דיני ערב תשעה באב

כג. בא"ח (ש"א פר' דברים אות יב) וז"ל: תספורת אסור מדינא בשבוע שחל בו ט"ב אחד ראשו ואחד כל שער שבו, ויש נוהגין להחמיר מי"ז בתמוז, ובזקן (נ"ל דר"ל ובשפם) כל שמעכב האכילה מותר, ואפילו אבי הבן וסנדק אסורין להסתפר בשבוע זו. וכן דעת מו"ר מופת הדור בחזו"ע (שם דיני תספורת הלכה ב) וז"ל: בעלי ברית וכו' אבל בשבוע שחל בו תשעה באב שאסור מדין התלמוד, אין להתיר אף לכבוד המילה.

כד. כך נהגו חכמי פורת יוסף, וכ"כ מו"ר האול"צ (ח"ג בביאורים לתשובה ו) וז"ל: ולענין אמירת תיקון חצות בערב תשעה באב אחר חצות היום, המנהגים חלוקים, יש שנהגו לאומרו, וכן כתב בבא"ח (פר' דברים אות כה), ויש שלא נהגו, וכן כתב בפמ"ג (סי' תקנא א"א ס"ק מה). וראה גם בערוך השולחן שם. וראה בשו"ע (סי' תקנב סעי' יב), שאין אומרים תחינה ערב ת"ב במנחה משום דאיקרי מועד. ונראה שמעיקר הדין היה צריך לאומרו, ולא דמי לתחנון שלא אומרים בערב ת"ב, וראה גם בברכ"י (סי' תקנב אות יא) ובכה"ח (תקנא ס"ק רכג), אולם כבר נתפשט יותר המנהג שלא לומר תיקון חצות בערב תשעה באב אחר חצות.

כה. כ"כ הרמ"א (סי' תקנג סעי' ב) וז"ל: ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך, כ"א בדברים המותרים בתשעה באב. וכ"פ הבא"ח (ש"א פר' דברים אות יח) כדעת הרמ"א וז"ל: ערב ט"ב אחר חצות לא ילמוד תורה אלא מדברים שמותר ללמוד בט"ב. וכן דעת האור לציון (ח"ג פכ"ח תשובה ה) יש להמנע מללמוד בערב תשעה באב אחר חצות דברים האסורים בתשעה באב.

וטעם הדבר כתב בשו"ת חת"ס (סי' קננו) שנהגו להחמיר כן לפי שכל מה שלומד מחצות ואילך עדיין מחשבתו עליו והרהורו גביה בלילה ונכנס לאבל בתשעה באב כשהוא שמח.

כו. ומ"מ דעת הגר"א (הביאו המ"ב ס"ק ח) והחיי אדם (כלל קלד אות י) דאינו אלא חומרא בעלמא דאף בחמשה עינויים מותרים מן הדין בערב תשעה באב. וכ"פ מו"ר מופת הדור (ארבע תעניות עמ' רמ''ח, דיני ערב תשעה באב הלכה א). שהרי לא אסרו תלמוד תורה אלא בתשעה באב עצמו, אבל בערב תשעה באב בין כשחל בשבת, בין כשחל בחול, כל היום מותר עד בין השמשות. ע''ש.

כז. כ"פ מו"ר האול"צ (שם) וטעמו ע"פ הגר"א וז"ל: וגם על מנהג זה פקפקו כמה אחרונים, וכמבואר בגר"א ובמ"ב שם ס"ק ח'. ועל כן אף שלכתחילה יש להמנע מללמוד דברים האסורים בת"ב, מכל מקום מי שקשה לו הדבר, ויש חשש שמחמת זה יתבטל מלימודו, יכול להקל לסמוך על המקילים, וילמד במקום שלבו חפץ.

כח. שו"ע (סי' תקנב סעי' יב).

כט. שו"ע (סי' תקנט סעי' א).

ל. כ"כ האול"צ (שם בביאורים לתשובה א) וז"ל: ונראה שסעודה מפסקת היא דוקא בפת, דבלא זה אין על זה שם סעודה. וראה בב"י שם שהביא מהירושלמי, שמטבלים פת באפר ואומרים זוהי סעודת תשעה באב. (וראה עוד בטור שם בשם הרמב"ן ובב"ח שם). וראה גם בכה"ח (סי' תקנב ס"ק לו) בשם הלק"ט. וכן ישתדל לטבל הפת באפר, וכמו שנתבאר כאן, וכן כתב הרמ"א בסעיף ו', ע"ש.

