הלכות ומנהגי יום שבת קודש

הלכות ומנהגי יום שבת קודש – קדושת השבת, מעלת לימוד התורה וחכמת הקבלה בשבת, שמירת הדיבור, שינה ועונג שבת, חידושי תורה והזריזות לבית הכנסת ולבית המדרש, מאת מורנו ורבנו ראש הישיבה המקובל הצדיק הרב בניהו שמואלי שליט"א.

כ"ג תשרי תשפ"ז | 04/10/2026 | 11:24

א. יום שבת קודש יכין עצמו לקבל תוספת נר"ן ממקור עליון יותר מהלילה, שבחינת תוספת נר"ן דליל שבת קודש הם מצד המלכות שעלייתה הוא בליל שבת קודש, מה שאין כן בחינת תוספת נר"ן דיום שבת קודש שהם מצד הת"ת שהוא יותר עליון שהוא סוד דכורא ^א.

ב. יזהר מאד שלא לדבר בלשון לעז ביום שבת קודש, לא בלילה ולא ביום אא"כ כשצריך להסביר ולדרוש איזה דרוש בלשון לעז, כדי שיבינו השומעים. וכן יזהר שלא לדבר שיחה בטלה או דיבור של חול אפי' בלשון הקודש, הן בשבת הן ביו"ט ^ב.

ג. אמרו רבותינו שינה בשבת תענוג, ולכן ישן מעט אחר האכילה, ורוב הזמן יתאמץ בעסק התורה כי קדוש היום לאלהינו ^ג.

ד. ישתדל ללמוד תורה בשבת קודש כמה שיותר כי גדול לימוד התורה בשבת קודש אלף פעמים יותר מעסק התורה של ימי החולד. ומי שיש לו עסק בנסתרות הנה יום שבת קודש מסוגל מאד ללימוד חכמת הקבלה ^ה.

ה. צריך לחדש חידושי תורה בשבת, ומי שאינו בר הכי על כל פנים ילמד דברים חדשים שלא למד עד עתה ^ו.

ו. אפילו שאסור לפסוע פסיעה גסה בשבת, מכל מקום מצוה לרוץ ולהזדרז בלכתו לבית הכנסת או לבית המדרש וכן לכל דבר מצוה, אבל כשיוצא מבית הכנסת אסור לרוץ ^ז.

ז. חובה קדושה על חכמי ישראל לקבוע שיעור תורה ברבים ולהרבות מאוד בדברי מוסר המלהיבים את האדם לשמור את חוקי האלקים ומשפטיו ^ח.

א. שעה"כ (דף עג ע"א). וכתב עוד שם (דף סז ע"ב דרוש ב) וז"ל: עוד נתבאר כי ליל שבת נקרא שמור ע"ש הנוק' שהיא העולה בליל שבת, אבל ז"א אינו עולה בלילה, אבל עכ"ז יש לו הארה יתירה בליל שבת וכו' ע"ש. ובדף ע"ג (שם) כתב הרב שיום שבת הוא בחי' הדכורא, וז"ל וביום שבת יכוין ג"כ לקבל בחי' נר"ן ושלושה דכורין מבחי' קדושת היום שהוא דכורא.

ולמודעי אני צריך כי זאת הנוק' העולה בליל שבת הסביר על זה הרב פתח עינים (דף סד עמודים ב ג ד עיי"ש באורך וירווח לך), ותכלית דבריו שם הוא כי זו הנוק' העולה בליל שבת מדובר בבחי' מלך השביעי המגיע זמן תיקונו ביום שב"ק, ועולה ונתקן מאליו ונעשה שוה לשאר הששה מלכים. כי בששת ימי החול סדר המשכת המוחין הוא בו"ק דז"א בששה מלכים שכל קצה מו"ק דז"א כולל בו א"ק ואבי"ע עד"ז, יום א' א"ק ואבי"ע דחסד יום ב' א"ק ואבי"ע דגבורה וכו', יום ו' א"ק ואבי"ע דיסוד, יום שב"ק א"ק ואבי"ע דמלכות מלך השביעי, ובכל יום יורדים הפרצופים העליונים לברר בפרצופים שכנגדם בבי"ע דאותו יום, וכל הבירורים המתבררים בכל יום הוא מהבחינה המתייחס לאותו יום ולא מזולתו, כמבואר כ"ז בנהר שלום (דף יט יעו"ש).

