצותיו, במסירות נפש ממש, כיון שאם היו תופסים אותו עם הכזית מצה בידו היו הורגים אותו בייסורים קשים ונוראים שייחדו ה'דייטשן' ימש"ו ליהודים שתפסו בעת קיום מצוות. אך את שכר המצווה לא נתן לידידו התלמיד חכם בשום אופן.
כעבור קצת זמן עשה אותו תלמיד חכם עוד מעשה מצוה במסירות נפש, ואז תפסוהו ה'דייטשן' ימש"ו והרגוהו בייסורים קשים רח"ל שבועות מספר קודם סיום המלחמה.
והנה בהגיע שנת תשל"ח הגיע התלמיד חכם בחלום לידידו שמסר לו את המצות ומסר לו סימנים שזה חלום אמת, ואמר לו - הנה ל"ג שנים ממתין הוא כבר להתגלות אליו, כיון ששרוי הוא בהיכל גבוה מעל גבוה בגן עדן שאין יכול לתאר ולשער לו גודלו ותפארתו, בשכר שזכה להיפטר מן העולם על קידוש ה', ובשכר כל המסירות נפש, ובשכר של ריבוי תורה ועבודה שזכה במשך כל ימי חייו, אמנם השכר של הכזית מצה שאכל בליל הסדר תש"ה [שוויתר למספר החלום] פעלט איהם אויס פון אלע זייטן (-חסר לו על כל צעד ושעל), אלא שעד היום לא קיבל רשות לרדת מהיכלו הגבוה בגן עדן, לעולם התחתון אך עתה נתנו לו רשות להתגלות אליו, ובכן מתחנן הוא לפניו שעכשיו יתן לו את שכר המצוה של הכזית מצה.
ובשעה שחלם זה פנה אל הרב של הקהילה שלו הרב אונגאר זי"ע לדעת כדת מה לעשות והרב אונגאר השיב לו ברוב ענוותנותו שאין לו ידיעה בעניינים אלו אלא יפנה אל המאכנובקער רבי זי"ע שיפסוק שאלתו, והמאכנובקער רבי פסק - בזה "פסק נורא" שמרעיד כל נפש בשמוע אותו, וכך אמר, שבהיות שהתלמיד חכם נפטר כבר מן העולם, ושוב אין יכול לקיים מצוות ולהוסיף זכויות, ולעומת זאת היהודי מספר החלום עדיין נמצא בחיים חיותו ואף זכה להעמיד צאצאים ודורות ובידו לקיים עוד מצוות ולהוסיף עוד זכויות, על כן ילך היהודי מספר החלום אל ארון קודש פתוח ויאמר שמוחל הוא לידידו התלמיד חכם ומחזיר לו שכר הכזית מצה.
ואכן היהודי מספר המעשה עשה כדברי המאכנובקער רבי זי"ע ונפנה אל עבר ארון קודש פתוח ואמר בבכיות גדולות שמוחל הוא לידידו התלמיד חכם שכר הכזית מצה, ולאחר מכן הגיע שוב התלמיד חכם אליו בחלום והודה לו על המתנה העצומה והנפלאה ששיגר אליו.
וזה לימוד גדול עבורינו, אשר עדיי אנו יכולים בחיים לקיים כל כך הרבה מצוות וגם לזכות במתן שכרם לאין שיעור חטוף ואכול חטוף ושתה.
ועתה שמענו עוד הוספה חשובה להמעשה ־ שאותו תלמיד חכם ועובד ה' בהגיעו לאושוויץ, אזי ביום הראשון גזלו הימנו את כל משפחתו עם ב"ב וצאצאיו ונשרפו רח"ל על קידוש ה', ואותו השאירו לעבודה והוצרך להמתין שעות ארוכות להיכנס למחנה, ובהגיע הלילה אחר היום הקשה, אמר התלמיד חכם לידידו [מספר החלום] לא למדתי עדיין כלום היום, ובהיות שידע הרבה מסכתות [ואולי אף כל הש"ס] בעל פה, קבע שיעור עם ידידו לחזור מדי לילה בלילה על מסכתות הש"ס, וזאת השיעור נמשך עד הלילה האחרון שלו עלי אדמות.
וכאשר מתבוננים במעשה זו יש בזה לימוד נורא לכל איש ישראל, שכן מדברים כאן מבעל מדריגה עצום שכל חייו בכללות ושהותו באושוויץ בפרטות היה כל כולו תורה ועבודת ה' ומסירות נפש, וכל תיבה של תורה וכל מעשה מצוה שעשה באושוויץ היה כל כולו מסירות נפש, ועם כל זאת ציפה שלושים ושלוש שנה להתגלות לזה העולם ולקבל השכר של כזית מצה שלו באמרו אז שחסר לו על כל צעד ושעל.
ומזאת הלימוד לכל איש ישראל על כל עניני עבודת ה' בכללות ועל עניני שמירת הלשון בפרטות - כמה כל משהו התעלות מסייע לו לאדם באופן עצום ונשגב, עד שיעל כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכול לשער.
