מאמרי הפרשה • פרשת בשלח • שבת שירה

איך נאמרה השירה

שבת זו פרשת בשלח נקראת "שבת שירה", על שם השירה ששרו משה רבנו ועם ישראל כולם כאחד, ואמרו חז"ל במדרש (אגדות התנאים נזיר פרק ו') שאפילו עוברים במעי אמותיהן אמרו שירה, שנאמר (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל וכו'. עיין שם. והיו שרים ומזמרים לאל עליון, כאשר ראו את הנס הגדול של קריעת ים סוף שנחלק לי"ב חלקים, שהוא נס יותר גדול מכל העשרה מכות שהיו במצרים.

והנה כל השירה הזו נאמרה ברוח הקודש, וכפי שאמרו חז"ל (מכילתא דר"י בשלח מסכתא דשירה פרשה ג' ד"ה זה אלי) ראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן במראות הנבואה. ולכן בין דברי ההודיה שבשירה, משולבים גם פסוקי נבואה על הכניסה לארץ ישראל, ובנין בית המקדש, ועל הגאולה השלימה שתהיה בקרוב במהרה בימינו, אמן. ולכן גם יש בשירה סודות עליונים ורמים, ולכן השירה כוללת ח"י פסוקים, וח"י אזכרות שמות הוי"ה ב"ה, וכמו שיבואר להלן בעזרת השם יתברך.

כתב בעל הפלא יועץ בס' חסד לאלפים (סי' נ"א ס"ק י"א) שבזוהר הקדוש (ח"ב דף נ"ד ע"א ודף קל"א ע"ב והלאה) הפליג מאד בשבח אמירת שירת הים וסודה אחר אמירת פסוקי דזמרה, שהוא עילוי גדול מאד ונחת רוח לשכינת עוזנו. ועל כן צריך לאמרה בשמחה רבה ובנעימה. ויצייר בדעתו כאלו עומד כעת ביבשה בתוך הים, והמצרים טובעים והוא ניצול, וזו סגולה לכפרת עוונות כידוע. עד כאן.

וכידוע (שמות רבה פרשה ג סי' ד'), מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, עד שעמדו ישראל על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה לקדוש ברוך הוא אלא ישראל. ברא את אדם הראשון ולא אמר שירה. הציל את אברהם אבינו מכבשן האש, ומן המלכים, ולא אמר שירה. הציל את יצחק מן המאכלת, ולא אמר שירה. הציל את יעקב אבינו מהמלאך ומעשו ומשכם וכו', ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים סוף ונקרע להם הים לי"ב גזרים, מיד פתחו ואמרו שירה לקדוש ברוך הוא, שנאמר (שמות טו, א) "אז ישיר משה ובני ישראל".

יש נוהגים בשבת שירה לאכול חיטה ולשים לחם לפני הציפורים

יש קהילות בעם ישראל שנהגו לאכול בשבת בשלח חיטה (כ"כ הב"ח או"ח סי' רח אות ג'). ובתוניס נהגו בדומה, כמו שכתב במשכנות הרועים (מערכת מ' אות קי"ח) שהיה גאב"ד בתוניס וזה לשונו, מה שנוהגים פה תונס בשבת בשלח לעשות תבשיל של חטים אחר שכותשין אותם, מנהג זה ה'ן לו שורש, עיין בספר אליה רבה (סי' ר"ו ס"ק ה') ועוד עיין להמגן אברהם (ס"ס שכ"ד) וכו'. ושמעתי שם רמז, "ויהי בשלח", נוטריקון, ונהגו ישראל ה' ישמרם, בשבת שירה לאכול חיטים, עכ"ל. ועוד הוסיף שם, ולפי שמנהג העיר הלזו תוניס, אין עושין תבשיל זה בשמחות וגיל אלא עם פרסות רגל [בשמחות, התבשיל החגיגי שהיו נוהגים להכין, היה חיטה כתושה מבושלת עם רגלי בהמה], לכן נהגו לחזר [בשבת בשלח] אחר פרסות הרגל אפילו יותר מכדי דמיהן, ועל כך רמזו את המשך הפסוק, ויהי בשלח "פרעה" ראשי תיבות פרסות רגלים עם החיטים. וסיים על כך הרב, ומילתא דבדיחותא היא. עד כאן.

והנה הטעם למנהג זה, הוא על פי מה שנאמר (תהלים קמז, יד) "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך", שבעת שיש שלום, אזי הקדוש ברוך הוא "חלב חטים ישביעך". והנה כשיצאו עם ישראל ממצרים, היו שרויים באהבה ואחווה, ולכן בשבת זו שיצאו ישראל ממצרים, אוכלים חיטים, לסימן שיהיה שלום בישראל.

ומזה הטעם נראה שנהגו לזרוק על חתן וכלה חיטים (כמו שכתוב בשו"ע או"ח סימן קע"א ס"ה), לרמז שיהיה שלום ביניהם, ועל ידי כן תהיה מצויה להם הפרנסה, ולכן גם כשחתן וכלה הולכים לחדר, חותכים להם לחם, הן הוא עשוי מחיטה והוא להם לסימן טוב.

וכן יש שנהגו בשבת זו לתת לציפורים חיטה (כ"כ המגן אברהם סי' שכ"ד ס"ק ז' ומ"ב ס"ק ל"א), כי חטה בגימטריא כ"ב, כנגד כ"ב אותיות התורה, שנכין עצמנו לקבלת התורה הנמצאת בפרשת יתרו בשבוע הבא בעזרת השם יתברך.

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם" (ג, יז)

עם ישראל יוצא ממצרים בשנת היובל הגדול וכיצד עולה מניינו

כתב הזוהר הקדוש (ח"ב דף מ"ו ע"א), שהקדוש ברוך הוא הוציא את בני ישראל ממצרים בשנת היובל, ומבריאת העולם עד יציאת מצרים היו חמשים יובלות, וזה שכתוב (שמות יג, יח) "וחמושים" עלו בני ישראל מארץ מצרים, "חמושים" מלשון חמישים, היינו היובל החמישים, הוא היובל הגדול, היובל של היובלות, הוא הזמן שיצאו ממצרים. וזה לשון הזוהר, בגין דההוא יובלא סליק לון ממצרים, בגין כך וחמושים עלו בני ישראל ממצרים וכו'. עכ"ל. ובעזרת ה' יבואר לקמן.

ואביא לפניך מה שכתב בספר כמוצא שלל רב (כאן), בשם הגאון הגדול רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל וזה לשונו: באחד ממכתביו עשה את חשבון השנים מתי יצאו ישראל ממצרים, והוא עומד ותמה על דברי הזוהר הנזכרים, כיצד יעלו יחד עם דברי הגמרא (עבודה זרה ט.) שהשנה שבה יצאו ישראל ממצרים, היתה ב' אלפים תמ"ח שנה לבריאת העולם, בעוד שיובל החמישים, צריך היה לחול רק בשנת ב' אלפים ת"ק שנה לבריאת העולם? ואף לפי מה שמצינו בפסיקתא, שבשנה שבה יצאו ישראל ממצרים, היו חדשי השנה והתקופה שווים, וזה אינו רק בכלות י''ט שני המחזור [כי לתקופה מונים מניסן של תוהו], ונמצא שלפי חשבון זה, היתה שנת יציאת ישראל ממצרים שנת ב' אלפים תנ"א לבריאת העולם (ועיין בספר יוחסין שנחלקו בזה), אולם על כל פנים, גם לשיטה זו, עדיין חסרו ארבעים ותשע שנים עד לשנת ת"ק, שאז לפי החשבון היה היובל הגדול?

אולם הדברים יתיישבו על פי שיטת רבי יהודה, דקיימא לן כמותו [וכמו שכתבו התוספות במסכת ראש השנה (ט. ד"ה ולאפוקי), שהלכה כרבי יהודה], שסובר ששנת היובל עולה לכאן ולכאן , ונמצא שלרבי יהודה לא מחשבים ביובל אלא ארבעים ותשע שנים, כי הלא את שנת היובל שאחריו מונים לחשבון הבא. ומעתה, אם נערוך את חשבון היובל, נמצא כי מ"ט פעמים חמשים יעלו ב' אלפים ת"נ, ואם כן בשנה שלאחריה, שנת תנ"א, היה היובל הגדול, שבו יצאו ממצרים, והחשבון מדוייק להפליא.

בן חורין מהעולם הזה רק לעבודתו יתברך

והנה לא בחינם הוציא הקדוש ברוך הוא את עם ישראל בשנת היובל, וזאת מכיון שהיובל הוא חרות מבחינות רבות, חרות מעבודת האדמה, הקרקעות חוזרות לבעליהן והעבדים משתחררים. ולכך בכוונה מכוונת בשנת החרות, הוציאם לחרות. וכך כתב בדרשות החתם סופר (דרוש לפסח תקצ"ד עמ' 550) על הנאמר בתפילה (ברכת אמת ואמונה) "ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם", שהגדרת "חרות עולם" פירושה חרות מן העולם באופן מוחלט, שכן אפילו המושלים בכיפה [בכל העולם], משועבדים הם לתאוות העולם ולצרכי הגוף, כמו שנאמר בקהלת (ה, ח) "מלך לשדה נעבד". לא כן הקדוש ברוך הוא כשהוציא את ישראל ממצרים, הוציאם לחרות עולם, על מנת שלא ידאגו ולא יחשבו כלל על ענייני העולם הזה, לא על הטורח להשיגם ולא על התאווה אליהם. ועל כן הסב הקדוש ברוך הוא את עם ישראל דרך המדבר, ארץ לא זרועה, שכן זוהי החרות האמיתית, "חרות עולם". עד כאן.

וזה מה שנאמר (ג, יז) ויהי בשלח וכו' ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה וכו', וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. שלכאורה יש להקשות, על הנהגת הקב"ה כאן, שהרי עם ישראל יוצא ממצרים בניסי ניסים, בעשר מכות שניחתו על המצרים עד שאמרו החרטומים (שמות ח, טו) "אצבע אלהים היא", וגם תמהו (שם י, ז) "הטרם תדע כי אבדה מצרים", ועוד ביציאתם ממצרים נאמר (שם יג, כא) "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם". ים סוף נקרע לפניהם, והמצרים טבעו בו עד אחד. ועוד נאמר (שם טו, יד) "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת", הרי שלא קמה רוח באיש לעמוד כנגדם. וגם הקדוש ברוך הוא הבטיח שהוא ישלח את הצרעה לפניהם, כמו שנאמר (דברים ז, כ) "עד אבוד הנשארים והנסתרים". מעתה כשניסים כה גלויים מתרחשים, הלא יכל הקדוש ברוך הוא להטיל על האויבים אבנים גדולות מן השמים, "היפלא מה' דבר". ומעתה יקשה עד מאוד, מדוע הוצרך להוליכם סחור סחור, ולא הכניסם מיד לארץ ישראל, מפני החשש שאם יראו מלחמה, יפחדו וברגע אחד ישכחו מכל הניסים ומכל הכוחות של השם יתברך?