והנה זאת המלכות מלך השביעי הנתקנת ביום שבת קודש עולה ממילא ביום שב"ק, משא"כ בשאר הו"ק דז"א, כמבואר הטעם בשער המצוות פ' בהר בענין השמיטה, וז"ל ואיך אפשר כי ששת ימים הם כנגד ו"ק דז"א יהיו ששת ימי החול ויום שביעי כנגד המלכות יהיה שב"ק וקדושתו חמורה על ז"א. אבל הענין הוא כי הו"ק דז"א להיותם גבוהים מאד אינם יראים לרדת למטה ולהתלבש בששת ימי החול ולברר בירור הנז', אבל ביום השבת שהוא כנגד המלכות התחתונה, היא יראה להתלבש למטה בחול ולברר בירורים פן יתאחזו בה החיצונים, ואז היא עולה למעלה באצילות עם ז"א כנז' בכח התיקון הנעשה בחול ע"י ז"א וכו', יעוש"ב.

הראת לדעת כי זאת הנוק' מלך השביעי עולה ממילא בליל שב"ק לקחת מוחין דנשמה ע"י ישסו"ת, ובזה היא שוה ככל הו"ק דז"א הנתקנים בששת ימי החול במוחין דנשמה, ועתה בליל שב"ק עולים כולם לקחת מקיפי ל"מ דישסו"ת ע"י תפילת ערבית וקידוש ואמירת סדר הקרבנות ביום שב"ק.

ועתה מה שכתב הרב שליל שבת היא בחי' הנוק', ויום שב"ק בחי' דכורא, הכוונה היא שבליל שב"ק הנוק' מלך השביעי עולה ממילא ולא על ידינו, ואנחנו מכוונים כרגיל בזו"ן ויע"ר בתפילת ערבית בבחי' נה"י דחג"ת, כמפורש בסידור, לכן אין אנחנו רואים בכוונות איזה כוונה מיוחדת לנוק' בלבד, אלא נוק' זאת נתקנת ועולה מאליה בכח התיקון שעשינו לו"ק דז"א בששת ימי החול.

ובכל זאת נרמז עליית הנוק' מלך השביעי בתפילה בליל שבת בנוסח התפילה וינוחו "בה" היא העולה, וז"א אינו עולה, כן הוא לשון הרש"ש זיע"א בסידור.

ב. שעה"כ (דף עד ע"ד) ד"ה ענין המנהגים וז"ל: ענין הדיבור היה מוז"ל נזהר מאוד שלא לדבר בלשון לעז ביום שבת לא בלילה ולא ביום, זולתי כשהיה אומר לנו איזה דרוש והיה צריך לאמרו בלשון לעז כדי שיבינוהו העם השומעים. ע"כ. וכ"כ בפע"ח (שער יח פרק כא) שכשהיה מספר איזה דרוש לחברים, היה מבארו בלע"ז כדי שיבינוהו היטב. ע"כ. ועיין בזוה"ק (פ' ויקהל דף ר"ז על פסוק אל יצא איש ממקומו), וז"ל ולא יפיק מפומיה מלולא דחול, ואי יפוק מיניה קא מחלל שבת. ועיין מרן השו"ע (סי' שז סע' א) וז"ל: ודבר דבר שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול וכו' עיי"ש. ובויקרא רבה סוף פ' בהר (פ' לד) מובא אימיה דרשב"י כד הוה משתעיא מותר מילין בשבתא, הוה אמר לה שבתא היא והות שתקא. ובירושלמי אמרינן בטורח התירו בשאלת שלום בשבת. (תוס' שבת קי"ג:). וכתב השל"ה הקדוש (מס' שבת פ' נר מצוה אות ס') שהנשמר מלדבר דברי חול בשבת קדוש יאמר לו, ואנשי מעשה נזהרים בזה שלא לדבר אפילו דברים הכרחיים כי אם בלשון הקודש, וקבלתי אדם המבקר לחבירו בשבת שחרית לא יאמר לו כדרך שאומר בחול "צפרא טבא" רק יאמר לו "שבת שלום" או "שבת טוב" לקיים זכור את יום השבת לקדשו.

