הלכות שבת קודש קריאת ההפטרה

א. בגמ' מגילה (כג.) המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה - מפני כבוד תורה, ולא יפחות מעשרים ואחד פסוקין כנגד שבעה שקראו בתורה. והיכא דסליק ענינא כגון (ירמיהו ז, כא) "עלותיכם ספו" אפי' בבציר מהכי שרי.

וכ"פ השו"ע (סי' רפד סעי' א), מפטירין בנביא בעניינה של פרשה, ואין פוחתין מכ"א פסוקים, אא"כ סליק ענינא בבציר מהכי כגון: עולותיכם ספו על זבחיכם (ירמיהו ז, כא). וברמ"א, ודוקא בשבת בעינן כ"א פסוקים, ג"פ לכל א' מן הקרואים, אבל ביום טוב שקורין ה', סגי בט"ו פסוקים .

ובטעם הדבר שקורין בנביא כתב בט"ז (שם ס"ק א) וז"ל, דפעם גזרו גזרה שלא לקרות בתורה ותקנו לקרות בנביאים מענינה של פרשה כ"א פסוקים, כמו אילו היו קוראים בתורה כ"א פסוקים, ג' פסוקים לכל אחד ואחד מהן שקראו, וגם היו מברכין אנביאים ז' ברכות כמו אילו היו קורין בתורה, דהיו מברכין ז' ואחר כך נתבטל הגזירה וקוראין בתורה, ואפילו הכי תקנו שהמפטיר יקרא בנביא כ"א פסוקים, ויהא קורא בתורה תחלה מפני כבוד התורה, שאם לא היה קורא אלא בנביא ומברך על קריאתו, יהא כבוד תורה וכבוד נביא שוה, על כן צריך המפטיר לקרות בתורה תחלה דידעו שגדולה התורה מהנביא מצד הקדימה.

ובספר התשב"י (שורש פטר מובא בתוי"ט מגילה פר' ג משנה ד ד"ה לכסדרן ובמאור ישראל מגילה כא. ד"ה במשנה, ומפטירין בנביא) כתב דאנטיוכוס הרשע מלך יון הוא שגזר על ישראל גזרה זו.

והטעם שנקראת "הפטרה" כתב הרד"א בשם רבנו תם, שכיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, ולאחר קריאת התורה מותר להם לפתוח ולדבר בדברי הלכה, והפטרה מלשון יפטירו בשפה, וכן פטר רחם, ואע"פ שאסור לספר בזמן שהמפטיר קורא בנביא, וכנפסק בשו"ע (סעיף ג), מכל מקום לא אסרו אלא בסתם דברים, אבל בדבר הלכה מותר. והרד"א פירש "הפטרה" מלשון סיום, שמסיימים בה תפלת שחרית, כמו, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. (מאור ישראל שם).

ב. שו"ע (שם) מפטירין בנביא מענינה של פרשה. ע"כ.

ואם טעה והפטיר בהפטרה אחרת שלא מענין הפרשה, כתב מו"ר מופת הדור בחזו"ע (שבת ב' דיני הפטרה בהערה ד"ה ושו"ר) שלא יצא יד"ח וצריך לחזור ולהפטיר ההפטרה הנכונה בברכותיה. עי"ש.

ג. טור (סי' רפד) ומשנ"ב (שם ס"ק ב). ואם טעה וברך לפני ההפטרה הברכה שלאחר ההפטרה דעת האשל אברהם (בוטשאטש ס"א) וכ"כ האורחות חיים החדש (אות ג) שיצא יד"ח ואחר ההפטרה אומר ברכת אשר בחר בנביאים וכו' ומאידך דעת הכה"ח (ס"ק כ) דאם נזכר קודם שאמר בא"י יגמור ויאמר אשר בחר וכו' ואחר ההפטרה יאמר הברכה כרגיל, ואם נזכר אחר שסיים בא"י אפ"ה יאמר את ברכת אשר בחר וכו' ואחר ההפטרה לא יחזור ויאמר ברכת צור כל העולמים.

ד. שו"ע (שם סעי' ג) צריך לכוין לברכות הקוראים בתורה ולברכות המפטיר ויענה אחריהם אמן, ויעלו לו להשלים מנין מאה ברכות שחיסר מנינם בשבת.

