הלכות שבת • פתיחת ההיכל והוצאת ספר תורה

א. כן הוא לשון הרמב"ם (פי"ב מהלכות תפלה ה"א). וברמב"ם כתב ש'משה' תקנוהו, ובגמרא בבא קמא (פב.) איתא ש'נביאים' שביניהם תיקנהו. וז"ל הגמ' "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, דורשי רשימות אמרו אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעי' נה, א) הוי כל צמא לכו למים, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת, ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני, ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי, ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה.

ומבאר הכסף משנה (שם) "מה שאמרו עמדו 'נביאים' שביניהם ותקנו, כתב רבנו משה, רבנו ע"ה שהוא היה הנביא הגדול, וכל נביאים שבדור בית דינו הוא, ועוד שלא עשו דבר אלא בהסכמתו, ואם כן אליו ראוי הדבר ליחס הענין.

ב. טור (סי' רפא), ומנהג ספרד לומר "אתה הראת לדעת" קודם קריאת ספר תורה, לפי שנאמר (דברים ד, לה) על קבלת התורה.

ג. בא"ח (ש"ב פר' תולדות אות טו) וכנז' בשלמי ציבור.

ד. בענין צורת המנורה כתב בספר "יראת אל" לרבנו בעל הרוקח זי"ע שכתוב בתוך דבריו: "ואם יצייר בבהכ"נ בארון הקודש יגין בעד גזירה לקהל". וכן שם "והרואה אותו מצוייר בצורת מנורה ימצא חן וחסד בעיני אלקים ואדם", וכן ראיתי בשו"ת צמח צדק (הקדמון סי' נ) שכתב שנהגו כן בכל קהלות ישראל להדביק קלף עם ציור המנורה על דלתות ארון הקדוש בפנים, שזה מגן מכל פורענות. וע"פ זה כתב בשו"ת משנת יוסף (ח"ד סי' לב) דהנכון לחדש מנהג זה. וכ"כ בפסקי תשובות (או"ח סי' א אות ח). וכן המנהג בישיבתינו הקדושה ששמנו בארון הקודש מבפנים בדלתות הארון למנצח בצורת המנורה וזה דבר חשוב מאד, וכן צריכים לנהוג בכל בתי הכנסת, וראיתי ב"ה בימינו יש מקומות שעשו בדלתות הארון מבחוץ למנצח בצורת המנורה באותיות גדולות מאירות עינים ממתכת בציפי זהב או בחומר אחר וזה דבר טוב מאד אשריהם ואשרי חלקם.

ה. כ"כ האמת ליעקב (הלכות ס"ת אות ו) והגאון החיד"א בלדוד אמת (סי' ד אות ו), ושכ"כ רבנו האר"י בשעה"כ (דף מח ע"ד) והענין הוא כי שגבהה מאוד מעלת פתיחת ההיכל וסודותיה והאורות המתגלים על ידה. והוא שע''י פתיחת דלתות ההיכל גורם בקיעת יסוד הבינה וגילוי החסדים ומתגלה היסוד דחכמה הרומז לס"ת ואורו גדול מאוד.

ו. כ"כ החיד"א (עבודת הקודש, אות צ), ומנהג העיר שמי שנכנסה אשתו בחודש הט' לעיבורה, נזהר לעשות החודש ההוא מצות פתיחת ההיכל, והוא מנהג יפה, ויש לו סמך על דרך הסוד. והביאו כה"ח (סי' קלד ס"ק י"ב)

ז. כ"כ הפרישה (סי' קכח סוף אות כג) וז"ל: וגם כשפותחין הארון ומסירין הפרוכת יש נוהגין שמסירין מצד צפון לדרום והוא הפנייה מצד שמאל לימין ויש אומרים כדרך שבני אדם כותבין והיינו שישלוט בידו הימנית שמצדו יאחז הפרוכת ויגללנה לצד שמאל דוגמא בהליכה עקירת רגל ימין. ולפי מה שכתב ב"י לעיל סימן קכ"ג (ד"ה וכתוב) דנותנין שלום לצד שמאל תחלה ולית ביה משום כל פינות יהיו לצד ימין כיון דאינו פונה לשום צד הכי נמי בפתיחת ופינת פרוכת מצפון לדרום אין קפידא דהא גם כן אינו פונה. עכ"ל.