אולם ביאור הענין הוא, שהקדוש ברוך הוא הוליך כך את עם ישראל בצאתם ממצרים, בכדי ללמדנו שצריך לעקוף את המלחמות, להתרחק מן הנסיונות, וללכת למדבר ששם אין תאוות העולם הזה, כי רק כך יוצאים לחרות עולם, ולכך שם הוריד הקדוש ברוך הוא להם את המן ונתן להם מים מבארה של מרים.

אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה

ובאמת שאין חירות אלא למי שלומד תורה, כמו שכתוב (שמות לב, טז) "והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות", ודרשו חז"ל (אבות פ"ו מ"ב), אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שיושב ועוסק בתורה. וכמאמר דוד ע"ה (תהלים קלא, ב) "כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי", שאינני דואג לשום דבר, שאני עושה רק את רצון ה', ואני כמו תינוק שעושים בשבילו הכל, כך הקדוש ברוך הוא עושה לאדם הכל, אם לומד תורה.

והנה זה מה שנאמר (שמות יד, ח) ובני ישראל יוצאים ב"יד רמה", י"ד ראשי תיבות יורה דעה, רמ"ה עם הכולל בגימטריא רמ"ו, הוא סימן רמ"ו בשו"ע יורה דעה, העוסק בהלכות תלמוד תורה. לכן, גם אם יוצא אדם לעבודה כדי להביא פרנסה לביתו, מכל מקום כל רגע פנוי שיש לו, ילמד תורה וינצל את הזמן, ילמד בכל יום הלכות, זוהר ודף היומי, וינסה לחטוף כל מה שיכול ולא ישב סתם בטל.

נשמת התורה היא תורת הסוד ועל ידה נצא מן הגלות

ובזה אפשר להוסיף ביאור במה שהתרגום מתרגם (שם), "ביד רמה", "בריש גלי", "בריש" הן אותיות רשב"י, "גלי" רמז ל– ל"ג בעומר. שעל ידי לימוד הזוהר הקדוש נצא מהגלות, כמו שכתב הזוהר הקדוש (פרשת נשא דף קכ"ו ע"א) "האי ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי" [על ידי ספר הזוהר, יצאו מן הגלות ברחמים]. שהוא נשמת התורה, ובעיקר בשביל זה עלה משה למרום להוריד את נשמת התורה, שהוא הזוהר הקדוש וחכמת הקבלה. וזה שכתוב (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית "שבי" שבי ראשי תיבות שמעון בר יוחאי, הוא רשב"י, וכן "שבי" ראשי תיבות יצחק בן שלמה הוא רבנו האר"י ז"ל שגילה והסביר את חכמת הסוד, וכן "שבי" ראשי תיבות שלום בן יצחק, הוא רבנו הרש"ש זיע"א, שפירש את דברי האר"י והוציא לאור העולם את סדר התפילות, ונקרא שמ"ש שהוא ראשי תיבות שמו שלום מזרחי שרעבי. והגאון היר"א [רבי ידידיה רפאל אבולעפיא זצ"ל] כתב עליו (בהקדמה לעץ חיים), שמי שלומד את כתבי האר"י ולא לומד את הרש"ש, הרי הוא כעיוור הממשש באפילה, וחושב שהוא מבין. (וראה עוד למרן החיד"א בס' שם הגדולים אות ש' סי' י"ז). וכן "שבי" ראשי תיבות ישראל בעל שם טוב (היכל הברכה מקומרנא פ' כי תבא דברים כח, מא).

סודות התורה מלובשים ומוסתרים בפשט התורה

בגמ' במסכת שבת (פח:) אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן, לקבל תורה בא. אמרו לפניו, חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם. מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, (תהלים ח, ב) ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, החזר להן תשובה. אמר לפניו, רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו, אחוז בכסא כבודי, והחזר להן תשובה, שנאמר (איוב כו, ט), מאחז פני כסא פרשז עליו עננו וכו'. אמר לפניו, רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי, מה כתיב בה (שמות כ, ב), אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן, למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה (שם), לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה, (שם, ז) לא תשא, משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה (שם יב) כבד את אביך ואת אמך, אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה (שם יג) לא תרצח לא תנאף לא תגנב, קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים ח, י) ה' אדנינו מה אדיר שמך וגו', ואילו תנה הודך על השמים, לא כתיב. מיד, כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר וכו'. עד כאן דברי הגמרא.

אולם יש להתבונן בדבר, וכי המלאכים לא ידעו לפני כן את מה שכתוב בתורה, אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא תרצח לא תנאף וכו', ואם כן מה היתה הסלקא דעתין שלהם מעיקרא לשאול מהקדוש ברוך את התורה? התשובה היא, שהמלאכים בודאי יודעים את מה שכתוב בתורה, ושהם אינם שייכים בפשטי המקראות, אלא שרצונם היה בפנימיות התורה, בסודות התורה, ולכן טענו המלאכים לקדוש ברוך הוא שהם אינם ראויים להנתן לבשר ודם, לפי רום מעלתן ולרוב שפלות האדם, מה אנוש כי תזכרנו וכו'. ענה להם משה, אם כך הוא רצון הבורא, היה על הקדוש ברוך הוא להוריד היישר את סודות התורה, ומדוע הקדוש ברוך הוא הלביש את סודות התורה, במלבושים של תורת הנגלה, שאינם שייכים לכם, רק לבשר ודם? אין זאת אלא שרצונו של הקדוש ברוך הוא ללמדנו, שסודות התורה שייכים, למי ששייך לו פשט התורה, למי שמלבוש תורת הסוד שהוא תורת הנגלה שייך אליו, לו ניתנו גם סודות התורה.

משל לאב שציוה שכל כספו יהיה לאחד מבניו ולא גילה למי

משל למה הדבר דומה, לעשיר שהיו לו שלשה בנים, ושלח אותם ללמוד תורה, ולימים חיתן אותם וקנה דירה לכל אחד מהם. לאחר שמילאו כרסם בתורה והיו חזקים ביראת ה' עם שורשים טובים, יצאו ללמוד בגמנסיה הגבוהה באנגליה, כדי להתפרנס, עד שכל אחד מהם יצא פרופסור בעל שם, ונסעו לאמריקה ועשו חיל, שלכל אחד מהם היתה קליניקה פרטית מצליחה, עד שנהיו עשירים גדולים. אחר שנים נפטרה אמם, והאב שלא ידע מתי יגיע עתו, החליט למכור את כל נכסיו וקנה בהם מרגליות יקרות מאוד ושם אותם בשקית, הלך לחייט מומחה שיתפור לו חליפה מחוייטת במידה, ואת כל כספו תפר בתוכה. וקרא לחברו שהיה עורך דין ואמר לו, אני סומך עליך ולכן מפקיד אצלך את החליפה עם כל הכסף, וזה רצוני, שאחר מאה ועשרים שנה, כל הכסף והעושר שלי יהיה רק לאחד מבני. ולכך כאשר אני אמות, תלך לבני, ותאמר להם שכל הכסף שייך רק לאחד מכם, והכל כתוב וחתום, ובני כבר ידעו מה לעשות. ונתן לו שכרו, כאשר קצב. לאחר שמונה חדשים מת האב. הלך העורך דין אל בניו וכה אמר, אביכם ציוה עלי להביא לכם את כל כספו ולהניחו לפניכם, ולהודיע שכולו שייך רק לאחד מכם, והנה הצוואה כתובה וחתומה על ידי אביכם. כיון שהיו האחים ישרים, לקחו שופט חכם שידון בדינם. הגיע יום המשפט, וכל אחד לקח לסיוע עורך דין שיטען לטובתו, ולקיים מה שנאמר (קהלת ה, ט) אוהב כסף לא ישבע כסף, ולכך, אפילו שהיו עשירים, רצו גם את הכסף של אביהם. הבן הבכור טען ראשונה, בוודאי כוונת אבי שלי מגיע הכסף, הן אני הבכור. גם צירף לטענתו מכתבים ששלח אליו אביו, ובהם ניכר עד כמה אהבו, ואת הקשר המיוחד שהיה ביניהם. אמר השופט, יפה דברת. ועתה נראה מה בפי אחיך. אמר האח השני, אבא התכוון לתת את הכסף דווקא לי, כיון שדרכו היתה שבכל דבר שהיה עושה, היה מתייעץ איתי, וכשהיה בא לחו"ל, היה מתארח אצלי, וכשהיה חולה, אני טיפלתיו וסעדתיו, והייתי לו לכר ולמשענת וכו', וסמך עלי בהכל, ועל כן בוודאי אלי כוונתו. אמר השופט, יפה דברת, ועתה נשמע מה בפי האח הקטן. אמר הבן הקטן, הכל טוב ויפה, האחד אבא שלח לו מכתבים, והאחר אבא התייעץ איתו, וגם לי יש מכתבים וראיות כמו אחי. אבל אני לא מבין, למה אבא לא שלח את הכסף במזודה, ומדוע טרח לחייט לתפור חליפה יפה ומחוייטת ואת המרגליות תפר בתוכה? אין זאת אלא שבודאי רצונו הוא, שמי שהחליפה מתאימה לו, המטמונים והכסף שיש בתוכה, אליו הם מיועדים. דבריו מצאו חן גם בעיני האחים ועלו בהסכמה שכן יעשו. ולכך מדד הבן הגדול את החליפה, ואולם היא לא התאימה לו, כיון שהיתה הדוקה עליו. ועל כן האח השני מדדה, וגם אותו לא תאמה. וכשמדד אותה הבן הקטן, הנה החליפה התאימה למידתו בדיוק, ולכן הוא קיבל את הכסף.

והנה אף על פי שלכל אחד מהאחים היתה סיבה טובה לקבל את הכסף בשביל עצמו, מכל מקום לא היה די בזה, ורק מי שגם החליפה הלמה אותו, לו משפט הבחירה, ואליו כיון אביו ליתן את הירושה.

כן הוא גם בנמשל, לא די שסודות התורה יתאימו למלאכים, אלא צריך שגם חלק הנגלה של התורה, "המלבוש" של תורת הסוד, גם הוא יתאים להם. ולמי שמתאים גם תורת הנגלה, זו ראיה שאליו כיון ה' למסור גם את סודות התורה והמטמוניות החשובות שבה.

"וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם" (יג, יח)

"את" לרבות את השכינה שגם יצאה לחירות

ידוע כי בגמ' (פסחים כב:) אמרו על שמעון העמסוני שהיה דורש את כל ה"אתין" שבתורה וכו', דהיינו כל מקום שכתובה המילה "את" בתורה, היה דורש שהיא באה לרבות, ולהוסיף דבר נוסף. ואם כן הכתוב, ויסב אלהים "את" העם, צריך תלמוד, "את" זו, מה באה לרבות.

אלא בשעה שיצאו עם ישראל ממצרים, יצאו משיעבוד לגאולה, וגם הקדוש ברוך הוא כביכול יצא עמנו לחרות, כי כשם שעם ישראל היו בשיעבוד בכור הברזל במצרים, גם הקדוש ברוך הוא היה עמם בצער הגלות, כמו שכתוב (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה, ולכן כתוב "את העם", לרבות את השכינה, שגם היא יצאה עם עם ישראל מגלות מצרים.

