.

"צו את אהרן" (ו, ב)

אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות, אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס (רש"י).

מעיר כאן האדמו"ר רבי יצחק מאיר מגור (בעל חידושי הרי"ם), לכל אבריו של האדם יש "כיס" - כעין כיסוי המסוגל למנוע ממנו לבל יעשה את הבלתי רצוי. הפה למשל, יש לו שפתים שבהן יכול הוא לסגרו כל אימת שהוא רוצה להמנע מדיבורים רעים, האוזן יש לה אַלְיָה שאפשר לכוף אותה לתוכה כדי שלא לשמוע דבר שאינו הגון, העין יש לה עפעף, וכן שאר האברים המשמשים את חושיו של האדם, לעומת זאת המחשבה אין לה כיס לכסות עליה, כי המחשבה משוטטת באדם בכל עת.

והנה מכיון שקרבן עולה בא לכפר על מחשבה רעה, לכן אמרה תורה בקרבן עולה "צו", שפירושו זירוז, כי צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס היינו שמחשבת הלב מחוסרת כיס... (פנינים יקרים).

"ואש המזבח תוקד בו" (ו, ב)

מסופר שכאשר הרה"ק ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל היה ילד כבן חמש ולמד בתלמוד תורה את פרשת השבוע, פנה אל המלמד בשאלה: מדוע הכתוב אומר "ואש המזבח תוקד בו" היה צריך לכתוב "ואש המזבח תוקד עליו" - על המזבח! לא ידע המלמד תשובה, ואמר: שאל את אביך. פנה הילד אל אביו, הרה"ק ה"שפת אמת" זצ"ל. שאלו אביו: נו, מה חשבת לומר? והילד ענה: לדעתי הכונה היא שאש המזבח תוקד בו - בכהן! הכתוב מדבר שהמצוה תקרין בו לקיימה בהתלהבות כאש הבוערת.

ב. מכירת חמץ: ראוי לבער את כל החמץ הגמור שלא יהיה בביתו כלל, אבל אם מדובר בהפסד מרובה [כשיש כמות גודלה של חמץ, או כשמדובר בבעלי חנויות] - אפשר לסמוך על מכירת החמץ.

ג. שבת הגדול: שבת זו נקראת "שבת הגדול" מפני הנס שנעשה בו, שהיו בני ישראל קושרים את השה - שהוא אלוהיהם של המצרים - למיטה והיו אומרים שהוא לצורך קרבן פסח ולמרות זאת לא עשו להם דבר.