ובלקט הקמח החדש (ס"ק ג) דברוב המקומות נוהגין לגלול הפרוכת מימין לשמאל, כפי דרך הכתיבה שלנו (אם כי לענין נר חנוכה המנהג ברוב המקומות משמאל לימין, וצ"ע), ובדרכי חיים ושלום (אות קצה) שכן נהג הגה"ק ממונקאטש זצ"ל, ופשוט שכל שיש איזה סיבה שנוח יותר אם יגללו הפרוכת לצד מסוים יש לעשות כן כי כאמור יש סימוכין לכאן ולכאן. (פסקי תשובות סי' קלד הערה 53)

ח. והטעם הוא שכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין. וכמו שנוהגים בחנוכה. וכפי שפסק מרן השו"ע בהלכות נשיאות כפים (סי' קכח סעי' יז) כשמחזירין פניהם, בין בתחלה בין בסוף, לא יחזירו אלא דרך ימין. וכיוצא בזה כתב בב"י (שם) וז"ל: וראיתי טועים לפרש בלשון זה דהיינו לומר שצריך להחזיר פניהם לצד שמאל ושיבוש הוא בידם ואין להם על מה שיסמוכו אבל הדבר פשוט דהיינו לומר שיחזיר פניו לצד ימינו. ומטעם זה כשמוציאין ספר תורה מההיכל להוליכו לתיבה מוליכין אותו דרך צפון וכשמחזירין אותו מהתיבה להיכל מוליכין אותו דרך דרום שההיכל במזרח והתיבה במערב וכשמוציאין אותו מההיכל האוחז אותו מחזיר פניו לתיבה ואחוריו להיכל נמצא שיד ימינו לצד צפון וכשאוחז אותו מהתיבה להוליכו להיכל נמצא שיד ימינו לצד דרום ועל דרך זה מקיפין התיבה בימות החג העומדים במזרח מצפון למערב דרום מזרח לפי שהמקיפים אחוריהם להיכל שהוא במזרח נמצא שיד ימינם לצד צפון והעומדים במערב מקיפים מדרום למזרח וכו' לפי שאחוריהם למערב נמצא שיד ימינם לצד דרום וכן כתוב בתרומת הדשן (ח"א סימן צח). עכ"ל.

וע"כ נכון יותר לפתוח את הפרוכת ההיכל משמאל לימין כמו בהדלקת נרות חנוכה.

וכן הוא דעת בעל הדרישה (סי' תרנ"א אות ג) וז"ל: בתשובת מהרי"ל (סי' מ) כתב בלולב נ"ל להקיף דרך ימין כשמנענעין מנענעין למזרח דרום מערב צפון וכו' ודלא כאיכא דמפכי להו ולא ידענא טעמם עכ"ל וכן נוהגים. וטעמא דמהרי"ל הוא דכל פינות שאתה פונה תפנה לצד ימין (יומא נח ב) וכן בנר חנוכה אנו מדליקין כסדר כתיבת הגוים מצד שמאל לימין וכן פותחין הפרוכת שלפני הארון וכן היה הכהן מטיב ומדליק הנרות עכ"ל. וכאן אכן גילה דעתו להלכה בפירוש, שפותחין משמאל לימין.

וכן פסק בתיקון סופרים איש מצליח וכתב שכן דעת מו"ר מופת הדור.

ט. כן איתא בזוה"ק (ויקהל דף רו ע"א), אמר ר' שמעון כד מפקין ספר תורה בצבורא למקרי ביה... ואיבעי ליה לבר נש למימר הכי "בריך שמיה וכו' לטב לחיין ולשלם".

והענין הוא מפורש בשעה"כ (דף מח ע"ב) כי ב' בקיעות הן, כי הבקיעה הא' היא בקיעת היסוד דאימא והחסדים אשר בו אשר מתפשטים בז"א ומלבישים ומקיפים את היסוד דאבא בתוכ' כנודע וע"י בקיעה זו דיסוד דאימא יוצא אור היסוד דאבא מחוץ יסוד דאימא אל תוך גוף ז"א והבקיעה זאת היא ענין פתיחת ההיכל להוציא הס"ת מתוכו כי ההיכל הוא יסוד דאימא אשר בתוכו הס"ת שהוא היסוד דאבא ואח"כ באה הבקיעה הב' והיא בקיעת היסוד דז"א עצמו שיצא האור של היסוד דאבא לחוץ אל יעקב הנתון במקום ההוא כנודע ובקיעה זו היא ענין פתיחת תיק הס"ת עצמו שיתגלה הארת התורה הכתו' בתוכו לחוץ אל כל הקהל כנודע. ואח"כ בעת שקורין בתורה אז הוא יוצא האור שבתוכו לחוץ שהיא התורה עצמה שנקראת אור.

וכתב המשנ"ב (סי' קלד ס"ק יג) בשם אחרונים, אם לא אמרו בשעת הוצאה יוכל לאמרו עד שעה שפותחין לקרותו. וכ"כ הכה"ח (סי' קלד ס"ק י"ב).