איך אדם יכול להמנע מקבלת יסורין

ולכן ידע כל אדם, שבכל צרה שיהודי שרוי בה, בכלל ובפרט, אף על פי שעוונותיו גרמו להן, מכל מקום הקדוש ברוך הוא נמצא עמו.

ובאמת כי הצרות והיסורין הן רק לטובת האדם. עד כדי כך שאמר הגאון רבי חיים שמואלביץ (ראה שיחות מוסר פרשת וארא תשל"א) כי חבל מאוד על מי שאין לו צרות, היות ובכוחם לפעול בשמים ולהציל את האדם מכל מיני מזיקים ומלאכי חבלה וכו'. ולכן הטוב ביותר שהאדם יביא על עצמו יסורים בתעניות דיבור ואכילה ובמיעוט שינה.

מעשה ברבנו הרש"ש

ידוע המעשה שהיה עם הרש"ש, שיהודי בעל יסורין אחד, רגיל היה לבא אל הרב להשיח את צערו, ובכל פעם היה מנחמו הרב, זה יעבור בעזרת השם יתברך, יהיה בסדר, וכן כיוצא בזה שאר דברי נחמה. פעם אחת כשל כוחו מרוב יסוריו, ובא ואמר לרב, כי אינו יכול יותר, כשל כוחי, וטוב מותי מחיי, וברצוני למות... אמר לו הרב תשב כאן במקומי, ונראה מה נעשה. ישב מעט והמתין ובינתים חטפתו שינה, ויחלום חלום שהוא נפטר מן העולם, והגיע לבית דין של מעלה, והנה הגיעו מלאכים לבנים של מעשיו הטובים, ועלו על כף המאזנים והטו אותה לטובה, לאחר מכן הגיעו מלאכים שחורים של עוונותיו, ועלה משקלם והטו את הכף לרעה. ויצא כרוז, האם נשארו עוד מלאכים? והשיבו, לא. יצא כרוז נוסף, אולי סבל יסורים בחייו? ואז הגיעה שיירה של מלאכים שנבראו מהיסורים, ועלו על המשקל, והנה הם הטו את הכף עד מאוד, אך עדיין נשארה הכף נוטה מעט לרעה, כשנותר אך מעט להטותה לטובה. ובראות זאת האיש, החל צועק, הבו לי עוד יסורים... ומקול צעקתו התעורר משנתו, והבין מיד שזו תשובה לתלונותיו על צרותיו, ושב אל ביתו שמח וטוב לב (הובא בס' זאת התורה פ' עקב).

"וַחֲמֻשִׁים עָלוּ" (יג, יח)

מה הפירוש "וחמושים"

פשט הפסוק "חמושים", הוא "מזויינים" בכלי מלחמה, יצאו ישראל מארץ מצרים (מכילתא מ' דויהי בפתיחתא, ורש"י כאן, ושכן כוונת אונקלוס) והסיבה שהוצרכו לכלי מלחמה, מבואר ברש"י ישן (כאן), מפני שיצאו למדבר מקום סכנה. והרשב"ם (כאן) ביאר, ביודעם שתכלית יציאתם לבא לארץ כנען, יוצרכו להלחם עם אנשי כנען הגרים שם, לכן לקחו עמהם כלי מלחמה. והרמב"ן (כאן) פירש, מפני פחד פלשתים הגרים בסמיכות וע"ע בכלי יקר.

ועוד דרשו (במכילתא ורש"י שם) "חמושים" מלשון חמישית, כי רק אחד מחמשה יצאו בני ישראל מארץ מצרים, ואילו הארבעה חלקים הנותרים, מתו בשלשת ימי האפילה.

ובירושלמי (שבת פ"ו ה"ז) ביארו "חמושים" מלשון חמש, שהיו מזוינים בחמשה כלי זיין. וכתבו התוס' (כאן אות י"ז) שחמשת כלי המלחמה שהיו עמהם הם, מגן, צנה, קשת עם חצים, מקל יד ורומח, וכמבואר ביחזקאל (לט, ט)

ובדרך זו יש לומר "חמושים" מלשון חמש, שיצאו ממצרים בארבעה מחנות, ומחנה שכינה באמצע. וכן "חמושים" היו ישראל על ידי חמשה חומשי תורה. ועוד יש לומר דחמש ראשי תיבות הוא חודש מילה שבת, שבזכות אלו המצוות יצאו ממצרים.

""וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (יג, יט)

כיצד מצא משה את ארון יוסף ומה זכה בכך

כתוב במדרש (שמות רבה כ, יז. ובילקו"ש דברים רמז תתקסה), שבשעה שכל ישראל היו עוסקים באיסוף כסף וזהב מאת שכניהם המצרים, היה משה רבנו מסובב את העיר שלש ימים ושלש לילות למצוא את ארונו של יוסף, משום שלא היו יכולים לצאת ממצרים ללא עצמות יוסף, שכך השביע אותם לפני מותו, כמו שנאמר (בראשית נ, כה) וישבע יוסף את בני ישראל. משנתייגע, פגעה בו סרח בת אשר, וראתה שהיה עייף, אמר לה, שלשה ימים ולילות סבבתי את העיר למצוא את ארונו של יוסף ואיני מוצאו. אמרה לו, בוא עמי ואראך היכן הוא. הוליכה אותו לנחל, אמרה לו, במקום הזה עשו ארון של חמש מאות ככרים והשליכו אותו בתוך הנחל. וכך אמרו לפרעה, רצונך שלא תצא אומה זו מכאן לעולם, העצמות של יוסף, אם לא ימצאו אותם, לא יוכלו לצאת. מיד עמד משה על שפת הנחל ואמר, יוסף, יוסף, אתה ידעת האיך השבעת את ישראל פקוד יפקוד אלהים אתכם, תן כבוד לאלהי ישראל, ואל תעכב גאולתן, בַּקֵּש רחמים לפני בוראך וַעֲלֵה מן התהומות. מיד התחיל ארונו של יוסף מפעפע, ועלה מן התהום כקנה אחד, לקח אותו ושם אותו על כתפו.

ובגמ' (סוטה יג.) איתא, רבי נתן אומר בקברניט של מלכים היה קבור, הלך משה ועמד על קברניט של מלכים אמר, יוסף הגיע עת שנשבע הקב''ה שאני גואל אתכם, והגיעה שבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך, מוטב. ואם לאו, הרי אנו מנוקין משבועתך. באותה שעה נזדעזע ארונו של יוסף נטלו משה והביאו אצלו.

בפירוש התורה לרבנו אפרים (כאן יג, יט) כתוב, שהקדוש ברוך הוא אמר למשה, יוסף נתעסק בקבורת אביו, אבל אתה אינך בנו ולא בן בנו, ולא אתה חייב לעסוק בו, והשתדלת בקבורתו, חייך, אף אני איני חייב לשום בריה, ואני מטפל בקבורתך, שנאמר (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא.

וכן מצאנו במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח מסכתא דויהי פתיחתא) איתא, שיוסף זכה לקבור את אביו, ואין באחיו גדול ממנו, ומי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה, שנאמר (יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו, מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא שכינה, שנאמר (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא. ולא עוד אלא שעם יעקב עלו עבדי פרעה וזקני ביתו, ועם יוסף הארון והשכינה והכהנים והלוים וכל ישראל וז' ענני כבוד. ולא עוד אלא שהיה מהלך ארונו של יוסף עם ארון חי העולמים, והיו עוברים ושבים אומרים, מה טיבן של ב' ארונות הללו? והם אומרים להם, זה ארונו של מת, וזה ארונו של חי העולמים. ואומרים להם, מה טיבו של מת להלוך עם חי העולמים? ואומרים להם, המונח בארון זה, קיים מה שכתוב במונח בארון זה. [ועתה מבאר כיצד קיים יוסף את עשרת הדברות] במונח בארון זה כתיב (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך, וביוסף כתיב (בראשית נ, יט) התחת אלהים אני. במונח בארון זה כתיב (שמות כ, ב) לא יהיה לך אלהים אחרים, וביוסף כתיב (בראשית מב, יח) את האלהים אני ירא. בלוחות כתיב (שמות כ, ז) לא תשא, וביוסף כתיב (בראשית מב, טו) חי פרעה. בלוחות כתיב (שמות כ, ח) זכור את יום השבת, וביוסף כתיב (בראשית מג, טז) וטבוח טבח והכן, ואין הכן אלא שבת, כתיב הכא והכן, וכתיב התם (שמות טז, ה) והיה ביום הששי והכינו. בלוחות כתיב (שמות כ, יב) כבד את אביך, וביוסף כתיב (בראשית לז, יג) לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני, יודע היה שאחיו שונאים אותו, ולא רצה לעבור על דברי אביו. לא תרצח, לא רצח לפוטיפר. לא תנאף, לא נאף לאשת פוטיפר. לא תגנוב, לא גנב משל פרעה, שנאמר (בראשית מז, יד) וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים וכו', ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה. (שמות כ, יג) לא תענה ברעך, שיוסף לא הגיד לאביו מה שעשו לו אחיו, והלא דברים קל וחומר, ומה דבר של אמת לא ענה, דבר של שקר על אחת כמה וכמה. לא תחמד, לא חמד לאשת פוטיפר. [ועתה מביא ראיות למצוות נוספות ששמר יוסף] וכתיב (ויקרא יט, יז) לא תשנא את אחיך, (שם יח) לא תקום ולא תטור, לא שנא את אחיו ולא עשה נקימה ונטירה, וכתיב (ויקרא כה, לו) וחי אחיך עמך, (בראשית מז, יב) ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו.

הקשר בין לקיחת עצמות יוסף ע"י משה לגאולה במצרים

כתוב בספר חכמת התורה להגאון הקדוש רבי שלמה קלוגר זצ"ל (בפרשתנו, עמ' פ"א) וזה לשונו: הנה חז"ל (שמות רבה פרשה ג' סי' ח') אמרו, שיוסף מסר להם סימן זה, שמי שיאמר לכם פקידה כפולה הוא הגואל האמיתי [מי שיאמר את המילה "פקד" בכפילות, "פקד יפקוד", הרי זה סימן שהוא הגואל האמיתי]. ולפי זה נראה, דבאמת עוד סימן מסר להם [יוסף], דאולי יבוא אחד ויאמר לשון זה שיוודע לו זה מאבותיו, ואולי ישמע כן מאיזה איש? [בהכרח שלא די בסימן זה לבדו, שהרי כולם ידעוהו בקבלה מאבותיהם או בשמועה איש מרעו, ואם כן כיצד סימן זה מהווה הוכחה לגואל, ואולי הוא שקרן ששמע סימן זה?]

לכך מסר להם את הסימן הזה, שהנה הוא [יוסף] הושלך ליאור, כמאמרם ז"ל (שמות רבה פרשה כ' סי' י"ט), ומשה נטלו [את ארונו של יוסף] על ידי שם. ולכך מסר להם יוסף זה לסימן, שמי שיבוא לגאול אותם, יבוא תיכף ליטול את ארונו של יוסף, כי עד זמן הגאולה יהיה ארון יוסף טמון. ואף אם יבוא אחד להעלותו, לא יהיה יכול להעלותו, ולא יניחו יוסף להעלות את עצמותיו. אך מי שיבוא לגאול, וגם ויבוא ליטול את ארונו של יוסף, תיכף, ואם יצליח ליטול את ארונו, מתוך שיוסף איפשר לו להעלות את ארונו, מוכח שהוא הגואל האמיתי. לכך תיכף כשבא משה לגאול את ישראל, היה צריך לעשות מופת זה ליטול ארונו של יוסף, וכשנטלו היו יודעים שהוא הגואל האמיתי וכו'. עד כאן דבריו.