סך ימות השנה הם שס"ה פחות שבעת ימים הם שנ"ח, אותיות נח"ש. ואין הנחש שולט על מי ששומר ימי "הפה סח" ששבעת ימים סח בדברי תורה ואוכל מצה
רבי יצחק לוי מברדיטשוב בספרו קדושת לוי (פרשת בא ד"ה ואמרתם זבח) שואל, הרי השם של חג המצות שכתוב בתורה, הוא על שם המצות, שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ (שמות יב לד), וצריך להבין בשביל חמש דקות שלא המתינו עם ישראל ולא הספיק בצקם להחמיץ נקבע שמו של החג "חג המצות", הרי הרבה ניסים ונפלאות היו לאבותינו במצרים, עשר מכות, מכת בכורות, קריעת ים סוף, ועוד ועוד, ומדוע דוקא חג המצות?
ותירץ שבאותם רגעים הראו והוכיחו את בטחונם בקב"ה. לכאורה יכולים לטעון אם המתנו מאתים ועשר שנים, אם כן אפשר להמתין עוד מעט, עוד כמה דקות, פלא עצום! אף אחד מעם ישראל לא טען כן. וגולת הכותרת "וגם צדה לא עשו להם" (שמות יב, לט), עם ישראל נהג בתמימות, כי הם לא ידעו שהקב"ה יתן להם 'מן' במדבר, והסכימו לצאת ללא אוכל וכו', וזהו שאמר הכתוב "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר" וכו' (ירמיהו ב, ב), ולכן על שם זה נקרא 'חג המצות' על שם שעם ישראל הלך בתמימות אחר ה' יתברך.
ועל כן ציונו ה' כשיצאנו ממצרים להשבית ולבער את החמץ ואת השאור כל שבעת ימים, כדי לבטל כח הנחש שערבב את הרע בעולם על ידי שדיבר לשון הרע על הקב"ה, כמו שכתוב "כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו" (בראשית ג, ה) וכו' והימים הללו הם בחינת "מצה" שמורה לכל השנה, לביעור וביטול זוהמת הנחש.
ועל פי הדברים הללו כתב רבינו האר"י ז"ל (שער הכונות ענין הפסח דרוש ד ד"ה ונרחיב) והביאו ר' אברהם אזולאי באור החמה (ח"ב דפו"ר דף מ ע"א ד"ה והרא"ג) וז"ל כל מי שישמור עצמו מכל מיני חימוץ במאכליו ומשתיו בימי הפסח ומדקדק בענין זה הרבה מאד, מובטח לו שלא יחטא כל השנה. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא בא פרשה ט) "ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז) אל תיקרי מצות אלא המצוות. ואפשר שבא לרמוז אם תשמרו את המצות מחימוץ כל שבעת ימי הפסח אז תזכו לשמור כל המצוות כולם כל השנה כולה, ואז ממילא אין חטאים ומובטח לו שלא יבוא חטא על ידו כל השנה כולה.
זהירות מאכילת חמץ ומאכלות אסורות
עד כמה יש לאדם להישמר מחשש איסור חמץ במאכלי ליל הסדר, ובפרט במצה של האפיקומן שקדושתה גדולה עד מאוד, נוכל ללמוד מן המעשה הנורא המובא בספר הקנה (סוד מי הם האנשים הראויים לשחיטה, [דף קל"ב ע"א קראקא תרנ"ח]) המיוחס לרבי נחוניה בן הקנה אשר היה ראש לכל המקבלים בכל הדורות, כמבואר בכתבי רבנו האר"י ז"ל (עיין בסוף ספר עץ חיים כללים שעשה מהרח"ו, דף קי"ט ע"א).
וזה סיפור המעשה: פעם אחת בהיות רבי נחוניה בכרכי הים, ראה דייג אחד שנכנס אל הים ודג שבעה דגים, וכאשר יצא מן המים, זרק אותם כלפי מעלה ואמר: הרי אלו לכבוד ה' יתברך! יצאה כמין פס יד מן השמים וקבלה את הדגים, ואז יצאה בת־קול שהכריזה: הרי הדגים הללו מזומנים לך לחיי העולם־הבא.
כאשר ראה זאת רבי נחוניה, קרא לאותו אדם ושאלו למעשיו, והשיב לו שהוא מורה־הוראה בכפר בו הוא מתגורר, ומעולם לא הורה בספק של מאכלות אסורות, ועל כך זכה שהכינו לו משמים את מאכלו לעולם־הבא עוד בחייו בעולם־הזה. אמר לו רבי נחוניה: אשריך ואשרי יולדתך!
מכאן אנו למדים על גדל מעלת הזהירות באיסורי המאכלות, ובפרט יש להיזהר בזה בליל הסדר שקדושתו ומעלתו גדולים ונפלאים יותר משאר לילות השנה. ובפרט בעת אכילת האפיקומן שמצוותו גדולה, ויש בסגולת מצה זו להציל את האדם מן המזיקים ומן הגזלנים ומן הרוצחים, בר מינן, כמו שנתבאר בדברי המפרשים.