ודא עקא שלא מספיק שמדברים שיחת חולין בשבת שזה חמור מאד וכדכתבנו, אלא שמדברים אותו בבהכ"נ שזה לבד חמור מאד, כמו שהאריך בזוה"ק באיסור הדיבור בביהכ"נ בכלל, ובשבת יותר ויותר חמור. וכמש"כ בזוה"ק ויקהל (דף ר"ה:) וז"ל: כיון דעלו עמא קדישא לבי כנישתא אסיר לאשתדלא אפי' בצורך בי כנשתא, אלא במילי תושבחן וצלותא ואורייתא, ומאן דאשתדל במילין אוחרנין, ובמילין דעלמא, דא איהו בר נש דקמחלל שבתא, לית ליה חולקא בעמא דישראל, תרין מלאכין יתמנן על דא ביומא דשבתא ואינון שוו ידיהון על רישיה ואמרי ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקוב"ה, ועל דא בעי לאשתדלא בצלותא ובשירין ותושבחן דמאריהון ובאורייתא ע"כ.

וכתב הרב ראשית חכמה (שער הקדושה פרק י"א), שצריך האדם לקדש פיו שהוא השביעי בחי' שב"ק - לשתי אוזנים, שתי עינים, שני נקבי החוטם, וביום השביעי הוא שב"ק, ויש לו בשבת קודש לעסוק בתורה ולהרבות בכל יכולתו בזה.

ודע לך אחי חביביּ, שמהרח"ו כותב כי המדבר דברי חול בשבת הוא כמו שקר, כי מעורר החיצונים ששם סוד השקר התלוי בדיבור בפה.

וראה מש"כ עוד בזוה"ק (בשלח דף מז:) ממצוא חפציך ודבר דבר, הא איתמר בגין דההיא מלה סלקא ואתער מלה דחול לעילא, ומאן דמזמין אושפיזא, ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא, תא חזי ההוא מילה דאפיק מפומיה סלקא ואתער אתערותא לעילא אי לטב אי לביש, ומאן דיתיב בענוגא דשבתא אסיר ליה לאתערא במילה דחול, דהא פגים פגימו ביומא קדישא, מאן דיתיב בהילולא דמלכא לא יתחזי למשבק למלכא ויתעסק באחרא.

א"כ הראת לדעת כי ע"י שיחת חולין בשבת יצא מן הקודש פנימה למקום של אלהים אחרים, והוא מזמין אורח חשוב כמו המלך והמלכה והולך ומתעסק עם אויבי המלך ומכבד אותם, ר"ל.

וראה את דבריו הקדושים של מו"ר הרמ"ק זיע"א "השבת סוד האצילות, ואין ראוי לעורר החול שפוגם למעלה, וישמור פתחי פיו".

וכתב מו"ר ר' חיים פלאג'י בספרו כה"ח (סי' כט ס"ק י) שאין לקרוא עיתון בשבת שהוא איסור חמור, וכבר נודע שאפי' בימי החול אסור לקרוא עיתונים כי כולם מלאים שקרים ולשון הרע, ובפרט שזה ביטול תורה ושומר נפשו ירחק מהם. וכמובן שאנחנו מדברים בעיתונות החרדית, כי בעתונות החילונית לא צריכא למימר, וכבר יצא הפסק של מו"ר מופת הדור ראש ממשלת התורה בספרו שאין לקרוא עיתונים בשבת, וכן פסק מו"ר גאון הדור כמוהר"ר בן ציון אבא שאול זצוק"ל בספרו אור לציון (ח"ב פ' כה תשובה ו) עיין עליו.

ג. הטור (או"ח סימן רצ) כתב וז"ל, ואם רגיל בשינת הצהריים אל יבטלנה, כי עונג הוא לו ואחר השינה קובעים מדרש. ע"כ. והעתיקו הרמ"א להלכה (שם).

ובשעה"כ (דף עד ע"ד) וז"ל, ענין השינה ביום שבת, השינה ביום השבת היא טובה אל הצדיקים כי אין דבר רע שולט ביום שבת, ואין חשש שיפסיד איזה עיבור נשמת צדיק ע"י השינה, ואדרבא אפשר שירויח וימשיך עמו איזה עיבור נשמת צדיק, ולכן נכון הדבר לישן ביום שבת אחר האכילה, וכך היה נוהג מוז"ל לישן ביום שבת אחר האכילה שיעור ב' וג' שעות, כי אדרבא זהו מכלל עונג שבת. עכ"ל. וכ"כ בפע"ח (שער יח פרק כא).

ובמחב"ר (סי' רצ ס"ק ב) לאחר שהביא מנהג האר"י ז"ל כתב "ורבים מקיימים מנהג רבנו האר"י ז"ל בזה ומה טוב אם יקיימו שאר הנהגותיו ואזהרותיו כי קודש הם".