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" (יג, יט)

בתוך מה הונחו עצמות יוסף

בתוספות שאנץ על מסכת סוטה (יג.) מובא בשם המדרש דבר הפלא ופלא, ששמו את עצמות יוסף בתוך עור של כבש, ונכנסה בו רוח חיים, וזה מה שנאמר (תהלים פ, ב) "נוהג כצאן יוסף". משמע מהדברים הנפלאים הללו, שהיה הכבש מתהלך עמהם כל משך הילוכם ארבעים שנה במדבר.

וכך כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל (מובא בתוספות השלם על פסוקנו אות ה'), שמשה רבנו כרך את עצמות יוסף בעור של גדי, וכתב עליו את השם המפורש, והיה מהלך בעצמו, והיינו דכתיב נוהג כצאן יוסף.

ועוד הוסיפו בעלי התוספות ז"ל (שם), שגם כל עצמות השבטים היו מונחים בארונו של יוסף.

אולם בס' שפתי כהן על התורה (כאן, ד"ה עוד לפי שיוסף) כתב וזה לשונו: ארונו של יוסף היה של "מתכת", והיה כבד להוליכו, וכדי שלא להטריחם היה הולך מאליו. ע"ש.

ובספר חמדת ימים (שבזי, פרשת ויחי, עמ' קפג) כתב, שמשה רבנו לקח עמו את גם עצמות בתיה יחד עם עצמות יוסף, וכמו שנאמר "את" עצמות יוסף, את לרבות עצמות בתיה.

עצמות יוסף הזכירו לישראל מה יכולה לגרום השנאה

אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקמ"ו) על הכתוב (משלי י, ח) חכם לב יקח מצוות, זה משה, שכל העם היו עסוקים בביזה ובשלל, ואילו משה חיפש את עצמות יוסף ולקחם עמו במשך ארבעים שנה שהיו במדבר. ע"ש.

ונראה לומר, שעצמות יוסף שהיו עם ישראל כל הזמן במדבר, שימשו להם לדוגמא ומופת ומוסר השכל, שהזכירו לישראל מה יכולה לגרום שנאה, שהאחים שנאו את יוסף ולא יכלו לדברו לשלום, וחשבו שהוא מתנשא עליהם וחושב למלוך ולמשול עליהם. והוא חשד בהם שאינם שומרים על חוקי התורה. ואילו היו מדברים האחד עם השני, ומסבירים איש לרעהו, יוסף לא היה נמכר, ואבותינו לא היו יורדים למצרים. אך בגלל השנאה שהיתה ביניהם ולא רצו לדבר אחד עם השני, נגרם הדבר שיוסף נמכר, ואבותינו ירדו למצרים ונשתעבדו ארבע מאות שנה. ולכן בראותם את הארון של יוסף, הבינו את גודל ההרס והחורבן שיכולה השנאה לגרום.

אין עצה ואין חכמה ואין תבונה נגד ה'

דבר נוסף, עצמותיו גם שימשו דוגמא לעם ישראל, לכך שאין עצה ואין חכמה ואין תבונה נגד ה', הן האחים רצו להפטר מיוסף, כדי שלא ימלוך עליהם, כאמרם (בראשית לז, כ) "לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות... ונראה מה יהיו חלומותיו", ולבסוף מכרו אותו למצרים, שהיה שם חוק חזק, שעבד אינו יכול להרים ראש, ואפילו בגדי שיראין אינו יכול ללבוש. ולכן האחים כשירדו למצרים ויוסף התנכר אליהם ודיבר אתם קשות, לא עלה בדעתם שיוסף לפניהם, כי ידעו שעבד הנמכר למצרים אין לו תקומה, וישאר עבד עד יום מותו. והנה לבסוף התברר שהם בעצמם במעשיהם גרמו לו שימלוך ויתנשא. וכל החלומות שפחדו מהם, הם גרמו למימושם. כי אין להתחכם נגד ה' יתברך, ומה שיגזור הוא מה שיהיה, הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד.

הארון סמל ודוגמא שהכל משמים

גם הארון שימש דוגמא למשה כיצד להתנהג עם ישראל, שאף שהאחים התנכרו ליוסף כשנפל בידם ורצו להמיתו, כשיוסף עלה לגדולה והאחים היו זקוקים לו, לא גמל להם רעה, אלא טובה, ועוד ניחם אותם ודיבר על לבם, ואמר להם שהכל מה' יתברך ואין להם להתעצב על מכירתו והתנהג עמהם ברחמים. ולכך עצמותיו שימשו דוגמא למשה, שלמרות כל הטרחות שישראל הטריחו אותו, עד שהגיע לומר (שמות יז, ד) מה אעשה לעם הזה, עוד מעט וסקלוני, מכל מקום התנהג עמהם ברחמים ומסר את נפשו עליהם, ולא שם לב לכל מה שעשו והרגיזו אותו, אלא להיפך עשה עמהם טובות, כדרך שעשה יוסף עם אחיו. וזה הנאמר (יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, שהארון שימש דוגמא לו ולכל עם ישראל.

שלא להיות כפוי טובה

מורנו ורבנו ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, עמד על האמור במדרש שוחר טוב (מזמור קט"ו) הים ראה וינס, ראה ארונו של יוסף. עד כאן. המדרש מבאר שהים נקרע ["וינוס"] רק מפני כבודו של ארונו של יוסף, וצריך להבין מדוע הים נקרע רק בראותו את ארונו של יוסף?

והסביר זאת לפי הכתב סופר (דרושים דרוש לשבת הגדול תר"ה) הים לא רצה לשנות את סדרי בראשית ולהקרע לשנים, וסבר שאם עם ישראל חפצים לנצח את מצרים, שיעשו אתם מלחמה גדולה וינצחו אותם. אלא שישראל לא יכלו להלחם עם מצרים, מפני שלא רצו להיות כפויי טובה עמהם, היות והמצריים היו להם לאכסניה בשנות הרעה, ומפני כך כתבה התורה (דברים כג, ח) לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. ומה גרם לים להשתכנע בצדקתם של ישראל שהוא יקרע? ארונו של יוסף, היות וכך נהג יוסף. שהנה הקשה הרמב"ן (בראשית לט, יב) מדוע עזב יוסף את בגדו אצל אשת פוטיפר ונס, הן על ידי הנהגתו זו העלילה עליו יותר, והיה לו לבעוט באדונתו ולחטוף מידה את הבגד? ותירץ, יוסף לא היה מסוגל לבעוט באדונתו, כי היה לו הכרת הטוב כלפיה על שהתאכסן בביתה. וכיון שכך, גם ישראל לא יכלו להלחם במצרים, על אף כל מה שהרעו להם המצרים, סוף סוף גם מעט טוב עשו עמהם, ששימשו להם לאכסניא. ולפיכך, כאשר ראה הים את ארונו של יוסף, שהינו הסמל שלא לבגוד במארחיו, נבקע הים מפניו.

לברוח ממקום העבירה

עוד כתב מרן רבי יהודה צדקה בספרו קול יהודה (בשלח), בשם הגאון רבי חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר, על כל פרט מעצם הימנעות יוסף מהעבירה, מצינו שקבל שכר, כמו שכתוב במדרש (רבא פרשה צ' סי' ג') משום פיו שלא נשק לעבירה, זכה לעל פיך ישק כל עמי. ומשום גופו שלא נגע בעבירה, זכה וילבש אותו שש וכו', עיין שם. ואולם על עיקר עמידתו בניסיון, על הבריחה מאדונתו "וינס", לא מצינו שקיבל שכר.

ברם נראה כי יוסף קיבל שכר על "וינס", ועוד שמה שקיבל זה דבר גדול לאין שיעור מכל מה שקיבל, וכאשר נתבאר לעיל, שמפני שקריעת הים והצלת עם ישראל היתה רק בגלל ארונו של יוסף. שבגלל ה"וינס" של יוסף, הים ראה "וינוס". ומלבד זה כי ביסוד של "וינוס" מונח מושג גדול, וכמו שכתב הרמב"ן (הנ"ל) שיוסף הכניס את עצמו בסכנה כשהשאיר בגדו אצלה.

ולמדנו מכאן יסוד גדול בעבודת ה', שיש לברוח ממקום העבירה וכאשר עשה יוסף, ואל יאמר האומר יודע אני בעצמי שאשאר במקום העבירה ולא אכשל. וכמו שאמרו רבותינו בגמ' (בבא בתרא נז:) על הפסוק (ישעיה לג, טו) ועוצם עיניו מראות ברע, שאסור להסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. ואמרה הגמרא, היכי דמי [איך מדובר]? אי איכא דרכא אחרינא רשע הוא [אם יש דרך אחרת רשע הוא והוא איסור גמור ולא רק דבר חסידות] ופירש רשב"ם, רשע הוא, אף על פי שעוצם עיניו, שהיה לו להרחיק עצמו ממקום זה ולברוח מן העבירה. עד כאן. הראנו לדעת, שצריך האדם לברוח ממקום העבירה כבורח מן האש.

"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם" (יד, ה)

הקדוש ברוך הוא מטעה את פרעה ועי"כ בורח הערב רב

לכאורה קשה, הלא אם פרעה הרשע קם בחצות הלילה ממטתו, ואמר (שמות יב, לא) קומו צאו מתוך עמי, והיה מלאך צועק מתוך גרונו, שישמעו כל המצרים שהוא בפיו שלח אותם ולא ברחו משמע שיצאו ברצון מצרים. אם כן כיצד נאמר כאן בפסוק שפרעה אומר "כי ברח העם", משמע שהם יצאו בבריחה ולא ברצון מצרים?

עוד צריך להבין, שנאמר "ויוגד למלך מצרים" וגו', הלא מי הוא זה שהגיד זאת לפרעה? גם מדוע לא נכתב וַיַגֵד, אלא כתוב וַיֻגד? ועוד, מדוע נאמר "כי ברח העם" ולא כתוב כי ברח ישראל?