וכתב שערי אפרים (שער י סעי' א), ואם לא אמר בשעת הוצאה, יאמר אותו כשפותח אותה לפני העם. וכתב ע"ז בפתחי שערים (ס"ק ב) ונראה שכתב כן לפי מה שנוהגין בארץ ישראל להגביה הספר תורה להראות לעם קודם קריאה, אך נראה דגם לדידן נמי שפיר דמי לאמרו בשעת הגבהה, שאז העם משתחוים לספר תורה.

וכ"כ בספר עטרת תפארת (כתר מלכות אות רי"ב) וז"ל: והנה לפ"ז מ"ש הזוה"ק מתפתחן תרעי שמייא דרחמי הוא על בקיעה הב', כי ידוע ז"א נקרא שמים, ונמצא כי עיקר אמירת הבקשה הנז' צריך לאמרה בעת שהס"ת פתוח, והיינו מעת שפותחין אותו להראותו לקהל להשתחות לו, ולא כאותם שקורין זה הבקשה בעת שמוליכין הס"ת מן ההיכל לבימה, דאותה שעה הס"ת סגור ולא פתוח.

ומדברים אלו תבין כי גם אחר שמניחין הס"ת פתוח על הבימה כאשר קורין בו, כל משך זמן זה הוא מסוגל לבקשת רחמים. ולכן אם יש לאדם איזה בקשה ותפילה יאמר אותה בין גברא לגברא בעוד שהס"ת פתוח, כי בעת שקורין בס"ת א"א לעסוק בדברים אחרים, רק אזניו יהיו אל קריאת התורה שקורא הש"ץ כנודע.

גם מזה תבין כי נדבת הצדקה שמתנדב העולה לס"ת, הוא מה טוב ומה נעים בזמן ההוא, שהוא זמן פתיחת תרעי שמייא דרחמי ומעוררין את האהבה לעילא, ולכן טוב שהחזן יברך את העולה המתנדב בעת ההיא. ולכן נהגו להתנדב העולין לס"ת צדקה למנוחת אביהם ואמם, ולכן נהגו לבקש ג"כ מהחזן רחמים בעד או"א של העולה בעת ההיא. אך מורינו הרב האר"י זיע"א היה מפקפק על נוסח ההשכבה שנוהגים לומר העולם, יען שיש בה דברים גדולים וגבוהים מאד שאין ראוי לאומרם אלא על אנשים גדולי המעלות.

גם דע כי טוב שגם העולה בעצמו יבקש רחמים בלחש על עצמו, בלשון קצר וצח אחר שיברך ברכה אחרונה על התורה, בהיות הס"ת פתוח ויד ימינו אוחזת בו. ורק בשבת ויו"ט לא ישאל צרכיו, אלא יאמר עוד הפעם בקשת בריך שמיה דמארי עלמא הנז' בזוהר, או תפילת יהא רעוא שאומרים על השלחן. ועוד דע כי בקשה הנז' של בריך שמיה וכו', יש לאמרה גם בחול בשני וחמישי (אולם רבינו בספרו בא"ח ש"ב פר' תולדות אות ט"ו, כתב שאין לאומרו בחול בשני וחמישי. וכן נוהגין למעשה).

י. כתב הכה"ח (סי' קלד ס"ק יא) בענין אמירת בריך שמיה דמארי עלמא וכו' בעת הוצאת ספר תורה משמע בזוהר הקדוש (פרשת ויקהל דף ר"ו ע"א) דזמנו דוקא בשבת ממה שכתב אותו אצל עניני שבת וגם ממה שכתב דמתפתחן תרעי שמייא דרחמין וכו' יעו"ש, וכן כתב בשער הכוונות (דף עג ע"ג) דהאר"י ז"ל היה נוהג ונזהר בכל יום שבת בשחרית בעת הוצאת ספר תורה מן ההיכל לומר אותו הנוסח הכתוב בספר הזוהר בפרשת ויקהל והוא בריך שמיה דמארי עלמא וכו' עכ"ל, וכן כתב בפרי עץ חיים שם, וכן כתב מגן אברהם (ריש סימן רפב), מחזיק ברכה (שם אות ב). מיהו מהר"י צמח בפרי עץ חיים שם כתב דאינו אסור לאומרו גם בחול בשעת הוצאת ספר תורה יעו"ש, וכן כתב אליה רבה (אות ד) על שם סדר היום יעו"ש, וכן כתב השלמי צבור (דף ריד ע"א) יעו"ש, וכן כתב הפרי מגדים (באשל אברהם אות ו), וכתב דכן המנהג לומר אף בחול יעו"ש. ואם כן כיון דליכא איסורא אם אומרו בחול נהרא נהרא ופשטיה. וסיים הכה"ח והמנהג בינינו לאומרו בשבת שחרית ומנחה, וביום טוב וראש השנה ויום הכפורים שחרית. עכ"ל.

והגאון חיד"א במחזיק ברכה (סי' רפב ס"ק ב) הביא דברי ספר חמד משה שהשיג בזה על הרב מגן אברהם וז"ל החמד משה: לא ידעתי למה כתב ביום שבת דוקא ובזהר ויקהל דף ר"ו איתא כד מפקין ס"ת משמע בכל פעם שמוציאין ס"ת לקרות ואף בחול יאמרו כן וכן עמא דבר. עכ"ל. ואחר זמן נדפס ספר נתיב חיים להגאון בעל קרבן נתנאל וראיתי שהקשה כן על הרב מגן אברהם ע"ש.

ואני בעניי אומר, דאין ראיה מספר הזהר הקדוש דהזהר עסוק שם בתפלת שבת כמבואר שם ודף ר"ה א ומאחר דעסיק ואתי בצלותא דשבתא מה יוכיח הוכח מלשון כד מפקין ס"ת וכו' הא בשבת מיירי ומ"ש הרב מגן אברהם משם כתבי האר"י זצ"ל כן הוא האמת שכך כתב הרב מהרח"ו זצ"ל נאמן ביתו בספר הכונות וז"ל: ראיתי למורי ז"ל שהיה נוהג לומר בריך שמיה וכו' כשהיו מוציאין ס"ת מן ההיכל בשבת בשחרית עכ"ל ומוכח דדוקא בשבת היה אומרו רבנו האר"י זצ"ל ולא בחול ותימה על רבנן בתראי הבאים לחלוק על רבנו האר"י ז"ל בפירוש הזהר אשר כל דבריו סו"ד שתו השערה שער השמים ומי שם פה אשר יאמר כי הוא זה כונת הזהר ובפרט אל המקום אשר דיבר בקדשו האר"י זצ"ל אשר נגלו אליו האלהים ודי בזה ומאי דנהיגי המון ישראל לאומרו אף בחול אין להביא ראיה מזה.

אמנם נראה דלא אתא הרב מהרח"ו זצ"ל לאפוקי מנחת שבת וכזה ראיתי באגרות הרמ"ז ז"ל שנדפס עתה בסי' ט"ו דף יו"ד ע"ב שכתב דעיקר אמירת בריך שמיה לאומרו במנחת שבת ע"ש ולחכמי המדע הדבר מבואר דעיקרו במנחת שבת וזה השמיענו הרב מהרח"ו זצ"ל דרבנו האר"י זצ"ל היה אומרו בשחרית שבת וכדמשמע בזהר ודוק. עכ"ל החיד"א.

והבא"ח (ש"ב פר' תולדות אות טו) כתב וצריך כל אדם לומר בריך שמיה דמארי עלמא בעת הוצאת ס"ת מן ההיכל, בין בשבת בין ביום טוב בין ביוה"כ, ובכסא אליהו כתוב שיאמר אותו גם בר"ח, מפני שגם בר"ח אומרים כתר בקדושת מוסף, ולכן מצי למימר נוסח הנז' בריך כתרך ואתרך, משא"כ בחול אין טעם לאומרו.

ודעת מו"ר מופת הדור דצריך לאומרו בין בשבת ובין ביו"ט בין בשחרית ובין במנחה והאומרו בחול יש לו ע"מ לסמוך וכמ"ש בהליכות עולם (ח"ג פר' תולדות הלכה ו) וז"ל: בעת פתיחת ההיכל בין בשחרית של שבת בין במנחה, צריך לומר הנוסח בריך שמיה וכו', שנזכר בזוהר (פרשת ויקהל דף רו ע"א), וגם בראש חודש טוב לאומרו בעת פתיחת ההיכל (במקום הנוסח יהי רצון וכו', שמייחסים אותו לבעל חמדת ימים). והאומרים אותו גם בחול בשני ובחמישי, יש להם על מה שיסמוכו.

ומנהג ישיבתינו הקדושה ק"ק חסידים "נהר שלום" מזמן מו"ר הגאון הגדול המקובל האלהי כמוה"ר מרדכי שרעבי זצוק"ל לומר "בריך שמיה" אך ורק ביום שב"ק בשחרית ובמנחה, ולא אומרים בר"ח, אפי' שמנהג ק"ק חסידים בית אל לומר בריך שמיה רק בשחרית שבת בלבד ולא במנחת שב"ק ובר"ח.

יא. בצרור החיים (מערכת ש אות קסט) הביא מהרה"ק המקובל ר"ש מאוסטריפאליע זצ"ל, קבלה ממנו ז"ל אשר בשלשה זמנים הללו מסוגל מאוד שיקובל בקשתו, היינו בעת פתיחת ארון הקודש, ובעת הגבה עם הספר תורה, ובעת נשיאת כפים, על כן מי שיש לו איזה בקשה יבקש בעתים הללו, ובטח יקובל תפלתו.

יב. וכ"כ בסדר היום (קריה"ת בשבת, בד"ה אחר שהתפלל), מוציאים ספר תורה... ואל ידבר דברים ושיחה בטלה או יעסוק בצרכי עניניו כי זה היא ביזוי התורה.

והחיד"א בעבודת הקודש (סי' ג אות צ) כתב, אל ידבר בעוד שמוציאין ספר תורה, כי שעה זו הוא שעת רחמים, ויש סוד גדול.

יג. כ"כ השו"ע (יו"ד סי' רפב סעי' ב) וז"ל: הרואה ס"ת כשהוא מהלך, חייב לעמוד לפניו, ויהיו הכל עומדים עד שיעמוד זה שמוליכו ויגיענו למקומו, או עד שיתכסה מעיניהם. וכתב בב"ח (או"ח סי' קמו), צריך לעמוד משעת הוצאה עד שיוליכנו למקומו על הבימה, כדאיתא בקידושין (לג:) מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן, ואח"כ יושבין, וחוזרין ועומדין כשמחזירין אותו למקומה.

ובחופת אליהו רבה (שער ג) כתב, "שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות. וי"א אף מי שרואה ספר תורה ואינו עומד מפניו.

יד. כ"כ בשו"ת דבר יהושע (ח"א סי' פז).

טו. כתב האריז"ל בפרי עץ חיים (דף עב ע"ב) וז"ל: סוד תרין רימונים, כבר נודע כי הז"א שהוא בן אבא ואימא, הוא בחינת התורה שנובלת חכמה של מעלה תורה.

והנה ידוע כי בן היקר ירית תרין עטרין מסטרא דאבא עטרא דחסד, ומסטרא דאמא עטרה דגבורה, וכנגדן אנו משימין על ספר תורה שני רימונים, וכשמשים רימון ורימון יכוין רימון ימין בעטרא דחסד, וברימון שמאל בעטרא דגבורה.

ענין התרין רימונים, כי הנה הספר תורה הוא דיוקנא דז"א, ובצאתו מההיכל הוא כעין יציאות ז"א ממעי אמו, ואז יוצא הארה מז"א שהוא מושפע באותו שעה מן אריך אנפין כתרה של תורה, וכאשר מניחין עליו הרימונים יכוין ב' עיטרין דאבא ואימא, והם רימונים שלו, וחסד כלל ה' חסדים, גבורות כלל ה' גבורות, ואז הוא עת רצון, והמגדל (הבימה) הוא בסוד אדנ"י, וספר תורה בסוד הוי"ה עכ"ל.

ונזכר זה בזוה"ק (פר' פנחס ברעיא מהימנא דף רנו ע"ב) וז"ל: ונוהגין למעבד ישראל עמה חדוה ואתקריאת שמחת תורה, ומעטרין לספר תורה בכתר דיליה [היינו רימונים], רמז לספר תורה לתפארת שכינתא עטרת תפארת עכ"ל.

וכתב הכה"ח (סי' קלד ס"ק יב) שבמקום שנהגו דפתיחת שערים גדול ממצות רימונים, אין לבן ולתלמיד לפתוח כשאביו או רבו עושים מצות רימונים אלא אם כן מחלו וכו', וכך הוא לפי דברי האריז"ל דפתיחת שערים הוא גדול מהלבשת רימונים.

טז. כתב בשעה"כ (דף מח ע"ג) וז"ל: מורי היה נוהג לנשק הספר תורה וללוותו לילך אחריו כשמוליכין אותו מן ההיכל אל התיבה לקרות בו, ואחר כך היה נשאר שם סמוך אל התיבה עד שהיו פותחין הספר תורה ומראין אותו לקהל כנודע, ואז היה מסתכל באותיות הספר תורה ממש, והיה אומר שעל ידי הסתכלות האדם מקרוב כל כך שיוכל לקרוא האותיות היטב, על ידי זה נמשך אור גדול אל האדם. עכ"ל.

נמצא שעל פי הסוד צריך לפתוח ולהגביה הספר תורה קודם הקריאה, ולא כדעת הרמ"א (סי' קל"ד סעי' ב) שכתב שיש לעשות הגבהה בסוף הקריאה.

וכתב רבנו האריז"ל בפע"ח (דף עב ע"ב ד"ה סוד) וז"ל: וכאשר מוליכין אותו [היינו את ספר התורה] צריך לחבקו להורות שהוא תפארת דז"א, והוא בין תרין דרועין [היינו שתי ידיו של המחבק המושיט שתי ידיו (שהם חסד וגבורה) לאחוז ולחבק הספר תורה] דז"א.

והרב חמדת ימים (חלק שבת פרק יב דף עז ע"ג) כתב וז"ל: ועיקר גדול הוא לחבק הספר תורה בשתי זרועותיו ולנשקו נשיקין דרחימו, ולא כמו שנוהגים ליגע ביד ולנשוק היד כי זה מנהג בורות, וחכמי המדע בקל ישכילוהו, כי כן ספירת תפארת הוא ישראל סוד התורה נתון ביד החסד ובין הגבורה מבריח מן הקצה אל הקצה, ולרמז זה יחבקנו גם הוא בזרוע ימין ובזרוע שמאל, ויאמר "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", ויסמוך "תכבדך כי תחבקנה". ובשעת הנישוק יאמר הפסוק "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי".

וראוי לכל חרד לדבר ה', לשית לבבו בשורשי הדברים למעלה, וגם כל העם מורא יעלו על ראשם, כי כאשר מוציאין הספר תורה ומעלין אותו לבימה, יהרהרו בתשובה, וישיתו את לבם כי ספר התורה הוא העד לכל באי עולם, כמו שכתוב (גמ' ע"ז ב.) לעתיד לבוא הקב"ה מביא ספר תורה בחיקו ואומר, כל מי שעוסק בתורה יבוא ויטול שכרו, אוי לאותה בושה לאותם שרפו ידיהם מן התורה ומהמחזיקים בלומדיה, מה יעשו כי יקום אל וכי יפקוד מה ישיבוהו, כי ספר תורה יתבע עלבונו, כמאמר החסיד, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, וישיתו את לבם בעת ההיא, כי בזכות התורה הוא הקיום, וההעדה שיש לנו בגלות המר הזה כבשה אחת בין שבעים זאבים, וגם קיום כל העולם בכללו תלוי בתורה, כמאמר הכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ובכן בשיתו כל אלה נגד עיניו יכוף כל איש כאגמון ראשו לפני הספר תורה ויעמוד באימה וביראה, ואזני כל העם יהיו קשובים אל ספר התורה עכ"ל.

ובשערי אפרים (שער י סעי' ד) כתב, דנוהגים שכל אחד מקרב עצמו קצת לראות הספר תורה משום ברוב עם, וכל המתקרבים נושקים הספר תורה בפה ואומרים ישקני מנשיקות וכו', ואם אין יכול לנשק בפה ינשק ביד. ובסידורים מלגלג על נשיקת היד, וליתא, דכיון שניכר שעושה זה שמנשק בידו במקום שיגע בספר תורה שפיר דמי לעשות כן, שמראה כאילו על ידי הנגיעה בספר תורה נדבק ביד רושם של קדושה ולכך מנשק שם. וכן העולם נוהגין כשממשמשין ביד בתפילין משום היסח הדעת או כדי לתקנם כשזזו ממקומם נושקים ביד, וענין נשיקה הוא חיבור לטהרה ויש בזה משום חיבוב המצוה עכ"ל.

יז. עיין מ"ש הרמב"ן בפירושו עה"ת (דברים כז, כו) בפסוק ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם וז"ל: ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות כתיבתו לכל, כמ"ש במסכת סופרים (יד, ח) שמגביהים אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל האנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' וכן נוהגים. עכ"ל.

וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח דף נב ע"ב) וז"ל: אני ראיתי בעצמי בק"ק בית אל בעיר העתיקה, שהרבנים היו עומדים במקומם על הספסלים, והאוחז בס"ת היה מקיף אותה סביב סביב ובכל הצדדים, שיראו אותה כל הרבנים העומדים במקומם.

וכ"כ בנתיבי עם (דף כב) וז"ל: המנהג בירושלים ת"ו שמקיפין בספר תורה פתוח בכל בית כנסת, וגם כשמוציאין שני ספרים המנהג לסבב בשניהם פתוחים, וכתב שם הרב פרי האדמה דלא צריך למיעבד הכי, ובס''ד כתב דאין להשתדל לחוק מנהג זה, אלא הנח להם ומה שירצו יעשו, עכ"ל.

וכתב מו"ר הבא"ח (שם אות טז) וז"ל: והנה בשער הכונות מפורש מנהגו של רבנו האר"י ז"ל בהוצאת ס"ת כך הוא, מנשק הס"ת ומלווהו ללכת אחריו כשמוליכין אותו מן ההיכל אל התיבה לקרות בו, ואח"כ היה נשאר שם סמוך אל התיבה עד שהיו פותחין את הס"ת ומראין אותו לקהל, ואז היה מסתכל באותיות הס"ת ממש, והיה אומר שע"י הסתכלות האדם מקרוב כ"כ שיוכל לקרוא האותיות היטב, עי"ז נמשך אור גדול אל האדם. ואח"כ היה חוזר למקומו הראשון, ויושב שם מיושב עד סיום קריאת הפרשה, ולא כאותם הנוהגים לעמוד בקריאת הס"ת, ע"כ יע"ש.