לא. אור לציון (שם) נחלקו הפוסקים אם ראוי לעשות סעודה גדולה בכמה מיני תבשילין לאחר חצות, ואח"כ עושים סעודה קטנה עם ביצה לסעודה מפסקת, שהפרישה כתב שאף שנוטלין ידים ואוכלים שוב, הרי הם בכלל אלו שכתב הרמב"ן שבטנם בטן רשעים, כיון שאוכלים תחילה כל שובעם, ובסעודה מפסקת אוכלים אכילה גסה, ודלא כמפרשים בדברי הרמב"ן דהיינו באוכל אז אכילת עראי דווקא, ע"ש.

ונראה שבזמנינו שירדה חולשה לעולם, בודאי שאין צריך להחמיר בזה, ואפשר לכתחילה לעשות לאחר חצות סעודה בכמה תבשילין לפני שעושה סעודה מפסקת, אלא שיש להקדים סעודה זו בשעתיים שלש לפני סעודה מפסקת, כדי שלא לאכול סעודה מפסקת באכילה גסה. וכן כדי שלא לבוא לידי חשש ברכה שאינה צריכה, אם יסמיך הסעודות זו לזו.

לב. שו"ע (סי' תקנב סעי' א) וז"ל: ערב תשעה באב לא יאכל אדם בסעודה המפסקת, שאוכלה אחר חצות, בשר אפילו מלוח שעברו עליו יותר משני ימים ולילה אחת, ובשר עופות ודגים ויין מגתו דהיינו שאין לו יותר משלשה ימים, נהגו לאסור.

וכ"כ מו"ר מופת הדור בחזו"ע (דיני סעודה מפסקת הלכה א). ערב תשעה באב אחר חצות היום אסור לאכול בשר בסעודה המפסקת, ואסור לשתות יין. ובשר מלוח ובשר עוף בכלל האיסור. ונהגו להחמיר שלא לאכול דגים

לג. כתב הרמב"ם (פ"ה מהלכות תעניות ה"ט) וז"ל: חסידים הראשונים כך היתה מדתן, ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח ושורה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה כמי שמתו מוטל לפניו, וכזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה, ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו תבשיל של עדשים אלא אם כן היה בשבת. ע"כ.

לד. מו"ר מופת הדור בחזו"ע (שם הלכה ג). וכדברי השו"ע (סי' תקנב סעי' ג) אפילו בשל מין אחד בשתי קדרות מקרי שני תבשילין. וכן יש להחמיר וליזהר משני מינים בקדירה אחת. וכתב הכה"ח (ס"ק יט) פירוש שאחד בלילתו עבה ואחד בלילתו רכה, אבל אם שניהם בשוה אין קפידא לבשל בשתי קדירות. (מגן אברהם ס"ק ג). מיהו הרב כנסת הגדולה (בתשובה אורח חיים חלק ב' סי' לו) נטה לאסור וכתב שכן הסכימו חכמים שלמים יעו"ש. והביא דבריו הברכי יוסף (אות ב). אמנם האליה רבה (אות ב) כתב כדברי המגן אברהם. וכן כתב הנהר שלום (אות ב). וכן כתב הערך השלחן (אות ג), וכתב שכן משמע מהריטב"א ודלא כהרב כנסת הגדולה בתשובה יעו"ש. וכן כתב בביאורי הגר"א כדברי מגן אברהם. וכן פסק חיי אדם (כלל קלד אות א), ובדרך החיים (אות א), ובמשנה ברורה (אות ח). ומטעם זה נראה לאסור שני ביצים האחד רך ראוי לגמוע ואחד קשה דהוו להו כשתי קדרות, ומיהו אפשר לחלק. (נהר שלום שם). והביא דבריו בן איש חי פרשת דברים אות י"ט וכתב דיש להחמיר. ע"כ.

לה. כ"כ מו"ר מופת הדור בחזו"ע (שם בביאורים להלכה ג) וז"ל: ביצה מטוגנת וביצה שלוקה, שני תבשילים הם. וכן ביצה רכה שראויה לגמיעה, וביצה קשה, נראה שחשובים כשני תבשילין. וכ"כ הנהר שלום (סק"ב), ואף שסיים "שאפשר שיש לחלק", יש להחמיר. וכ"כ הגר"ח פלאג'י בספר מועד לכל חי (סי' י אות לא), ובספר בן איש חי (פר' דברים אות יט) וז"ל, בסעודה המפסקת אסור לאכול שני תבשילין, אפילו מין אחד ורק אחד עבה ואחד רך נמי חשיב שני תבשילין, ואפילו בשל דבר הנאכל כמו שהוא חי כגון תפוחים וכיוצא שבישלום בסוכ"ר חשיב תבשיל, ואפילו אם בשל תמרים ועשאם דבש שקורין בערבי סילא"ן, ואפילו אם בשל סוכ"ר ותקנו וסננו ועשאו משקה שקורין שיר"א, ג"כ חשיב תבשיל, כיון דאחר בשולו נעשה בו טעם אחר, וגם קונה לו שם חדש, ואין לאכול ביצה עבה וביצה רכה דנסתפקו בזה האחרונים ז"ל אם חשיב שני תבשילין, ואם בשל מין אחד בשתי קדרות הריטב"א מתיר, והרב החבי"ב ז"ל, בתשובה אוסר, וכמ"ש בספר כנסת ישראל דף ל"א ע"ד, וכל תבשיל שדרכם לבשלו שני מינים יחד, כגון אורז ועדשים, שקורין כגר"י וכיוצא בזה, חשיב תבשיל אחד, ומותר, וכן ה"ה המבשלים אורז ומניחים בו אפונים שקורין חומץ דחשיב תבשיל אחד כיון שדרכו בכך תמיד, וכן כיוצא בזה, אבל אורז שאוכל עמו ביצים קלויים חשיב ב' תבשילין ואסור. ודלא כהתורת חיים סופר (סק"ד) שהיקל בזה.