והנה פרעה שלח עם עם ישראל מרגלים שילכו עמהם וישיבו לו דבר. מפני שסגר עליהם מכל כיוון, שהיה מדבר ויבשה וים סוף כנגדם, וגם עשה נחשים ועקרבים מכסף ונחשת, ונתן בלשונם שם כישוף כדי שיזעקו וינשכו את בני ישראל, שלא יוכלו ישראל להרחיק ממצרים לחוץ. ואמר פרעה לשרים, אנכי אנסה אותם, אם יוכלו לילך מפני אלו הנחשים ועקרבים ולא יזיקו אותם, ודאי שמשה לקח אותם על דעת קונו, ואניח להם. אולם אם לא יוכלו לילך, ודאי שהלכו על דעת משה בלבד, ולא על דעת קונו וארדפם. והקדוש ברוך הוא צופה עתידות ובוחן לבות ויודע מחשבות, כיון שהגיעו אצל הנחשים, צוה הקדוש ברוך הוא למשה שישובו ויחנו, כדי שיראו זאת הרוכבים ושליחיו של פרעה ויסברו, שעם ישראל אינם יכולים לעבור מפניהם, וישלחו לפרעה מכתבים, כבקשתו. וזה שנאמר "ויוגד", שנאמרו לו הדברים על ידי מכתב, ולא כתוב ויגד, שהוא לשון הנאמר על אמירה על ידי שליח. ונאמר, כי ברח "העם", דייקא, דהיינו הם הערב רב, שעלו חמשים מהערב רב ואחד מישראל, הדא הוא דכתיב, וחמושים עלו, אחד מחמשים. וזה שכתוב, כי ברח "העם" ולא ישראל. ואפילו שפרעה בעצמו אמר לעם ישראל לכו, עכשיו נתחרט, ואמר, גם לקינו עשר מכות, וגם לקחו את ממוננו, ועתה נשלחם?! וזה שממשיך הפסוק ואומר ויהפך לבב פרעה ועבדיו.

עוד יש להוסיף, כי ברח "העם" זה ראשי תיבות הִלְקָנוּ עשר מכות. לומר שפרעה עשה חשבון שהיו ישראל בגלות כמנין בר"ח דהיינו רד"ו שנה, בזמן שהם היו מחוייבים להיות בגלות ת' שנה, כמו שנאמר אצל אברהם (בראשית טו, יג) ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, ולכך רדף אחריהם. ואולם הקדוש ברוך הוא רחמיו על כל מעשיו, שם קץ לחשך, מפני שחישב גם את הלילות קץ שנים וכמו שכתב מהרח"ו בס' עץ הדעת טוב (פרשת בשלח עה"פ כאן).

"וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ" (יד, ז)

הכשפים שהשתמש פרעה וכיצד ה' השפילו בעליונים ובתחתונים

ידוע אהבתו הגדולה של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, שהוציאנו מעבדות לחרות, משיעבוד לגאולה, ומאפילה לאור גדול, והוריד את אבות העולם לראות את יציאת מצרים (כדאיתא בזוהר הקדוש שמות דף ט"ז ע"א), והכה את מצרים בעשר מכות נוראות וחזקות. וכאשר הוציא את בני ישראל ממצרים, הקיף אותם בענני כבוד (תענית ט.), והביאם עד ים סוף.

זאת ועוד, מובא בזוהר הקדוש (זוהר חדש שיר השירים דף י"ט ע"א), שפרעה קודם שרדף אחר עם ישראל, נכנס לבית גנזיו וחיפש כל מיני כשפים, ולקח עמו שש מאות רכב בחור, שהם המכשפים הגדולים המובחרים ביותר שהיו עימו, והם היו כנגד ששים רבוא נשמות ישראל. ואם נפחית שש מתיבת "רכב", נקבל כמנין "בחור", העולה בגימטריא רי"ו כמנין "גבורה", כי פרעה לקח עמו את כל כוחות הדין החזקים, וכוחות הטומאה העליונים, והוריד את כל מצרים העליונה, ואת פרעה העליון, שהוא הנחש העליון, ואת שרו של מצרים הנקרא סורב, וכן הוריד את כל מרכבות הטומאה מלמעלה שיבואו לעזרתו. באותה שעה, חקק הקדוש ברוך הוא בידו את כל כוחות הטומאה העליונה ומלאכי חבלה ושר של מצרים העליון, ומיד כשראו יד זו, נשמדו כולם, מלבד מצרים שלמטה, שנשארו כדי להשמידם ולהטביעם בים סוף, ולהראות לבני ישראל איך הם סובלים. וזה שנאמר (שמות יד, לא) וירא ישראל את "היד" הגדולה אשר עשה ה' במצרים, זו "ידו" יתברך, שחקק בה כוחות הנ"ל, והשמיד את כל כוחות הטומאה ואת מצרים העליון והתנין הגדול, זה הוא פרעה העליון.

במדה שאדם מודד בה מודדין לו

מדוע לקח פרעה עמו את המנין "שש מאות" דוקא, לא פחות ולא יותר? אלא שמן השמים גילגלו זאת, משום שבמדה שאדם מודד, בה מודדין לו (מדרש רבה בראשית פרשה ט' סי' יא), הוא רצה לאבד (שמות יב, לז) שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף, כמו שנאמר (שמות א, כב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון, אף הקדוש ברוך הוא השיב לו גמולו בראשו, שטבעו בים רק אנשים ולא היו בניהם ולא הנשים, בקדרה שבישלו בה נתבשלו. ומה שכתוב שש מאות "אלף", הוא האלף הוא מלשון אלופים ושרים, ולכך אף כאן נענש שהטובעים בים היו שרים, כמו שמסיים הכתוב "ושלשם על כולו". (כסא רחמים, מלמד, בשלח עמ' מ"ח ד"ה ויקח).

ההבטחה שהבטיח ה' לשר הים

ודע כי הקב"ה הבטיח לשר הים שכר על כך, וכמו שאמרו חז"ל בגמ' (פסחים קיח: ערכין טו.), שהקדוש ברוך הוא התנה עם שר הים הנקרא נחשול, שיקיא את המצרים על שפת הים. אמר הים, רבונו של עולם, מלך שנתן מתנה לעבדו, הוא לוקח ממנו בחזרה? אמר לו הקדוש ברוך הוא, עכשיו ישראל שרויין בצער, ואינם מאמינים שהמצרים טבעו, שחושבים היות והמצרים מכשפים גדולים הינם, בוודאי שהם עולים מתחת הים ליבשה, ולכן עם ישראל שרויים בפחד, ועל כן צריכים שיראו את המצרים מתים ויאמינו, ואנכי אחזיר לך פי אחד וחצי, שאתה תתן שש מאות ליבשה, ואנכי נותן לך בצבא סיסרא תשע מאות רכב. אמר נחשול, רבונו של עולם, מי אנכי שאוכל לתבוע ממך בעתיד את הבטחתך, וכי עבד יכול לתבוע חוב מאדוניו? אמר לו הקדוש ברוך הוא, כך עשיתי תנאי עמך מששת ימי בראשית, ככתוב (שמות יד, כז) וישב הים לפנות בקר "לאיתנו", אותיות "לתנאיו". ועוד נאמר (שמות טו, יב) נטית ימינך תבלעמו ארץ וראשי תיבותיו "תנאי". ועוד, אנכי נותן לך ערב, את נחל קישון נחל קדומים. ולא יכול נחשול להשיב, ופלט את מצרים על הים. והקדוש ברוך הוא קיים דברו למלא הבטחתו, ככתוב (שופטים ה, כא) נחל קישון גרפם נחל קדומים.

הים ערב להלוואות

וכיוצא בזה ראינו גם בגמרא בנדרים (נ.) שפעם אחת הוצרכו חכמים ממון הרבה לבית המדרש, ושיגרו את רבי עקיבא אצל מטרוניתא אחת, ולווה ממנה ממון גדול. וכשנתנה לו, אמרה לו, מי יהיה ערב שתפרע לי בזמן הקבוע? אמר לה, מי שתרצי ערב? אמרה לו, הקדוש ברוך הוא והים. שהיה ביתה על שפת הים. אמר לה רבי עקיבא כן יהיה. כשהגיע הזמן, חלה רבי עקיבא ולא היה יכל להשיב את הממון. יצאת אותה מטרוניתא על שפת הים ואמרה, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, כי לך ולים הזה האמנתי ונתתי מעותי. הכניס הקדוש ברוך הוא רוח שטות בלב של קיסר, ונכנס לבית גנזיו ונטל קרטלית [ארגז מלא כסף וזהב] וזרקה לים, והשליכה הים לפתח ביתה של אותה מטרוניתא ונטלתה. לאחר זמן כשנתרפא רבי עקיבא, השיב לה את הממון, ואמר לה, אל יחר לך שלא הבאתי לך הממון בזמן שקבענו, משום שחליתי. אמרה לו, יהא הכל שלך, שממוני בא לידי בזמנו, וסיפרה לו את המעשה, ונתנה לו מתנות גדולות ופטרתו לשלום. עד כאן דברי הגמרא. (ע"פ רש"י והתוס' שם)

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" (יד, ח)

בזכות "בריש" תבא הגאולה

בתרגום מפרש, "ביד רמה", "בריש גלי", וביאור הפסוק שהקב"ה הוציא את עם ישראל מארץ מצרים בגילוי ולא בהסתר.

אולם יש רמז נפלא בספר הקדוש דגל מחנה אפרים (פרשת בשלח כאן) ושם הביא את דברי הזוהר הקדוש הידועים (רעיא מהימנא פרשת נשא דף קכ"ד ע"ב) וז"ל, ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי. עכ"ל. [תרגום, על ידי ספר הזוהר, יצאו מן הגלות ברחמים] ע"ש. וכתב שדברים אלו מרומזים בכתוב "ובני ישראל יוצאים", מן הגלות, "ביד רמה", כתרגומו "בריש גלי", "בריש" הוא נוטריקון ר'בי ש'מעון ב'ן י'וחאי. ו"גלי" היינו כש"יתגלה" ספר הזוהר, על ידי כך, יצאו מן הגלות. ושאמר הרב הקדוש ר' ליפא מחמעלניק, על מכתבו המפורסם של הבעל שם טוב, ששאל את המשיח "אימתי קאתי מר", דהיינו מתי יבא מר? והשיב לו המשיח, "כשתתגלה תורתך ויפוצו מעינותיך חוצה". והוסיף עוד בשם הרה"ק ר' ליפא מחמעלניק זי"ע שגם זה מרומז כאן, "בריש גלי", כש"יתגלה" בעולם, תורת "בריש", נוטריקון ר'בי י'שראל ב'על ש'ם. עד כאן.

דורשי רשומות מוסיפים, שכוונת הדרשה הנ''ל תיכון גם כן על רבנו האר"י ז"ל, שכן גם ראשי תיבות שמו הן "בריש", ר'בי י'צחק ב'ר ש'למה, דהיינו כשתתגלה ותפוץ תורתם של שלושת עמודי עולם אלו תתקרב הגאולה (אגרא דכלה צירופי בראשית אות נ"ה ונ"ו).

ועוד הוסיפו בכתבי החסידים (כנסת ישראל וינברג עמ' רפ"ח), כי גם שמו של מרן האדמו"ר מרוז'ין הוא ראשי תיבות "בריש", ר'בי י'שראל ב'ר ש'לום, שהוא מצטרף לאותן צדיקים מאורי הדורות אשר בזכות תורתם תבוא הגאולה במהרה בימינו. אמן.

"וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם" (יד, ט)

כמו שפרעה שם את הנקבות לפני הזכרים כך שם הקדוש ברוך הוא שם את השכינה לפני עם ישראל

על הפסוק בשיר השירים (א, ט) לסוסתי ברכבי פרעה, מסביר הזוהר הקדוש (ח"ב דף מ"ז רע"א), כאשר פרעה רדף אחרי עם ישראל כשיצאו ממצרים, שם את הסוסות הנקבות לפני הזכרים, כדי שהזכרים ירדפו אחרי הנקבות וירוצו מהר. אך כאשר הגיעו לים סוף, שם את הזכרים תחילה, כי הם חזקים למלחמה יותר מהנקבות. וכן הקדוש ברוך הוא עשה לעם ישראל, שם את השכינה הקדושה לפני עם ישראל, והם היו הולכים אחר עמוד האש ומקבלים אור רוחני גדול וחשק עצום באהבת השם יתברך, והיו רצים אחרי השכינה. אמנם כאשר המצרים היו קרובים וזרקו על עם ישראל חצים ואבנים, לקח את השכינה ושם אותה אחרי מחנה ישראל, כדי שתעצור את החצים וכו', ועם ישראל היו מסתכלים בשכינה כאדם המדמה את חברו ואומר זה פלוני, כך ישראל היו מסתכלים בשכינה ואומרים "זה אלי ואנוהו".

"וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (יד, י)

צעקו וה' שמע

במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דויהי פרשה ב') אמרו, שבשעה שיצאו ישראל ממצרים, היו דומים ליונה שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם נחש, התחילה צווחת וטופחת בכנפיה, כדי שישמע לה בעל השובך ויצילה. כך בישראל וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה' מיד ויושע ה'.

לזעוק ולהתפלל מקירות ליבו

והנה על הפסוק הזה פירש רש"י ז"ל, "תפשו אומנות אבותם" וכו', עד כאן. והחידושי הרי"ם זיע"א היה אומר (הובא בס' אמרי הרי"ם כאן), שהביאור בדבר הוא שעם ישראל לא ידעו להתפלל כלל, ועל כן רק "צעקו", וזה ש"תפשו אומנות אבותם", לצעוק לה', כי בקול ניכר פנימיות הבאדם, וכמו שאמרו חז"ל (גיטין כג.) טביעות עינא דקלא, ולא מחוש הדיבור. וכן בשמים ניכר בקול ישראל, הפנימיות. ובכוונה נסתם מהם עניין התפלה, כדי שישאר כח זה לדורות, שאף שלא יהיה להם כח להתפלל יושיעם השם יתברך, וכן איתא במכילתא (דרשב"י פי"ד פסוק י"ד) ה' ילחם לכם, אף כשאתם תחרישון, היינו כשלא יוכלו להתפלל כלל. עד כאן דבריו.

ידוע המעשה על הגאון רבי ישעיה ברדקי זצ"ל (מובא בבדידי הוי עובדא עמ' קפ"ג ובעלינו לשבח ח"ב עמ' תק"ד ועוד) שהיה ממייסדי הישוב האשכנזי בעיר הקודש ירושלים, בעת אשר הפליג בספינה לעלות לארץ הקודש יחד עם בנו ובתו הקטנים, נשברה הספינה באמצע הדרך, כאשר היו קרובים לארץ ישראל, וקפצו לים לשחות על פי המים, האב הגאון רבי ישעיה, לקח על כתפיו את בנו ובתו הקטנים ושט יחד עמם... תוך כדי שחייתו בים, הרגיש שכוחותיו הולכים ואוזלים, והבין שאם ימשיך לשאת את שניהם, יטבעו כולם במים אדירים, בשעה קשה זו, התבונן ובירר לעצמו את ההלכה מי עדיף, ואת מי מהם הוא מחויב להפקיר בעבור השני, והחליט שהצלת הבן קודמת להצלת הבת כמבואר בפוסקים. בטרם עשה מעשה לעזוב את בתו הטובעת, אמר לה בלב נשבר ובחרדה, הנה ביררתי את ההלכה, וכדי להציל לכל הפחות ב' נפשות, הנני מוכרח לעזוב אותך לנפשך... מששמעה הבת את דברי אביה, החלה לזעוק אבי... אבי... אין לי על מי להשען כי אם עליך, ואיך תעזבני ותשליכני למצולות ים, רחם נא עלי מבלי "לחשוב חשבונות" על אף שעל פי הדין יש לך לעשות כן... ומיררה בבכי. לשמע דבריה, נזדעזע האב עד מאד, והחל זועק אל ה' שיצילם מן המיצר, והרגיש שהוא מקבל כוחות חדשים, ובעוז ותעצומות המשיך לשחות עד שהגיעו לחוף מבטחים, כששלשתם שלמים ובריאים.

לאחר שנים רבות, כאשר הגיע זמנו של הגאון ר' ישעיה זצ"ל להפרד מן העולם, קרא לבתו ואמר לה, האם את זוכרת את היום שבו הגענו ליפו והספינה נשברה, ורק על ידי הצעקה שלך שצעקת "אבי, אבי, אל תעזבני", על ידי זה ניצלת. דעי נא בתי, שבכל עת ועניין, כשתרגישי שאת נמצאת במים עזים, או במקום צר ומצוק, אפילו שנראה לכאורה שאין שום מקום ודרך להינצל על פי דרך הטבע, או אז תצעקי "אבי, אבי, אל תעזבני", וכשצעקתך תהיה ממעמקי הלב, כמו אז, בוודאי תוושעי. כי אם אני אשר הנני רק אב בשר ודם, על ידי צעקתך נכמרו רחמי עליך ולא יכולתי לראות בצערך, והחזקתי בך וביתר מכל כוחי, על אחת כמה וכמה, אבינו שבשמים, אשר הוא מקור הרחמים, אם תצעקי אליו באמת, אז בוודאי תוושעי.

"כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (יד, יב)

שנות השיעבוד הם טוב "לנו"

בספר ילקוט חמישאי (שמות ב' עמ' 29) הביא בשם האדרת אליהו, ידוע, שאף על פי שישראל היו משועבדים במצרים ארבע מאות ושלשים שנה, מכל מקום קושי השיעבוד היה פ"ו שנים, ובזה פירשו גם את הפסוק (שמות ב, כג) ותעל שועתם אל האלהים, שהנה לפי החישוב ישראל היו בשיעבוד ארבע מאות ושלשים שנה, ואם תכפיל חמש פעמים שמונים ושש יצא ארבע מאות ושלשים. והנה מלכתחילה היו ראוים להשתעבד במשך ארבע מאות ושלשים שנה, אולם מפני שצעקו להקדוש ברוך הוא והתפללו אליו, ריחם עליהם אב הרחמים, והוריד להם ארבע חלקים מתוך הארבע מאות ושלשים, ונשארו רק שמונים ושש שנים של שיעבוד קשה. וזהו שאומר ותעל שועתם אל "האלהים", שהרי שם "אלהים" שהוא מדת הדין, עולה בגימטריא פ"ו, ומלכתחילה היו צריכים להשתעבד חמש פעמים כמנין "אלהים", וזהו "ה-אלהים" ה' פעמים "אלהים", אולם "שוועתם" עלתה על ה' פעמים אלוקים, ומשום כך ויתר להם הקדוש ברוך הוא והיה השיעבוד הקשה במשך פ"ו שנים בלבד.

ועל פי זה יבואר דברי בני ישראל כאן בפסוק, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר, היינו שאמרו ישראל למשה, לא רק הימים הרגילים שהיינו במצרים, היו יותר טובים מהיותנו כאן במדבר, אלא אפילו ה-פ"ו השנים שבהם נשתעבדנו קשה, היו יותר טובים ממותנו במדבר, וזה שאמרו כי טוב "לנו", "לנו" בגימטריא פ"ו, שהם יותר טובים מאשר מותנו במדבר. (להתעדן באהבתך).

"כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (יד, יג)

כיצד מצינו גדולי ישראל גרים במצרים

החיד"א בס' פתח עינים (יומא לח.) בעוסקו באיסור הירידה לארץ מצרים, עמד לתת טעם על מה סמכו להקל באיסור זה, ובסיום דבריו כתב: ואני שמעתי משם רבנו האר"י זצ"ל, טעם נכון על דרך האמת, כי הנה נודע דגלויות ישראל הוא לברר ניצוצי הקדושה אשר בארץ ההיא. וכאשר ישבנו בגלות מצרים, בכח קושי השיעבוד וזכות משה רבנו ואהרן הכהן ודעימייהו, ואשר מסרנו נפשנו על קידוש ה' בלקיחת קרבן פסח והמילה ושחיטת הקרבן פסח, על ידי זה נתבררו כל ניצוצי הקדושה אשר במצרים, וזהו שנאמר (לעיל יב, לו) "וינצלו את מצרים", ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות ט:) עשאוה כמצודה שאין בה דגן, או כמצולה שאין בה דגים, כשפשט דבריהם הוא שרוקנו את מצרים מהכסף, ואולם על פי הסוד נדרש, שלא נשארו ניצוצי קדושה במצרים, ולכן אסרה התורה לרדת למצרים, כי לא נשאר מה לברר.

אמנם הן בעוון, אחר שנהרג גדליה בן אחיקם, לא שמעו בדבר ה', וחזרו למצרים שבי ירושלים, וגם עוד ב' פעמים שהלכו לשם, כמו שכתוב בירושלמי ובמכילתא, נענשו על ידי זה, והדבר גרם שחזרו ונפלו ניצוצות הקדושה במצרים, בעוונם אשר מרו את דברו יתברך. ועתה ישראל בני נביאים, הולכים ודלים ניצוצי הקדושה מארץ מצרים. והרי ארץ מצרים היא כשאר הארצות, ולכן מותר לגור בה. עד כאן דבריו.

עדות מהרב כדורי שחכם יהודה פתיה קנה את מחנה שנלר וחזר בו בגלל חלום

היות ואני גר בשכונה בסמוך ממש ל"מחנה שנלר", וכיום בונים שם בניינים חדשים, ושמעתי שמצאו שם מערות קברים חצובים באבן. רציתי לספר לכם מה ששמעתי מפי המקובל האלהי מורנו ורבנו חסידא קדישא כמוה"ר יצחק כדורי זצוק"ל, שכאשר הם היו בבגדד, בא איזה מתווך, ומכר למורנו ורבנו רבי יהודה פתיה זצ"ל את כל חלקת השדה של "מחנה שנלר" הנ"ל, ומורנו ורבנו היה שמח מאד שקנה חלקה גדולה וטובה בארץ ישראל ובירושלים. אמנם לאחר מכן חכם יהודה פתיה חזר בו מן המכירה, כי אמר שחלם חלום על הקרקע הנ"ל, בו הראו לו מן השמים שמות הוי"ה עולים, ואין בהן ניצוצי קדושה, בכדי לברר אותם. ולכן אין מה לעשות בקרקע זו. כיון שכן, קנה קרקע אחרת תמורתה, והוא פלאי.

"ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (יד, יד)

מתי ילחם ומתי יחריש

אמרו רבותינו (ברכות יט:) ז"ל, כל מקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב, והיינו שאם רואה אדם שיש חילול ה' חס ושלום, או שעוברים על התורה, אפי' אם רבו שם וכדו' אין חולקין כבוד לרב וצריך להוכיח ולדבר ולא ישתוק. ומנגד איתא בגמ' חולין (פט.) אמר רבי אילעא, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר (איוב כו, ז) תולה ארץ על בלימה. ועל ידי שיסבול ולא ישיב למחרפו דבר, יזכה ליקח את חלק המצוות של חברו בגן עדן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, לעתיד בעת הדין וקבלת שכר בעולם הבא, בא אדם שהוא יודע בעצמו שמעולם לא עשה את זו המצוה, ונותנים לו שכרה, ושואל, הן מעולם הוא לא קיים מצוה זו? ומשיבים לו, על ידי שסבלת מחברך חרפתך ובזיונך, המצוה שהיתה לו, שלך היא. וכן פעמים יהיה כן בדבר עבירה, שיודע שמעולם לא עשה עבירה פלוני, ואומרים לו על ידי שביזית וחרפת את חברך, העבירה שהיתה למי שביזית ושתק, באה עליך, וכאילו אתה עברת עליה.