והנה האדם צריך כמובן להשים אל לבו שרק אם הוא כל השבוע טורח הרבה בלימוד התורה שתורתו אומנותו, וג"כ זוכה לקום בחצות לילה לעסוק בתורה או שמקדים לקום באשמורת הבוקר ולעסוק בתורה, או שעוסק בתורה בכל יום עד שעות המאוחרות בלילה, ואח"כ כל היום עוסק בתורה, א"כ בשבת יש לו הזכות לישון מעט כמו שהיה עושה רבנו האר"י ז"ל, הא לאו הכי הטוב ביותר שינצל השבת בלמוד התורה כמה שאפשר, כי כל שעה של לימוד התורה ביום שב"ק הוא כמו אלף שעות בימי החול, כמו שכתב הבא"ח (שנה ב' פ' שמות בהקדמה) ומי ישמע הדברים הללו ויאבד זמן היקר של שב"ק בשינה, וגם אם כבר ישן כמו שעה אחת בלבד, מספיק בשביל לקבל כח כדי שיוכל להמשיך ולעסוק בתורה, וללמוד עם בניו בישוב הדעת כי קדוש היום לאדונינו.

ומו"ר הגאון המקובל ר' חיים סנוּאני זצוק"ל שהיינו הולכים להתברך אצלו והכרנו מעט מדרכיו, היה נמנע מלישון בשבת, והיה מזהיר על זה לכולם לשבת ולעסוק בתורה מחצות ליל שישי, וכל השבת עד מוצ"ש בשעת חצות, והיה אומר לאותם העושים מלאכה ביום ששי מחצות ולמעלה, וביום שב"ק ישנים ואומרים שינה בשבת תענוג, זה לא אצלינו, אלא אצל חכמי הדורות הראשונים כמו האר"י ז"ל והרשב"י ואחרים כמותם שבשינתם היתה נשמתם עולה למעלה ולומדת סודות התורה, אבל אנחנו אזובי הקיר איך נעשה כך.

ואחד מגדולי האדמורי"ם כתב, כי מי שישן בשבת מאבד את התענוג של שבת, וסיפר על המלך נפוליון שאחר שהכתירו אותו למלך עברו עליו ג' ימים בלא שינה נכנסו הרופאים לאמו ואמרו לה על הסכנה שבדבר, נכנסה אמו אליו וגזרה עליו שיפסיק מזה, ואמר לה אני חייב לציית לך אך אינני מבין איך הולכים לישון ולחסר מתענוג כזה של המלכות, והנמשל מובן.

וזכורני כי מו"ר הגאון האדיר המקובל האלקי רבנו מרדכי שרעבי זצוק"ל ראש הישיבה היה לומד כל הלילה בליל שב"ק, וביום שבת לפי השעות שהיה יושב בישיבה לא היה יכול כמעט כלל לישון, כי עד שעה עשר בבוקר יושב בישיבה ונותן שיעור, ואח"כ יורד לביתו לקיים סעודת שבת ואח"כ משעה אחת עד תפילת מנחה של שבת לפנות ערב היה שיעור רצוף בעץ חיים ובשעה"כ, אשריו ואשרי חלקו.

ובפרי עץ חיים (שער קריאת שמע על המטה פ"א) הביא המעשה שהיה עם רבנו האר"י שּׁישן שינת הצהרים ויש במעשה הזה כדי להלהיב הלבבות, ונעתיק אותו מספר האר"י וגוריו, וזה תוארו: העיד פעם אחת החסיד הקדוש כמוהר"ר אברהם הלוי שהיה משמש את הרב רבנו משה קורדובירו ע"ה, ואחר פטירתו שימש את האר"י זלה"ה, ואמר כי פעם אחת בשבת פרשת בלק נכנס אצלו, ומצאו ישן שינת הצהרים, שאמר הרב ע"ה כי הוא מצוה לישן שינת הצהרים בשבת, ומועיל לנשמה תועלת גדולה לפעמים אם יזכה לכך, מה שאין כן בחול ששינת הצהרים הוא היזק לנשמה, מטעם שאם הרויחה נשמתו איזה נשמה של צדיק, שנשתתפה עמו בלילה בשעה שעלתה נשמתו בפקדון לצורך מ"ן כידוע ליודעי ח"ן, כשישן שינת הצהרים אותה נשמת הצדיק שבא לסייעו במצוות פורש ממנו, ואפשר שתתלבש במקומו נשמת איזה אדם רשע להחטיאו, יען כי ביום אינה מקבלת השכינה להנשמה בסוד פקדון, כי אין צורך בה אל הזווג, ונשארת משוטטת בעולם באויר לבד, ויכול להפסיד ולא להרויח, וזה דוקא בצדיקים, אבל ברשעים הוא להיפך, השינה הוא טוב להם, מטעם אולי יזכה לעיבור נשמה טהורה ותתפרש מהם נשמתם הרעה. ונחזור לענינינו, שה"ר אברהם הלוי מצאו שהוא מרחיש בשפתיו בתוך השינה, והלך והטה את אזנו על גבי פה האר"י ז"ל לשמוע מה שהוא מדבר, ובתוך כך ניעור הרב משנתו, וראהו עומד על גביו, אמר לו הרב, מה אתה רוצה בכאן. אמר לו ימחול לי האדון שראיתי לכבוד תורתו מרחיש בשפתיו, והטיתי את אזני כדי להקשיב מה שמדבר הרב, אמר לו האר"י ז"ל, תמיד כשאני ישן, נשמתי עולה למעלה דרך שבילים ונתיבות הידועים לי, ומלאכי השרת באים כנגדי, ומקבלים נשמתי ומביאים אותי לפני מטטרו"ן שר הגדול, והוא שואל אותי לאיזה ישיבה אני רוצה לילך כנ"ל, ובאותם הישיבות מוסרין לי רזי וגנזי התורה אשר מעולם לא נשמעו ולא נודעו אף בזמן התנאים ע"ה. אמר לי כמהר"ר אברהם הלוי, ולא יגלה לי הרב מה שלמדו לו עתה בזה הפעם? התחיל הרב ע"ה לשחק ואמר, אני מעיד עלי שמים וארץ אילו הייתי דורש שמונים שנה רצופים בלי גוזמא, לא יכולתי לסיים מה שלמדתי בזה הפעם בפרשת בלעם והאתון, וכל זה זכה בארץ הקדושה אחר עלייתו ממצרים.

בא וראה מש"כ הרב בני יששכר (במאמרי שבתות מאמר י' אות ו') וז"ל והנה כתבו תלמידי הרב הקדוש מוה"ר פנחס מקוריץ בשם רבם, שבכל הנבראים יש שינה ואפי' מים ישנים, ואם לא ישנו יתקלקלו וכו', ועכ"פ יצא לך מכלל דברי הרב הקדוש הנז' כי כל מה שיש בהנברא יותר חיות, יצטרך יותר שינה. לפי זה תבין שבימי החול אין לאדם חיות אלא רק מנשמה אחת, לכן די ומספיק לו בשינת הלילה, משא"כ בשבת שיש לו חיות משתי נשמות ע"כ צריך לישן בלילה וביום, עכ"ל.

ולמסקנת הדברים בודאי מי שקם מוקדם בליל שב"ק ולומד תורה ואח"כ מתפלל בחשק גדול ועושה סעודת שב"ק ומענג השבת בלימוד ובשירה וזמרה ורוצה לעסוק בתורה במשך השבת, היות ויודע מעלת הלימוד של שבת שעולה על הכל ורוצה שתהיה דעתו מיושבת עליו כדי שיוכל ללמוד במנוחה יכול לישון בשב"ק כמו שעה אחת, ואח"כ יקום בחשק ויזרז עצמו לבית המדרש וילמד בחשק ובהתלהבות, ולא בעצלתיים, טוב הדבר, ואשרי חלקו בזה ובבא.

ואגב אורחא נביא כאן מה שכתב בספר ראשית חכמה (שער הקדושה פט"ו) וז"ל: וכן ראוי למי שהוא רוצה להתקדש, שלא יאכל אכילתו אלא לרפואה, כדי שלא יחלה ויתבטל מהתורה ומהמצוות, לכן ראוי שלא ימלא נפשו מהמאכלים גסים, ואפילו מדברים טובים לא ישלים תאותו ואפילו בשבת כי אכילה רבה גורמת להרבות השינה, כמו שאז"ל בפ"ק דיומא (יח.) לא היו מאכילים אותו הרבה שהמאכל מביא את השינה. עכ"ד.

ד. הגאון המקובל כמוה"ר שלום בוזגלו בעל "מקדש מלך" כתב בספרו כסא מלך על תיקוני הזוה"ק שכל שעה בשבת קודש של לימוד תורה נחשב כשנה ואם לומד קבלה כל שעה כמו שבעים שנה.

וכתב הרב רחמים שרים זצ"ל בספרו שערי רחמים (ח"ג סימן קצה) וז"ל, ושמענו מפי הרב יוסף חיים שהלומד בשבת עולה י"ז אלף פעמים על החול מפי מגידי אמת עכ"ד.

ועין בבא"ח (ש"ב הקדמת שמות) שכתב וז"ל, ולכן בשבת שהוא מעין עוה"ב כמ"ש חז"ל צריך להרבות בו בעסק התורה, כי אז יצליחו בו יותר בבנין הרוחני, ולכן כתבו המקובלים ז"ל דגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת, אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי החול עכ"ד.

איתא במדרש: (הובא בטור סי' רצ) "אמרה תורה לפני הקב"ה, רבש"ע כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי, אמר לה יש לי זוג שאני מזווג לך, ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם, ויכולין לעסוק בך". ועוד איתא במדרש: (הובא בב"י שם) "אמר הקב"ה למשה רד ועשה לי קהלות גדולות בשבת, כדי שילמדו כל הדורות הבאים אחריך להקהיל קהלות בכל שבת, להכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ללמוד בהם תורה לרבים. עוד איתא במדרש: אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וקורין בתורה ובנביאים, מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי, שכן ישעיה הנביא מפרש ואתם עדי נאם ה' ואני אל, אתם מעידים עלי שאני אלוה בעולם.

וכן איתא בתנא דבי אליהו (רבא פרשה א אות ד) וז"ל: כך אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל, בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים יום השבת יעשה כולו תורה, מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט, ז), לפי שאין לו מנוחה להקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד, שנאמר ואת כל אלה ידי עשתה (ישעיה סו, ב).

ועיין בספה"ק שבט מוסר (פרק כא אות טז) שכתב שאין דבר שיוכל לתקן ולבנות ההריסות, כי אם החידושים שאדם מחדש בתורה. ולמפרסמות אינם צריכות להרבות בראיות, שהרי כשם שתחלת בנין העולם היה ע"י התורה, כדברי רבנו ז"ל (ב"ר א, א): אמרה תורה, בי היה מסתכל הקב"ה וברא את העולם וכו', כך תיקון ההריסות שבא ע"י העונות אינו אלא כי אם ע"י התורה. הקב"ה יזכינו בה לעולם אמן סלה ועד. ולכן אמר הקב"ה אחר פרשת העגל, שיקהיל את ישראל וידרוש להם ברבים בשבתות ובימים טובים.

ה. פרי עץ חיים (שער השבת, סוף פרק כא): "טוב ללמוד בשבת קבלה כמו שהיו נוהגים הקדמונים, והטעם הוא כי הקבלה בעולם האצילות אשר הוא משפיע בתחתונים ביום השבת, והנה עולם האצילות הוא קֹדש גמור אשר אין שם קליפה כלל, וזה רמוז בפסוק (תהלים צו, ט) השתחוו לה' בהדרת קדש ר"ת 'קבלה', והוא באצילות הנקרא קֹדש גמור, אשר הוא סוד השתחויה, לכן רמוז בתיבות אלו קבלה".

וכתב מהרח"ו בשער הפסוקים (תהלים סימן ק) וז"ל, מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ, הנה ר"ת הוא הלכה". וכתב שם בנו ר' שמואל ויטאל מה שקיבל מאביו מהרח"ו כי מזמור זה אינו נאמר בזמירות בשחרית אלא בחול כמ"ש חז"ל שאין קרבן תודה קרב בשבת, ונרמז בו בר"ת הריעו לה' כל הארץ - הלכה, ובשבת אומרים מזמור כ"ט מזמור לדוד הבו לה' בני אלים, ר"ת קבלה בפסוק "השתחוו לה' בהדרת קדש" למפרע קבלה לרמוז שצריך האדם לעסוק בחכמת הקבלה ביום השבת" עכ"ד.

וכ"כ בכה"ח (פלאג'י, סי' כט, סעי' א): "יום שבת קודש הוא מסוגל ללמוד חכמת הקבלה, ואנא חזיתיה לרבנו הגאון הגדול מרן זקני חקרי לב, זכותו יגן עלינו אמן, שכך היה דרכו דרך הקודש, דאחר שהיה לובש בגדי שבת, תכף היה לוקח ספר הכוונות וספר עץ החיים, ללמוד בהם מידי שבת בשבתו, אשריו ואשרי חלקו, זי"ע אמן".

