מאמרי הפרשה • פרשת יתרו

פרשת יתרו – מתן תורה

"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (יח, א)

מה "שמע" יתרו שבא

נחלקו התנאים במסכת זבחים (קטז.) מה שמועה שמע יתרו, שגרם לו לבא אל בני ישראל.

ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא. שהיא כתובה בצדו. דהיינו בסמוך בסוף הפרשה הקודמת (שמות יז, יג) נזכרת מלחמת עמלק, והדבר מלמד שמחמת שמועת מלחמה זו, בא יתרו.

ר' אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא. שבשעה שניתנה תורה לישראל, היה קולו של הקדוש ברוך הוא הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי הגוים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר (תהלים כט, ט) בהיכלו כולו אומר כבוד [שכן פרק זה עוסק במתן תורה] ומחמת פחד הגויים נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע, ואמרו לו, מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם? אמר להם שוטים, כבר נשבע הקדוש ברוך הוא לנח (ישעיה נד, ט. כן גירסת הגמרא שהיתה לפני השיטה מקובצת שם אות י"ז) שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו, שמא מבול של מים אינו מביא, אבל מביא הוא מבול של אש? אמר להם, אינו מביא לא מבול של מים ולא מבול של אש, אלא תורה נותן לעמו, שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן. מיד פתחו כולם ואמרו (שם) ה' יברך את עמו בשלום, והלכו איש איש למקומו.

ר' אליעזר אומר קריעת ים־סוף שמע ובא. שבשעה שנקרע ים־סוף לישראל, שמעו מסוף העולם ועד סופו, וכמו שנאמר (יהושע ה, א) ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וכו', וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל. וכן רחב אמרה (יהושע ב, י-יא) כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים־סוף מפניכם וכו', ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם. וכן אמרו רבותינו (הובא בילקוט מעם לועז פרשת בשלח עמ' של"א ממכילתא ושוחר טוב) שכל אומות העולם ידעו מקריעת ים סוף, כי באותה שעה, כל המים שבעולם נחצו לשנים, ואפילו המים שבבורות בכוסות ובקערות נחלקו, ונכנס פחד גדול בכולם. וזה מה שאמר הכתוב (שמות טו, טו) אז נבהלו אלופי אדום, חיל אחז יושבי פלשת. ועוד אמרו במדרש (מובא במעשה הגדולים, אבידני, שמות טו, יא עמ' רמ"ו) שבשעה שאמרו ישראל שירה, שמע פרעה קולם כאשר היה מטורף בים, ונשא אצבעו לשמים ואמר אני מאמין בך. אמר לו המלאך גבריאל, רשע, אתמול אמרת (שמות ה, ב) מי ה', ועכשיו אתה אומר אני מאמין בך? מיד הניח שלשלאות של ברזל והורידו במצולות ים, כדי שיכיר גבורתו של הקדוש ברוך הוא. ולאחר חמשים יום, הוציאו מן הים והחזירו על כל אומה ולשון, והיה מודיע להם גבורתו של מקום, ואחר כך המליכו על נינוה. וכשבא יונה הנביא ואמר (יונה ג, ד) עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, נזדעזע ועמד מכסאו ואמר, אני יודע שאין אלוקים בעולם חוץ מה' וכך עשו תשובה.

אמנם הדבר צריך ביאור במה חולקים התנאים, הלא בודאי שיתרו שמע את שלושתם, שהרי כולם נעשו בפרסום גדול מאוד. קריעת ים־סוף, כמו שנאמר (שמות טו, יד) שמעו עמים ירגזון וכו', ואמרו במכילתא דרשבי (פי"ד פס' כ"א) שכל מים שבעולם נחלקו וכו'. וכן במתן תורה היה הקול נשמע מסוף העולם ועד סופו, וכמו שאמרו חז"ל במסכת זבחים (קטז. הנ"ל). ואף מלחמת עמלק, נעשתה בפרסום גדול, וכמו שאמרו במדרש תנחומא (דברים כי תצא סי' ט') שכל כוונתו של עמלק בבואו להלחם בישראל, היה להוציא את הפחד שפחדו אומות העולם מעם ישראל, בהראותו להם כי הנה ניתן להלחם בעם ישראל, ואם כן כולם שמעו את הדברים הללו. ומעתה צריך ביאור במה נחלקו התנאים?

ויראה לומר, כי מחלוקתם היא מה גרם ליתרו ש"בא", כלומר איזו שמועה גרמה לו לעשות את הצעד הגדול לבא אל משה אל המדבר, שהרי היה יכול יתרו להתגייר ולהשאר בארצו? רבי יהושע אומר שמועת מלחמת עמלק גרמה זאת, כי הבין יתרו, שאחרי הנס הגדול הזה של קריעת ים־סוף, שבודאי גם עמלק בשמעו זאת, נפלה עליו אימתה ופחד, ועל כל זאת, אחר כך התקררה דעתו ויצא להלחם בישראל. על כן פחד יתרו שלא יקרה גם לו כן, שיתקרר ויחזור לסורו, והבין שהוא מוכרח להיות עם ישראל ומשה, כי רק אז יוכל לשמור על עצמו שלא יתקרר חס ושלום.

אמנם רבי אליעזר אומר, קריעת ים־סוף, מפני שידוע כי אמרו חז"ל בגמ' (סוטה ב.) שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים־סוף, ואם איש ואשה, שהם מעם אחד, בני דת אחת, קשה כל כך זיווגם, כל שכן יתרו, שהוא מעם אחר ודת אחרת, שקשה זיווגו עם בני ישראל. ועל כן עליו לעשות צעד גדול, ולבוא למשה בפועל ממש, כדי להיכנס תחת כנפי השכינה.

ורבי אלעזר המודעי אומר, מתן תורה שמע ובא, כי למרות שעם ישראל שנעשו להם ניסים ביציאת מצרים ואמרו (שמות כד, ז) נעשה ונשמע, וקבלו עליהם את התורה כולה, עדיין (שבת פח.) היה הכרח לכפות עליהם אחר כך את ההר כגיגית, בכדי שלא יתחרטו ויחזרו בהם וכמו שכתבו התוספות (שם פח. ד"ה כפה). כל שכן יתרו, שהוא גוי מאומה אחרת ולא זכה לכל האמור, שעלול יותר להתחרט. ועל כן בא מיד להתחבר בקשר אמיץ עם משה וישראל, לשמוע ממנו את התורה, שאינה דומה שמיעה לראייה, כדי שיוכל להתגבר על כוחות הרע המסנוורים את העיניים, וכך ישמור על אמונתו ויתעלה בתורה.

יתרו תפס את התעוררותו לה' ופעל מיד

מעתה מובן הכתוב "וישמע יתרו", והרי כולם שמעו את כל הנסים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל, ולא רק יתרו שמע, ואם כן מדוע רק על יתרו נאמר "וישמע יתרו"? אלא כל ענין השמיעה כאן היא, שיתרו שמע ובא, הסיק מסקנות ממה ששמע ובא להתחבר לעם ישראל ולקיים את המצוות, בעוד שאחרים ששמעו, לא הסיקו מסקנות. והוא כמו שאמרנו שרק יתרו ידע "לשמוע", שעל ידי ששמע נכנסו הדברים אל ליבו, ובא לראות את הדברים מקרוב, וכך זכה להדבק בקדוש ברוך הוא ובעם ישראל.

וכן מצאנו מבואר במדרש (שמות רבה פרשה א' סי' ל"ב) שיתרו היה אבי אבות הטומאה, והיה חשוב מאוד אצל אומות העולם, שהיה כהן מדין וראש עובדי העבודה זרה של כל העולם, והיה בקי בכל סוגי העבודה זרה, בכוכבים ובמזלות וכו', והיה אחד מגדולי היועצים של פרעה, וכשראה שהכל הבל הבלים, עזב הכל. בגלל זאת כל אנשי מדין וכל אומות העולם נידו אותו, ונאלצו בנותיו לרעות את הצאן בעצמן, כי שוב אף אחד לא רצה להיות שכירו ובמחיצתו. וכששמע את כל הניסים והנפלאות שעשה ה' יתברך לעמ"י החליט בלבו לבוא ולהתחבר לעמ"י וידע יתרו, שאם לא יבא עתה מיד להתחבר עם משה ובני ישראל, השטן כדרכו ידחה אותו עוד יום, ועוד יום, ועוד שבוע וכו', עד שלבסוף יפסיד את העולם הזה והעולם הבא. לכן מיד עזב הכל ובא, ולא נתן ליצר הרע, הוא השטן למשול בו.

והנה דבר זה נמצא גם אצל כל בן אדם, שכשיש לו התעוררות של תשובה ומעשים טובים, ורוצה לחזור בתשובה, באותה שעה יאמר לו היצר, בעזרת ה' "מחר" נחזור בתשובה, הלא היום קשה עליך הדבר... וכך מפתה אותו היצר הרע, והאדם לא שם לב. ועל זה אמרו רבותינו "צא הלחם בעמלק, מחר", המלחמה שעושה היצר הרע שנקרא "עמלק", הוא שעל כל דבר, דרכו לומר לאדם תעשה "מחר"... ולכן צריך האדם "לצאת ולהלחם" בו, ולומר ליצר הרע להיפך, לך אשמע "מחר", ואני אעשה "היום"!

וזה שנאמר גם בהמשך הפרשה (שמות יט, י) וקדשתם היום ומחר, היינו שהיצר הרע אומר לאדם, תשמע לי רק "היום", "ומחר" תתחיל להתקדש ולילך בדרך ה'... אולם האדם צריך לומר לו ליצר הרע, "וקדשתם היום ומחר" כלומר איני שומע לך, אלא אני מתקדש ולומד גם "היום", וגם "ומחר", ובכל יום ויום תמיד.

ובאמת שיש בזה רמז נפלא, שכל השיטות הנזכרות בגמרא מרומזות במילה "וישמע", שהיא ראשי תיבות [שלא כסדר], שמע מתן תורה, עמלק וקריעת ים.

"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (יח, א)

יתרו שמע שה' קירב את ישראל אף שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה

בענין זה של השמועה ששמע יתרו מצאנו לרבותינו שהביאו שמועות נוספות ששמע. רבנו החיד"א (בספרו ראש דוד פרשת יתרו ד"ה ויתכן עוד), מביא כי יתרו שמע את כל אשר עשה ה' לעם ישראל, אף שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, ושנגלה עליהם מלך מלכי המלכים, על אף היותם בשיא טומאתם והסתאבותם. ובראותו כל זאת "שמע" ולקח מוסר לעצמו ואמר, אפילו שאני שקוע בטומאה, אני בא, כי בודאי לא נגאלו ישראל אלא בזכות הצדיקים שהיו עמהם, ובראשם משה רבנו, וכמו שמסיים הפסוק את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל.

שמע את סוד הגילגול ותיקון קין

רבנו הבן איש חי בספרו עוד יוסף חי דרושים (יתרו ד"ה ועוד נ"ל בס"ד) מביא, שהטעם שלקח משה את צפורה לאשה, כי יתרו היה גילגול של קין, שהרג את הבל, כדי לקחת את תאומתו לו לאשה. ויתרו הוא היה החלק הטוב של קין, ואילו החלק הרע של קין, היה במצרי שהרגו משה וטמנו בחול. ולתיקונו, יתרו הוליד את צפורה שהיתה התאומה של הבל. ולכן משה שהוא גילגול של הבל, לקח את צפורה לאשה, ובזה נתקן עון קין. וזה מה שכתוב "וישמע יתרו", פירוש שהבין את סוד הגילגול הזה. וגם "שמע" שאהרן אחיו נעשה כהן ואילו משה לוי, ועל כן אף שמשה גירש את ציפורה וכהן אסור בגרושה, אולם מכיון שהוא לוי, יכול להחזירה. ולכן הביא יתרו עימו את ציפורה, כדי שמשה יקח אותה בחזרה, לצורך תיקון הגילגול.

שמע שבמעמד הר סיני פסקה זוהמתן

הגמרא במסכת שבת (קמה:) מבארת שבמעמד קבלת התורה על הר סיני, הזכות הגדולה שזכינו לה היא, שפסקה זוהמתן, ועל ידי זה היו ראויים לשמוע ולקבל התורה. והענין הוא, כי מבואר בזוהר הקדוש (ח"ג דף ע"ט ע"א) שהנחש הטיל בחוה כ"ד כוחות של טומאה, וכמו שנאמר (בראשית ג, טו) "ואיבה" אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה וכו'. "ואיבה" עולה בגימטריא כ"ד, הם כ"ד זיני דמסאבותא.

ובספר צדקה ורחמים (מלמד, רות דף ו' ע"ב ועע"ש) כתב, שכנגד זה, כדי לבטלם, ישנם כ"ד קשוטי כלה. וכן כנגד זה יש כ"ד פרקים במסכת שבת, כי השבת היא בבחינת הכלה. וזה שנאמר ברבקה (בראשית כד, מו) ותמהר ותורד "כדה", המילה "כדה" מתחלקת כך: "כד-ה", היינו שרבקה תיקנה את כ"ד תיקוני השכינה (וע"ע בזה בס' זכירה לחיים, פלאג'י, על ההגדה פסקא כ"ג). וכן מצאנו בדברי רבנו האר"י בשער הכוונות (דרוש א' לשבועות) דמה שלומדים בתיקון ליל שבועות כ"ד ספרים, הם בסוד כ"ד קישוטי כלה. להכין את המטרוניתא וכו', ע"ש. ויתכן לומר שזה בא לבטל קודם קבלת התורה בקריאת התורה את הכ"ד כוחות טומאה. וכן בכל יצירה מעורב טוב ורע, כגון בדברי מאכל, ועל ידי הברכה מתקנים את הזוהמה שבהם. ולכן בט"ו בשבט נהגו לאכול מכל פירות האילן, כדי לברך עליהם ולתקן את ניצוצי הקדושה שבהם. ומי שלא מברך, הוא גוזל את הקדוש ברוך הוא.

והנה דבר זה היה גם בעת קבלת התורה בהר סיני, שכשהקדוש ברוך הוא ירד להר סיני, הסיר את האויר המלוכלך, ונהיו עם ישראל אנשים אחרים ופסקה זוהמתן. ובשמוע זאת יתרו, שבמעמד הר סיני עוד קודם שקיבלו את התורה פסקה זוהמתן, אמר אני מה יהא עלי? ולכן בא להדבק בקדושה.

שמע שעם ישראל נימולו ולכן גם הוא נימול

בספר ילקוט המוסר ואבני השהם (ריש יתרו עמ' קי"ב) הביא דסופי תיבות "עשה אלהים למשה ולישראל עמו" עולה בגימטריא עם הכולל "מילה". ואת זה שמע יתרו, שישראל נימולו לפני הקרבת קרבן פסח, ולפיכך נימול גם הוא.

"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" (יח, א)

אם האריות שעשויות מאבן ישמעו מוזיקה יתחילו לרקוד

מספרים על הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל ראש ישיבת "קול תורה", שבילדותו למד בתלמוד תורה "עץ חיים" שהיה ליד תחנת המשטרה בשכונת מחנה יהודה, ובכותלי החצר עד היום חצובים בסלע שני אריות. אחד המלמדים בתלמוד תורה אמר להם בבדיחות הדעת, אם האריות הללו ישמעו מוזיקה, הם יתחילו לרקוד... הילדים בתמימותם הביאו מביתם כלי מוזיקה ושרו וניגנו, אך האריות אינם רוקדים... ועל כן באו בטענה על המלמד, שלא נתקיימו דבריו. השיב להם המלמד, אני אמרתי לכם אם הם "ישמעו" מוזיקה, אזי אכן תיכף ומיד הם יתחילו לרקוד, אבל הם לא "שומעים"...

ובזה יובן גם הענין כאן, שכשאומרים שצריך "לשמוע", הכוונה היא לשמוע ולהבין, לקבל ולעשות מעשה ורק אז זוכים, ולא לשמוע שמיעת האוזן בלבד, וזו מעלתו של יתרו ש"שמע ובא".

"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן" (יח, א)

ביטול כל המקטרגים

"וישמע יתרו כהן" סופי תיבות "עון". שהנה יש ארבעה מקטרגים ואלו שמותם: עון, משחית, אף, חמה, וכמו שנאמר (תהלים עח, לח) והוא רחום יכפר "עון" ולא "ישחית" והרבה להשיב "אפו" ולא יעיר כל "חמתו"". ויתרו על ידי שהתגייר, ביטל את הכח של המקטרג שנקרא "עון".

אך עדיין נשארו עוד שלשה מקטרגים, ומי ביטל אותם? משה אהרן וחור, שראשי תיבות שלהם הוא "מאח", שהוא ראשי תיבות של שמות המקטרגים משחית אף חמה.

ומרים הנביאה עשתה תיקון כנגד הסופי תיבות של המקטרגים האלה, משחית אף חמה שהם תפ"ה מחנות הקליפה, ות"ף בגימטריא לילי"ת, ומרים הכניעה אותם, וכך הם נתבטלו לגמרי. וזה נרמז במה שנאמר אחרי קריעת ים סוף (שמות טו, כ) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את "התף" בידה, "התף", מכוון כנגד הסופי תיבות של חמה משחית אף, שמרים הנביאה הכניעה אותם. וכל זה נעשה עד חטא העגל, שאז חזרו הכוחות של אותם מקטרגים. (דרש יהודה)

"וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'" (יח, ח)

השר של מצרים שלח את פרעה להרע לישראל ושניהם לקו

אמרו חז"ל (הובא בילקוט מעם לועז בשלח עמ' שמ"ד) בשעה שהיו מצרים משעבדים לישראל, היה השר של מצרים מסית ומדיח את פרעה לשעבד את ישראל. וכשלקו מצרים לקה אף הוא עמהם, ואע"פ שהיה רק משלח, וקיימא לן (קידושין מב:) אין שליח לדבר עבירה, ואם כן לכאורה אין מקום להעניש את המשלח, רק את השליח? אבל היות ובמעילה [היינו המשתמש בדבר של הקדש] הלכה היא שיש שליח לדבר עבירה, ואף המשלח חייב. לפיכך ישראל שהם כהקדש, יש בהם מעילה אף למשלח. ואף אם יחשבו ישראל כתרומה, ובה הדין שאין שליח לדבר עבירה, ורק השליח חייב. ברם מכל מקום בדיני שמים המשלח גם כן חייב, ואם כן גם המשלח להרע לישראל נענש.

ובזה ביארו את הפסוק (ירמיה ב, ג) קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, כל אוכליו יאשמו, רעה תבוא עליהם, נאום ה'. שישראל יש להם דין של "קודש", לחייב את המשלח ששלח להצר ולהרע להם. וגם יש דין לישראל של "ראשית תבואתה", זו תרומה, שגם השליח חייב כדין התרומה, ולכן "כל אוכליו יאשמו רעה", היינו שכל המרע לישראל יענש, בין השליח ובין המשלח. וסיים הפסוק, "נאם ה", רצונו לומר, שאף משום דיני שמים יענשו.

וזהו מה שאמר הכתוב (כאן), את כל אשר עשה ה' "לפרעה", שהוא השליח, "ולמצרים", זהו שרו של מצרים, שהיה המשלח, וכל זה על "אודות ישראל", כיון שהם פגעו בישראל נתחייבו שניהם, שישראל נחשבו גם כמו "קודש" וגם כמו "תרומה", לחייב את השליח והמשלח. ולזה נאמר גם אחר כך (להלן יח, ט-י) ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים, ויאמר יתרו, ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה. הנה "מיד מצרים", היינו שרו של מצרים, "ומיד פרעה", זה פרעה שהיה השליח. (רבנו יהודה מעלם זצ"ל).

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (יט, א)

סדר קבלת התורה, וכיצד ירד ה' על הר סיני פלאי פלאות

ראינו לנכון לכתוב בקיצור (על פי הפסוקים המדרשים וילקוט מעם לועז וספר סדר הדורות ב"א תמ"ח והלאה) את אשר אירע בקבלת התורה, היות ומצוה על האדם בכל יום ויום לזכור את מעמד הר סיני כנודע (כמו שנקטו הרמב"ן בשכחת הלאוין שבסוף ספר המצוות, מצוה ב', הרמב"ם באגרת תימן, ובעוד פוסקים), ולכן כתבנו סדר זה, שיהיה מצוי לכל אדם.

בר"ח סיון ב' אלפים תמ"ח, הגיעו ישראל למדבר סיני ביום ראשון בשבוע, וחנו למזרחו של ההר, כאיש אחד בלב אחד, שנאמר (שמות יט, ב וכפי שדרשו במכילתא מסכתא דבחודש פרשה א') "ויחן" לשון יחיד. וביום זה לא אמר השם יתברך לישראל שום דבר, מפני טורח הדרך.

למחרתו יום ב', עלה משה בהשכמה אל ההר, ונצטוה לומר לבני ישראל שיקבלו עליהם התורה, ויהיו קנויים לבוראם, והקדוש ברוך הוא ישגיח עליהם בעצמו, ויהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש. "כהנים" פירוש שרים, היינו שכל אחד ימשול על רוחו, ולבו יהיה ברשותו. וענו כל העם ואמרו "כל אשר דבר אלוקים נעשה". ואותו היום נקרא "יום המיוחס".

בהשכמת היום השלישי, עלה משה והשיב את הדברים לקדוש ברוך הוא ללמדנו דרך ארץ, שצריך השליח להשיב תשובה, אף על פי שהמשלח יודע התשובה (מכילתא מסכתא דבחודש פרשה ב'). ואמר להקדוש ברוך הוא, בניך מאמינים בך, ומקבלים עליהם כל אשר תאמר. הודיעו הקדוש ברוך הוא "הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם". ונצטוה משה להורות לישראל לקבוע תחומים סביב ההר, ושלא לנגוע אפילו בקצהו בשביל רדת השכינה עליו במתן תורה. ויש אומרים שתיחם את העם כשיעור אלפיים אמה. וסידר את סדר מעמד העם, אהרן בראש, והכהנים לפי ערכם אחריו, וגדולי ישראל אחריהם, ובנוניים אחריהם, ונשים וטף אחריהם. אז בקשו ישראל, רצוננו הוא לראות את הקדוש ברוך הוא מלכנו ואלהינו (מכילתא שם).

בהשכמת היום הרביעי, מסר משה רבנו את תשובתם, ונענה להם הקדוש ברוך הוא שישמעו בעצמם, אבל צריכים להתקדש ג' ימים מעבירות וכו', ולהשמר מכל מחשבה זרה, ומקריבת אישות. ואף שאמר הקדוש ברוך הוא, "וקדשתם היום ומחר", דמשמע יום רביעי וחמישי, ואם כן, בששי בשבוע תנתן התורה, כפי שהיה מעותד מתחילת הבריאה, דרש משה מדעת עצמו (שבת פז.), מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו, כלומר שתי יממות שלימות, שהפרישה תהיה בימים, חמישי וששי והתורה תנתן בשבת. והסכים הקדוש ברוך הוא עם משה. ורואים מכך את גודל הכח של מנהיגי וחכמי ישראל, שבוראם מסכים לדעתם. וזהו שכתוב (שיר השירים א, ב) "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין", שאף על פי שהקדוש ברוך הוא רצה לנשק את ישראל על ידי מתן תורה, "התאפק" הקדוש ברוך הוא עד למחר. (שם) "כי טובים דדיך מיין", אמר הקדוש ברוך הוא ערבים לי דברי דודיך, אלו חכמי ישראל, יותר מיינה של תורה (עבודה זרה לה.).

וכך במשך שלושה ימים, ד', ה', ו' לחודש סיון, המכונים "שלושת ימי ההגבלה", קידשו ישראל את עצמם, פרשו מנשותיהם, טבלו וכיבסו בגדיהם, וכל אותם ימים לא עסקו כלל בענייני העולם הזה, אלא ישבו לפני החכמים ושמעו דברי מוסר ויראת שמים, כדי שתהיה כל מחשבתם בעניינים רוחניים, בלי שום מחשבה זרה, ויהיו מוכנים לקבל את התורה מתוך קדושה וטהרה. כמו כן באותם ימים התקדש הר סיני לקראת תפקידו הגדול, ונאסר על העם להתקרב ולנגוע בו. ומחשש שמא מישהו יתקרב מדי להר, עשה משה רבנו גדר גבול מסביב להר במרחק של אלפיים אמה (960 מטר) מן ההר. ונעשה נס פלא פלאות, שהגבול עצמו היה מדבר ואומר, השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת. אמנם בקשתם לראות את השכינה, כמו שהעם רואה את מלכו בשר ודם, אולם יש הבדל בין זה לזה, כשהמלך עובר לפני עמו, כולם מצטופפים ודוחקים זה את זה, כדי לראות את המלך מקרוב, אבל כאן אין כבוד השכינה בכך, ולכן, כל הנוגע בהר מות יומת.

בהשכמת היום החמישי, בנה משה מזבח תחת ההר, ושתים עשרה מצבות לי"ב שבטי ישראל, והקריבו עליהם עולות ושלמים, ובא מלאך וחילק את דם העולה והשלמים. וקרא לפניהם משה רבנו מבראשית ועד מתן תורה, ואת המצוות שנצטוה במרה, ואמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". והזה עליהם חצי הדם, ואותו כתם דם שבבגדיהם, קראו אותו "עדי", כי זה עדות ואות שנכנסו בבריתו של הקדוש ברוך הוא, וחצי הדם זרק על המזבח. וכיון שאמרו ישראל "נעשה ונשמע", ירדו ששים רבוא מלאכי השרת, וקשרו לכל אחד ב' כתרים, אחד כנגד נעשה, ואחד כנגד נשמע, ובת קול יצאה מן השמים ואמרה, מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (תהלים קג, כ) "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", בתחילה "עושי", ואחר כך "לשמוע" (שבת פח.)

ביום הששי לא עלה משה רבנו, מפני טורח שבת, וגם שהיה עסוק בקידוש העם, ולא עלה עד יום מתן תורה.

ובכל אותם הימים הכינו ישראל עצמם בכל כוחם ומחשבתם, עד שנפלה עליהם עייפות, ופחדו שלא יוכלו לקבל את התורה בצלילות הדעת, ולכן פנו לישון כדי להתרענן.

ויהי ביום השבת, [ו'] ז' בסיון ב' אלפים תמ"ח לבריאת העולם, בהיות הבוקר, נעורו עם ישראל לקול שירת המלאכים המקלסים לקדוש ברוך הוא, וקול שופר חזק בִּשֵּׂר שקרובה הופעת הקדוש ברוך הוא, והעם פחדו לגשת להר, ומשה חיזק את לבם וקרבם למחיצתם, וקול השופר היה מתחזק והולך, ואז ניתק ההר ממקומו, ונכפה עליהם כגיגית ואמר, אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהיה קבורתם. כי יָרְאוּ מפני האש הגדולה, ומפני עמל וטורח לימוד התורה שבעל פה, וקבלו עליהם את התורה שבעל פה, ואז נפרשׂ ההר עליהם כחופת קידושין, והיה צלול כזכוכית. עמדו ישראל באימה וביראה ברתת וזיע, וההר חָרַד ונזדעזע כקפיצת הגדיים וריקוד האילים, כאילו בקש לעלות לקראת ה'. וההר בוער באש עד לב השמים, חושך ענן וערפל, ועלה עשנו כעשן הכבשן עד השמים. ושבע מחיצות של אש היו נוצצות זו מזו, וישראל רואים ואינם מתפחדים. וה' הרכין את השמים ושמי השמים, והציעם על ההר, וירד כסא הכבוד עליהם, ועמו ששים רבוא מלאכים, כנגד מחנה ישראל, וכ"ב רבבות מלאכים מקובצים לדגלים דגלים. והארץ פחדה וההרים רעשו והגבעות התמוטטו, והאילנות כרעו, והמתים אשר בשאול חיו, והרעיש הקדוש ברוך הוא עולם על יושביו, עד שנבהלו כל האומות ופחדו שהקדוש ברוך הוא מביא מבול לעולם.

ופתח לפניהם שבעה רקיעים, וכשם שקרע לפניהם את השמים, כך קרע לפניהם את הארץ, וראו כולם שהוא יחיד בעולמו, כמו שכתוב (דברים ד, לה) "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים". וכל ישראל נתקדשו ונטהרו, ונתרפאו מכל מום, ואף סומים שבהם התרפאו, ולא היה בהם חרש, אלם, פסח (מכילתא שם), ופסקה זוהמתן, והיו בני חורין משעבוד מלכויות וממלאך המות.

וה' הִדְמִים את כל העולם, ציפור לא צייצה, עוף לא פרח, שור לא געה, שרפים לא אמרו שירה, הים לא זע, והבריות דממו, ואף החמה עצרה מהלכה, וכך כל העולם שותק ומחריש (שמות רבה פרשה כ"ט סי' ט') ואז יצא הקול (שמות כ, ב), "אנכי ה' אלהיך".

וכל עשרת הדברות נאמרו בדיבור אחד, אך ישראל הבינו מתוכם רק את ב' הדברות הראשונות (מכילתא שם), ופרחה נשמתם, והתורה בקשה עליהם רחמים, והֶחְיָה אותם הקדוש ברוך הוא בטל שעתיד להחיות בו את המתים לעתיד לבוא. ואז בקשו ממשה רבנו (שמות יט, טז), דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות, אך משה מפני הענוה שלו לא רצה. שלח הקדוש ברוך הוא למיכאל וגבריאל, ואחזו בידו, והגישוהו אל הערפל, ונעשה לו שביל בענן, ונכנס לפנים משלש מחיצות של חושך ענן וערפל, ושמעו כל ישראל את הקול מְדַבֵּר: משה משה אמור לישראל כך וכך. והיה הדיבור יוצא מלהבות אש מימינו של הקדוש ברוך הוא לשמאלם של ישראל, וחוזר על כל אחד מישראל, ואומר לו, מקבל אתה עליך דיבור זה, כך וכך דינים יש בו, כך וכך מצוות, כך וכך עונשים, והיה אומר הֵן, והדיבור נושקו על פיו. וידעו כמה דינים וכמה מדרשים וכמה לימודים יש בכל דיבור, שכל המצוות היו כלולות בעשרת הדברות, וידעו כל הסודות הגנוזים בהם. וחזר הדיבור אל הקדוש ברוך הוא ונחקק בלוחות. באותה שעה נתן הקדוש ברוך הוא כח לכל העבודות זרות שבעולם, לבוא ולהשתחוות מול השכינה. וכן נעשה נס שנתמלאו פיותיהם של העבודות זרות מים והיו יורקים על הבריות ומביישים ומבזים אותם ואומרים להם, עזבתם את אדון העולם שברא את השמים ואת הארץ, והלכתם לעבוד אותנו הפסלים, אשר פה לנו ולא נדבר?!

ובכל דיבור יצאה נשמתם של ישראל, וחזרו לאחוריהם י"ב מיל, והחזיר הקדוש ברוך הוא נשמתם בטל של תחיה, ומלאכי השרת סעדום ליוום והחזירום (שבת פח:). והיו ישראל עייפים מפני האש, והורידו להם ענני הכבוד טל לרעננם, וחזרו לאהליהם בתשע שעות ביום. וכל אותו הדור ששמעו את קולו יתברך זכו להיות כמלאכי השרת, ולא משלו בהם כינים, ובמותם לא שלטה בהם רימה ותולעה (פרקי דר"א סוף פרק מ"א).

אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו.

במעמד הר סיני כל סוגי החולים נתרפאו

במדרש רבה (במדבר פרשה ז' פסקה א') שנינו, בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו רובן בעלי מומין. למה, מפני שהיו יגעים בטיט ובלבנים ועולים לראש הבנין, ומי שהוא בונה על ידי שהיו עולין לראשי הדמוסין, או האבן נופלת וקוטעת ידו, או הקורה, או הטיט נכנס בעיניו והוא נסמא, ולכן היו בעלי מומין. כיון שבאו למדבר סיני, אמר האלוקים, כך הוא כבודה של תורה שאתן אותה לדור בעלי מומין? ואם אמתין עד שיעמדו אחרים [עד שיוולד דור חדש שאינו בעל מום] הרי אני משהה במתן תורה. מה עשה האלוקים, אמר למלאכים שירדו אצל ישראל וירפאו אותן. ותדע לך, שכן אמר רבי יהודה אמר רבי סימון, מנין שלא היה בהן חגרין? שנאמר (שמות יט, יז) ויתיצבו בתחתית ההר, ואין נצב אלא על רגליו. מנין שלא היה בהן גדמין? שנאמר (שם כד, ז) כל אשר דבר ה' נעשה. ומנין שלא היה בהן חרשין? שנאמר ונשמע. ומנין שלא היה בהן סומין? שנאמר (שם כ, יד) וכל העם רואים את הקולות. ומנין שלא היה בהן אלמים? שנאמר (שם יט, ח) ויענו כל העם, נמצאת אומר שהרי נתרפאו כולן. ואם אין אתה למד מכאן (לשאר חולאים) יש לך ללמוד ממקום אחר, שנאמר (שם טו, כו) "כל המחלה אשר שמתי במצרים וכו' כי אני ה' רופאך", הרי לך שנתרפאו. ע"כ.

יצא קול ראשון השמים רעשו, הימים והנהרות ברחו, ההרים והגבעות התמוטטו

בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"א) שנו חכמים, "אנכי ה' אלהיך", יצא קול ראשון, והשמים רעשו ממנו, והימים והנהרות ברחו, וההרים והגבעות התמוטטו, וכל האילנות כרעו, והמתים שבשאול חיו ועמדו על רגליהם, שנאמר (דברים כט, יד) כי את אשר ישנו פה עמנו עֹמד היום. וכל העתידים להבראות עד סוף כל הדורות, שם עמדו עמהם, שנאמר (שם) ואת אשר איננו פה עמנו היום. וישראל שהיו חיים, נפלו על פניהם ומתו. ויצא קול שני וחיו ועמדו על רגליהם, ואמרו למשה, משה אין אנו יכולין לשמוע קולו של הקדוש ברוך הוא ומתנו, שנאמר (שיר השירים ה, ו) נפשי יצאה בדברו. וכתוב (שמות כ, טז) ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה. ושמע הקדוש ברוך הוא את קולן של ישראל וערב עליו, ושלח למיכאל ולגבריאל ואחזו בידיו של משה שלא ברצונו והגישוהו אל הערפל, שנאמר (שמות כ, יח) ומשה "נגש" אל הערפל, נוגש אין כתיב כאן, אלא "נגש". ושאר כל הדברות דיבר עם משה, ועליו הכתוב אומר (משלי כה, יג) כצנת שלג ביום קציר ציר נאמן לשלחיו.

וכך נאמר (דברים ה, כ) ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך, ולמה השמיע הקדוש ברוך הוא את קולו מתוך האש והחשך, ולא מתוך האור? למה הדבר דומה, למלך שהיה לו אסטרולוגוס (חוזה בכוכבים), והיה משיא בנו אשה, ותלה בחופת בנו פרכיות [ווילונות] שחורות ולא פרכיות לבנות, ואמרו לו בני פלטין, אדוננו המלך, אין אדם תולה בחופת בנו אלא פרכיות לבנות [משום שמחה ולא אבל]? אמר להם, יודע אני שאין בני ממתין את אשתו אלא ארבעים יום, שלא יאמרו למחר, אסטרולוגוס לא היה יודע מה עתיד לאירע לבנו [כיון שהאסטרולוג היודע עתידות הודיעני שבני יפרד מכלתו עוד מ' יום, תליתי עתה וילונות שחורים, שלא יאמרו שהאסטרולוג לא ידע מכך]. כך "המלך", זה הקדוש ברוך הוא, ו"הבן שלו" אלו ישראל, ו"הכלה" זו התורה, והיה הקדוש ברוך הוא יודע שאין ישראל ממתינין בדברות אלא ארבעים יום [שעתידים לחטא אז בעגל], לפיכך השמיע להם הקדוש ברוך הוא את קולו מתוך האש והחשך.

ראיית הקולות

ר' יהודה אומר, מדבר אדם עם חברו הוא נראה וקולו לא נראה, וישראל שמעו קולו של הקדוש ברוך הוא וראו את הקול יוצא מפי הגבורה וברקים ורעמים, שנאמר (שמות כ, טו) וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים. כל מצוות שבתורה תרי"ג מצוות, ושתים שדבר הקדוש ברוך הוא, לפיכך נקראת "תורה", ומנין "תורה" תרי"א, ושתים דיבר ה' שנאמר (תהלים סב, יב) אחת דבר אלוקים, שתים זו שמעתי, הרי תרי"ג.

ישראל כמלאכי השרת

ר' פנחס אומר, כל אותו הדור ששמעו קולו של הקדוש ברוך הוא בהר סיני, זכו להיות כמלאכי השרת, ובמותם לא שלטה בהם רימה ותולעה, אשריהם בעולם הזה, ואשריהם בעולם הבא, ועליהם הכתוב אומר (תהלים קמד, טו), אשרי העם שככה לו. עד כאן.

עוד שנו חכמים בילקוט שמעוני (שופטים רמז מ"ז) שמעו הר תבור והר הכרמל והקדוש ברוך הוא קרא להם "גבנונים", בעלי מומין. ונתן התורה בהר סיני מפני שהיה נמוך. ואף על פי כן לא קיפח הקדוש ברוך הוא שכרם, שבהר תבור נפל שם סיסרא, ושם נאמר בכפל (שופטים ה, ג) "אנכי" לה' "אנכי" אשירה, ואילו בסיני נאמר, "אנכי" פעם אחת. ובהר הכרמל נתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא [על ידי אליהו הנביא] ונאמר בו (מלכים א, יח, לט) "ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים" כפל, ואילו בסיני נאמר "אנכי ה' אלהיך" פעם אחת.

עליית משה רבנו למרום

עוד אעתיק לפניך קורא נכבד מן הספר מעין החכמה (הובאו דבריו בס' חמדת ימים ח"ב שבועות פ"ג אות ל' עמ' תקנ"ו מהדו' בני ברק תשע"א), כיצד עלה משה רבנו למרום, ותראה דברים נפלאים, מהקורה בעולמות העליונים, פלאי פלאות, ותקבל חשק והתלהבות גדולה בעבודת השם יתברך וזה לשונו:

בשעה שעלה משה למרום, בא ענן אחד גדול ונורא מאד ועמד כנגדו. ולא היה יודע משה רבנו ע"ה אם לרכב עליו או לאחוז בו. מיד פתח הענן פיו ונכנס משה בתוכו ועלה לשמים, והיה מהלך ברקיע כאדם שמהלך בארץ. פגע בו פלוני המלאך השוער הממונה על י"ב אלפים מלאכי חבלה וגער בו במשה, ואמר לו, מה לך בן עמרם לבא במקום מלאכים? אמר לו משה, אני לא מעצמי באתי, אלא ברשותו של הקדוש ברוך הוא, כדי לקבל את התורה ולהורידה לישראל. כיון שלא הניחו לילך, הכהו משה פצע אחד, ואבדו מן העולם.

והיה משה מהלך ברקיע עד שפגע בפלוני המלאך שהוא גבוה מחבריו ששים רבוא פרסאות, וכל דבור ודבור שיוצא מפיו, יוצאים ממנו י"ב אלפים ברקים של אש. וכיון שראה למשה, גער בו ואמר לו, מה לך בן עמרם במקום קדושים עליונים? כיון ששמע משה את קולו, נבהל משה מפניו וזלגו עיניו דמעות ובקש ליפול מן הענן.

מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא על משה, ואמר לאותו המלאך הנורא מאד, מיום שבראתי אתכם, בעלי מריבה אתם. בתחלה כשבקשתי לברוא את אדם הראשון, עשיתם קטגוריא לפני ואמרתם לי, מה אנוש כי תזכרנו, ויחר אפי בכם ושרפתי מכם כתות כתות באצבעי הקטנה. ועכשיו מריבים אתם עם נאמן ביתי שהעלתי אותו הנה לקבל תורה להוריד לבני בחירי, שאלמלא תורה, אין עולם ואין לכם דירה ברקיע. כיון ששמע אותו מלאך כך, מיד זרז עצמו לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא ידעתי שברשותך בא הנה. עכשיו אהיה לו לשלוחו ואלך לפניו כתלמיד לפני רבו.

מיד רץ אותו המלאך וכפף את עצמו, והלך לפני משה כתלמיד לפני רבו, עד שהגיע אצל אשו של זה פלוני המלאך. אמר לו אותו המלאך למשה, לך שוב, שאיני יכול לעכב עצמי מפני אשו של זה המלאך גדול ונורא מאד, שלא ישרפני. כיון שראה משה את המלאך ההוא, מיד נבהל ונחפז לפול מן הענן, וזלגו עיניו דמעות, ובקש רחמים לפני הקדוש ברוך הוא וענהו. ומרוב חבתן של ישראל, ירד הקדוש ברוך הוא בעצמו מכסא כבודו ועמד לפני משה עד שעבר מאשו של אותו המלאך.

מיד העבירו הקדוש ברוך הוא משם ופגע בו רזיאל המלאך, שהוא עומד לפני הכסא וכנפיו פרושות לקבל הבל פיהם של חיות הקודש, שאלמלא כן, נשרפין כל מלאכי השרת. וכיון שראה אותו משה, נזדעזע. מיד נטלו הקדוש ברוך הוא והעבירו משם, ופגע בו גדוד של מלאכי אימה שהם סובבים לכסא הכבוד, שהם גבורים ועצומים מכל המלאכים, ובקשו לשרפו בהבל פיהם. מיד פירש עליו הקדוש ברוך הוא זיו כבודו ואמר לו, השב להם תשובה. אמר משה, רבונו של עולם, כתוב בתורה "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שמא נשתעבדו למצרים? שוב מה כתיב וכו' וכו'. עד שחזרו והודו כל מלאכי השרת לדבריו של הקדוש ברוך הוא ואמרו, "ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ".

ולמדו הקדוש ברוך הוא את כל התורה כולה בארבעים יום. וכשבא לירד, וראה אימתן של מלאכי השרת וגדודי מלאכי אימה, מלאכי זיע, מלאכי חלחלה, מלאכי רתת, מיד אחזתו חלחלה ושכח את התורה. באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאך שר התורה, ומסר לו למשה את התורה ערוכה בכל ושמורה, וכל מלאכי השרת נעשו אוהביו, וכל אחד ואחד מסר לו דבר סוד, שמות שהם יוצאין מכל פרשה ופרשה וכל שמושיהן שנאמר, "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם".

ויכוח משה עם המלאכים וביאורו

בגמרא (שבת פח:) אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן, לקבל תורה בא. אמרו לפניו, חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? (תהלים ח, ה) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? (שם ח, ב) ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, החזיר להן תשובה. אמר לפניו, רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו, אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה. שנאמר (איוב כו, ט) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום, מלמד, שפירש שדי מזיו [נוטריקון של פרשז – רש"י] שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו, רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן [למלאכים] למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלוקים אחרים. בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו, כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה לא תשא, משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה כבד את אביך ואת אמך, אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנב. קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים ח, י) ה' אדנינו מה אדיר שמך וגו', ואילו תנה הודך על השמים, לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר (שם סח, יט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. אף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר (במדבר יז, יב) ויתן את הקטרת ויכפר על העם, ואומר ויעמד בין המתים ובין החיים וגו', אי לאו דאמר ליה, מי הוה ידע. עד כאן דברי הגמרא.

טעם שאחז משה בכסא הכבוד

לכאורה מה הענין שהקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו לאחוז בכסא הכבוד, וברור שאין הכוונה כדי שלא יפחד, ויהא בו כח ואומץ להחזיר תשובה למלאכים, ולא ישרפוהו.

החתם סופר בספרו תורת משה (כאן) בשם ספר אלים להר"י מקנדיא ביאר, שהקדוש ברוך הוא לימד את משה מה להשיב למלאכים, שטענתם היתה, שלהם ראויה התורה הקדושה בהיותה רוחנית עליונה, וגם הם רוחניים המה, לעומת האדם שהוא גשמי ויסודו עפר וסופו לעפר, ולכך אינו ראוי לתורה. ותשובת משה היתה שאדרבא להיפך הוא, שנעלה האדם על המלאך דוקא בהיותו גשמי, כי המלאכים אינם משיגים אלא בעולם שלהם שהוא עולם היצירה, אבל האדם הוא בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, גשמי הוא בעולם הזה, נולד מאב ואם, ועושה מלאכה גשמית וכו', וקנאה ותחרות יש בו, ואף על פי כן, רוחני הוא ושורש נשמתו למעלה למעלה, גבוה מעולם המלאכים, ואחוז הוא "בעולם הכסא" עולם הבריאה שהוא מרכבה לאצילות. וזה שאמר לו ה' "אחוז בכסא כבודי" היינו בתשובת ה"כסא" הנזכרת, ותאמר להם, שאנו בני אדם מבריחים מהקצה לקצה, ומשיגים בעליונים, ונמצאים בתחתונים, וכאן בעולם הגשמי אנו מעלים את הגשמיות לרוחניות, ומקשרים את עולם התחתון לעליון ביותר, ואם כן אדרבא דווקא אנו ראויים לקבל את התורה הקדושה, שמצד אחד מדברת בדיני העולם הזה הגשמיים, ומנגד היא רוחנית ועליונה, חמדתו הגנוזה של הקדוש ברוך הוא.

טענת המלאכים

מבואר במפרשים שטענת המלאכים "אשר תנה הודך על השמים", היתה טענת בר מצרא. דהיינו, הלכה היא (שו"ע חו"מ סי' קע"ה) שאדם המוכר את שדהו, יש לשכנו בעל הקרקע הסמוכה, את זכות הקדימה בקנייתה, שכן על ידי סמיכות הקרקעות, יקל עליו לעבוד בשניהם. וקבעו חכמים משום כך כמה תקנות, המקנות כעין זכות ממונית לבר מיצר בכל קרקע הנמכרת סמוך לשלו, ולא נחלקו אלא בפרטים, מתי חלה חובה זו וכיצד ניתן לוותר על זכות המצרן.

ולהבין יותר את ויכוח משה והמלאכים נקדים את דברי המדרש (שמות רבה פרשה כ"ח סי' א') וזה תורף דבריו, (שמות יט, ג) ומשה עלה אל האלוקים, הדא הוא דכתיב (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. מהו "עלית"? נתעלית. פירוש, עלית בגבורת נפשך ממעלת מלאכי מרום, נתגששת עם המלאכים של מעלה, והיתה ידך על העליונה. ואת התורה שהם רצו אותה לעצמם, לקחת מהם מדין בר מצרא, שהרי הם בשמים והתורה היתה חמודה גנוזה תתקע"ד דורות בשמים, הרי שזכותם כביכול קודמת שהם "גרים", "בשכנות" התורה.

דבר אחר "עלית למרום", שלא שלטה בריה מלמעלן כשם ששלט משה. ומבאר המדרש את כוחו של משה, אמר רבי ברכיה, הלוחות היו ארכן ששה טפחים, כביכול היו ביד מי שאמר והיה העולם שני טפחים, ובידו של משה שני טפחים, ושני טפחים היו מפרישין בין יד ליד. עד כאן. ושנינו בירושלמי (תענית ד') בעת קבלת הלוחות, היו ישראל עושים את העגל, "כיון שעשו ישראל אותו מעשה, ביקש הקדוש ברוך הוא לחטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו".

דבר אחר "עלית למרום שבית שבי", בנוהג שבעולם הנכנס למדינה נוטל דבר שאין עין בני המדינה עליו, שדבר שבני המדינה רוצים בו, משגיחים עליו תמיד. ומשה עלה למרום ונטל את התורה, שהיו הכל נושאין עיניהם עליה. הוי אומר "עלית למרום שבית שבי". יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם שלא בקנין ושלא ברצון בעליה? תלמוד לומר "לקחת מתנות באדם", בלקיחה נתנה לו. עד כאן. כלומר, בקנין גמור, כלוקח מקח במשא ומתן ומשלם מיגיעו. ואם כן יכול יהא חייב ליתן לו דמים? תלמוד לומר "מתנות", במתנה נתנה לו, וכל הנותן מתנה בעין יפה הוא נותן. ללמדך, שזוהי סגולת התורה הקדושה שהמלמדה, מגלה את צפונותיה ללומדיה בחינם. וכן שהלומדה, ישיג בה יותר מכשיעור שהוא עמל ויגע בה, דרך מתנה על ידי ה'.

באותה שעה, ביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקדוש ברוך הוא קלסתרין של פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקדוש ברוך הוא, אי אתם מתביישין הימנו? לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו? אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם, שנאמר (תהלים סח, יט) "לקחת מתנות באדם" ואין אדם האמור כאן אלא אברהם, שנאמר (יהושע יד, טו) האדם הגדול בענקים, הוי- ומשה עלה אל האלוקים. עד כאן.

משום שאכלו אצלו הם צריכים לוותר על התורה?

ויש לדקדק במה שעשה הקדוש ברוך הוא קלסתר פניו של משה דומה לקלסתר פניו של אברהם, וכן במה שאמר להם "אי אתם מתביישין הימנו, לא זה שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו", וכי משום שאכלו אצלו הם חייבים לוותר על טענת הבר מצרא, שלהם מגיעה התורה?

והתשובה לכך היא התשובה לטענת המלאכים שהם ברי מצרא, שהנה מעלת הצדיקים הגדולים, שהגשמיות עצמה, היא בשבילם עבודת ה', ויש צדיקים במדרגה תחתונה מעט, שעוסקים בגשמיות העולם הזה על מנת שתהיה להם על ידי זה הכנה לעסוק בתורה ובעבודת ה', בכח המאכל השתיה או השינה. נמצא שלהם עצם העסק בענייני הגשמיות עדיין אינו עבודת ה' בשלימות, כי השלימות תתבטא רק אחרי כן כשיעסוק בתורה ובמצוות, אבל הצדיקים הגדולים, אלה שזוכים להשגות בתורת הסוד, שאוכלים ושותים בכוונות נשגבות וביחודים שגילו לנו רשב"י והאריז"ל, אצלם האכילה השתיה והשינה עצמם, הם הם עבודת ה', ממש כמו תורה ותפילה.

והנה המלאכים שבאו לאברהם, גם הם התגשמו מגשמיות העולם הזה, וכמו שאכן בסופו של דבר כשהגיעו לסדום נפגעו מהטומאה שם, וכשאמרו "משחיתים אנחנו" נענשו שנדחו ממחיצתם מאה שלושים ושמונה שנה. וכתוב שם שאברהם אמר (בראשית יח, ד) "יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ" ובהמשך (שם ח) "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו". וכותב על זה באור החיים הקדוש (בראשית יח, ד) וזה תורף דבריו, עוד ירמוז ענין הנוגע למלאכים שיקחו "מעט מים" שהיא התורה, ולהיות כי התורה יש בה בחינת הפשט ובחינת הפנימיות, והנה המלאכים שבאו בדמות אנשים, הוא גוף רוחני שברא להם ה', ובערך עצמות המלאך, יחשב גוף ויתיחס אל הגוף בחינת "רגל", כידוע הטעם ליודעי ח"ן [חכמת נסתר], ורמז להם שיקחו מעט מים מפשטי התורה ויטהרו בו "רגליהם" שהוא בחינת גוף הניכר עליהם, וישענו תחת "העץ" שהיא התורה שנקראת "עץ" חיים (ויקרא רבה לה ו) ולזה אמר "העץ" בה"א הידיעה. גם אמר להם שיקחו "פת לחם", הוא בחינת פנימיות התורה, ויסעדו בו פנימיותם. דהיינו אברהם מציע למלאכים לסעוד את פנימיותם בפנימיות התורה. ולבאר יותר, המלאכים הקדושים אמנם עוסקים בעבודת ה' במדרגה גבוהה, מכל מקום, מכיון שאין הם בעולם הגשמי, אין הם יודעים לעבוד את ה' בדרגת הצדיקים הגדולים שביארנו לעיל. ומעתה תשובת משה למלאכים היתה שעם ישראל הוא בר מצרא קרוב יותר לתורה מהם, וכמבואר.

אין טענת בר מצרא להרווחה

עוד יש לומר בקשר לטענת המלאכים, שעם ישראל צריך את התורה הקדושה משום ש"דוחקת לנו השעה", כי התורה הקדושה היא חיינו ואורך ימינו, וכל העולם כולו אינו יכול להתקיים אלמלא יקבלו ישראל את התורה, בסוד (ירמיה לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". ואילו המלאכים צריכים את התורה רק בחלק הסוד שלה, משום שאין ביניהם יצר הרע, וגם זאת רק כדי להשתעשע בה, ואם כן הרי זה רק להרווחה, והדין במקרה שהבר מצרא צריך את הקרקע להרווחה, ואילו הקונה צריך אותה משום "שדוחקת לו השעה", לא חל במקרה זה דין בר מצרא, ולכן בטלה טענת המלאכים.

ועוד, שכאשר בני ישראל לומדים תורה, הרי שנהנים גם המלאכים מכך, בסוד המעשה (סוכה כח.) ביונתן בן עוזיאל ש"כל עוף שהיה פורח מעליו היה נשרף", שפירוש "נשרף" היינו, שהיה נהפך ממלאך שבעולם היצירה לשרף שבעולם הבריאה, והיינו שתורת עם ישראל בעולם הזה מרוממת את המלאכים. וכן בסוד (בראשית יח, ד) "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" שאמר אברהם למלאכים, שעל ידי "מעט מים" שהיא התורה הקדושה [המכונה מים (כדאיתא בב"ק יז.)] שילמדו ישראל, יהיה רחיצת רגלים למלאכים, שעל פי הסוד הוא ביטול יניקת החיצוניים מהעולמות שהם מצויים.

"וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי" (יט, ב)

כל יום צריך לעשות תשובה ובפרט קודם לימוד התורה

פירש רש"י (כאן, ומקורו ממכילתא מסכתא דבחודש פרשה א'), להקיש את נסיעתן מרפידים לביאתם להר סיני, מה ביאתם להר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה. עד כאן. כלומר, לעיל (יז, א) כאשר עם ישראל שהו ברפידים, שלא היה להם מים, התקוטטו עם משה והתלוננו למה זה העליתנו וכו'. ומסמיכות פסוקנו בין "רפידים" להר "סיני", דרשו חז"ל, שכשם שלמעמד הר סיני, עם ישראל הגיע מתוך תשובה, אף נסיעתם מרפידים היתה לאחר חזרה בתשובה.

ברם לכאורה יש להתבונן, הלא אם כבר חזרו עם ישראל בתשובה ברפידים, לשם מה ביאתם להר סיני גם היתה בתשובה? וכתב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א בספרו טעם ודעת (כאן) ליישב זאת, על פי המסופר על רבנו סעדיה גאון, שנתאכסן אצל אדם אחד שלא הכירו, ואף על פי כן, כבדו מאוד ושרתו כראוי ליהודי נשוא פנים. ואולם לכשנודע לבעל האכסניה על גדולת אורחו וקדושתו, החל לכבדו ביתר שאת וביתר עוז, כראוי לערכו הרם. בשעת פרידתו, הודה רבי סעדיה גאון למארחו, ואז החל המארח לבכות ולבקש מחילה, על שבתחילה לא כבדו כראוי לכבוד תורתו, קודם שידע מגדולתו. אמר רבי סעדיה גאון, יש לנו ללמוד ממנו מוסר, שבכל יום שמתעלה האדם בהשגת כבודו ורוממותו יתברך, על כן צריך הוא עתה לחזור בתשובה על קוצר השגתו ומיעוט עבודתו לפנים, כפי הכבוד שהיה ראוי לו לחלוק כלפי שמיא.

ולכן כשבאו בני ישראל להר סיני ונתעלו בדרגתם, עשו תשובה בשנית על זמן דרגתם הנמוכה יותר בעת שיצאו מרפידים, ומיעטו בכבודו יתעלה הראוי לו.

וכתב השל"ה הקדוש (יתרו, מאמר דרך חיים תוכחת מוסר אות ל"ז), הרי שישראל עשו תשובה לפני שקיבלו את התורה, מכאן רמז למה שאמרו מקצת המקובלים (עיין תיקוני זהר חדש דף צ"ט ע"א) שלפעמים נמנע מהאדם להבין איזה פשט או איזו חקירה, ודבר זה הוא מחמת הקליפה שנוצרה מאיזה עוון שעשה, המבדלת בינו לבין מה שרוצה להבינו. ולכן צריך האדם לפשפש במעשיו ולהתוודות ולהיות מודה ועוזב. וכן תיקן הרמ"ק זצ"ל (בראש ספרו הפרדס) תפילה על זה לפני הלימוד. וכך ינהג כל אדם, אם קשה לו ההבנה, יתחרט על עוונותיו ויתוודה וישוב אל ה', ויתפלל אליו יתעלה, שיחונן אותו דעה וילמדהו בינה.

ויש רמז לדבר, שבתפילת שמונה עשרה, אנו מוצאים שברכת "אתה חונן" נסמכה לברכת "השיבנו אבינו לתורתך וכו' והחזירנו בתשובה שלימה לפניך". היינו, אם אדם רוצה חכמה בינה ודעת, הרי זה תלוי ב"השיבנו", דהיינו בחזרתך בתשובה. עד כאן. ובספר מאור ושמש (פ' תרומה ד"ה וזהו, ובפ' דברים ד"ה והנראה) כתב שאם לא כן נקרא רשע, ונאמר בו (תהילים נ, טז) ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי. ע"ש.

"וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וכו' וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל" (יט, ב)

חלומו של רבנו סלמאן מוצפי זיע"א

כתב האור החיים הקדוש (כאן), שכוונתו לומר, כיון שנסעו "מרפידים", כלומר מרפיון ידים מהתורה, זכו להגיע למדבר סיני. כי כאשר היו ברפיון, לא יכלו לקבל את התורה, כי התורה דורשת מרץ ועוז.

בענין זה מספר רבנו מרן ראש הישיבה זצ"ל בספרו קול יהודה (ריש פרשת יתרו) על הפסוק (שמות יט, ב) ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני, דברי פלא, כי כך היה במלחמת העולם השניה, כשהגרמנים התקרבו לארץ ישראל והמצב היה חמור עד מאוד, הרב הצדיק ר' סלמאן מוצפי זכר צדיק לברכה, עשה תפילות רבות והלך לקברי אבות, וברוך ה' כי נושענו מהגרמנים. ואמנם הגאולה השלמה עדיין לא באה, וכך הראו לו בחלום, את הפסוק (ירמיה מז, ג) לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים, וביארו בחלום, כי הרפיון בתורה מעכב את הגאולה, שהרי הלכתם לקברי אבות ולא נעניתם לגאולה שלמה. עד כאן.

ג' דברים הנצרכים להשגת התורה

סדר הפסוקים צריך ביאור, שלכאורה היה צריך פסוק זה להכתב תחילה, ורק לאחריו הפסוק (הקודם) "בחדש השלישי וכו' באו מדבר סיני"? אלא לרמז לנו שהתורה צריכה ג' דברים, התחזקות גדולה, ענוה ואסיפת חברים, דהיינו שיהיה שלום ביניהם. ושלושתם רמוזים בפסוק זה, שתחילה (בפסוק קודם) כתוב, באו מדבר סיני, והיינו שבאו לקבל את התורה, ושוב ממשיך הפסוק, "ויסעו מרפידים", פירוש, הסיעו עצמן מרפיון ידים להתחזק בקבלת התורה (וכנזכר לעיל בדברי האור החיים הקדוש). "ויבואו מדבר סיני", ההר השפל מכל ההרים, והם גם כן נעשו ענוים ושפלים (וכנזכר לעיל בדברי החיד"א). "ויחן שם ישראל", שנאספו שם כאיש אחד באהבה ושלום ביניהם (כדאיתא במכילתא מסכתא דבחודש פרשה א'), כי שלושתם הם תנאים לקבלת התורה.

"וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (יט, ב)

נתינת התורה על הר סיני והר המוריה

עיקר פרשת יתרו הוא קבלת התורה על הר סיני לכן נרחיב בזה: כתוב במדרש (תהלים סח, ט), שבשעת קבלת התורה נעקר הר המוריה ובא למדבר, כדי שתנתן התורה על המקום המעולה הזה. נמצא שהתורה נתנה לנו על שני הרים, הר המוריה והר סיני.

כדי להבין את סוד הדבר שהיה צריך הר המוריה להעקר ולבא להר סיני ותנתן התורה על שניהם כאחד, נקדים הקדמה לבאר על הקשר הנפלא שבין עשרת הנסיונות שנתנסה אברהם אבינו, לבין עשרת הדברות שנתנו לישראל בהר סיני. על הפסוק (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי", כותב בעל הטורים דבפסוק זה ישנן עשר תיבות, כנגד עשרת הדברות, שבהם עק"ב תיבות, וכנגדם נתנסה אברהם יו"ד נסיונות, וכמובא בזוה"ק (ואתחנן דף רסג:) כל אלו העשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם ועמד בכולם, הם כנגד עשרת הדברות. כל נסיון כנגד מאמר אחד, ונתנסה במאמר ההוא ועמד בו. נמצא, שקיים את העולם שנברא בעשרה מאמרות. והעשרה מאמרות שבהם נברא העולם הם הכלי לעשרת הדברות. וביארו בספרים, כי כאשר אמר הקדוש ברוך הוא "אנכי ה' אלהיך", היה זה ב"קול גדול", היינו ששום דבר לא היה יכול לעצור את הקול, והקול חדר והקיף את כל העולם, ואף את הדומם, כל דבר קלט וספג את הקול של "אנכי", ומשום כך לא היתה אפשרות לשום הד לחזור, ואם כן קול ה' נספג בכל המציאות, בדומם צומח חי ומדבר. והנה התורה צריכה להקיף עד הדרגה התחתונה ביותר, שהיא בחינת העקב, וזה מה שנאמר באברהם אבינו (בראשית כו, ה) "עקב" אשר שמע אברהם בקולי. ואחרי שעמד אברהם אבינו בעשרה נסיונות, שהאחרון שבהם הוא נסיון העקידה, מאז היה הוא ובניו ראויים לקבל את התורה, שכלולה בעשרת הדברות שנתנו בהר סיני כנגד עשרה נסיונות.

על פי זה יתבאר מה שהרחבנו במקום אחר, שהלוחות היו בסוד יעקב, שכן יש בהם עשרה דברות, עק"ב תיבות וכת"ר אותיות. והכל בסוד "יעקב", י' דיעקב כנגד עשרת הדברות. עק"ב דיעקב, כנגד מנין התיבות שיש בעשרת הדברות. גם האות י' במילוי נכתבת כך, יו"ד, ועולה בגימטריא עשרים, ועשרי"ם עולה בגימטריא כת"ר, כנגד האותיות. ועשרה מאמרות שהם בחינת הכלי לעשרת הדברות, הם הלוחות, שהם הכלי שעליהם ובתוכם עשרת הדברות, והם כנגד ארבע נשותיו של יעקב: רחל, לאה, בלהה, זלפה, העולות בגימטריא תל"ח, כמנין "לֻחֹת".

מעתה תתבאר הסיבה שעקר הקדוש ברוך הוא את הר המוריה ממקומו והביאו אל הר סיני כדי שתנתן התורה עליו, היות ועל ידי העקידה השלים אברהם עשרה נסיונות שהם כנגד עשרת הדברות, ובזכות כך זכו ישראל לקבל את עשרת הדברות בהר סיני, לכן מן הראוי שבשעת מעמד הר סיני, יעמוד שם גם הר המוריה, שבזכותו קבלו ישראל את התורה.

השמות שבלוחות הברית

בזוהר הקדוש (יתרו דף צ' ע"ב) מבואר, שבחמשת הדברות הראשונות כלול ג"כ חמשת הדברות האחרונות. ואחד כנגד אחד והם נגד חמשה חומשי תורה. ומבאר על זה אחיין הגר"א בספרו עבודת הגרשוני (שיר השירים ה, י), דקדוק נפלא, עשרת הדברות נחלקים על הלוחות לשני חלקים, חמש דברות מצד ימין וחמש בצד שמאל, וכאשר נתבונן נראה, שבדברות שמצד שמאל לא נזכר כלל שם הוי"ה או שם אלקים. לעומת זאת בחמשת הדברות שבצד ימין, נזכרו בכל אחת מהן שתי השמות, הוי"ה אלקים, כמו שנאמר, אנכי, "ה' אלהיך". לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני כי אני "ה' אלהיך". לא תשא את שם "ה' אלהיך". זכור את יום השבת לקדשו כאשר צוך "ה' אלהיך". כבד את אביך ואת אמך... למען יאריכון ימיך על האדמה אשר "ה' אלהיך" נותן לך.

ומבאר הרב, באמת היה ראוי שבחמשת הדברות שבצד ימין יזכר שם הוי"ה שהוא מדת הרחמים, שכן צד ימין רומז על החסד והרחמים, ואילו בצד שמאל היה ראוי שיזכר שם אלקים, שהוא מדת הדין, שכן צד שמאל רומז על הדין. אולם, ביקש הקדוש ברוך הוא להמתיק את הדין שבצד שמאל, ולכן כללו בתוך חמשת הדברות שבצד ימין, וזהו מאמר הזוהר הקדוש "באלו חמשה מאמרות כלול הכל", כלומר שחמשת הדברות שבשמאל כלולים בחמש שבצד ימין.

עתה נרחיב להבין את דבריו, על פי מה שגילה לנו האריז"ל (שער הכוונות בהקדמת דרושי ר"ה, ובעוד מקומות רבים), כי שורש הדינים הם חמש מיני גבורות בחמש אותיות מנצפ"ך הבאות בסוף התיבה, ולעומתן ישנם חמשה חסדים הממתקים את החמש גבורות, ובהתערבבם יחד עם החמש גבורות, נמתקים הגבורות, כדבר מתוק הממתיק דבר מר. מזה נשכיל להבין, כי ענין חמשה שמות אלוקים, הם כנגד חמש גבורות, ואלו חמשה שמות הוי"ה, הם כנגד חמשה חסדים הממתקים לחמשת שמות אלוקים. ומעתה נבוא להבין דברי אחיין הגר"א שהאיר את דברי הזוהר הקדוש, כי באמת היה ראוי להיות חמשה שמות הוי"ה בצד ימין של הלוחות, כנגד חמשה חסדים, ולעומת זאת היה ראוי להיות חמשה שמות אלוקים בצד שמאל, כנגד חמש גבורות. אולם ביקש הקדוש ברוך הוא להמתיק את חמש הגבורות על ידי התערבותם בחמשה חסדים, לכן כלל את חמשה שמות אלוקים שבצד שמאל של הלוחות, עם חמשה שמות הוי"ה שבצד ימין של הלוחות.

השמות שבעקידה

ועתה נראה דבר פלא, כי כאשר נתבונן בפרשת העקידה, נראה שנזכרו שם במכוון חמש פעמים שם הוי"ה עם חמש פעמים שם אלוקים. ויש לבאר ענין זה על פי מה המובא בליקוטי תורה להאריז"ל (ד"ה וישכם אברהם), כי תכלית עקידת יצחק היתה לכלול מדת החסד של אברהם, עם מדת הדין של יצחק. וכן לכלול מדת הדין של יצחק, עם מדת החסד של אברהם. וכך יתמתקו הגבורות של יצחק על ידי החסדים של אברהם.

על פי האמור מפרש האריז"ל את הכתוב בפרשת העקידה (בראשית כב, ז) "ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי", בכך נתכוון יצחק לכלול עצמו עם אביו אברהם שמדתו חסד. והשיב לו אברהם "ויאמר הנני בני", ובכך התכוון אברהם לכלול עצמו עם בנו יצחק שמדתו דין. ומסיים הכתוב "וילכו שניהם יחדיו", היינו שהדין של יצחק, היה כלול בחסד של אברהם, והחסד של אברהם היה כלול בדין של יצחק.

מעתה יומתק להבין הטעם שנזכרו בפרשת העקידה חמשה שמות הוי"ה עם חמשה שמות אלוקים, כדי ללמדנו, שבזמן העקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, נמתק הדין של יצחק, שהם חמש גבורות הרמוזים בחמשה שמות אלוקים, על ידי החסד של אברהם שהם חמשה חסדים הרמוזים בחמשה שמות הוי"ה.

ובזה יובן עוד נפלאות מעשה ה', אשר עקר את הר המוריה והביאו למדבר למסור עליו את עשרת הדברות לישראל, מאחר שבזכות העקידה שהיה הנסיון העשירי, זכו ישראל לעשרת הדברות, ועל ידי העקידה נמתקו חמשה שמות אלוקים על ידי חמשה שמות הוי"ה שנזכרו בפרשת העקידה, לכן בחר הקדוש ברוך הוא למסור את עשרת הדברות לישראל על הר המוריה.

השיעבוד וארבעה כוסות כנגד עשרת הדברות

ועכשיו נקשור בעזרת ה' את דבריו של העבודת הגרשוני הנזכרים, עם יציאת מצרים, שהיתה הכנה לקראת מתן תורה, על פי מה שגילה האריז"ל (שער הפסוקים) על הפסוק (שמות יב, מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה, שהסיבה שהיו ישראל צריכים להיות במצרים ארבע מאות ושלשים שנה, היא כנגד חמש פעמים שם אלהי"ם שעולה בגימטריא ארבע מאות ושלשים. ולכן נזכר שם "אלוקים" חמש פעמים בשלשה פסוקים (שמות ב כג-כה), ויהי בימים הרבים ההם... ויזעקו ותעל שועתם אל "האלוקים" מן העבודה, וישמע "אלוקים" את נאקתם, ויזכור "אלוקים" את בריתו... וירא "אלוקים" את בני ישראל, וידע "אלוקים", כדי ללמדנו שתכלית השעבוד במצרים, היה להמתיק הדינים מחמשה שמות אלוקים שהם ת"ל (430) שנה.

והנה מבואר במדרש (ילקוט שמעוני פרשת שמות), שקושי השעבוד במצרים היה רק שמונים ושש שנים [גימטריא של שם "אלוקים" אחד]. נמצא לפי זה, שלא נמתק במצרים אלא רק שם אלהי"ם אחד, ועדיין צריכים היו להמתיק ארבעה שמות אלוקים. על כך, כותב מרן החיד"א זצ"ל בספרו שמחת הרגל (לימוד ג' על "נרצה"), כי מטעם זה תקנו חז"ל לשתות בליל פסח ארבע כוסות, כי כו"ס בגימטריא שמונים ושש כמספר "אלוקים", לרמז שהוציאנו הקדוש ברוך הוא ממצרים לפני שנמתקו ארבעת שמות אלוקים, ומטעם זה גם נזכרו בפרשת וארא, ארבע לשונות של גאולה, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, כנגד ארבע פעמים פ"ו [שמונים ושש] שנה שיצאו ממצרים קודם הזמן.

על פי האמור, נוכל להבין מעט, את שכתב המקובל האלהי רבי שמשון מאוסטרפולי זי"ע, בספר ליקוטי שושנים (דף י"א ע"א), בפירוש הפסוק (שמות יט, ב) ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני. כי "רפידים" בגימטריא שלש מאות ארבעים וארבע, כמספר ארבע פעמים "אלוקים" עם הכולל, שלא נמתקו בגלות מצרים. לכן, כדי לתקן ענין זה, "ויבואו מדבר סיני", "סיני" בגימטריא חמש פעמים שם הוי"ה, הממתקים את חמשה שמות אלהי"ם. וזהו רמז הפסוק "ומשה עלה אל האלוקים", "ה-אלוקים" היינו ה' [חמש פעמים שם] אלוקים, להמתיקם על ידי קבלת התורה בהר סיני, ש"סיני" עולה בגימטריא חמש פעמים הוי"ה.

ועל פי הדברים האמורים, מתפרשים נפלא הפסוקים (שמות ג, יא), ויאמר משה אל האלוקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, ופירש רש"י (שם) על פי המדרש (שמות רבה פרשה ג') "וכי אוציא את בני ישראל", שאל משה רבנו מלפני ה', מה זכות יש בידם להוציאם, הלא לא היה קושי השעבוד רק שמונים ושש שנה, כמנין "אלוקים", ועדיין צריך להמתיק עוד ארבע פעמים "אלוקים" קודם היציאה ממצרים? השיב לו הקדוש ברוך הוא (שם פסוק יב), בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה. כלומר, מה ששאלת באיזו זכות יצאו ממצרים בטרם המתיקו את חמש פעמים אלוקים, התשובה היא, "תעבדון את האלוקים על ההר הזה", משום שעתידים לקבל את התורה על הר "סיני" שעולה חמש פעמים שם הוי"ה, הממתקים חמשה שמות אלוקים, כנרמז בפסוק "ומשה עלה אל האלוקים".

הנה כי כן, נפלא עתה להבין את דברי עבודת הגרשוני הנזכרים, שמטעם זה נתן הקדוש ברוך הוא לישראל בהר סיני את עשרת הדברות שנכללו בהן חמש דברות מצד שמאל, בתוך חמש דברות שבצד ימין, על ידי שנזכרו בחמש דברות מימין חמש פעמים שני שמות הוי"ה אלהי"ם, לרמז, שעל ידי מתן תורה, נמתקו חמשה שמות אלהי"ם שהיו צריכים להמתיק בגלות מצרים, ומטעם זה ניתנו עשרת הדברות על הר סיני שעולה חמש פעמים הוי"ה.

"אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (יט, ד)

נמשלו ישראל לנשר

דרשו במכילתא דרשב"י (פי"ט אות ד'), מה נשר זה עולה ממטה למעלה בשעה קצרה, כך ישראל עולין ממטה למעלה בשעה קצרה. מה עלייתן, עלו שלא כדרך הארץ, אף ירידתן [כשישראל חטאו] ירדו שלא כדרך הארץ.

הנשר שהביא את בעל המקדש מלך לגן עדן

בספר מסעות ירושלים (מאמר סדר יום עשירי עמ' קנ"ג), וכן בספר אהבת חיים (ח"א פרשת ויצא עמ' קכ"ח) מובא מעשה נורא שסיפר רבנו בעל מנחת אלעזר ממונקאטש זי"ע ששמע מפה קדוש זקינו האדמו"ר בעל השם שלמה זי"ע, ששמע מרב אחד מזקני התלמידי חכמים וחסידים הראשונים שבעיר הקודש צפת, שסיפר זאת לפני חותנו הרב הקדוש רבי שמעלקא בנו של הרב הקדוש רבי משה ליב מסאסוב זי"ע, מה שראה בחיבור כתב יד על מסכת שבת מהגאון הקדוש האלהי מרן רב שר שלום בוזגלו זי"ע בעל המחבר ספר מקדש מלך על הזוהר הקדוש, שכותב שם בהקדמתו, את אשר קרה איתו מעשה ה' כי נורא הוא הפלא ופלא. ומכיון שסיפור פלא זה לא יאומן כי יסופר, לכן העתקתי את המעשה כלשונו, וכה כתוב שם:

בעל המקדש מלך הפליג בספינה מלונדון לעיר הקודש צפת, והנה ביום הששי ערב שבת קודש, נחה הספינה באמצע הדרך על שפת הים באיזה נמל במקום שאינו מיושב וסמוך ליער. אז ירדו רבים מהנוסעים עלי ארץ היבשה לזמן מועט, להינפש מעט מטורח הדרך, וגם המקדש מלך בתוכם. והוא היה משוטט ברעיונותיו, ומה עמקו מחשבותיו, והלך יחידי כמטייל בשדה למרחוק קצת, והיה כראותו כי הטה יותר מני דרך, ונתרחק מהספינה, היה משובב נתיבות דרכו חזרה. ובבואו אל המקום אשר עמדה שם הספינה בחוף ימים, וירא הנה הספינה כבר עזבה בתוך כך את החוף, וחלפה הלכה לה בים דרך, עם כל האנשים אשר בקרבה. ונתבהל עד מאוד וירא כי אין איש, וישתומם, כי אין יישוב ואין מקום לנוס וליקלט שמה, ונשאר כתורן בראש ההר, וכנס על הגבעה, וברוב שרעפיו בקרבו, הלך ושב אל המקום אשר עמד שם בתחילה בתוך היער, ויתבונן כי עוד מעט יבא ויעריב השמש, והשבת קודש ממשמשת ובאה.

ויפן כה וכה, וירא מקום מרחוק, שנדמה לו איזה בנין בית וחומה בתוך היער, אין ולאו ורפיא בידיה, אם לילך עד אותו מקום, כי מי יודע את מי ימצא ומי דר שמה, אם לא שודדים ורוצחי נפשות וכהנה. ותפול עליו אימתה ופחד. ובתוך כך עיניו לנוכח יביטו, כי נשר גדול מעופף ומתקרב לקראתו, והנשר התייצב על הארץ בסמוך לו, ויפרוש כנפיו הגדולים לנגדו, כאילו מתחנן לו לעמוד עליהם. בראותו ככה, ניסה את רגליו ועלה על כנפי הנשר. מיד הנשר ישאהו על אברתו והביאו והעמידו שמה לפני אותו הבנין, בדד יניחנו, והנשר טס וידא על כנפי רוחו לדרכו.

הנה זה עומד אחר כותלי הבית שהוא ארמון רם ונשא, יפה עינים וטוב רואי, ובדפיקת לבב ניסה לפתוח פתח הבית, ובא חדר לפנים מחדר, ואין שום איש שמה, כי אם היכלי שן בנויים לתלפיות ומצויירים באבנים טובות ומרגליות. וגם הבריחים מצופים זהב וכלים מכלים שונים עשויים זהב וכסף כמו בבית המלכות, אשר עין לא ראתה דוגמתן. וישתומם על המראה הגדול הזה, ויתבונן על מעשי ה' כי נורא הוא, שהביאו עד הלום, ובצל כנפיו יחסה ויתלונן. ועתה אין לו מה לדאוג, כי הבין שהוא בגן עדן העליון, כי אם לזעוק עוד אל המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אודות שבת קודש. והתמרמר בינו לבין קונו ויאמר, דרכי מעולם לטבול במקוה בערב שבת לכבוד שבת. עודו מדבר, וישא עיניו וירא בחדר אחר שמה מקווה מים, וירד וטבל עלה ונסתפג ויטול ידיו. ושוב אמר, דרכי מעולם ללבוש ד' בגדי לבן לכבוד שבת קודש. הוא שח ויהי, וירא כי מונחים לפניו כרצונו ד' בגדי לבן. ועוד אמר, דרכי מעולם ללמוד מסכת שבת בשבת, ולהתחיל בפניא דמעלי שבתא. ומיד ראה מוכנת לפניו גמרא מסכת שבת יפה ומהודרה. אחר כך אמר עוד, דרכי מעולם לטעום מאכלי שבת קודש בערב שבת. ואז נברא לפניו על השלחן כלי עם דגים טובים, וטועמם חיים זכו. וישב אל השלחן בלבוש הבדים לבושין דלעילא, כמלאך ה' צבאות ללמוד בגמרא שבת, וחידושים רבים ונפלאים עלו ברעיונו ודעתו אז, ולמד באהבה. ושוב ראה לפניו מנורה יפה בנרות ערוכים, ובראותו כי פנה היום, הדליק את הנרות לכבוד שבת קודש.

אחר הדברים האלה, פתאום שמע מאחורי הפרגוד שבהיכל אחר ופנימי שמה, שמתנודדים הילך והילך כאילו אנשים מתכנסין ובאין. בחרדת קודש ניסה לפתוח את דלת ההיכל הנ"ל ולא יכול. ויבן שאין לו רשות ליכנס יותר, וישוב למקומו. וישמע מהיכל קודש הנזכר, שהתחילו להתפלל מנחה צלותא דמעלי שבתא. ואז גם הוא לבש טלית מצוייצת על ראשו, והתפלל עמהם בדחילו ורחימו. אחר גמר תפלת ליל שבת קודש, כמעט שכנה דומה בנוה שאנן היכל האחר הפנימי, והוא יושב ודומם בדביר היכלו. וראה את המציאה על השלחן הטהור הכל מוכן בעדו, חלות בשר ודגים וכל מטעמים. וצדיק אוכל לשובע נפשו. והיו המטעמים אשר אהב לנפשו, מעין עולם הבא. ואחר ברכת המזון, ראה מטה מוצעת לו בכרים וכסת כראוי, וישכב בתוכה ונעמה לו שנתו.

ביום השבת בבוקר, שוב טבל במקוה, והכל חזר כדאתמול, וישמע באסיפת המחנה הקדושה בהיכל הפנימי, ומתוך חדר שלו התפלל עמהם תפלת היום, בשפה ברורה ובנעימה קדושה כולם כאחד. ובשעת קריאת התורה, שמע שקראו ועלו כל השבעה רועים, אברהם, יצחק, יעקב וכו' עד דוד המלך ועד בכלל. ואז נחרד חרדה גדולה ביראת הכבוד ורגש קודש, ומה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים, אשר נטע גן בעדן מקדם. ואחר התפילה, הכל מתוקן לסעודה כדאתמול, ולמד כל היום במסכת שבת, בטוב טעם ודעת עליון, גם ישן שינת צהרים ויקרא לשבת עונג.

לעת תפלת מנחה, שוב התפלל עם הנאספים בהיכל הפנימי, ויטול ידיו לסעודה שלישית, ויאכל מעץ החיים דגים שהכינו לו מן השמים לסעודה זו. ויזמר אתקינו סעודתא וכו'. ואחר הזמירות, לעת פנות ערב ביציאת השבת, הרגיש חבלי שינה ותנומה לעפעפיו, וחשש שלא יישן באמצע הסעודה, על כן מיהר ונטל ידיו למים אחרונים ובירך ברכת המזון. ומיד כשגמר ברכת המזון, בעוד שלא הספיק לשכב ולנוח במטה כבודה המוצעת שמה כנזכר. תרדמה גדולה נפלה עליו, ונתנמנם במקום ישיבתו בידו על השלחן, והנה הוא נרדם, ויחלום כי הוא בעולם העליון, במקום מושב הבית דין של מעלה. ועתה במוצאי מנוחה, יושבים ודנין אותן הנשמות שנפטרו בשבת העוברת. וירא בחזיונו, איך שעברו כמה וכמה נשמות כאלה. והבית דין דנו עליהם, וכאשר הכריזו שהוא צדיק, נעשה רעש ושמחה גדולה, וצעקו חיילי מרום, פנו מקום בגן עדן. וככה עברו כבני מרון נשמות רבות לפני הבית דין בעת ההוא.

בתוך אותן הנשמות, היה איש זקן אחד כבן שמונים שנה שהיה לו בית מרזח בסמוך לעיר הקודש צפת, והתנהג בדרך הישר והטוב, שנפטר בשבת קודש זה העבר. וכאשר דנו עליו, ויצא הכרוז שהוא צדיק ויכנס לגן עדן, בתוך כך בא מלאך ורוח אחד במראה שחור ואיום מאוד, ויצעק, המתינו נא המתינו באיש פלוני הזקן מהכפר שסמוך לצפת, כי מום בו, ואני הוא היודע ועד, שפעם אחת בא אליו לבית המרזח ערבי אחד בשבת קודש, וביקש למכור לו מין משקה, והוא לא רצה למכור, מפני קדושת שבת קודש, אבל הערבי איים עליו, שאם לא יתן לו, דמו בראשו. ואז ציוה שיקח לעצמו המשקה מבית המרזח שלו, והוציאה לחוץ, והלך לדרכו. ועל ידי זה עבר עבירה של צד חילול שבת, ואיך יכנס נקי ובר לבב לגן עדן. ולקול צעקת רוח רעה הנזכר, ישבו הבית דין של מעלה לדון בזה, והמלאך מליץ חיפש עליו זכות והגיד, כי נתן בלי ממון, וגם היה אונס של סכנת נפשות. ויצא הפסק, אמנם הוא תלמיד חכם וצדיק, אבל בדבר הזה פגם בנפשו, שלפי שיטת התוספות ישנו בזה נידנוד עבירה דרבנן, ועל כן תהא נשמתו נדה וגם נעה שבע שנים, ועל ידי זה יצרוף כבור סיגו, ואחר כך יכניסוהו לגן עדן.

ויהי כשמוע הקדוש בעל מקדש מלך את הפסק הלז, תמה מאוד, דהלא אפילו משפט הרשעים אינו רק י"ב חודש, ולאיש צדיק ותלמיד חכם כזקן הזה, בעבור נידנוד חטא כל דהוא, יגיע לו שבע שנים במשפט חמור כנזכר? ומאוד נכמרו רחמיו על הנדון הלז, ולא יכול להתאפק, ויתייצב גם כן לפני הבית דין של מעלה, ויען ויאמר לפניהם, נפשי תחת נפשו, והנני מקבל עלי לסבול שבע שנים טלטול נע ונד, תחת השבע שנים של הזקן הנפטר הלז, ונקי ישוב לביתו לגן עדן העליון לפי מעשיו הישרים. הבית דין קיימו וקיבלו והסכימו להצעתו. ונפדה אותו זקן מענשו, והזקן הרכין ראשו בהבעת ישר כחו של הקדוש מקדש מלך, בעד רוב הטובה שעשה לו. ומיד הובילו את הזקן לגן עדן, ואחר כך קול יצא מבי דינא רבא דלעילא, כי יתחילו עתה לעיין בדינו דהאי גברא [הבעל מקדש מלך], אשר קיבל עליו במסירות נפש באמת עונש חמור כזה, לסבול גלות ז' שנים בעבור אהבת ישראל, לאיש אחד אשר מעולם לא ראהו ולא ידעו ולא הכירו כלל. ועשה בזה מצוה נשגבה וחשובה שאין כמוה, ולמה יגיע לו עוד עונש, זו תורה וזו שכרה? ועל כן יצא הפסק מהבית דין, להקל מעליו עונשו שקיבל מעצמו, ורק יום לשנה יחשב, ותחת הז' שנים, יהיו ז' ימים. והיינו שלאותו זקן הנפטר סמוך לצפת הנ"ל יש לו שבעה בנים, ונגזר על הרב בעל מקדש מלך, שילין בכל לילה אצל אחד מהבנים הנזכרים, ואחרי עבור שבעה לילות, יחשב לו כאילו היה נע ונד ז' שנים. וטוב לו אחר כך להתענג על רב טוב בארץ הקודש לאורך ימים ושנות חיים.

אחר כל הדברים האלה, ויקץ הרב בעל מקדש מלך, וירא והנה הוא יושב בשדה, ושוב אין כאן לא בית ולא ארמון, לא חדרים לא שלחן ולא כלים מאומה. והאיש משתאה ומחריש לדעת מה זה ועל מה זה והיכן הוא. ויזכור את המקום אשר היה בשבת קודש, ואת המחזה אשר חזה בהקיץ ובחלום. וישא עיניו וירא ממרחק, והנה אנשים רבים באים מן השדה וההר, ונרות בעששית זכוכית בידם להאיר על הארץ. ובהתקרבם אליו, חקר ודרש מהם באיזה מקום הוא כאן? ונודע לו שהוא בעיר הקודש צפת. והשדה, היינו ההר הזה, הוא בית מועד לכל חי [בית הקברות]. וישאלו אנשי המקום אותו לאמר, מי הוא ומאיזה מקום הוא? ואמר, אל תשאלו ממני דבר, רק הגידו נא לי מאין באתם עתה באישון לילה כל המחנה הזה אשר פגשתי? וישיבו אותו דבר, כי בליל שבת קודש העבר נפטר פה [בסמוך] אדם חשוב תלמיד חכם זקן אחד בן שמונים, ועתה אחר עבור איזה שעות בליל מוצאי שבת, הביאוהו לקבורה בבית החיים בצפת, והלכו ללוותו, וכעת ישובו לביתם. והוא עמד מרעיד, בזכרו את כל המחזה בחזיונו בשבת בהקיץ, ואחר כך בחלומו. ותפעם רוחו בקרבו, על אמיתת הדברים עתה ממש, ועל שכבר הביאוהו משמים כעוף יעופף ממרחק עד הלום למחוז חפצו לעיר הקודש צפת, אשר אוה למושב לו בקרבה. ולא סיפר להם מאומה, רק זאת הגיד באתרא דלא ידעי ליה, כי צורבא מרבנן הוא, וכי אינו יודע לאיזה מקום לפנות עתה ללינת לילה. והיו גם כן באותו מעמד בתוך העם שבעה בנים של אותו זקן הנפטר, והתחילו כל אחד מהם לבקש את האורח הלזה שיבא אצלו ללון. והוא אמר, אל תהי מריבה ביניכם אודותי, והנני אם ירצה ה' למלאות רצון כל אחד מכם, להיות בכל לילה אצל אחד מהשבעה בנים. וכן היה. ונפטר על ידי זה מעונשו שקיבל עליו בחלום הלילה כנזכר. והרב בעל מקדש מלך זכר את כל אשר נעשה עמו, וכאשר ראה בחלומו לא נפל דבר ארצה. עד כאן לשון ספר מסעות ירושלים. (הובא באוצר פלאות התורה).

"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (יט, ה)

הקדוש ברוך הוא בחר בעם ישראל בזכות יחוסם וענוותנותם

יש לפרש בפסוק זה, לפי המובא בספר מבחר פנינים (כאן), מעשה במלך שהיה יושב בהיכלו, והיו לפניו כמה מעלות לישיבה. באו שלושה בני אדם אצלו, וישבו לפניו בלי רשותו. האחד ישב למטה, והאחר ישב במעלה הגבוהה מרעו, והשלישי בגבוהה ביותר. ויחר למלך מאוד על שישבו כך בלא רשותו. ויאמר לראשון היושב ראשונה במלכות, מה ראית להושיב את עצמך למעלה? אמר לו חכמתי היא שעמדה לי. שאל לשני כזאת, ואמר לו, היחוס שלי, הוא שעמד לי, והגביה אותי לישב למעלה. אחר כך שאל לשלישי, מה ראית לשבת למטה מכולם? אמר לו, אדוני המלך, יודע אני בעצמי שאני שפל משניהם. אמר לו המלך, חייך שאתה החכם והמיוחס מבין שניהם ועתה קום ועלה למעלה.

והנה עם ישראל נתעלו ביחוס יותר מכולם, שאנו בני האבות הקדושים, ואילו האומות יחוסם מבולבל לגמרי, וכמאמר הגמרא (ברכות כח.) בא סנחריב ובלבל את כולם. גם ישראל נתעלו במדת הענוה, וכמו שאמרה הגמרא (חולין פט.) על הפסוק (דברים ז, ז) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים. ולכך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע עליכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר. נתתי גדולה למשה ואהרן, אמרו (שמות טז, ד) ונחנו מה. לדוד, ואמר (תהלים כב, ד) ואנכי תולעת ולא איש. אבל עובדי כוכבים אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד, אמר (בראשית יא ד) הבה נבנה לנו עיר. לפרעה, אמר (שמות ה, ב) מי ה' אשר אשמע בקולו. לסנחריב, אמר (מלכים ב, יח, לה) מי בכל אלהי הארצות וגו'. לנבוכדנצר, אמר (ישעיה יד, יד) אעלה על במתי עב. לחירם מלך צור, אמר (יחזקאל כח, ב) מושב אלוקים ישבתי בלב ימים. ועכשיו כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה לישראל זכו גם לחכמה.

וזהו שנאמר כאן "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי", שתקבלו את התורה, "והייתם לי סגולה", "סגולה" הוא מלשון הניקוד "סגול", שלו שלש נקודות, האחת גבוהה מרעותה. כלומר שאתם מיוחסים וענוים וחכמים, ואם כן אתם יכולים לעלות למעלה, שמי שיש לו באמת את המעלות האלה, הוא ראוי לישב למעלה.

עם ישראל צריכים להרגיש שהם משרתים, ובזה יהיו לי סגולה

המגיד מדובנא (אהל יעקב, כאן) מבאר פסוק זה, על פי משל לעשיר שמתה עליו אשתו. לימים כשהחליט לשאת אשה, עלה בדעתו שלא יקח אשה עשירה, אלא את אחת הנערות המשרתות אצלו, להיות לו לאשה. וכשבא לקחתה לאשה, אמר לה, עד עתה היית משרתת כמו כל המשרתות, אבל עכשיו את נהפכת להיות גברת הבית. דעי לך, כי המעמד הזה של גברת הבית, אין בו רק זכויות, אלא יש בו גם חובות, ועוד יותר מכל המשרתות. הרי לכל משרתת תפקיד מסוים, האחת אחראית על הכלי כסף, והאחת על הכלי זהב וכו'. אבל את תהיי אחראית על הכל, ומה שנגרע מעבודת איזו משרתת, אותו אדרוש ממך, כיון שאת עקרת הבית. וכי תאמרי, אם כן מה היתרון שלי על כל המשרתות, ובמה יוודע שאני גברת הבית ואתה אישי? פשר הדבר נחלק בין שנינו, כי אני אשתדל להטות לך חן וחסד ולהרים קרנך למעלה ראש כיאות לגברת. אמנם את לא כן תדמי, אלא תתני בלבך, כי נעשית שפחה כפולה, ועבודתך כפולה בשמירת כל הכלים. ועל ידי זה הרבה ארבה גאונך וגאוותך. ואילו יגבה לבך בקרבך ותרגישי שאת גברת הבית, ואת כל אשר לי, תשליכי אחר גווך, הנה כבודך בקלון תמירי.

הנמשל הוא לעם ישראל, הקדוש ברוך הוא בחר בנו והבדילנו מן העמים להיות לו, והנה הדבר כולל שני דברים, ראשית, ההתרוממות של עם ישראל על כל העמים ואהבתו הגדולה אלינו. והשנית, הוא מה שמוטל על עם ישראל לשמור ולעשות את כל מצוות התורה, והכל תלוי רק בישראל. והעצה הטובה להצליח בכך הוא, שלא נתפאר ונתגאה ברום מעלתנו, שאם כן, נוכל לגרוע מהעבודה המוטלת עלינו, ותתקלקל האהבה של הקדוש ברוך הוא אלינו. ולכן אנו צריכים להרגיש בנפשנו, שנעשנו עבדים ומשרתים להקדוש ברוך הוא, ולהיות עינינו פקוחות על כל עבודת הקדוש ברוך הוא, ובקיום התורה והמצוות, בשקידה ויגיעה רבה, וכך תהיה אהבת ה' אתנו לנצח.

וזהו שאמר הכתוב "ועתה אם שמע תשמעו בקולי", אם תרצו להתמיד בדבר, לשמוע בקול ה' ולשמור כל מצוותיו וחוקיו לבל לסור מהם, "והייתם לי סגולה מכל העמים", אז אני ארים קרנכם וארבה כבודכם, אך זה בתנאי "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", כלומר אתם לעצמכם תרגישו שאתם כהנים משרתים, ושאתם צריכים להרבות בחיוב העבודה, וכך תוכלו לעמוד בתפקידכם, לשמור ולקיים את הכל, ותהיה אהבת ה' מתמדת עליכם.

מעשה נורא בזוה"ק בסגולת העשבים

יש לרמוז כאן בפסוק רמז גדול, על פי דברי הזוהר הקדוש (יתרו דף פ' רע"א) תניא, אמר רבי יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ובני רבי חייא היה עמי. ובעוד שהיינו הולכים בדרך, מצאנו איש אחד שהיה מלקט בשדה עשבים לרפואה. התקרבנו אליו ואמרתי לו, בן אדם, קשר הכולל הרבה קשרי עשבים למה הוא לך? [שהיה לו הרבה קשרי עשבים מינים ממינים שונים, כל אחד בפני עצמו, ואחר כך קשר את כולם יחד], ואותו האיש לא זקף ראשו ולא ענה כלום. חזרתי עוד הפעם ואמרתי לו, ולא ענה כלום. אמרתי לבני רבי חייא, איש זה, או שאזניו אטומות, או שהוא שוטה, או שהוא חכם. ישבנו אצלו לראות את מעשיו.

אחר כך ליקט את אותם העשבים וקשר אותם יחד וכיסה עליהם בעלי גפנים, ואמר לנו, אני רואה שאתם יהודים, ואומרים על היהודים שהם חכמים, אם לא הייתי חס עליכם עכשיו, הייתם מרוחקים מבני אדם כמצורע הזה שמרחיקים אותו מכל הבני אדם. כי אני רואה שריח של עשב אחד שהיה קרוב אליכם נכנס דרך החוטם בגופכם, ועל ידי זה תהיו מצורעים שלושה ימים. אלא אכלו את אלו שומים המדבריים של השדה, ותתרפאו. אכלנו מהם, כי היו נמצאים לפנינו, ונרדמנו ונקשרנו בזיעה זמן רב. אחר כך התעוררנו ואמר לנו האיש ההוא, עתה אני רואה שאלהיכם עמכם, שהרי מצאתם אותי ונשלמה רפואת גופכם על ידי.

אחר כך אמר לנו, ראיתם שלא זקפתי ראשי ולא דברתי עמכם, משום שאבי היה חכם בסגולת העשבים יותר מכל בני דורו, ולמדתי מאבי הדרכים של כל העשבים שיש בהם דברים אמיתיים. ואני בכל השנה דירתי בין העשבים, ועשב זה שראיתם שכיסיתי אותו בעלי הגפנים הללו, הוא נצרך לי, כי בביתי יש מקום אחד והוא לצד צפון, ובמקום ההוא תקוע ריחיים אחד, ומהעין של אותו ריחיים, יוצא מזיק בצורת אדם עם שני ראשים וחרב חדה בידו, ובכל יום הוא מצער ומפחיד אותנו. וליקטתי עשב זה כדי להרוג את אותו מזיק. בואו אחרי ותראו את כוחו של העשב הזה, ומה שהקדוש ברוך הוא גילה בעולם, ואין מי שיודע דרכיו בכל דבר.

הלכנו אחרי אותו האיש, ובעוד שהיינו הולכים בדרך, כפף את עצמו לנקב אחד שבארץ, ושם מאותו העשב בנקב, ויצא משם נחש אחד וראשו היה גדול. לקח סודר אחד וקשר את הנחש כמו שקושרים גדי. ואנו היינו יראים מהנחש. אמר לנו, בואו אחרי ואל תיראו. הלכנו אחריו עד שהגענו לביתו, וראינו את המקום ההוא בחושך אחורי כותל אחד. לקח נר אחד והדליק מדורה של אש להאיר סביב המקום ההוא. כי לרוב החושך לא הספיק נר אחד, אמר לנו, ממה שתראו לא תפחדו ולא תדברו כלום.

בתוך כך, התיר את הנחש מקשריו, וכתש במכתשת מאותם העשבים שליקט ושם אותם בראש הנחש. נכנס הנחש בעין של הריחיים, ושמענו קול רעש שכל המקום נזדעזע, ופחדנו עד שרצינו לצאת. אחז אותו האיש בידינו ואמר לנו, אל תפחדו, קרבו אצלי. בתוך כך יצא הנחש והיה שותת דם. לקח האיש ההוא מאותו העשב ושם בראשו של הנחש כבתחילה, ונכנס הנחש עוד הפעם בעין של הריחיים. לשעה קלה ראינו שיצא מהעין ההיא אדם אחד עם שני ראשים, והנחש היה כרוך סביב צוארו. חזר ונכנס בעין ההוא של הריחיים ויצא, וכן היה ג' פעמים. בתוך כך נעקר הריחיים ממקומו, כי רצו לצאת הנחש ואותו אדם ביחד. אך עין הריחיים היתה צרה לצאת דרך שם שניהם יחד, ויצאו האיש והנחש ונפלו ומתו שניהם, ואנחנו פחדנו מאוד. אמר לנו אותו האיש, זהו כוחו של העשב שלקטתי לפניכם, שיש בכוחו לשבר ולהרוג את המזיקים ואת החיצונים. ובשביל זה לא דברתי עמכם ולא זקפתי ראשי בשעה שקרבתם אלי, לפי שהייתי צריך לדייק ולכוין היטב במעשי שלא אבלבל בין העשבים.

ואמר לנו עוד, אילו היו יודעים בני אדם החכמה של כל מה שנטע הקדוש ברוך הוא בארץ, וכח של כל מה שנמצא בעולם, היו מכירים את כח רבונם בחכמתו הגדולה. אבל הסתיר הקדוש ברוך הוא חכמה זו מבני אדם, כדי שלא יטו מדרכיו, ולא יבטחו בחכמה ההיא, וישכחו את הקדוש ברוך הוא.

ממשיך רבי יוסי ואומר, כשבאתי וסיפרתי דברים אלו לפני רבי שמעון, אמר לי, ודאי אותו האיש היה חכם. בא וראה, אין לך שום עשב שצומח בארץ שאין בו חכמה גדולה וכוחו גדול בשמים. למשל, בא וראה מן האזוב, שבכל מקום שהקדוש ברוך הוא רוצה לטהר את האדם, באזוב הוא נטהר. והטעם הוא, כדי שיתעורר כוחו שלמעלה הממונה עליו. כי כח ההוא שממונה עליו, כשמתעורר, הוא מבער רוח הטומאה והאדם נטהר. ועליך אני אומר, ברוך הקדוש ברוך הוא שהצילך מהצרעת ומהמזיקים, עד כאן דברי הזוהר הקדוש.

על פי זה יש לפרש כאן את הכתוב, היות ונתבאר שהקדוש ברוך הוא ברא סגולות גדולות ועצומות בעשבי השדה, ונתן בהם כח גדול, לזה נאמר, "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי", היינו שעל ידי שתקבלו עליכם את התורה, "והייתם לי סגולה", היינו שתקבלו את כל כוחות סגולות העשבים, כי תכלית כח סגולות העשבים הוא להעיד על כח סגולת התורה, ולכן הדבק בתורה עצמה, היא תהיה לו לכח ומגן עצום, במקום הכוחות של סגולות העשבים.

והייתם לי סגולה כניקוד סגול

הסבר נוסף בפסוק מצאנו לרבנו שמשון מאוסטרופלי זיע"א שכתב בספרו קהלת משה (ריש הספר דף י"א, וגם בלקוטי שושנים דף ט"ו) ששם הוי"ה ב"ה מתחיל באות יו"ד. וכן שם ישראל מתחיל ביו"ד, וגם שם ירושלים מתחיל ביו"ד. והנה שלשה יודי"ן, אם תצרפן זו ליד זו יוצרות את הניקוד סגול, וזהו מה שנאמר "והייתם לי סגולה", שהקדוש ברוך הוא, ישראל וירושלים, יהיו באחדות, בזמן שעושים רצונו של מקום, ואז יהיו כמו "סגול". וזהו בזמן שהיה בית המקדש קיים וירושלים בנויה על תילה. אבל אחרי שנחרבו בית המקדש וירושלים, נסתלקה היו"ד של ירושלים, ונשארו היו"ד של שם הוי"ה, והיו"ד של ישראל, ונעשו כמו הניקוד צירי, שהם שתי נקודות זו ליד זו. וזה שנאמר בתהלים (צא, טו) עמו אנכי בצרה, ובמדרש פליאה דרשו, אל תקרי בְצָרָה אלא בְצֵרֵה, ולהאמור מבואר כשהקדוש ברוך הוא ביחד עם ישראל, ונשארו שני יודי"ן של הוי"ה ושל ישראל כצורת הניקוד צירה.

והוסיף על זה בספר ילקוט המוסר ואבני השהם (ח"ב יתרו, עמ' קי"ג) שבמדרש שאלו, למה "ירושלם", והשיב לו חברו "הוא". וביארו את כוונת המדרש, ששאל השואל, למה ירושלם כמעט בכל התנ"ך מופיעה כשהיא חסרה אות יו"ד? והשיב "הוא", רוצה לומר, משום שעל ידי חורבן בית המקדש, נחסרו האותיות ו"ה משם הוי''ה, ונחסרה האות אל"ף מהמילה כסא, ונשאר כס. כמו שנאמר (שמות יז, טז) כי יד על "כס יה", שנכתבו כאמור חסרות. והנה כל האותיות החסרות יחד הן האותיות הו"א, האותיות ה"ו משם הוי"ה והאות אל"ף מהמילה כסא. וכיון שאלו חסרות מפני הגלות, לפיכך גם נחסרה מירושלם היו"ד האחרונה, וכאמור שבגלות נסתלקה האות יו"ד מירושלים. וכשיבנה בית המקדש ותבנה ירושלם, אז ישתלם שם הוי"ה ברוך הוא, ויהיה הכסא שלם, וישתלם גם השם ירושלים. וכן אמרו רבותינו ז"ל (מדרש שוחר טוב תהלים ריש מזמור צ"ז) אין השם שלם ולא הכסא שלם עד שימחה שם זכר עמלק הרשע, במהרה בימינו אמן.

מובטח לעם ישראל שישארו בצביונם ובצורתם כמו הסגול

עוד נראה לבאר זאת בדרך נוספת, כי הניקוד סגול תכונתו, שבכל צד אשר אתה מהפכו, נשאר בצורתו, "סגול". כך הבטחה היא לישראל, שלעולם ישארו בצביונם ובצורתם, ועל אף מאורעות הזמנים והגלויות, לא ישפיע עליהם הדבר לשנותם, שלעולם ישארו ישראל. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין מד.) ישראל אף על פי שחטא "ישראל הוא". (ילקוט המוסר ואבני השהם, ח"ב, יתרו עמ' קי"ד, משם הרה"ק ר' דוד מלעלוב זצ"ל).

"עם סגולה" ע"י שמירת העינים והפה

עוד דרשו דורשי רשומות (מובא בהגדת באר החיים, בידרמן, עמ' כ"ה), כי צורת הניקוד סגול היא משתי נקודות בשורה העליונה, והן מרמזות לשתי עינים, ותחתיהן ישנה נקודה אחת, הרומזת לפה. וזה מה שהקדוש ברוך הוא מבקש מן האדם "והייתם לי סגולה" היינו שאת ה"סגול" הזה [דהיינו את העינים והפה] יתנו לו, על ידי השמירה עליהם רק בדברי קדושה וההרחקה בדברי עבירה.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" (יט, י)

צריך לעקור את שורש התאוה על ידי לימוד התורה

המגיד מדובנא (אהל יעקב) נשא משלו, לאדם שלקה בעורו ועלתה מוגלה בידו, הלך לרופא שבעיירתו, ונתן לו סמי מרפא והנה נרפא הנגע. אולם למחרת עלתה חזזית במצחו. הלך לרופא אחר, שילם לו שכרו מושלם והלה משח לו משחה על הפצע, ואכן לאחר זמן קצר נעלם כמות שהיה. אך שוב השכם בבוקר נוכח לראות לדאבון לב שצמח לו פצע חדש על אפו. וכמעשהו בראשונה ובשניה, כן בשלישית וחוזר חלילה. יעץ לו ידידו הטוב, מה לך לכלות ממונך כוחך וזמנך על רופאים זוטרים אלו, סע לעיר הגדולה, שם נמצא רופא יחיד מומחה, אמנם משכורתו היא "עשרת מונים", אך בוודאי על ידו תיפטר מפצעים אלו אחת ולתמיד. שמע לדבריו ועשה כעצתו, הגיע לרופא הגדול, וזה נתן לו לבלוע כדורים מיוחדים, למחרת ראה כי "כולו הפך לבן" הנה הוא מלא פצעים מכף רגל ועד ראש, ניגש בחרי אף אל הרופא ואמר לו, למה זה רימיתני, ומדוע עוד הגדלת את פצעיי. הסביר לו הרופא באר היטב, שורש הפצעים הינם מחמת מחלה פנימית שהדם שלך מזוהם, ועל כן יוצאים בגופך הפצעים. עד עתה, כל אותם הרופאים טפלו רק בפצעים החיצוניים, על כן הסירו ממך נגע במקום פלוני, אך שוב הופיע נגע חדש במקום אלמוני. אמנם אני ראיתי את שורש ומקור הנגע, ונתתי לך סמי רפואה למקור המחלה, על כן יצא כל הזיהום ופרץ חוצה, ועתה בנקל תתרפא מכל הפצעים החיצוניים, ושוב "לא תוסיף לראותם עוד עד עולם".

הנמשל הינו, שהדרך הנכונה ללחום ביצר ולעקור את התאוות, היא על ידי המלחמה בשורשה הפנימי, שהוא שורש פורה ראש ולענה, ולא להלחם בתאווה פלונית או אלמונית, כי למחר יתאוה למשהו אחר... רק אם יעקור את שורש הרע, ייפטר מכל אותם יצרים קשים ורעים. וכיצד יעקור מפנימיותו את רוע התאוה? הדרך לכך היא רק על ידי לימוד התורה והתחזקות בתפילה.

"וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (יט, יז)

ניסים ונפלאות שנעשו בהר סיני

במסכת שבת (פט.) איתא, שבשעה שבאו ישראל להר סיני נעשו להם ניסים ונפלאות במקום זה, וכנרמז במילה "סיני" שהוא בחילוף אותיות "ניסי".

וכתב על כך המפרש "מרכבת המשנה" על המכילתא (שם אות ז'), שההר נתלש ממקומו, וישראל היו עומדים תחתיו צפופים על פי נס, ורגליהם נטולים מן הארץ, לא נגעו רגליהם בקרקע, אפס באויר היו עומדים על פי נס, כי כמו שנפתחו שבעה רקיעים כן נפתחו שבעה ארצות למטה, ועם ישראל עמדו באויר. ע"כ.

דבר פלא מצאנו בספר בן יהוידע על מסכת שבת (פט., ד"ה שם הר) בשם האר"י ז"ל על מה שמבואר בגמ' שנעשו ניסים לישראל בהר סיני, שאחד מן הניסים הגדולים שאירעו בהר סיני היה, שבשעת מתן תורה נעשה כל השטח סביב ההר ריק מאויר, ובדרך הטבע אי אפשר היה להתקיים ולעמוד אפילו שעה אחת בלא אויר, ובני ישראל היו עומדים סביב ההר, בדרך נס בלא אויר כלל.

ולפי זה נראה לי להוסיף, שנמצא גם כן שזה ששמיעת הקולות של הדברות וקול השופר בשעת מתן תורה, ושהיה הקול הולך וחזק מאד, היה הכל בדרך נס, שהנה בספר הברית (מאמר י"ז פ"ה ופ"ו) כתב שחוש השמיעה תלוי באויר, ובלי אויר לא ישמע גם קול פעמון המצלצל. ואם כן זה שהיה הקול הולך וחזק מאד בשעת מתן תורה, על כרחך שהיה בדרך נס, שהרי בכל שטח של הר סיני לא היה אויר.

הרים שנעקרו ממקומם

אחד מהניסים והפלאות שהיו במתן תורה היה, שנעקרו הרים ממקומם והגיעו בפועל לרגל מעמד מתן תורה, כדאיתא במכילתא דרבי ישמעאל (כאן, מסכתא דבחדש פרשה ה'), כשעמד הקדוש ברוך הוא ואמר אנכי ה' אלהיך, היו ההרים מתרעשים והגבעות מתמוטטות, ובא תבור מבית אלים וכרמל מאספמיא, שנאמר (ירמיה מו, יח) יחי אני נאום המלך ה' צבאות שמו, כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא. וכן איתא במסכת מגילה (כט.) ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה וכו'. ומבואר שההרים נעקרו ממקומם ממש.

ויותר מכך איתא בילקוט שמעוני (שופטים רמז מ"ז) שהר הכרמל היה שט בים עד שהגיע למדבר. ועיין עוד ברבינו בחיי (לקמן פסוק כ"ד) שזה מה שנאמר בתהלים (קיד, ד) "ההרים רקדו כאלים" ואין זה משל, אלא מציאות, וכמו מה שכתוב שם, "הים ראה וינוס" זה מציאות ולא משל.

ודע שלא רק בשעת מתן תורה נעקרו הרים ממקומם, אלא גם בשעת קריעת ים סוף כבר נעקר הר ממקומו, וכמו שמצינו בדרשת חז"ל במכילתא פרשת בשלח (מסכתא דויהי פרשה ג'), רבי יוסי הגלילי אומר, כשנכנסו ישראל לים כבר הר המוריה נעקר ממקומו, ומזבחו של יצחק הבנוי עליו, ומערכתו הערוכה עליו, ויצחק כאילו עקוד ונתון על המזבח, ואברהם כאילו פשט ידו ולקח את המאכלת לשחוט את בנו.

כפיית ההר כגיגית

והנה חלק מהנסים שנינו בגמ' שם (פח.) מהו "בתחתית ההר"? מלמד שנתלש ההר ממקומו, וכפה עליהם כגיגית, ואמר להם הקדוש ברוך הוא, אם אתם מקבלים התורה, מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. עד כאן. ובדומה איתא במכילתא (פרשה ג') "ויתיצבו", נכפפו, מלמד שנתלש ההר ממקומו, וקרבו ועמדו תחת ההר. שנאמר (דברים ד, יא) ותקרבון ותעמדון תחת ההר. עד כאן.

בענין זה של כפיית ההר כגיגית יש לשאול דלמה הוצרך הבורא יתברך לדבר זה הרי עמ"י אמרו נעשה ונשמע על רצונם לקבל את התורה, ועוד מהו שאמר "שם" היה לו לומר "כאן" תהא קבורתם.

מבארים התוספות (שבת פח. ד"ה כפה), שאף על פי שעם ישראל כבר הקדימו נעשה לנשמע, מ"מ היה חשש שמא יחזרו בהם, בשעה שיראו את האש הגדולה, ולכן כפה עליהם הקב"ה ההר כגיגית.

דרך נוספת לבאר את הצורך המיוחד בכפיית ההר כגיגית, כתב בספר יושב אהלים (ענתבי, בדרשה לליל פסח עמ' תק"כ בהוצאת מכון הכתב) בשם השל"ה הקדוש, משום שעל ידי מעשה כפיית ההר, הם נחשבו כמתים, שהרי היו כקבורים באדמה, ועל ידי כן פסקה מהם זוהמת הנחש, [שהרי בקבורה פוסקת טומאת הנחש] ורק על ידי כך היו ראוים לקבל את התורה. ועוד עיין שם.

בדרך אחרת ביאר מרן הבעל שם טוב הקדוש (כתר שם טוב סי' מ"ז), שאין כל כך רבותא להכריז "נעשה ונשמע" בשעה שהם שרויים במצב הארה זכים ומצוחצחים, אחר מ"ט ימי הספירה שהכינו עצמם לקראת קבלת התורה. ומכיוון שידע הקדוש ברוך הוא שלא לעולם יישארו במצב טוב, ויבואו גם ימי החשיכה, על כן כפה עליהם הר כגיגית, כדי שיקבלו על עצמם עול תורה בכל אופן ומצב, אף כשיהיו צריכים לכוף עצמם לכך, והיא היא עיקר קבלת התורה.

תשובה אחרת אמר הרב הקדוש הרמ"מ מלעלוב זי"ע, שכשעמדו בהר סיני, פסקה זוהמתן ובטל מהם יצר הרע. אלא שבמצב כזה, שוב אין חפץ להקדוש ברוך הוא בעבודתם, שהרי כבר יש לו בשמים ממעל רבי רבבות מלאכים שרפים ואופנים שאין בהם יצר הרע, ואינו נצרך גם לברואי מטה, אם אין בהם יצר הרע. על כן כפה עליהם הר, שהוא היצר, כפי שהגמרא (סוכה נב.) כותבת על היצר שהוא נדמה ל"הר" גבוה, כלומר שהחזיר להם את היצר הרע כבראשונה, ובזה חזרה מעלתם למקומה, שמעתה יהיה להם במי ובמה להלחם, ולאיש אשר אלה לו, לו חפץ ה' לתת את התורה.

מדרגת האדם ניכרת דווקא כשהוא טרוד

ועל מה שאמר שם ולא כאן ענה על כך הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (מובא במנחת ערב ע"ז עמ' כ"ו ובספרים רבים), בדרך דרש, דכאן מונח יסוד גדול בעבודת האדם את בוראו, דרך בני אדם לתרץ את חוסר עבודתם את הבורא, באמירה לכשיגיעו ל"שם", לכשהמצב ישתפר, ויסתלקו המפריעים, או אז ילמדו, אז יתפללו... וזאת רמזו כאן חז"ל בלשונם "שם תהא קבורתכם", כי האמירה "שם", היא בבחינת "תהא קבורתכם", כי כאן נעוץ כשלונו של האדם, אחרי שהיצר הרע כבר ידאג שה"שם" הזה לא יבוא לעולם, ולבסוף ימצא האדם את עצמו עומד ריקם...

וכבר פירשו הרבה מגדולי המוסר והחסידות (בן פורת יוסף מקץ ד"ה וזהו תכלית פתרון) את דברי התנא (אבות פ"ב מ"ד), אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה. היינו, "אל תאמר לכשאפנה אשנה", אל יאמר האדם, כאשר אזכה, וראשי ולבי יהיו פנויים מכל טרדה, אז אשב ואלמד בהתמדה עצומה. אל תאמר כך, מדוע? "שמא", אולי מה שהקדוש ברוך הוא מחפש ממך הוא דוקא, את ה"לא תפנה", חפצו לראות כיצד הנך עובד אותו דוקא כשלבך אינו פנוי מטורח וטרדות, כיון שזו אינה חכמה לעבוד את ה' כשהכל בסדר, ומדרגתו האמיתית של האדם ניכרת דווקא בהיותו טרוד, אם אז על אף הטרדות בכל זאת הוא עובד את הבורא יתעלה.

"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (כ, ח)

לענג ולקדש את השבת בתורה הקדושה

המגיד מדובנא זצ"ל (אהל יעקב פרשת ויקהל עמ' שכ"ח במהדו' חדשה תש"ע) המשיל את האנשים העסוקים ביום השבת לרדוף ולהשיג את תאוות האכילה ושינה, לעשיר שלרגל עסקיו הוצרך להעתיק משכנו מארצו וממולדתו למדינה אחרת רחוקה מאד. עברו הימים ואותו עשיר התגעגע עד מאד לשמוע את שלום בני משפחתו ואנשי עירו. אך מחמת מרחק המקומות והשיירות אינן מצויות מהכא להתם, לכך לא שמע דבר על מקומו. והנה, ביום מן הימים דפק על דלת ביתו "משולח" שהגיע מעיר מולדתו של העשיר, כדי לבקש ממנו נדבה. שמח עמו העשיר והכניסו לביתו בכבוד גדול, והחל לדרוש בשלומו של פלוני ושל אלמוני, כשברצונו לשמוע את כל החדשות על כל בני עירו. משנקפו הדקות התנצל הלה לפני העשיר, שלא יוכל להתעכב עוד בביתו ולדבר עמו על דברים של מה בכך, שהרי עשה את כל הדרך הארוכה מביתו להכא כדי לדפוק על בתי נדיבים ולאסוף כספי תרומות, שבהם יוכל לפרנס את בניו ובני ביתו, ואיך יבזבז את זמנו היקר בשיחות של הבל וסרק. שמע העשיר את טענתו והבין שהצדק עמו, לפיכך שאלו כמה כסף הוא מצליח לאסוף במשך שעה, והציע לתת לו מלוא הסכום כדי שבתמורתו יסכים לשבת אצלו, ולספר לו במשך כמה שעות על בני משפחתו ואנשי עירו. שש ה"משולח" להצעתו הנדיבה, והחלו לשוחח על הנעשה והנשמע בעירם. והנה כעבור כחצי שעה, אמר המשולח לעשיר, אחר שנוכחתי לראות את נדבת לבך, שהרי נתת לי סכום גדול כזה, על כן אל יחר אפך ובודאי תמלא גם את משאלתי זו ותיתן לו מיטה מוצעת לישון עליה, כי עייף אנכי מטורח הדרך. הביט עליו העשיר בתמיהה... וכי לזאת פתחתי את כיסי כדי שתיתן תנומה לעפעפיך?! והרי כל רצוני בזה היה לשמע מפיך את כל הקורות בעירי, ושכור שכרתיך לכך בסכום כסף הגון, וכיצד תבקש לישן בשעה זו...

והנמשל מובן, לכך ממש דומה יום שבת קודש, ביום קדוש זה הקדוש ברוך הוא בא להיות עמנו, וכדי שנוכל להתקרב אליו ביום השבת, הוא "שילם" לנו ומשפיע עלינו ברכות לרוב, ולכן גם ציוה הבורא על איסור מלאכה, כי כביכול חפץ הקדוש ברוך הוא להשתעשע עמנו ושנבוא לידי דביקות בו יתברך שמו. ואילו אותו כסיל הבוחר לבלות את זמנו בשבת באכילה שתיה ושינה, תחת יגיעתו בעבודת ה', הרי הוא כאותו משולח שקיבל את הכסף כדי שיוכל לדבר עם הבעל הבית, ובאותה שעה הוא מבקש לישון ולנוח...

ומה מפליאים דברי הרב הקדוש החידושי הרי"ם זי"ע (אמרי הרי"ם שבת) שלמד בדרך קל וחומר, ומה המחלל את השבת במיתה, קל וחומר שהמקיים את השבת שתיתן בו חיות. דהיינו נודע (יומא עו.) שגדולה מדה טובה ממדת פורענות, ואם מצינו שהמחלל שבת דינו למיתה, הרי שהמקיים ושומר את השבת, קל וחומר שיקבל חיים. והעיקר, שימלא יומו ביום השבת על התורה ועל העבודה, אז יהיה שרוי יותר בברכת השבת.

לכבד את השבת

רש"י (כאן) מבאר את המילה "זכור" [האות ז' בקמץ] שהיא לשון פעולה ללא התייחסות לפועל [בשונה מאילו היתה כותבת התורה, זכור כשהאות ז' נקודה בשוא, אזי היה זה לשון ציווי על האדם] וביאורה, תנו לב תמיד לזכור את השבת, היינו שאם נזדמן לו במשך ימות השבוע חפץ יפה, ישמור אותו לשבת. עד כאן. והרי לנו שחפץ התורה שכל השבוע יהיה עסוק האדם סביב השבת, ויעשה הכל לכבודה.

הגמרא בשבת (קיט.) אומרת שמי שמכבד את השבת זוכה לעשירות, כי השבת היא מקור הברכה, וידוע הסיפור בגמרא (שם) על יוסף מוקיר שבת, שזכה לעשירות בזכות הקפדתו לכבד כראוי את השבת. עיין שם.

הסוחר המסרב

בעיר אמסטרדם שבמדינת הולנד, גר יהודי בעל מפעל גדול לשטיחים המכונה מר פרינס. בליל שבת כשכל המשפחה ישבה סביב שולחן השבת, נכנסה המשרתת ואמרה כי הגיע שליח מחצר המלוכה שרוצה לדבר בדחיפות עם מר פרינס. מיד הכניסו את השליח לחדר, והוא הסביר שבא בשליחות הנסיך הנדריך, המבקש לשלוח לארמון חמישה שטיחים כפי ההזמנה שרשומה בידו, כשיעודם לקישוט האולם למסיבה שתערך הלילה בארמון, ולפיכך השעה דוחקת, ויש לשלוח אותם מיד. מר פרינס מיד ענה בביטחון, שהוא מצטער, אך אין יכול למלאות את בקשת הנסיך, מכיון שעכשיו שבת, והשבת היא יום קדוש ליהודים. אם הנסיך רוצה לחכות עד אחרי השבת, בשמחה הוא ימכור לו את כל אשר יחפוץ. הפקיד התעקש שהמסיבה תערך היום ולא מחר... ומר פרינס שב והסביר שביום השבת הוא לא יכול לעסוק במסחר בשום פנים ואופן. למורת רוחו, הפקיד שב על עקבותיו, והמשפחה המשיכה בסעודת השבת. לאחר זמן קצר, חזר השליח ועכשיו היה בידו מכתב מהנסיך שבו הוא מבקש את השטיחים עכשיו, והוא מוכן לשלם עבורם פי שנים ואפילו פי שלושה ממחירם. בנוסף הזהיר, שאם לא יסכים למכור את השטיחים, הוא יכול למוחקו מרשימת לקוחותיו הקבועים... מר פרינס השיב לשליח, שהוא אינו יכול לכתוב חזרה לנסיך, אך מבקש למסור לו כך: אומנם חובתי לשמוע ולמלא רצונך, אך יש לי הוראה ממלך מלכי המלכים, יוצר הכל, והוא ציוה עלינו לנוח בשבת, ולכן אין ביכולתי למכור, ולא אחלל את השבת. השליח יצא נסער מאד, ומר פרינס דאג מה יעלה בגורלו, וכיצד יגיב הנסיך על דבריו. במוצאי שבת הגיעה הזמנה לכבוד מר פרינס בה כתוב, הינך מוזמן להתייצב לפני הנסיך ביום שני בשעה 10. כמובן שמר פרינס דאג, ולא ידע את פשר ההזמנה. המחשבות לא נתנו לו מנוח, שמא עונש חפץ להטיל עליו הנסיך, על שלא מילא את בקשתו. ביום ובשעה היעודה, נכנס לחדרו של הנסיך מפוחד ורועד. הנסיך מסתכל עליו בחיוך, וביקש את סליחתו על אי הנעימות שנגרמה לו, וכך מסביר את דבריו, בליל שבת ביקר אצלי ברון נכבד, ודברנו על היהודים, הברון טען שאי אפשר לסמוך עליהם, כי את היהודים מעניין רק כסף... ואני, אמר הנסיך, התנגדתי לדבריו, ואמרתי שהיהודים נאמנים לדתם ולתורתם. החלטנו לבדוק זאת עליך ולהעמיד אותך בנסיון. שלחנו לביתך שליח ולא רצית למכור ולהפר מצוות דתך. ולכך הכפלנו ושלשנו את מחיר השטיחים, ואף איימנו שלא נחזור לקנות ממך, ושום דבר לא עזר, אתה נשארת בשלך והברון ראה שצדקתי. ועל כך אני מעריך אותך עד מאוד, וגם כל קניותי מעתה יהיו אך ורק בבית מסחרך.

הקניון ששבת בשבת

הנגיד לייב לביוב, שרוב עסקיו היו בחו"ל, החליט יום אחד להשקיע בארץ, וקנה את קניון רמת אביב, בשווי של קרוב למליארד דולר. הסעיף הראשון שכתב בחוזה הרכישה היה, שביום השבת הקניון סגור לגמרי. ראש העיר תל אביב דאז, חרה לו הדבר מאוד על "הכפייה הדתית" הנעשית בעירו, ופנה לבית המשפט שיכפו עליו לפתוח את הקניון בשבת. לייב לביוב הגיע לביהמ"ש ללא עורך דין, למרות שבכספו יכל לשכור סוללה של עורכי דינים. נשיא בית המשפט העליון דאז, פתח את הדיון ואמר, מר לביוב, הקניון שלך אינו ממוקם בבני ברק או בירושלים, גם ברדיוס של 5 קילומטר לכל צד של הקניון לא גר חרדי אחד, ואם כן אינך יכול לבוא לעיר תל אביב, לרכוש קניון מרכזי ולסגור אותו בשבת, זו כפייה דתית! קם לביוב ואמר דבר שהדהים את כל הנוכחים, וכה היו דבריו, אדוני השופט, תתאר לעצמך שהגיע לארץ הנשיא האמריקני קלינטון [שבאותם ימים הוא כיהן כנשיא ארצות הברית] כל הכבישים נחסמים וכל הארץ משותקת לכבודו. והנה הוא מבקש ללכת לאהרן ברק. מסיעים אותו לביתך, וכל הצוות חפץ לדעת מה חפצו ממך? הוא דופק אצלך בדלת, ואתה פותח לו. הוא ניגש אליך ומביא לך מתנה ואומר, זו המתנה הגדולה ביותר שלנו, שהיתה שמורה בכספת בארצות הברית במשך הרבה מאוד שנים, והחלטנו להעניק אותה לך, על כל המסירות שלך. האם יתכן שהיית משיב לו במילים "קח את המתנה שלך ותעוף לי מהעינים"? היש לך בושה גדולה מזו? המשיך לביוב ואמר, כבוד השופט, זה בדיוק מה שאתה רוצה שאני אעשה, בורא העולם אמר למשה רבינו (שבת י:) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא הביא לעם ישראל מתנה גדולה, ואתה רוצה שאני אזרוק לו אותה בפרצוף? דע לך, שלא אעשה דבר כזה לעולם. סיים לבייב את דבריו וירד מהבמה. השופט שהיה מפורסם כרודף דת, התרשם מאוד מרצינות הדברים, והורה שהוא יכול לסגור בשבת. הקניון היה ברשותו כעשר שנים ובמשך אותן השנים, כל שנה התפרסם בעיתון הכלכלי גלובס, שהוא הקניון הכי רווחי במדינה.

בזכות השבת ניצלו חיי האחים פרחי

מעשה נורא אירע לפני זמן ונתפרסם לאחרונה על ידי בעלי המעשה האחים פרחי וכך היו דבריהם, ברשותנו חנות תכשיטים גדולה בוויליאמסבורג, הכל החל בליל שבת, עת אנו סועדים סעודת שבת, צילצל הטלפון ולא הירפה, אולם אנו כמובן לא ענינו לטלפון, עד שהמתקשר השאיר הודעה במזכירה האלקטרונית שנשמעה ברחבי הבית, "הכספת שלכם פתוחה, עליכם להתייצב מיד בשערי החנות". היתה זו הודעת חברת השמירה שזיהו פעילות חשודה בחנות התכשיטים שבבעלותינו. הדבר עורר בנו חלחלה ורעדה, היות ובכספת זו היו מונחים אוצרות הזהב שלנו וגם של אחרים, ומה יהיה עתה? מיד אמר אחי אלברס, שמע נא, יום שבת היום, ולא אחלל את השבת, ולא אלך לחנות, ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. אמרתי לו, גם אני לא אחלל את השבת. וניגשנו לסעודת השבת כאילו לא אירע מאומה. גם כשחברת השמירה שבה והשאירה הודעה שניה בשבת בבוקר, לא שמנו לב לכך, והמשכנו בסדר יום השבת כרגיל, תפילות וסעודות...

במוצאי שבת זירזו אותנו בני המשפחה, שנלך לבדוק מה נעשה ונשמע בחנותנו. החשנו פעמינו והגענו לשערי החנות בשעה 11:00 בלילה, ואכן, מיד נגלה לעינינו שוד ושבר, החלונות פרוצים היו, ושעוני הזהב ושאר תכשיטים אינם בנמצא, את הכל לקחו ובזזו גנבים שפלים. אמרתי לאחי, עתה אכנס לחדר הפנימי לבדוק מה נעשה בכספת, שם היה עיקר הכסף, ברוך ה' יש לי לב חזק ואינני מפחד להיכנס שמה, ואתה תמתין לי בחוץ, ותקרא פרקי שיר המעלות... נכנסתי לחדר הפנימי כשכולי רועד מפחד, חיל ורעדה יאחזון, וברוך ה' ראיתי שהכספת נעולה. מיד קראתי בקול גדול, שמע נא אחי היקר, הכספת נשארה בשלמותה. אך שמא פתחו הגנבים את הכספת דרך חדר השכנים, ועל כן אפתח את הכספת ואבדוק מיד את תכולתה. ידיי רעדו וכל גופי הזיע מרוב פחד, עד שכמעט ששכחתי את קוד המנעול, אבל ברוך ה' אחרי 10 דקות הצלחתי לפתוח את הכספת וראיתי שהכל שוכן ומונח בשלום על משכבו, על כן נעלתי אותה מיד.

באותו רגע הגיעו שוטרים, וגערו בנו מה אתם עושים כאן באמצע הלילה, אמרנו להם שאנחנו בעלי החנות, וכך וכך היה המעשה. ניגש אלי המפקד ושאל, ומדוע לא באתם הנה אתמול בלילה? אמרנו לו, יום שבתון אין לשכוח, אתמול היה אצלנו שבת, בו נשבות מכל מלאכה, ולא נחלל אותה אפילו במקום הפסד מרובה... שאל אותי השוטר, היש לך סולם בחנות? אמרתי הן. אמר לי, ניסים גדולים היו מנת חלקכם, עתה תעלה לגג ותראה במוחש את נס הצלתכם. עשיתי כמצוותו, ושם מצאתי שק מלא בכלי זיין, אקדח וכדורים... הסביר לו השוטר, הגנבים פרצו לחנות ומיד עלו לגג אשר מעל הכספת, כשבכוונתם להמתין שתבואו לחנות מחמת קריאת חברת השמירה, ובוודאי כשתכנסו תמהרו לפתוח את הכספת לבדוק את תכולתה, וברגע שהכספת תהיה פתוחה, תיכננו לירות עליכם ולהורגכם על אתר, וממילא כל תכולת הכספת שנפתחה, תיפול לידיהם כפרי בשל, לקיים מה שנאמר "הרצחת וגם ירשת"...

אמנם הרוצחים המתינו לכם עד בוש, מהשעה 9 בלילה למשך כל הלילה, וכאשר הורה השעון על 6 לפנות בוקר, ולא באתם, התייאשו ושבו לביתם כשהם נוטלים את אשר מצאו בחנות. אילו באתם אתמול בלילה, הן הייתם עושים כמעשיכם עתה, תחילה פותחים ובודקים את תכולת הכספת, והם היו יורים עליכם על אתר, והייתם נופחים את נשמתכם באותו רגע. בזכות השבת ניצלתם ממוות וודאי, לחיים טובים ולשלום...

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (כ, יב)