וכתב המשנ"ב (ס"ק ו) וז"ל: אין לענות אמן אחר אמת וצדק שאומרים בברכות שאחר הפטרה שאין זה סיום ברכה וכן אין לענות אמן אחר הנאמרים באמת שנאמר בברכה שלפני ההפטרה דזהו ג"כ ברכה אחת עם מה שאמר אח"כ בא"י הבוחר בתורה דזו היא חתימתה. עכ"ל.

ה. שער המצוות (דף לה ע"א). וכדאיתא בפרי עץ חיים (דף ק"ב ע"א) וז"ל: ביום השבת אין צריך לקרוא את הפרשה כי אם לשמוע אותה מפי הש"ץ אבל ההפטרה אי אתה יוצא ידי חובתך כי אם לקרוא בפיך ולשמוע הברכות ראשונות ואחרונות מפי המפטיר עכ"ל.

ובמג"א (סי' רפד ס"ק ה) הביא משם כתבי רבנו האריז"ל וכתב וז"ל: ובכתבי האר"י כתב דאין די בשמיעת ההפטרות אלא צריך לקרות מתוך הספר והברכות ישמע מקורא ע"כ. וצריך לומר דבגמ' מיירי שלא יקראו שנים בקול רם מפני שמי שאינו בקי לא יוכל לשמוע וגם הבקי צריך לומר בנחת (הריב"ש) עכ"ל.

ולא ידעתי מדוע הסמיך המג"א את טעמו של דבר שאין קורין בשנים הוא משום אלה שאינם בקיאים וכו' האם בגלל שסובר שגם רבנו האריז"ל סובר כן או דילמא שבא לחלק בין דעת רבנו האריז"ל שהעתיקה ברישא ולבסוף כתב שטעם הדבר ע"פ הגמ' היא אחרת מרבנו האריז"ל והיינו שאין קורין בשנים משום אלה שאינם בקיאים וכו'.

וכ"כ בפרי מגדים (א"א סי' רפד ס"ק ה) וז"ל: ובכוונות משמע דכל יחיד יאמר בלחש ההפטרה עכ"ל. וכ"כ באליה רבה (סי' רפד ס"ק ט).

ו. עיין מה שכתב בזה בספר חמדת ימים (פרק יב דף פא ע"ג) וז"ל: טוב לבנים בתוך השנה לפטירת אביהם לומר ההפטרה בבית הכנסת ובכן המת יהיה לו נחת יתירה כמ"ש במדרש נעלם בזוהר חדש (דף מט ע"ב) במעשה ההוא יהודאי דהוה אזיל לבי טורי קרדינייא ומצא אדם אחד שהיה מאסף קוצים חבילות גדולות והיה נושא על כתפיו ושני ממונים מן הגיהנם הולכין אחריו והיו מבעירים החבילות באש ושורפים אותו בהליכתו וכו' ושאל לו ההוא יהודאי מאיזה מקום אתה אמר לו מהגליל העליון. הלך האי יהודאי לגליל ושאל בכל מקום היש פה איש שמת מקרוב ועזב בן אמרו לו הן, ותינוק זה יושב בבית המטבחים והוא רשע כאביו, הלך ההוא יהודאי לשם ומצאו, אמר לו בא בני ותהיה עמדי, הלך עמו וילבש אותו ומסרו אצל מלמד תינוקות ללמדו תורה ולמד תורה הרבה ואח"כ היה לומד עמו ההפטרה בבית הכנסת ושוב נתחכם עד שהיו קורין לו רבי, ובא אביו בחלום לאותו יהודאי ואמר לו רבי, תנוח דעתך כמו שהנחת את נפשי, כי בשעה שאמר בני ההפטרה בקהל נושעתי מן הדין הקשה ההוא ובשעה שאמר קדיש קרעו גזר דין לטובה, ובשעה שנתחכם וקראו לו רבי עטרוני בעטרותיהם של הצדיקים.

