ביאור ההפטרה • פרשת יתרו

י"א שבט תשפ"ו | 29/01/2026 | 20:35

א בִּשְׁנַת_מוֹת֙ [א] הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ כשנצטרע על שנכנס להיכל להקטיר קטורת והמצורע חשוב כמת (מ"ד) וָֽאֶרְאֶ֧ה בראיית השכל (מלבי"ם – בבה"מ) א"נ במראה הנבואה (ע"פ רד"ק) אֶת_אֲדֹנָ֛י והוא כביכול ישֵׁ֥ב עַל_כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו שולי המעיל ורגליו מְלֵאִ֥ים ממלאים (מ"צ) אֶת_הַהֵיכָֽל שהוא בית המקדש (רש"י): ב שְׂרָפִ֨ים מלאכים (רד"ק) עֹֽמְדִ֤ים מִמַּ֙עַל֙ ל֔וֹ סמוכים לו בשמים לשמשו (רש"י) שֵׁ֧שׁ כְּנָפַ֛יִם שֵׁ֥שׁ כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד לכל אחד ואחד [ב] בִּשְׁתַּ֣יִם| יְכַסֶּ֣ה פָנָ֗יו שלא יביט בשכינה וּבִשְׁתַּ֛יִם יְכַסֶּ֥ה רַגְלָ֖יו שלא להזכיר מעשה העגל כי כף רגליהם ככף רגל עגל וּבִשְׁתַּ֥יִם יְעוֹפֵֽף יעוף בשליחות הבורא יתברך (מ"ד): ג וְקָרָא֨ זֶ֤ה אֶל_זֶה֙ כל שרף נוטל רשות זה מזה לומר קדוש כאחד שלא יקדים אחד את השני וְאָמַ֔ר הקול יוצא מבין כולם כאחד [ג] קָד֧וֹשׁ| קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת מקודש ומרומם בעולם המלאכים, בעולם הגלגלים, ובעולם השפל מְלֹ֥א כָל_הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ כבודו מלא בכל הארץ (מ"ד) ואין מקום ריק ממנה: ד וַיָּנֻ֙עוּ֙ היו נעים אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים מזוזות הפתח של ההיכל מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א מחוזק קול קריאת המלאכים וְהַבַּ֖יִת ההיכל יִמָּלֵ֥א עָשָֽׁן נתמלא עשן (מ"ד): ה וָֽאֹמַ֞ר אֽוֹי_לִ֣י כִֽי_נִדְמֵ֗יתִי [ד] אהיה כדומם [ענין שתיקה – והנאבד מן העולם הוא מושתק (מ"צ)] כי פחד שימות ויכרת על שהסתכל בשכינה כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא_שְׂפָתַ֙יִם֙ אָנֹ֔כִי ואיני ראוי וכדאי לזה מצד מעשי וּבְתוֹךְ֙ עַם_טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם וגם לא מצד מעשה העם [כי הוא מלא ומסובב בעבירות. ת"י] אשר אָנֹכִ֖י יֹשֵׁ֑ב בקרבו, וא"כ מגיע לי למות כִּ֗י אֶת_שכינת הַמֶּ֛לֶךְ יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי (מ"ד): ו [כיון שדיבר על עם ישראל, נענש, ולכן] וַיָּ֣עָף אֵלַ֗י עף ובא אלי אֶחָד֙ מִן_הַשְּׂרָפִ֔ים [ה] וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה גחלת בְּמֶ֨לְקָחַ֔יִם בצבת, ואת גחלת זו לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ שבעזרה (רש"י): ז וַיַּגַּ֣ע השרף נגע הגחלת עַל_פִּ֔י וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה נָגַ֥ע זֶ֖ה עַל_שְׂפָתֶ֑יךָ וזה העונש שקבלת בכויות הגחלת הוא כפרה בשבילך וְסָ֣ר עֲוֺנֶ֔ךָ במה שאמרת בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב וְחַטָּֽאתְךָ֖ תְּכֻפָּֽר (מ"ד): ח וָֽאֶשְׁמַ֞ע אֶת_ק֤וֹל אֲדֹנָי֙ [ו] אֹמֵ֔ר אֶת_מִֽי_אֶשְׁלַ֖ח לדבר דברי לישראל [ז] וּמִ֣י יֵֽלֶךְ_לָ֑נוּ כאילו נמלך עם השרפים וָֽאֹמַ֖ר הִֽנְנִ֥י אני מוכן ללכת (מ"ד) שְׁלָחֵֽנִי אם תרצה בכך (מלבי"ם): ט וַיֹּ֕אמֶר לֵ֥ךְ וְאָֽמַרְתָּ֖ לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה שִׁמְע֤וּ שָׁמ֙וֹעַ֙ הלא אתם שומעים דְּבַרי מפי הנביאים וְאַל_תָּבִ֔ינוּ ואינכם נותנים לב להבין וּרְא֥וּ רָא֖וֹ רואים את נפלאותי וְאַל_תֵּדָֽעוּ ואינכם שמים לב לדעת ולהכיר בהם (מ"ד): י הַשְׁמֵן֙ לֵֽב_הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה [ח] היצה"ר בפיתויים שלו גרם שלב העם השמין ונאטם ולא ירצו להבין וְאָזְנָ֥יו הַכְבֵּ֖ד והכביד את אוזניו שלא ישמע וְעֵינָ֣יו הָשַׁ֑ע שם על עיניו טיח והסיר אותם מלראות פֶּן_יִרְאֶ֨ה בְעֵינָ֜יו וּבְאָזְנָ֣יו יִשְׁמָ֗ע וּלְבָב֥וֹ יָבִ֛ין שלא עשה את הטוב וָשָׁ֖ב ויעשה תשובה וְרָ֥פָא לֽוֹ יבא לו בזה רפואת הנפש, ואין דעת היצה"ר נוחה בזה (מ"ד): יא וָֽאֹמַ֕ר עַד_מָתַ֖י אֲדֹנָ֑י יהיה ליבם אטום מלהבין וַיֹּ֡אמֶר עד שיבא עליהם פורענות וילכו בגולה עַ֣ד אֲשֶׁר֩ אִם_שָׁא֨וּ ישארו עָרִ֜ים מֵאֵ֣ין יוֹשֵׁ֗ב שוממים (רש"י) וּבָתִּים֙ מֵאֵ֣ין אָדָ֔ם וְהָֽאֲדָמָ֖ה תִּשָּׁאֶ֥ה תחרב (ת"י) ותהיה שְׁמָמָֽה: יב וְרִחַ֥ק יְהֹוָ֖ה אֶת_הָֽאָדָ֑ם ה' יגלה את ישראל שנקראים אדם לארצות רחוקות וְרַבָּ֥ה הָֽעֲזוּבָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ וזמן מרובה תהיה הארץ עזובה מהם: יג וְע֥וֹד בָּהּ֙ עֲשִׂ֣ירִיָּ֔ה עוד בה ימלכו עשרה מלכים לאחר מות עוזיהו (מ"ד) וְשָׁ֖בָה וְהָֽיְתָ֣ה לְבָעֵ֑ר ואחרי עשרת המלכים הארץ תהיה לכליון [ט] כָּֽאֵלָ֣ה וְכָֽאַלּ֗וֹן [אילני סרק. (מ"צ)] שבימי הסתיו אֲשֶׁ֤ר בְּשַׁלֶּ֙כֶת֙ עת שמשליכים העלין מעט מעט, כן הרשעים שהם הקליפות והעלין יִכלו מעם ישראל בצרוף אחר צרוף, אבל מַצֶּ֣בֶת הגזע והשורשים הנשאר בָּ֔ם יהיה זֶ֥רַע קֹ֖דֶשׁ מַצַּבְתָּֽהּ והיינו הצדיקים שישובו לה' בכל ליבם ישארו (רש"י):