לו. כ"פ מו"ר האול"צ (פכ"ח תשובה א) וכתב בביאורים, מבואר בדברי מרן (שם סעי' ג) שאין לאכול שני מינים בקדירה אחת אלא אם דרכו לבשל כן בכל השנה. והנה בבאה"ל (שם ד"ה שנותנים), דן לומר שאין ההיתר אלא באופן ששני המינים מטעימים זה לזה, וכגון בצלים וביצים שמטעימים לאפונין, אבל אם מבשל סתם שני מינים בסיר אחד, כמו אטריות ותפוחי אדמה, יש לומר דחשיבי שני מינים. אולם לא משמע כן מדברי מרן שם בסעיף ה', שהתיר לבשל עדשים עם ביצים, אף שאין דרך עדשים וביצים שיטעימו זה לזה. וכבר עמד בזה בבאה"ל שם, ויישב דמיירי כשהעיקר הוא העדשים, והביצים מפרכים אותם בתוכם, ע"ש. וראה גם בכה"ח (שם אות לא). והוא דוחק בדברי מרן. והעיקר שכל שדרך לבשל בסיר אחד, מיקרי תבשיל אחד. וראה גם בביאור הגר"א כאן. ועל כן מותר לבשל מרק ירקות אף בכמה סוגי ירקות שאינם מטעימים זה את זה.

וכ"פ מו"ר מופת הדור בחזו"ע (שם הלכה ד) וז"ל: יש להחמיר אף בשני מינים בקדרה אחת, אלא אם כן הוא דבר שדרכו בכך כל השנה, כגון תבשיל של אפונים שברוב הפעמים נותנים בו בצלים וביצים, עכ"ל.

לז. כ"פ מו"ר האול"צ (שם בביאורים). ומו"ר מופת הדור (שם הלכה ה).

לח. אור לציון (שם).

לט. בא"ח (ש"א פר' דברים אות יט) והגבינה אם אכלה חיה הרי זו כפירות חיים, אבל אם בשל הגבינה יש לה דין תבשיל, ואסור לאכלה עם תבשיל אחר. וכ"כ הכה"ח (שם ס"ק י).

וכתב מו"ר האול"צ (שם בביאורים לתשובה ב) מוצרי חלב שמבשלים אותם ע"י הפיסטור והגיעו לשיעור יד סולדת בו, וכגון חמאה וגבינה ושמנת, היה אמנם מקום לומר שכיון שאינו דומה הפיסטור שעושים בהם לשאר תבשיל שהבישול משנה במהות התבשיל, והיה אפשר לומר דלא חשיבי תבשיל לענין תבשיל בסעודה המפסקת, ולא דמי לשאר מקומות דחשיבי תבשיל, וכגון לענין עירובי תבשילין, וכמו שנתבאר לעיל בפרק כ"ב תשובה ב', ע"ש, מכל מקום למעשה נראה, שכיון שעכ"פ נתבשלו, הרי הם בכלל איסור אכילת ב' תבשילין שאסרו חז"ל, ואין לאוכלם אם אוכל תבשיל אחר.

מ. כ"פ מו"ר מופת הדור (שם הלכה י). ומו"ר הבא"ח (שם הלכה כ) כתב וז"ל: בסעודה המפסקת לא ישב ע"ג כרים אלא על מחצלת או כסות דק, ולא ישב על קרקע ממש כי דבר זה קשה הוא ע"פ הסוד. ומותר לישב ע"ג נסר שאינו גבוה טפח, ועיין מל"ח אות ל"ה.

מא. בא"ח (שם). ודעת מו"ר מופת הדור (שם הלכה יא) דבדיעבד אם אכלו שלשה יזמנו.