וא"כ זה שאומר הפסוק "ה'" היינו אם זה במקום שקשור לה' ולתורתו אני "ילחם", צריך האדם להילחם ולדבר ולהוכיח. אבל אם זה קשור ל"ואתם" דהיינו שזה הענין נוגע לאדם עצמו ולכבודו אזי "תחרישון" ישתוק האדם ויבלום פיו בשעת המריבה.

מעלת השתיקה והמנעות מדיבורים בטלים

ומעתה בינו נא זאת, עד כמה צריך האדם ליזהר שלא יפסיד את מצוותיו, וגם שלא יקבל עון ועונש על אחרים, ועל כן העיקר שיעשה עצמו כאילם, וימעט בדיבור ככל יכולתו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לד, יד) נצור לשונך מרע. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יז, כח), גם אויל מחריש חכם יחשב. ובאבות (פרק א' משנה י') אמרו, לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. וכן אמרו רז"ל בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ה) כל פטפוטיא אסירין חוץ מפטפוטי תורה, שכל מה שירבה בהם, עושה נחת רוח לבוראו, ומקבל שכר, וניצול מיצר הרע, שהתורה היא איילת אהבים, ומבטלת כל מחשבות הזרות. והטעם לכך כמו שכ' השל"ה הק' (שער האותיות אות שי"ן שתיקה אות ו' וז') וז"ל: ועל מוצא כ"ב האותיות נאמר (דברים כג, טו) 'ולא יראה ב"ך ערות דבר', ולא יהיה הדיבור לבטלה כי הוא ערוה, כי הם שתי בריתות, ברית הלשון וברית המעור מכוונות זה כנגד זו, וכמו שאין להוציא זרע לבטלה חס ושלום, כן דיבור לבטלה הוא גם כן ערוה. וזהו 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך' (קהלת ה, ה), כי הדיבור מביא לחטא הבשר שהוא זרע לבטלה, וכמבואר בזוה"ק (ח"א דף ח' ע"א) והובא בראשית חכמה בשער הקדושה (פרק י"א אות י"א, פרק י"ז אות צ"א).

וכן אמרו רבותינו ז"ל (מובא כמה פעמים בשמירת הלשון לח"ח בשם הגר"א שאמר בשם המדרש), שעל ידי שאדם חוסם פיו מלדבר דבר שאינו מוכרח וצריך לו, וגם ממעט בדבריו, יזכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולה לשער. ועל ידי מדת השתיקה, יזכה להבין את חכמת התורה, ולכל המידות הטובות. ובספר יסוד ושורש העבודה כתב אין כל דבר בעולם לטהרת נפש כמו בלימת פיו משיחה בטלה.

וכתב הרב ראשית חכמה (שער הענווה פרק ג' ופרק ו'), שכמו שאדם עושה מנעול ומפתח לביתו, כך צריך שיחסום פיו בשני שפתיו, כאילו שומר מרגליות בתוך פיו, ואל יוציא דיבוריו לבטלה, אלא בתורה ותפלה ובמילי דשמיא. ע"ש באורך.

ובפרט אדם שיש לו זמן לעסוק בתורה ומבטלה, עתיד לתת על כך דין וחשבון, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ה: וכן בילקוט שמעוני ירמיה רמז רצ"ב) שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהם, ואחד מהם, על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. וכשם ששכרה עצום ונשגב, כך עונש ביטולה חמור.

ובפרט אם הוא נער ובחור, שיכול ללמוד בהרווחה, שיסוד התורה הוא בעת בחרותו שמופנה מכל טרדה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קנב.) ינקותא כלילא דוורדא. [בחור הוא כנזר של וורד, ואילו הזקן ממשיכה הגמרא, הוא כלילא דחילפא, היינו כעשב קמשונים], שהתורה שלמד בזמן הבחרות, נשארת לו לזכרון ולא תשכח. ואם שמר עצמו לקיים התורה והמצוות בעת שהוא עדיין צעיר לימים, בימי העליה, אז כל ימיו יהיו בשלווה והשקט, ויצרו יהיה כפוי תחתיו לאוהב לו. כיון שראשית ימיו קידש אותם במצוות, והתגבר עליו והפיל מעצותיו ארצה. ויזכנו השם יתברך, שנשמור מבחר ימינו בקיום תורתו ומצוותיו כרצונו, ולאקמא שכינתא מעפרא. אמן. (ילקוט המוסר ואבני השהם, בשלח כאן עמ' ק"ד).

"ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (יד, יד)

הקב"ה שומר את עם ישראל בזכות שלא מדברים בבית הכנסת

שמעתי רמז נאה בזה הפסוק, "ה' ילחם לכם", כלומר, על כל העבירות שעוברים ישראל חס ושלום ,"ה' ילחם לכם", היינו שהוא נלחם בעבורכם, נגד שרי האומות המקטרגים עליכם בגלל העוונות שלכם, ובלבד ש"ואתם תחרישון", וזה בתנאי, שלא תדברו דיבורי חול בבית הכנסת או בלימוד, כי בעבור דבר זה, יש קטרוג גדול על ישראל, וכנגד עוון זה ה' לא יכול ללמד זכות על ישראל. כי ידוע ששרי האומות מקטרגים תמיד על ישראל, והנה על כל העבירות שמקטרגים על ישראל, השם יתברך נלחם עמהם ומלמד זכות על ישראל [וראה בסמוך (יד, טו)], חוץ מהדיבור בבית הכנסת, או בשעת לימוד, שאינו יכול ללמד זכות, מהטעם, שכשרואים שרי האומות בישראל עון גזל וגניבה או עריות וכיוצא בזה, ועומדים ומקטרגים לפניו יתברך, הוא יתברך משיבם, הלא כל אומה ואומה עושה אלפים ורבבות מעבירות אלו, ועל מקצת מישראל שעשו כן, אתם באים ומקטרגים? הלא הם בטלים במיעוט. ועוד, שהרי אתם הגורמים להם למעשים אלו, כי הם לומדים מכם. אבל כשישראל מדברים בבית הכנסת ונוהגים קלות ראש, או בשעה שלומדים מפסיקים בדיבור או בשחוק וקלות ראש, בעוונותינו הרבים נותנים יד למקטרגים לקטרג בזקיפת ראש וביד רמה, ואין יכולת בידו יתברך כביכול להשיבם ולומר להם שגם אתם עושים כן, לפי שהאומות עומדים בשתיקה ובמוסר גדול בבית תיפלתם (הובא בשם הרב חיד"א, ובס' שי למורא דף עט, ובס' קדושת בית הכנסת עמ' כ"א).

חומרת דיבור בבית הכנסת ובשעת הלימוד

ועל עוון זה כל החכמים והפוסקים הזהירו בספריהם הקדושים, גם בזוהר הקדוש החמיר בעון זה, ובכמה מקומות הוכיח על כך עד מאוד, ובפרט בפרשת תרומה (דף קל"א ע"ב) וזה לשונו: ומאן דמשתעי בבי כנישתא במילין דחול, ווי ליה דאחזי פירודא, ווי ליה דגרע מהימנותא, ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל, דאחזי דהא לית ליה אלהא ולא אשתכח תמן, ולא דחיל מניה, ואנהיג קלנא בתיקונא עילאה דלעילא. עד כאן לשונו. [תרגום, המדבר בבית הכנסת בדברי חול, אוי לו שהראה פירוד, אוי לו שגרע את האמונה, אוי לו שאין לו חלק באלהי ישראל, שהראה שאין לו אלהים ואינו נמצא שם, ואינו ירא ממנו, ונהג בקלון בתיקון העליון שלמעלה.] וכן בעוד כמה מקומות בזוהר הקדוש מצינו שהחמיר אף יותר מזה. ועל כן כל בעל נפש, יזהר מאד מאד מעון זה, ויזהר מלדבר אפילו שלא בשעת תפלה, ויוכיח לאחרים תמיד, כי זה עון פלילי בעוונות הרבים.

עוד מבואר בזוהר הקדוש שזה העון גורם להאריך את גלותנו, וכך כתוב שם (אחרי מות דף ע"ה ע"ב): תנא, על תלת מילין מתעכבין ישראל בגלותא, דעבדין קלנא בשכינתא וכו', עיין שם. [תרגום, על שלשה דברים מתעכבים ישראל בגלות, שעושים קלון בשכינה וכו'] ודברי הזוהר אמורים על שמדברים בבית הכנסת. על כן כל אחד יזהר בעצמו בדבר זה, וגם יוכיח לאחרים, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב.

"מַה תִּצְעַק אֵלָי" (יד, טו)

האבות וי"ב השבטים על ים סוף

במדרש אגדה (כאן), אברהם יצחק ויעקב באו ועמדו לפני הקדוש ברוך הוא כשנגלה על הים, שנאמר (תהלים עח, יב) נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים. וכן שנים עשר שבטים באו ועמדו אחרי המרכבה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, עבדי ונאמני עמדו מקבריהם בתחינה על בניהם שהם בצרה, ואתה מרבה בתפילה?! מה תצעק אלי?! דהיינו כבר הם עמדו בתפילה לפני ונענו, ולכך אין צורך אלא ליסוע.

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (יד, טו)

ה' מסר את איוב ביד השטן שיהיה טרוד בו ולא יקטרג על ישראל

איתא במדרש (שמות רבה פרשה כ"א סי' ז') אמר רבי חמא ב"ר חנינא, בשעה שיצאו ישראל ממצרים, עמד סמא"ל המלאך לקטרג אותן. ור' חמא בר חנינא פירשה משום אביו, משל לרועה שהיה מעביר צאנו בנהר, בא זאב להתגרות בצאן, רועה שהיה בקי מה עשה? נטל תיש גדול ומסרו לו [להלחם בזאב], אמר יהא מתגשש בזה, עד שנעבור את הנהר, ואחר כך אני מביאו. כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים, עמד (סמא"ל) המלאך לקטרג אותן, אמר לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, עד עכשיו היו אלו עובדים עבודת כוכבים ואתה קורע להם את הים?! מה עשה הקדוש ברוך הוא, מסר לו איוב, שהיה מיועצי פרעה, דכתיב בו (איוב א, ח) איש תם וישר, אמר לו הנו בידך. אמר הקדוש ברוך הוא, עד שהוא מתעסק עם איוב, ישראל עולים לים ויורדים, ואחר כך אציל את איוב. והוא שאמר איוב (איוב טז, יב) שליו הייתי ויפרפרני. אמר איוב, שליו הייתי בעולם, ויפרפרני, ואחז בערפי ויפצפצני, כדי לעשות אותי לעמו למטרה. שנאמר (המשך הפסוק שם) יקימני לו למטרה. וכתיב (איוב טז, יא) יסגירני אל אל עויל, מסרני ביד השטן. וכדי שלא יצאו ישראל רשעים בדין, לכך הרטה אותי בידו, הוי (המשך הפסוק), ועל ידי רשעים ירטני. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למשה, משה הרי מסרתי איוב לשטן, מה בידך לעשות, "דבר אל בני ישראל ויסעו". עד כאן לשונו.