א. בשנת מות - וכי מת היה, אלא שנצטרע, ומצורע חשוב כמת, שנאמר אל נא תהי כמת. ושוליו מלאים את ההיכל - אלו פ' כהנים שהיו עם עזיהו, ואין שוליו אלא כהנים, שנאמר על שולי המעיל. שרפים עומדים, שעתידה האש לשרוף את עוזיה, כשם ששרפה לקרח ועדתו. ממעל לו - מן המעל שמעל ואמר לו צא שמעלת, והארץ פתחה פיה לבלעו, שנאמר ונסתם גיא הרי כי יגע גיא הרים אל אצל... אמר לו ולא יהיה כקרח וכעדתו, מה אתה עושה לו, כמו שצרעתי את ידך, כאשר דבר ה' ביד משה לו (ילק"ש) (ילמדנו).

ב. שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד. שרפים עומדים - שנים שרפים עומדים, אחד מימינו ואחד משמאלו. שש כנפים לאחד, בשתים יכסה פניו שלא יביט בפני השכינה, ובשתים יכסה רגליו, דכתיב וכף רגליהם כף רגל עגל, שלא יביטו פני השכינה, ובשתים מעופפים ומעריצים ומקדישים שמו הגדול, זה עונה וזה קורא, זה קורא וזה עונה... והחיות עומדים אצל כסא הכבוד ואינם יודעים מקום כבודו, ועומדות באימה וביראה ברתת ובזיע שלא יאכל אש אכלה אש לאשן של מלאכים, ומזיעת פניהם נהר של אש מושך לפניו, שנאמר נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי, וגומרות ועונות ואומרות כל מקום שכבודו שם, ברוך שם כבוד ה' ממקומו (פרדר"א).

שש כנפים שש כנפים לאחד. אמרו רבותינו בתלמוד: כתוב אחד אומר: "שש כנפים שש כנפים לאחד", וכתוב אחד אומר (יחזקאל א, ו): "וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם"? לא קשה, כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים כביכול נתמעטו כנפי החיות. איזה מהן התמעטו? - אמר רב חננאל אמר רב: אותן שאומרות שירה בהן (חגיגה יג:).

והסבירו המפרשים שהנה בפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", יש בו שש תיבות, והיה כתוב על הכנפיים כסדר מלמעלה למטה על כל כנף תיבה אחת, נמצא שעל כנפיים האמצעיים היה כתוב: "כבוד מלכותו", לכן אנו אומרים בתפילה: "גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה", שהוא שני כנפיים האמצעיים ותשלח לנו את אליהו הנביא (דברי אליהו).

ג. וקרא זה אל זה ואמר - מלמד שהמלאכים מכבדין זה את זה זה אומר לחברו פתח אתה לומר, שאתה גדול ממני. ויש אומרים כתות הן, אחת אומרת לחברתה פתחי את שאת גדולה ממני (אגדת שמואל).

קדוש קדוש קדוש - א"ר חנינא אמר רב שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום ויום, אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש קדוש, ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש ה' צב־אות. תניא חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל יום ובכל שעה שירצו, ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום, ואמרי לה פעם אחת בשבת, ואמרי לה פעם אחת בשנה, ואמרי לה פעם אחת ביובל, ואמרי לה פעם אחת לעולם. וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, דכתיב שמע ישראל ה' אלקינו, ומלאכי השרת אינם מזכירין אלא לאחר שלש תיבות, קדוש קדוש קדוש ה' צב־אות, ואין מלאכי השרת אומרין שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה, שנאמר ברן יחד כוכבי בקר, אלו ישראל, והדר ויריעו כל בני אלקים.

למלאכים נתן קדושה אחת, שנאמר בגזירת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא, ולישראל שתי קדושות, שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים. רבי אבין אמר משל למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב בו שומרים, מהם שכורים מהם נזירים. לעת ערב בא ליתן להם שכרם, והיה נותן לשכורים שני חלקים ולנזירים חלק אחד, אמר אלו שכורים הם ודרכם לשתות יין, אבל אתם נזירים ואין דרככם לשתות יין, לפיכך אני נותן לאלו שני חלקים ולכם חלק אחד. כך העליונים שאין להם יצר הרע דיין להם בקדושה אחת, ולתחתונים שיצר הרע שולט בהם שתי קדושות (חולין נ"א).

ר' אבין אמר חורי, משל לבני מדינה שעשו שלש עטרות למלך, מה עשה, נתן אחת בראשו ושתים בראש בניו. וכך מלאכי השרת מכתירין שלש קדושות, דכתיב וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש, מה הקב"ה עושה, נותן אחת בראשו כי קדוש אני, ושתים בראש בניו ישראל, דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים, תרתי. א"ר יהושע בן לוי אסור לו לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, שנאמר מלא כל הארץ כבודו (קדושין ל"א).

וקרא זה אל זה - מסכים לדעות המחקרים והמקובלים שהמלאכים כל אחד נשפע מחברו, וכאילו השיג כי הזמינו זה את זה להשכיל גדולת יוצרם וקדושתו... קדוש - כנגד ההנהגה הטבעית אמר קדיש על ארעא, כי עיקרה בארץ, ונגד הנסית אמר קדיש בשמי מרומא, ונגד עצמותו מצד עצמו אמר קדיש לעלם, שגם טרם כל יציר נברא קדושתו לא תשתנה. (מלבי"ם).