הנה כי יש תועלת רב לנפש המת בקריאת ההפטרה בבית כנסת להקל מעליו משפט הרשעים בגיהנם, ומכאן סמכו רבים מבני ישראל לומר ההפטרה בבית הכנסת בתוך שנת האבל על אביהם ואשרי המכבד את הוריו, שעל זה אמרו בזוה"ק פרשת יתרו כבד את אביך ואת אמך [היינו] בכל זיני יקר למחדי לון בעובדוי דכשראן כדאת אומר גיל יגיל אבי צדיק ודא איהו יקרא דאבוי ודאימיה עכ"ל.

ובספר מקדש מלך על הזוה"ק (ויקהל רו.) כתב הרמ"ז וז"ל "קריאת ההפטרה מצלת האב מדין גהינם, כי כן הובא במדרש הנעלם כי בשעה שאמר בני ההפטרה בקהל נושעתי מדין אש הקוצים, וזהו כיבוד אב ואם אף לאחר המיתה". עכ"ד.

והביאו מעשה זה מרן החיד"א בברכי יוסף (או"ח סי' רפד אות א) ועיין בן איש חי (ש"ב פר' ויצא אות כא), והגאון הרחי"ף בספר החיים (כה, יט). ומרן החיד"א הוסיף עוד דח"ו להתקוטט עבור זה כי מלה בסלע משתוקא בתרין ועל ידי השתיקה יהיה יותר נחת רוח לאביו מאשר ידבר ויעלה למפטיר.

ומי שחל יום הפטירה בשבת, כתב מו"ר מופת הדור (יחו"ד ח"ה סי' נט) דמדברי רבנו האריז"ל נראה שהעיקר הוא יום הפטירה ולפי"ז נכון לעלות בעצם יום הפטירה שחל בשבת. ואם אפשר טוב שיפטיר אף בשבת שקודם ליום הפטירה.

ז. ועיין להרב החסיד מהר"א פאפו ז"ל בספרו חסד לאלפים (סימן קלה אות כה) שכתב תוכחת מגולה מאהבה מסותרת בענין קריאת ההפטרה על ידי אינשי דלא ידעי לקרוא קריאה נאמנה וז"ל: חבל על דמשתכחין אנשים טפשים ולעגי שפה שרוצים לומר ההפטרה למנוחת הורם וקורין הברכות וההפטרה בסירוגין חציין של תיבות ושגיאות מי יבין.

ופשיטא שאין זה מועיל אלא כשיאמר אותם בשפה ברורה ובנעימה אות באות תיבה בתיבה, לא כן אלו הטועים והמדלגים גורמים "נגע" במקום "ענג" והעדר טוב ממציאות הרע ויותר טוב ומרוצה שיתנו אותם המעות שנותנים לקנות קדישים והפטרות יתנום לעניים ובני אדם מהוגנים נוסף על אשר חושבים לתת וערבה לה' ולהוריהם עכ"ל.

ח. שו"ע (סי' קמו, סעי' ג) וז"ל: אסור לספר כשהמפטיר קורא בנביא עד שישלים כמו בספר תורה.

ועי' בלבוש (סי' רפב, סק"א) שמקיל קצת לדבר בדבר הלכה קודם קריאת הפטורה.

ט. כ"כ בספר אמת ליעקב אלגאזי (בהלכות הדברים שהונהגו לאחר קריאת ס"ת אות ד, דף פב ע"א) מצאתי פעה"ק ירושלים כתיבת יד הרה"ג רבי דוד הכהן, וז"ל: שמעתי מפי מהר"י מולכו, ששמע מפי מקובל גדול, שהיה מונע לומר השכבה למתים אחר י"ב חודש, מפני שכאשר מזכירים נפש המת, יורדת היא למטה, ושוב אינה יכולה לעלות עד שיפרעו שמן למאור או הצדקה שנודרים בעבורם. וסיים, ומאז נמנעתי מלהזכיר נשמות הקרובים. עכ"ל.

וכ"כ בספר שיבת ציון (ח"ב שער ח הלכה סז) והביא בשם הרמב"ן ז"ל בתורת האדם (שער הסוף, ענין ההספד) וז"ל ואמרו חכמים אין המת משתכח מן הלב עד י"ב חודש (ברכות נח:), ואם נפטר בניסן ויש בשנה שני אדרים מספידים אותו ומשכיבים אותו בישיבה של אלול, שאי אפשר להשכיבו בישיבה של אדר שני, מפני שעוברים עליו יב"ח, ואין מנהג ואין דרך ארץ להזכיר את המת לאחר י"ב חודש" עכ"ל.