ובזוה"ק (פר' שלח לך קעד.) כתב וז"ל, זכאה חולקהון דכל אינון דמשתדלין באורייתא יומא דשבתא משאר יומין. ע"כ. וכתב בניצוצי אורות (שם) וז"ל, מכאן נראה דגם לתלמידי חכמים לימוד שבת מוכרח, בו ירוץ צדיק ונשגב הלימוד מהחול, ומי שאפשר לו יעסוק בסתרי תורה כמ"ש רבנו האר"י זצ"ל, מאי"ן.

ו. בזוהר הק' (שלח קעג.) וזתכ"ד כיון דסלקין כלהו נשמתין דשארו עלייהו דישראל. סלקי וקיימין בדיוקנא קמי מלכא קדישא, וקודשא בריך הוא שאיל לכלהו, מאי חדושא הוה לכו בההוא עלמא באורייתא. זכאה איהו מאן דחדושא דאורייתא אמרת קמיה. כמה חדוה עביד קודשא בריך הוא, כניש לפמליא דיליה, ואמר, שמעו חדושא דאורייתא, דאמרת נשמתא דא דפלוני, וכלהו מוקמי ההיא מלה בתרי מתיבתי. אינון לתתא, וקודשא בריך הוא לעילא (בישיבה של מטטרו"ן).

ובמחב"ר (סי' רצ, אות ד) הביא: "וכתב הרב החסיד בעל דעת חכמה (שער השבת, סוף פרק עשירי) משם האר"י זצ"ל, מי שעוסק בתורה בשבת ומחדש איזה חידוש בה, מעטרין לאביו באותו עולם, ולכן נסמכו ב' ציוויים הללו להדדי (שמות כ, ח יב) כבד את אביך - זכור את יום השבת, וכן (ויקרא יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו - ואת שבתותי תשמורו".

וכתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער העליון פרק יב) אשרי מי שעמלו בתורה ומיגע עצמו לחדש איזה דבר חידוש בתורה לפי האמת שבחידוש זה בורא שמים חדשים וארץ חדשה, ומה גם בשב"ק יום שיש בו מוסף שעושה תיקונים גדולים בעולמות עליונים מחידושו יותר ויותר.

ובודאי הקב"ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו לחדש דווקא חידוש נפלא מאוד, אלא לפי שכלו יהולל איש, איש אל משא שכלו ורוח מבינתו יטוף, הן לברר איזה דינא דגמרא לפי האמת ע"פ פי' תוספות ומפרשים, או לחדש פי' אמתי בפסוק של תורה נביאים וכתובים. גם נראה לי ברור, אם חושב אדם איזה שעה ביום שבת קדש לחדש בשכלו איזה הנהגה טובה בעבודת יוצרנו ובוראנו ית"ש ויתעלה, שיתנהג בהנהגה ישרה זו כל ימי השבוע ולתת בהנהגה זו נחת רוח ליוצרו ב"ה וב"ש, הן בהנהגת טהרת המחשבה, הן בהנהגת הדבור למעט בכל יכולתו, הן בהנהגות התמדת למודו יותר מימים שחלפו ועברו, הן בהנהגות כוונת התפלה או בברכת הנהנין וכיוצא, אף בהנהגת אכילה, גם במו"מ שלו לעסוק בה על צד ההיתר, זה ברור שמלאכת מחשבת ישרה כתורה יחשב, והבורא ית"ש ויתעלה ישתעשע בחדוש זה בפמליא שלו, גם יתעטר הוא ית"ש וכל פמליא שלו וכל נשמות הצדיקים שבג"ע, כמבואר בזה"ק הנ"ל, וחשב עם קונהו כאלו חידש סתרי תורה ע"ד האמת. עכ"ל.