ד. ואומר אוי לי כי נדמיתי - כיון שראה מלאכי השרת מקלסין להקב"ה ולא שתף קלוסו עמהם התחיל מיצר על הדבר, כי איש טמא שפתים אנכי, שאלולי שתפתי קילוסי לקילוס שלהם הייתי חי וקיים לעולם כמותם, היאך היה לי שדוממתי. עם שהוא עומד ומשתומם על הדבר הוציא דבר יתר מפיו, ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, אמר לו הקב"ה, על שאמרת כי איש טמא שפתים אנכי שרא לך, שאתה משליט בעצמך, שמא בבני היית שליט שאמרת ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. מיד נטל את שלו, שנאמר ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו גחלת אין כתיב כאן, אלא רצפה, מהו רצפה, א"ר שמואל בר נחמני רצץ פה שאמרה דלטוריא על בני (פסיקתא רבתי)

ואומר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי, דברי הכתוב יובנו על פי משל: כפרי אחד שהיה בור ועם הארץ, היה בקי בלוח השנה והיה יודע מתי יחולו ראשי חודשים והמועדים, והיה מחשיב עצמו למדן כיון שיתר אנשי הכפר לא ידעו זאת. אולם כשבא לעיר וראה שם את הלמדנים שמתפלפלים בהלכה והוא לא הבין את אשר הם מדברים, הבין את ערכו הדל ופחיתותו.

והנמשל, ישעיה הנביא בראותו שהוא בין אנשים פשוטים חשב עצמו לאדם ברום המעלה ויקר המציאות, אבל לאחר שנפקחו עיניו במראות הנבואה וראה את כבוד אלקי ישראל על כסא רם ונשא ושרפים עומדים ממעל לו, נוכח שהוא לא חשוב כל כך כפי שחשב בתחילה.

וזהו שאומר הכתוב: "ואומר אוי לי כי נדמיתי" - היה נדמה בעיני שאני יקר המציאות, "כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב", והטעות הזאת נתברר לי רק עתה, "כי את המלך ה' צבאות ראו עיני" - וממילא נתברר לי שאני לא ברום המעלה (כוכב מיעקב).

ה. ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה. ויעף אלי - א"ר אלעזר בר אבינא, גדול הנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל, דאלו במיכאל כתיב, ויעף אלי אחד מן השרפים, ואלו בגבריאל כתיב והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף. ומאי משמע דהאי אחד מיכאל הוא, אתיא אחד אחד, כתיב הכא ויעף אלי אחד, וכתיב התם במיכאל, והנה מיכאל אחד מן השרים בא לעזרני. תנא מיכאל באחת, גבריאל בשתים, אליהו בארבע, מלאך המות בחמשה, ובשעת המגפה באחת (ברכות ד).

ו. ואשמע את קול ה' - מנשה הרג את ישעיהו, אמר רבא מידן דייניה וקטליה, אמר לו משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי, ואתה אמרת ואראה את ה', משה רבך אמר כה' אלקינו בכל קראנו אליו, ואתה אמרת דרשו ה' בהמצאו. משה רבך אמר את מספר ימיך אמלא, ואתה אמרת והוספתי על ימיך. אמר ישעיה ידענא ביה דלא מקבל מיני, אי אמינא ליה אשויה מזיד, אמר שם איבלע בארזא. אתייה לארזא ונסריה, כי מטא להדי פומיה נח נפשיה, משום דאמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, חמון דמיה נגיד, היינו דכתיב וגם דם נקי שפך מנשה מאד עד אשר מלא את ירושלים מפה לפה, וכי אפשר לבשר ודם למלאת את ירושלים פה לפה מדם נקי, אלא שהרג את ישעיהו שהיה שקול כמשה, וכתיב בו פה אל פה אדבר בו (יבמות מ"ט).