י. כן פסק מו"ר מופת הדור (חזו"ע אבלות א דיני אמירת קדיש הלכה ו) וז"ל: אחר קריאת התורה ביום שני וחמישי, טוב שהאבל תוך י"ב חודש להוריו יאמר את הקדיש לעילוי נשמת הוריו. וגם לאחר י"ב חודש, טוב לעשות מדי פעם בפעם השכבה להורים. וכן בשעת לימודו, יאמר השכבה לעילוי נשמתם.

ובמקורות שם הביא דברי הרב אמת ליעקב והשיב על דבריו וז"ל: אולם הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ד (חאו"ח סי' לח) ד"ה ואשר שמעת, דרך קסתו נגד הדברים הללו, וכתב, דע כי דברים כאלה לא ניתנו להאמר מכח סברא, ואין לסמוך עליהם אא"כ יוצאים מהזוה"ק ומדרשי חז"ל או מפי רבנו האר"י שקיבל מאליהו הנביא, ותמוה מאד לומר כן. כי למה צריכה הנפש לרדת לעוה"ז, מכח שיחה קלה של החזן, ועוד למה לא תוכל לחזור לעלות אלא רק ע"י נתינת צדקה, שא"כ כל אותם שעושים להם השכבה בשבת ויו"ט ויום הכפורים ירדו לעוה"ז וישארו למטה, ולא יוכלו לעלות אלא עד שיתנו צדקה ושמן למאור שנדרו לעילוי נשמתם. ודבר זה לא נשמע מעולם. ועוד שמנהגם של ישראל מדורות הראשונים עד האחרונים שהחזנים עושים השכבות לנפטרים שמתו מלפני זמן רב בלי נדבת צדקה, אע"פ שאין מי שיתנדב צדקה בעבורם. וגם מדברי רבנו האר"י (בספר המצות פרשת ויחי) יש סתירה לדברים אלו וכו'. הנה כי כן דברים אלו אין להם שחר ואין להם שום יסוד. ואין לחוש להם כלל. עכת"ד. וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז (חאו"ח סי' מד שאלה יא). וסיים, שעינינו הרואות שכל העולם נוהגים לעשות השכבה להורים אף לאחר י"ב חודש, בכל עת שהבן עולה לקרות בתורה, בשבת ויו"ט, ואפילו אחר עשרות שנים, ובפרט בר"ה ויוהכ"פ, ונודרים לעילוי נשמת ההורים, ומזכירים נשמותיהם, ורק ההספד הוא עד י"ב חודש. ע"ש. אמנם ראיתי בקונטרס היחיאלי (בית השם דף כה ע"א והלאה) שאחר שהעתיק כל דברי הגרי"ח בשו"ת רב פעלים הנ"ל, האריך מאד ליישב קצת מ"ש האמת ליעקב אלגאזי. ע"ש. ואחר כל אריכות דבריו המעיין היטב ישר יחזו פנימו, שדברי הגרי"ח ברב פעלים, כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. ואכמ"ל.

יא. קונטרס היחיאלי (ח"א דף יא) וז"ל: והרי אני משרטט לך השלשה מנהגים הטובים יסידותם בהררי קדש אשר נהגו בהם הראשונים עפ"י ותיקין בכדי להבחין ולדעת בין המנהגים הישרים שאין בהם שום נדנוד עבירה למה שהורגלו בשיטתו באיזהו מקומן בזמן הזה והוא מלא סיגים.