ועי' בשו"ת תורה לשמה (סי' צח) שנשאל לגבי חידושי תורה שחידשם בחול אך לא הוציאם בפיו רק בשבת אם זה נקרא שחידש בשבת, ותירץ וז"ל: איתא בזוה"ק בהקדמת בראשית (דף ד ע"ב) וז"ל תנן בההיא שעתא דמלה דאורייתא אתחדשת מפומיה דבר נש ההיא מלה סלקא ואתעתדת קמיה דקב"ה וקב"ה נטיל לההיא מלה ונשיק לה ועטר לה בשבעין עטרין וכו' ע"ש. נמצא העיקר הוא בזמן שיוצא החידוש מפיו של האדם ועל כן גם אם הוא מוליד וממציא החידוש בחול מאחר שהוא מוציא זה החידוש בפיו בפעם ראשונה בשבת ה"ז יש לו יתרון מכח קדושת שבת וחשיב כאילו חדשו בשבת ממש כי העיקר הוא כאשר מוציאו מפיו.

ז. שו"ע (סי' צ סעי' יב) ומקורו מהגמ' (ברכות דף ו:) "א"ר זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקרהטי לפרקא בשבתא, אמינא קא מחללין רבנן שבתא. כיון דשמענא להא דרבי תנחומא אריב"ל לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת שנאמר אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, אנא נמי רהיטנא" ע''כ. ובזוה"ק הפליג מאוד במעלת הריצה והזריזות לביהכנ''ס או לביהמ"ד ולדבר מצוה. וכדאיתא בזוהר חדש (נח דף כח:) אזיל לדבר מצוה ירהט. וכן איתא בזוה"ק (פקודי רמט:) שיש מלאך ברקיע שמו אופן וממונה על ארבעים ממונים "ואלין אינון מלאכים דאקרון חשמלים, ואינון מגינים וסייפין ורומחין דרהטי לאגנא עלייהו דישראל משאר עמין ולאגחא קרבא בהו ולנקמא לון כפום שעתא בלא אריכו, ובגין כך אקרי תא הרצים אתר דאינון רצים רהטי ואוחו לאגחא ולנקמא נוקמין לקבל רצים אחרנין, דרהטי לאבאשא ולאתרעא מזלין שלטאה עלייהו ורזא דא הרצים יצאו דחופים, רצים מסטרא דא ורצים מסטרא דא ובינהון והעיר שושן צהלה ושמחה או נבוכה, אי מקדמי אלין דהכא, העיר שושן שמחה" עכ"ד.

ח. איתא בילקוט שמעוני (ויקהל רמז תח) וז"ל, אמר הקב"ה [למשה] עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני, מכאן אמרו משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בענינו של יום. ע"כ.

וכתב רבנו חיים פלאג'י בספרו כף החיים (סי' כט אות ד) וז"ל השומע דרשת חכם בשבת היא רפואה לאוזן יותר מכל האיברים. ותהלות לאל יתברך כאן נמצאו וכאן היו, בעיר עוז לנו איזמיר יע"א, מדרשים ללמוד בשחרית בשבת, ולכל האומניות יש להם לכל אחד מדרש בפני עצמו וכו', והאיש אשר דר בעירנו זאת והולך בשבת לטייל ובמקום שאינו מעורב, ולדבר דברים בטלים ושחוק וקלות ראש, הנה ענשו גדול במאוד מאוד, כיון דיש בידו בנקל במבוי לילך שחרית ומנחה לשמוע מוסר, ובחצי היום לאכול ולישן, ואילו היה יודע האדם הפגם שעושה החוטא בשבת יותר מבחול, היה נחבא אל הכלים ולא ייראה החוצה, עלית על כולנה דאנשים כאלה מעכבים את הגאולה דאי שמרו ישראל שתי שבתות היו נגאלים. עכת"ד ז"ל. ובסדר היום (סדר יום שבת) כתב שמי שמבזבז זמנו לריק בשבת אין לו חלק עם ישראל הקדושים ולא עם הקב"ה ח"ו ע"כ.

וכתב הב"ח (או''ח סי' רצ) דעיקר קביעות מדרש בשבת אינו לדרוש באגדה, אלא לדרוש בדינים ובהלכות כמפורש במדרש הנ"ל. וכתב עוד הב"ח וז"ל, ומקרוב נתפשט לדרוש כל הדרשות באגדות ולא בדינים והלכות כל עיקר, נגד דתי תורתינו הקדושה דעיקר הדרשה צריך שתהיה ללמד את חקי האלהים ואת תורותיו, להורות הלכות שבת והאסור והמותר. גם להמשיך את לב השומעים באגדה המדריכים ליראת השם, למנעם מחטוא לפניו יתברך לתשובה, ולא שיכוין להראות את עצמו שהוא חכם ויודע לדרוש פסוק או מאמר בכמה פנים.