ז. ועיין שער הפסוקים ספר ישעיה על הפסוק ואשמע את קול אדני אומר את מי אשלח ומי ילך לנו וז"ל: ענין שינויים אלו, כי תחלה אמר לשון יחיד, ולשון שליחות. ואח"כ אמר בלשון רבים, ולשון הליכה, כמש"ה את מי אשלח ומי ילך לנו. אבל הענין הוא כמ"ש בזוהר, כי ירמיהו כלו תוכחה. וישעיה, חציו נחמה, וחציו תוכחה. והנה השי"ת היה רוצה לשלוח את ישעיה, לשתי בחינות אלו, על התוכהה לישראל, ועל הנחמה אם יהיו טובים. וכנגד הנחמה אמר, את מי אשלח, כי על הטובה הוא מכנה שמו עליה, כי הוא המשלחה, ולכן נזכר בלשון שליחות. גם נאמרה בלשון יחיד, אשלח, יען כי הוא האל הטוב היחידי, פועל הטובות. וכנגד התוכחה אמר, ומי ילך לנו, כמו שהולך מעצמו, בלי משלח, כי אין הקב"ה מזכיר שמו על הרעה. וג"כ לכן אמר, ומי ילך לנו בלשון רבים, כי דבר התוכחה, הוא מן כל ב"ד עליון יחד, ואין הקב"ה נזכר יחידי בענין התוכחה: ויען ישעיה הנביא ע"ה ואומר, הנני שלחני בשליחות טובה, בענין הנחמות, ולא של תוכחות. אז ענהו ה', כי בפעם הזאת היה מוכרח ללכת לענין התוכחות, ולכן ויאמר לך ואמרת אל העם הזה, שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו השמן לב העם הזה, כי הם כלם דברי תוכחות, ולכן הזכיר בה לשון הליכה, לך ואמרת, ולא לשון שליחות:

ח. השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע. - אמר ר' יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם, שנאמר השמן לב העם הזה וגו', אמר ליה רב פפא לאביי ודילמא קודם גזר דין, אמר ליה ושב ורפא לו כתיב, איזהו דבר שצריך רפואה, הוי אומר זה גזר דין, מיתיבי השב בינתים מוחלין לו, לא שב בינתים אפילו הביא כל אילי נביות אין מוחלין לו, לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. מה ראו לומר תשובה אחר בינה, דכתיב השמן לב העם הזה וגו' ולבבו יבין ושב ורפא לו (ר"ה י"ז).

פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים, ובא תלמיד ושאל לי כבן שהוא שואל את אביו, אמר לי, מה נשתנה ישעיהו מכל הנביאים שנתנבא כל הטובות והנחמות בישראל, אמרתי לו בני, מפני שקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה, שנאמר ואשמע את קול ה' אומר וגו' ואומר לך ואמרת לעם הזה וגו', ואומר השמן לב העם הזה וגו', וכי תעלה על דעתך שאין הקב"ה חפץ בתשובתן של ישראל חס ושלום, אלא למצא מהם קורת רוח... אמר לי רבי לכמה שנים נתנבא ישעיהו כל אותן הטובות והנחמות, אמרתי לו אילו עשו תשובה מחיבתן היה הקב"ה בונה להם בית האחרון מיד באותה שעה, ועל אחת כמה וכמה שהיה מחבקן ומנשקן ומגפפן ומושיבן בחיקו לעולם ולעולמי עולמים (תד"א ט"ז).

ט. ועוד בה עשריה ושבה והיתה לבער. רבינו האר"י זצ"ל כתב (שער הכוונות דרושי ר"ה הקדמה), דבכל יום מעשרת ימי תשובה מכפר אותו יום כל ימי חייו, [כלומר תשובת יום ראשון בשבוע של עשרת ימי תשובה, מכפרת על כל יום ראשון שבשבוע של כל ימי חייו, וכן על זה הדרך וכו'. עיי"ש. הרי דבעשרת ימי תשובה מכפרים על כל ימי חייו]. והטעם [כמו] שכתב הרמ"ק ז"ל (פרדס רמונים שער י"ג פ"ג). דבעשרת ימי תשובה מאירים י' ספירות דבינה. ויש כח לכפר על כל השנים [שעברו], ואין רשות לשבעים שרים [לפצות פה].

ובזה פירשתי מאמרם ז"ל (ילקוט ריש ישעיה רמז שפ"ט) [על פסוק] 'ועוד בה עשריה'. [שדורש על עשרת ימי תשובה], שאם עשיתם תשובה בעשרת ימי תשובה, 'ושבה והייתה לבער'. אם יש בכם כמה עבירות, אני מבערם מן העולם, רצה לומר מכל השנים שעברו. (חדרי בטן, קיצור שבת תשובה תקס"ו אות ל' ל"א)