מנהג הראשון בקודש נהדר, בגמר עליית הכהן לקרוא בס"ת סוגרים הס"ת ומברך ברכות אחרונות, והחזן עושה לו ההשכבות והמי שבירך בעוד הס"ת סגור, ובגומרו בא הלוי ונגש אל הס"ת, ופותחים לו הס"ת ומראים לו מקום הקריאה ומכסה הכתיבה בפריסת המפה בשתי ידיו על כל הגליון ומברך ברכות ראשונות ועונים הקהל אמן והחזן מאריך באמן מעט עד שיגמרו הקהל ענייתם, ומתחיל לקרוא והעם שומעים והכהן עומד בתיבה מאחורי הלוי ושומע גם הוא הקריאה בשתיקה, ובגמר עלית הלוי שוב סוגרים הס"ת ומברך ברכות אחרונות והחזן מתחיל לעשות לו המי שבירך וההשכבה בעוד שהס"ת סגור, ואז גם הכהן שב לו למקומו וכל הקהל מברכים אותו בברכת חזק וברוך בעוד שהחזן אומר להלוי ההשכבה והמי שבירך, וסמיכות לברכת הקהל להעולה עיין באורח חיים (סי' קל"ט סעיף יא בסוף ההגהה) ע"כ, וכן כיוצא בזה עושים כל העולים לס"ת עד המפטיר וכשיש איזה שמחה, כחתן ואבי הבן וכו' אומרים פיוטים בעוד שהס"ת סגור, וזהו תיקון ומנהג טוב עפ"י ותיקין שאין בו שום ספק ונדנוד עבירה.

נאמר כי טוב בשני והוא זה שבגמר הכהן עלייתו לס"ת והלוי עולה אחריו וממתין שלא לברך ולא לפתוח הס"ת עד גמר החזן המי שבירך ועד שוב הכהן למקומו, וגמר הקהל מלברכו, ואז נגש אל הס"ת הלוי פותחו ומברך, וכל העם שומעים ועונים אחר ברכתו והחזן מתחיל לקרוא וכללות אזני העם אל שמיעת הקריאה וכן ישראל העולה אחר הלוי אינו מתחיל לברך עד שוב הלוי למקומו, וגמר העם מלברכו וכן שאר העולים עושים כסדד הזה עד המפטיר ולעולם גם באלו בעת הברכה האחרונה וברכת הש"ץ במי שבירך וכו' נזהרים ג"כ בסגירת הס"ת, הרי זה כמנהג הראשון ודומה לו שאין בו חשש חטאת.

ויבא השלישי שנכפל בו שני פעמים כי טוב והוא ג"כ מנהג ק"ק חסידים בית אל יכב"ץ שאין מפסיקים בין עולה לעולה לא בברכת מי שבירך ולא בהשכבות ולא בשום דבור כו"ע כי אם הכהן עולה וגומר הקריאה ועד שחוזר למקומו הלוי עולה, וכן הלוי גומר וחוזר למקומו וישראל עולה וכן הלאה עד סיום המפטיר ואז מי שרוצה לעשות השכבה או מי שבירך וכו' הולך לו אצל החזן ודורש ממנו שיעשה לו השכבה או מי שבירך הרי לך שלשה סוגים טובים וכל אחד יש לו טעמים ורמזים ומיוסד על אדני הקדש וכל אחד נבחר מזהב ומפז. עכ"ל.

וכן משמע נמי מדברי הרמ"א כפי מנהג בית אל (סי' רפד סעי' ז) דהמנהג לעשות אחר קריאת התורה וז"ל: ונהגו להזכיר אחר קריאת התורה נשמת המתים ולברך העוסקים בצרכי צבור, כ"מ לפי מנהגו.

יב. כ"כ הב"י (סי' רפד ד"ה כתוב עוד בשבלי הלקט) וז"ל: כתוב עוד בשבלי הלקט (סי' פא) אחר קריאת התורה נהגו להזכיר נשמות ולברך העוסקים בצרכי ציבור וכתב ה"ר בנימין לפי ששבת הוא יום מנוחה דוגמא לעתיד לבא ויום שגם המתים נוחים בו ואינם נדונין ראוי להזכירם למנוחה ולברכה ולהתפלל עליהם וכן מברכים על העוסקים בצרכי ציבור וצדקה וגמילות חסדים והמתקנין נר למאור ומעילים או כל דבר לכבוד התורה והעוסקים בתורה והחי יתן אל לבו כמה גדול שכר העוסקים בתורה ובמצות. עכ"ל.

וכ"כ במהרי"ל (מנהגים סדר תפילות של פסח אות יג) שהיה מברך כל הציבור שבבית הכנסת וחומש בידו, גם הנערים והש"ץ. ואח"כ נטל הס"ת בזרועו ובירך כל הקהל הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם.