חומש שמות פרשת משפטים פרק כ"ב פסוק ל'

וברש"י: "למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר (שמות יא, ז) 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', אמר הקב"ה תנו לו שכרו"

בתוספות מסכת יומא (לו: ד"ה לאו דנבילה) מבואר, שמה שהתורה אומרת "לכלב תשליכון" זה לא רק "המלצה" או "נתינת רשות" אלא יש מצות עשה להשליך טריפה דוקא לכלב, ולא לבעל חי אחר או לנכרי. וכן משמעות לשון המכילתא (כאן).

ולהלכה פסק הרמ"א ביורה דעה (סי' קי"ז סעי' א') שאין צריך ליתנה דוקא לכלב, אלא מותר גם למוכרה לנכרי. אבל בספר דרכי תשובה (יו"ד סי' כ"ט סק"ב) הביא שלל אחרונים שפסקו שיש 'חיוב' להשליך הטריפה לכלב דוקא. ואכן בשו"ת חקרי לב (יו"ד סי' י"ט) עמד על מה שנוהגים היתר ומוכרים בשר טריפה לנכרי, והלא כתיב "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו", ונשאר בצריך עיון. וכן בספר מנחת חינוך (מצוה עג) תמה, למה מוני המצוות, לא חישבו בכלל מנין המצוות את המצות עשה להשליך כל טריפה לכלב. (אוצר פלאות התורה)

הכלבים באו לגבות את חובם

הירושלמי (תרומות פרק ח' הל' ג' דף מב:) מספר: מעשה בטבח אחד בציפורי, שהיה מאכיל ישראל נבלות וטרפות, פעם אחת שתה יין בערב שבת ועלה לגג ונפל ומת והיו הכלבים מלקקים את דמו. שאלו את רבי חנינא האם מותר לטלטלו כדי להעביר את גופתו מפני הכלבים? אמר להם, כתוב "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו", וטבח זה היה גוזל את הכלבים ומאכיל את ישראל, ואם כן הניחו לכלבים שבאים לגבות חובם ומשלהם הם אוכלים.

הגהות אשר"י בחולין (פרק ז' סי' ט"ז) מביא את דברי האור זרוע בהלכות גיד הנשה (סימן תמ"ח) שלומד מדברי הירושלמי הללו הלכה למעשה: הרי שהיה מוכר טרפות בחזקת כשרות, או שהיה מוכר חלב בחזקת שומן, ומת קודם שעשה תשובה, אסור להתעסק בקבורתו, ולא עוד, אלא אפילו אם כלבים אוכלים את בשרו ומלקקין את דמו אסור להבריחם ממנו, כההיא דירושלמי, הא למדת שאפילו כלבים אוכלין את בשרו אין להבריחן מעליו, וכל שכן שאין להתעסק בקבורתו.

אבל בשו"ת בשמים רא"ש (סי' ס"ד) חולק וכותב, "אין ללמוד מזה לעשות מעשה באדם שנברא בצלם, ואף בירושלמי, לא להלכה אמרו, אלא שאמר להם דרך צחות, ואיתימא הלכה, הוראת שעה היתה לגדור באחד שהכשיל את הרבים ויראו רבים ויפחדו מעונש שמים שיראו שישלם מדה כנגד מדה, אבל לא נמסר לבית דין לענוש אחר מיתה".

"ראוי להשליכו לכלבים!"

הגמרא (פסחים קיח.) אומרת דבר נורא: "אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה, כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו, ראוי להשליכו לכלבים".

מצבה על קברו של כלב

מעשה פלא בענין תשלומי שכר לכלבים מובא בירושלמי (תרומות פ"ח הלכה ג): מעשה ברועים שחלבו חלב מן הבהמות. והנה מבלי ששמו לב, בא נחש ושתה מהחלב, וממילא החלב נעשה מסוכן לשתיה מחמת הארס. לאותם רועים התלוה הכלב שלהם, אותו הכלב כן ראה שהנחש שתה מן החלב, וכשבאו הרועים ורצו לשתות מהחלב, נבח הכלב בכדי להזהירם שימנעו מלשתות. אולם הרועים לא הבינו את כוונת הכלב, ובאו לשתות מהחלב.

כאשר ראה הכלב שהרועים לא מבינים אותו, הקדים הכלב לשתות את החלב ומת, אז הבינו הרועים שרצה להצילם שלא ישתו מהחלב מפני שיש בתוכו ארס, ובפסיקתא דרב כהנא (פרשת בשלח פיסקא י"א אות א') הוסיף: שהרועים שילמו לו שכר, שקברו את הכלב, והקימו מצבה על מקום קבורתו, ועד עכשיו נקראת "מצבת הכלב". (אוצר הידיעות)

מצבה על קברו של דג

בבית החיים שבעיר הבירה ווינא, נמצאת מצבת פלא שנחרט עליה: "פה נטמן הדג שצעק שמע ישראל". בפנקס החברא קדישא של ווינא, מתואר המעשה שהיה: פעם אחת קנה יהודי אחד מתושבי ווינא, דג שמן לכבוד שבת קודש. כאשר הביאו לביתו ולקח את הסכין בידו לחותכו, צעק הדג בקול: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"!

בעל הדג נבהל ונשתומם מפלא כזה שלא נשמע כמותו, ותיכף ומיד כרך את הדג בבגד והביאו לפני האב"ד הגה"ק רבי שעפטיל בן השל"ה זי"ע וסיפר לו את המאורע הנורא. וציוה האב"ד לקברו, ולהקים מצבה על קברו, ולחרוט עליה: "פה נטמן הדג שצעק שמע ישראל". ועד היום הזה קיימת מצבה בדמות דג במקום מנוחתו בבית החיים דעיר ווינא, והיא סמוכה למקום מנוחתו של הרה"ק רבי שעפטיל זי"ע. (אוצר פלאות התורה)

חרה אפו של המלך למה הטריפה לכלב ולא לנכרים

היה פעם יועץ יהודי אצל מלך גוי אחד, והמלך היה מתייעץ אתו בכל עניין והיה מצליח. והמלך אהב אותו מאוד, ונישאו מעל כל שריו. ושרי המלך ואנשי החצר, קינאו מאוד ביועץ ובמעמדו הרם אצל המלך, והעלילו עליו כל מיני עלילות, אבל ללא הועיל, כי המלך לא שעה לדבריהם, ונתן אמון מלא ביועץ שלו.

פעם באו השרים אל המלך בתרעומת גדולה על השר היהודי: אדוני המלך! התורה שלהם שונאת אותנו, והם שונאים אותנו, ואתה מכבד אותו ואוהב אותו! שאל המלך את השרים: במה התורה שלהם שונאת אותנו? אמרו לו: כתוב בתורתם "ובשר טריפה - לכלב תשליכון אותו", התורה שלהם אומרת לתת את הבשר הלא כשר לכלב ולא לגוי כי אנחנו יותר גרועים מכלב. ועוד כתוב בתורתם: "לנכרי תשיך" לגוי אתה חייב לקחת ממנו ריבית, ואילו לאחיו היהודי, אסור לקחת ממנו ריבית. ובכלל הם היהודים שונאים אותנו, שתיכף כשקמים בבוקר מן המטה מברכים "שלא עשני גוי".

המלך בשמעו דברים אלו נתמלא חימה, למחרת, כאשר הופיע היועץ בארמון כדרכו, הראה לו המלך פנים חמוצות, ושאל אותו בכעס: האם נכון שכתוב בתורתכם, שבשר טריפה לזרוק לכלב, ולא לתת לגוי? אמת, אדוני המלך! ענה היועץ, והאם כתוב גם: שלנכרי צריך לקחת ממנו ריבית, בעוד שליהודי אחיו אסור לקחת ריבית? אמת אדוני המלך! השיב, אם כן התורה שלכם שונאת אותנו! "זה כבר לא אמת אדוני המלך!" השיב היועץ, אסביר לאדוני המלך את כוונת התורה, מהי טרפה, זו בהמה שטרפוה חיות והטילו בה ארס, ולכן התורה מצווה אותנו לזרוק אותה לכלב, ולא לתת אותה לגוי להרעיל אותו, אם כן, התורה דוקא דואגת לגוי. ומה בענין הרבית? שאל המלך, אדוני המלך! ענה היועץ, אם היהודי הולך ללוות כסף מהגוי, האם הגוי מלווה לו בלי ריבית, הלא בודאי לוקח ממנו ריבית, ולכן התורה מרשה גם לנו לקחת ריבית מהגוי, אבל היהודי מלוה ליהודי בלי ריבית, לכן התורה מצווה אותנו לא לקחת ריבית מהיהודי, כי זה הדדי.

המשיך המלך להקשות: "האם אתה מברך שלא עשני גוי בכל בוקר?" נכון, אדוני המלך, אבל אני מברך עוד ברכה, "שלא עשני אשה", והאם יש לך אדם שאינו אוהב את אשתו כגופו, אלא הכוונה, שלאיש יש יותר מצוות מאשה, וע"כ אני מברך "שלא עשני אשה", כי אני מעריך את המצוות של ה' ורוצה כמה שיותר לקיים מצוות, ואותו דבר אני מברך "שלא עשני גוי", כיון שליהודי יש יותר מצוות מן הגוי. ונחה דעתו של המלך. (טעמו וראו)

תוכיח לי שיש כלב טוב

ראש ישיבה בבני ברק היה צריך לנסוע לחו"ל לאסוף תרומות. הוא הלך לרב שטיינמן זצוק"ל, והרב אמר לו: "תיסע לחו"ל, אבל שני תנאים יש לך. התנאי הראשון - כל יום, מיד אחרי התפילה אתה לומד את הדף היומי. והתנאי השני - כל מי שנותן לך אפילו שקל אחד, תגיד לו תודה רבה, תשבח, תפאר ותרומם". הוא הסכים.

הוא הגיע לחו"ל ואיחר לעשיר אצלו קבע פגישה, מכיוון שהתעכב בלימוד הדף היומי כמו שציווה אותו הרב שטיינמן. הוא הגיע לבית העשיר וצלצל באינטרקום שבדלת הכניסה, העשיר התחיל לצעוק עליו: "אתה לא מתבייש, אתה איחרת לי, טָיְים אִיז מָנִי (זמן זה כסף), לא מביא לך שום דבר!! רק שתבין עם מי אתה מדבר, אתה מדבר עם עשיר כזה גדול, אני נמצא בקומה שלישית, לרדת אליך לקומת קרקע כדי להביא לך כסף, בשבילי זה הפסד של הון תועפות!!". אמר ראש הישיבה "אז תשלח מישהו אחר שבבית שיוריד את הכסף".

ענה לו העשיר: "אין לי אף אחד בבית מלבד הכלב, אתה רוצה שאשלח לך את הכסף עם הכלב?" אמר לו בצחוק. ראש הישיבה אמר: "אם בכלב יש כסף... שלח את הכלב". פתאום בא אליו כלב ענק עם מעטפה בפה, ראש הישיבה נשא תפילה, לקח את המעטפה מפיו של הכלב, ונסע. באמצע הדרך הוא אמר למונית לחזור חזרה. "לא אמרתי לו תודה". הוא צלצל לו בדלת ואמר לעשיר "חזרתי לומר תודה רבה!" - העשיר לא הבין ושאל:

"אתה יודע בכלל כמה נתתי לך?" ראש הישיבה פתח את המעטפה וראה דולר בודד. אך כמו שהרב שטיינמן אמר לו לעשות להתחיל לפאר ולרומם: "אני יודע, לכן חזרתי לומר תודה רבה, הדולר שלך זה משהו מיוחד, הכלב שלך כלב טוב, שהביא לי את המעטפה.." וכו'. עצר אותו העשיר: "אמרת על הכלב שלי שהוא כלב טוב?". "כן" השיב. "אם תרצה, אתן לך הרבה מאוד כסף. בתנאי אחד, לך לווילה פה ליד, תדפוק לו בדלת ותאמר לו שיש דבר כזה 'כלב טוב'".

ראש הישיבה דופק בדלת של העשיר ואומר: "באתי רק לומר לך שיש כזה דבר כלב טוב". שאל אותו העשיר: "יש לך ראייה?". ענה לו ראש הישיבה: "כן! בגמרא מסכת שבת דף ס"ג עמוד ב' למטה, כתוב 'לעולם אל יגדל אדם בתוך ביתו כלב רע' ומזה שאומרת הגמרא 'כלב רע' משמע שיש גם - כלב טוב". העשיר תפס את הראש ולא האמין. מה התברר, העשיר השני זה חמיו של הראשון, והוא לא רצה לדבר איתו בגלל שהוא הכניס כלב הביתה. ועכשיו הרב עשה בניהם שלום. עד היום הם מחזיקים לו את הישיבה חצי חצי. מה מעניין - מאיפה ידע הרב את הגמרא הזו? אלא שזה היה בדף היומי של אותו יום שלמד ובגללו איחר לפגישה עם העשיר. כמו שאמר לו הרב שטיינמן לעשות, דף היומי ולהגיד תודה. אם אנחנו נשמע לגדולי ישראל יהיה לנו שפע ברכה והצלחה!