ובענין החזרת ס"ת – כתב הבא"ח (שם) ופה עירנו בגדאד נוהגין לפתוח הס"ת להראותו לקהל בעת שמוציאו מן הארגז שבכותל בתוך ההיכל, ופתיחה זו אינה נראית לכל הקהל, ואח"כ מוליכין הס"ת לתיבה אשר באמצע בית הכנסת, ופותחין אותו ומראין לקהל בארבע רוחות התיבה שני פעמים בזא"ז, ואח"כ מניחים אותו על הכסא שבראש התיבה לקרות בו, ואחר שגומרין הקריאה סוגרין התיק, ואין פותחין אותו להראותו לקהל בעת שמוליכין אותו מן התיבה להיכל כמנהג מקומות אחרים שזכר מור"ם ז"ל בהגה"ה. ואני אמרתי מנהג עירנו שלא לפתוח פעם שנית הס"ת כשמחזירין אותו להיכל הוא מנהג יפה ומתוקן ע"פ הסוד, יען כי מפורש בדברי רבנו ז"ל בשער הכונות, דפתיחת הס"ת הוא שיתגלה הארת התורה הכתובה בתוכו לחוץ אל כל הקהל, ואח"כ בעת שקורין בתורה, אז יוצא האור שבתוכו לחוץ שהוא התורה עצמה שנקראת אור. וכתב עוד שם אח"ז וז"ל והנה הארה זו אינה נשארת כך רק לפי שעה, ואח"כ חוזרין ומתעלמים בפנים כמתחילה, ולכן תיכף אחר הקריאה סוגרין הס"ת ומחזירין אותו למקומו תוך ההיכל עכ"ל. ולפ"ז נראה מנהג עירנו נכון שסוגרין אותו תיכף אחר הקריאה, ותו אין טעם ראוי לפתיחתו, אחר שעשו בסגירה רמז להתעלמות האורות בפנים. עכ"ל.

אמנם מו"ר מופת הדור בהליכות עולם (ח"ג פרשת תולדות הלכה ז) כתב דמנהג ארץ ישראל להחזירו מן התיבה כשהוא פתוח. ושם בהערות כתב וז"ל: והנה נשאלתי מאת ידידי הרה"ג המזכה את הרבים רבי אברהם מונסה (נר"ו) [זצוק"ל] על אודות מנהגינו להחזיר הס"ת מן התיבה להיכל כשהוא פתוח, שהרה"ג רבי נסים כדורי (נר"ו) ביטל המנהג הזה באיזה בית כנסת, וציוה לעשות כמנהג בגדאד להחזיר הס"ת כשהוא סגור, (וכמ"ש הרהמ"ח כאן). והטעם ע"פ הסוד, שכאשר מוציאים הפ"ת יש גילוי האורות למסתכלים בכתב הס"ת, כמ"ש בשער הכוונות (דף מח ע"ד) בשם האר"י. אבל בחזרת הס"ת שאין הטעם הנ"ל שייך, יש להחזירו כשהוא סגור. והנה אי משום הא לא איריא, שאין ראוי לבטל מנהגים בשביל כך, כי לא נאמרו דברים אלו אלא למצניעיהם, והרי האשכנזים נוהגים להראות כתב הס"ת רק "לאחר" קריאת הס"ת, וכמ"ש הרמ"א בהגה (סי' קלג ס"ב), וכתב הב"ח שכן עיקר. וכ"כ בשיורי כנה"ג (הגב"י אות ב), שמנהג נכון הוא, מפני שהמון העם חושבים שראיית הס"ת כשהוא פתוח עדיפא מן הקריאה, לכן כדי שיתעכבו שם כדי לראות הס"ת ישמעו הקריאה בס"ת ואח"כ מראים כתב הס"ת לעם. וכ"כ הרב אמת ליעקב אלגאזי (דף י ע"ב, אות ב) ומרן החיד"א בס' לדוד אמת שם, ובספר בית עובד. ובשו"ת מהרי"ץ דושינסקי (סוף סי' י) כתב שמנהג זה מוכח בש"ס, אבל טוב לעשות כן ב' פעמים לפני קריאת הס"ת ולאחריה. ע"ש. (וע' למרן החיד"א בספר ככר לאדן (סי' ה), והובא בדברינו לקמן פרשת ויצא אות ב). ושו"ר בשו"ת ישכיל עבדי חלק ח (סי' כד אות ה), שהביא דברי הרהמ"ח שמנהגם להחזיר הס"ת כשהוא סגור, ע"פ הטעם הנ"ל ע"ד הסוד, וכתב, ונ"ל שיש טעם למנהגינו שנוהגים גם להחזירו כשהוא פתוח, מפני שכל דבר שבקדושה גם כשמסתלק, עם כל זה נשארת רשימו של האורות במקומו, וכמ"ש בספר שמן ששון וכו', והארת התורה שחופפת על האותיות, נשארת היא באותיות, ואינה זזה משם לעולם, וכל זמן שפותחים הס"ת, היא מאירה לכל המסתכלים באותיות הקדושות, ולכן נכון הוא המנהג שנהגו גם בהחזרת הס"ת להיכל להחזירו כשהוא פתוח, כי גם בחזרה נמשכת הארה קדושה למסתכלים באותיות התורה, מקדושת האותיות שהיא הארת התורה. ע"כ. נמצא שאפילו ע"פ הסוד ראוי להחזיר הס"ת להיכל כשהוא פתוח. וא"כ פשיטא שלא נכון לבטל המנהג. וכבר אמרו ע"ז עושה חדשות בעל מלחמות. וע"ע מש"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ז חאו"ח סי' טז בהערה). ע"ש. עכ"ל.

ובכל זאת בישיבתינו הקדושה המנהג להחזיר הס"ת כשהוא סגור ומו"ר ראש ישבתינו היה מקפיד על זה לסוגרו ולא לפתוח וכן נכון הדבר לעשות וכן נהגו רבים ושלמים.

יח. בא"ח (שם) וז"ל: וראיתי בספר אחד שכתוב שם, טוב שיסתכל האדם בתיבה שיהא אות ראשון שלה כמו אות ראשון שבשמו.

יט. בא"ח (שם) וז"ל: כשמוציאין ס"ת מן ההיכל, פותחין אותו ומראין אותו לכל הקהל, וצריך שכולם ישתחוו לס"ת כשהוא פתוח אפילו נשים וטף, ויאמרו זאת התורה וכו', אל שדי אמת, משה אמת ותורתו אמת. והטעם, כי התורה נתנה לנו מעולם הבריאה, ששם מאיר א"ל שד"י ושם סוד הבינה, שה"ס שם אהי"ה שמספרו כ"א. וכ"א פעמים אהי"ה עולה מספר אמת, ולכן משה שנתנה תורה על ידו ונקראת על שמו, הנה מספר שמו עולה א"ל שד"י. ואם האדם עומד במקום שאינו יכול להפסיק בדיבור, ישתחוה בלבד. וכו' ומצאתי כתוב שבשבת בשחרית, ישתחוה לס"ת שבעה השתחויות כנגד העולין, וכן כל זמן יהיו ההשתחויות כנגד העולין לס"ת, ונכון הוא. עכ"ל.

כ. כ"כ בספר דבר בעתו להגה"ק ר' מרדכי ששון זצ"ל (הנהגות יום ש"ק) וז"ל "בהסתכלו בס"ת ילבש חרדה מה שפגם בעיניים רמות ובהילוכו אחר עיניו, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ועתיד ליתן דין וחשבון על שהחשיך עיני הנשמה, ועתה כשרואה הס"ת ילבש חרדה ובושה ויעשה תשובה, כדי שיסתכל בהס"ת שהוא תיקון לפגם העיניים אחר שעשה תשובה, ואם לא הרהר ועשה תשובה, איך ישא עיניו להביט בס"ת שהוא כמו עז פנים, כעבד שסרח על אדונו שאינו יכול להסתכל בפניו כי אם עיניו למטה, כי אם ראה יראה אותו וידבר בעיניו הנשואות לו כמה הוא חצוף, ואפילו משה רבנו ע"ה "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים" אין ירא אלא מהחטא, שנתיירא מרע"ה שמא יש בידו עון אשר חטא, ואיך ישא עיניו ויביט אל האלקים, שאין מן הראוי להסתכל בו, עד שקראו הקב"ה ודבר עמו, וכן יהרהר בתשובה על פגם שפגם בעיינין עילאין, ולא נתבייש מהם, ולכן עתה יעשה תשובה גמורה שלא יפגום בעיניו, או בהסתכלות או בגאוה בעיניים רמות שמסלק את השכינה, ואחר כך ישא עיניו להביט בס"ת באימה בחרדה אחר הרהורי התשובה הגמורה, ואז ראייתו והבטתו בס"ת כדאי היא שתרחם". גם בראשית חכמה (שער הקדושה פ"ח אמ"ב) כתב "כי תיקון העיניים בהיות האדם מסתכל בהם לקרות בתורה, בפרט בתורה שבכתב ובפרט מן הפרט כשעולה לקרות בס"ת בבית הכנסת". והביא דבריו הגאון הגדול משגיח דישיבת פורת יוסף גאולה כמוה"ר אורי כהן שליט"א בספרו "למען שכינתך" (ח"א פרק ה הלכה פב) עיין עליו.