ויש לרמוז זאת בפסוקנו אל בני ישראל ויסעו, ראשי תיבות "איוב", רמז ה' יתברך למשה, שמסר את איוב ביד השטן עד שיעברו ישראל.

"וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ" (יד, טז)

כיון שסירב הים להיבקע הכהו משה, כעבד המסרב לרבו

בתרגום יונתן (כאן) ובאבות דר' נתן (פל"ג ד"ה בשעה שעמדו) מבארים את הפסוק כפשטו, שמשה הכה את הים במטהו, וביתר הרחבה מבואר במדרש ויושע (באוצר המדרשים עמ' 148, וראה גם בילקוט שמעוני תהלים פרק קי"ד), שמשה הלך אל הים ואמר לו שהקדוש ברוך הוא ציוה שתבקע, והים השיב שאינו צריך להיבקע. הלך משה והשיב דברי הים אל הקדוש ברוך הוא. אמר לו הקדוש ברוך הוא, עבד המסרב ברבו מה עושין לו? אמר משה מלקין אותו במטה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אף אתה "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", מיד (להלן יד, כא) "ויט משה את ידו על הים ויבקעהו".

למי נעשה נס מעל הטבע

בעל הטורים (כאן) כתב "ובקעהו", בזכות (בראשית כב, ג) ויבקע עצי עולה, ובזכות (שמות לח, כו) בקע לגולגולת, נבקע הים. עד כאן. פירש הגאון רבי דוד יונגרייז זכר צדיק לברכה בספרו אור דוד (ריש וישלח) כי משמים עושים נס גמור שמתבטל טבע העולם, דוקא למי שמבטל טבעו ועצמותו להשם יתברך. וזו כוונת המדרש (שוחר טוב מזמור קט"ו) הים ראה וינס, ראה ארונו של יוסף. עד כאן. דהיינו קריעת ים סוף נעשתה בזכות יוסף, וזאת מפני שיוסף עמד בנסיון אשת פוטיפר, שמלבד הנסיון של כבישת היצר, היה נסיון שהיא טענה שראתה שעתידה להוליד בנים ממנו, ויוסף לא התחשב בזה כלל, ולא ויתר ללכת בדרך התורה, לכן גם הים נתגבר על טבעו ואף ה' שינה את הטבע ונתבקע הים עבורו.

וזה שאומר בעל הטורים על שני הדברים, שבזכות ויבקע עצי עולה ובזכות בקע לגולגולת, שהם שני הפכים, כי בקע לגולגולת היא מחצית השקל הרומזת על אחדות ואהבת ישראל, שמצוה זו מתקיימת על ידי כל ישראל וכל אחד מישראל נותן רק מחצית להורות שאין מצוותו שלימה והיא רק "חצי" עד שיתנו כל ישראל, ואף שמצוה זו מורה להיות באהבה לחברו, אך אהבה זו תיבטל בפני אהבת הבורא, ואפילו יהיה אכזרי על בניו כדי לעשות רצון הבורא, וכאשר נהג אברהם עם בנו בעקידה, אף שהיה איש החסד, וכיון שאברהם נהג נגד הטבע, על כן בזכותו נבקע הים.

"וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים", "וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם", "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ" (יד, יט-כא)

ע"ב שמות ובכוחם נבקע הים

אלו הפסוקים, בכל אחד יש בו שבעים ושתים אותיות, ובתוכם שבעים ושתים שמות, ובהם אתה מוצא את השם המפורש, כך: תקח את האות הראשונה מן הפסוק הראשון, ואת האות האחרונה מן הפסוק האמצעי, ואת האות הראשונה מן הפסוק האחרון. יעלו בידך, האות ו' מן ויסע, והאות ה' מסוף הפסוק האמצעי שמסתיים בתיבה "הלילה", והאות ו' מן תחילת הפסוק השלישי "ויט", והוא שם אחד מע"ב שמות.

וכן אם תקח את שאר האותיות על זה הסדר, מן הפסוקים הנזכרים יצא השם: וה"ו ול"י סי"ט על"ם וכו', כמפורש בזוהר הקדוש (פרשת בשלח ח"ב דף נ"ב ע"א). ובכח שם זה, קרע משה רבינו ע"ה את ים סוף, ונרמז הדבר בפסוק (שמות יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה, "היד הגדולה" בגימטריא ע''ב, וכן נרמז בפסוק סוס ורכבו רמה בים עזי וזמרת, וראשי תיבות בים עזי הם ע"ב, וכן עוד כמה פעמים נרמז שם ע"ב בפרשה זו.

"וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה" (יד, כ)

מדוע ביקשו מלאכי השרת לומר שירה באותה שעה

איתא במדרש (שמות רבה פרשה כ"ג סי' ז') ובדומה במסכת מגילה (י:), בקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר הקדוש ברוך הוא, מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה? וזהו שנאמר, ולא קרב זה אל זה כל הלילה. עד כאן. פירוש, המלאכים תמיד שרים לקדוש ברוך הוא, שנאמר (ישעיה ו, ג) "וקרא זה אל זה ואמר", וכאן שכתוב בפסוק ולא קרב "זה אל זה" כל הלילה, נרמזה תשובת הקדוש ברוך הוא למלאכים, שעתה לא יקרבו זה אל זה כדרכם, ולא יאמרו שירה.

ובספר חנוכת התורה (השל, בשלח סי' ע"א) הקשה, הרי המצרים טבעו לפנות בוקר בסמוך ליום, ולא בלילה, ואילו כאן במדרש משמע שטבעו בלילה? ועוד הקשה, הרי כתוב (משלי יא, י) באבוד רשעים רנה, ומדוע אם כן ריחם הקדוש ברוך הוא על המצרים? ויישב את הדברים, על פי דברי הגמרא במסכת סנהדרין (צה:), שכשבא סנחריב והקיף את ירושלים להחריבה, בא עם מאה שמונים וחמש אלף ראשי גייסות וחיילות אין מספר. ומלאך גבריאל ירד ואמר שירה, וצבא סנחריב בשומעם את השירה, מרוב העונג שהיה להם, פרחה נשמתם, ונעשו פגרים מתים.

ואם כן זו כוונת המדרש והגמרא, אמרו המלאכים לקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, מדוע צריך להטביע את המצרים בים, הרי אפשר לעשות זאת על ידי שנאמר שירה, ובשומעם זאת תפרח נשמתם. אמר להם הקדוש ברוך הוא "מעשה ידי טובעין בים", "מעשה ידי" הם הבנים שלי, עם ישראל, וכשהיו במצרים, המצריים הטביעו אותם בים, ככתיב (שמות א, כב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, "ואתם אומרים" שנהרגם ע"י "שירה", וכי לרשעים כאלו שכה הרעו מגיע להם למות על ידי שירה, הן יש לדונם במידה כנגד מידה, שכשם שהם הטביעו את בני, אף להם מגיע לטבוע בים סוף.

"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (יד, כא)

הקדמה לקריעת ים סוף

הניסים והנפלאות שנעשו בקריעת ים סוף

הנה ידוע מה שאמרו חז"ל שבשעה שעם ישראל היו מהלכים במדבר היו מוקפים בניסים, וכך אמרו (ספרי זוטא פרק י' פסוק ל"ג, ובמכילתא מס' דויהי סי' ד') שכאשר שישראל יצאו ממצרים, הקיפם הקדוש ברוך הוא בשבעה ענני כבוד שסובבו אותם מד' רוחות. ענן אחד הגן עליהם מלמעלה מגשם ומחמה. ואחד תחתיהם להגן מקוצין וברקנין ומנחשים ועקרבים המצויים במדבר. וענן אחד היה הולך לפניהם, ומיישר את ההרים והגבעות וכו'. וכן בלילה הלך לפניהם עמוד אש להאיר להם, ולא היה שום הבדל בין יום ללילה, מחמת עמוד האש שהאיר להם. וכל הדרך היו המצרים יורים חצים ובליסטראות בבני ישראל, ולא פגע בהם דבר, כי היו העננים מקבלים אותם ומגינים על בני ישראל. וכן עוד ניסים רבים היו עמהם, ועל כן עצם זה שפרעה רדף אחריהם היה דבר ניסי ולא טבעי, כי מי כסיל הרואה עם המונהג בפועל בניסים גלויים, וירצה להלחם בהם ולנסות להרע להם. קל וחומר פרעה ועמו שכבר קיבלו מכות גדולות, ובפרט מכת בכורות, עד שפרעה עצמו קם באמצע הלילה ואמר (שמות יב, לא) קומו צאו מתוך עמי. הן מטבע הדברים כיון שכה פחדו מהבורא, שלא ירדפו יותר אחרי בני ישראל. אבל הקדוש ברוך הוא שם בלבם שיגעון שירדפו אחרי בני ישראל, כדי שיבואו לים סוף ויטבעו בים.

כיצד נקרע הים

אמרו חז"ל (ילקוט מעם לועז בשלח עמ' ש"ל ממדרש שוחר טוב סי' ח"י, ש"כ), שבשעה שנכנסו ישראל לתוך הים והגיעו המים עד נחיריהם, באותה שעה עשה הקדוש ברוך הוא נס. ובתחילה קפאו המים ונתייבשו בכוחו של הקדוש ברוך הוא, על ידי רוח חזקה ויבשה. ואחר כך נבקעו המים לשני חלקים כעץ שנבקע לשנים. וזה שאמר הכתוב (שמות יד, כא) "ויבקעו המים", שנבקעו כעץ כמו (בראשית כב, ג) ויבקע עצי עולה.

כל מימות שבעולם נחלקו לי"ב חלקים אפי' שבכוסות ובבקבוקים

וידוע מה שאמרו חז"ל (שמות רבה כא, ו) שכל מימות שבעולם נבקעו באותו יום, וזה מה שאמר הכתוב (שמות יד, כא) "ויבקעו המים", ולא נאמר ויבקע הים, לומר לך, שכל מימות שבעולם נבקעו, כל הנהרות, הבורות, ואפילו מים שהיו בתוך כוס או בבקבוק, נבקעו לי"ב חלקים. וכן המים שמעל לרקיע ומים שבתהום, נבקעו לי"ב חלקים, ונכנס פחד גדול בכולם, וזה שאמר הכתוב (שמות טו, טו) אז נבהלו אלופי אדום, חיל אחז יושבי פלשת (מעם לועז שם עמ' של"א בשם המכילתא ושוחר טוב).

כל שבט עבר בשביל המיוחד לו

וכיצד נחלקו המים (שם עמ' של"ב משמות רבה ומכילתא ומפרקי דרבי אליעזר פרק מ"ב), הנה המים נחלקו לי"ב חלקים, ונעשו לי"ב שבילים גדולים ורחבים בתוך הים, כך שלכל שבט ושבט היתה דרך מיוחדת לעבור בה. וזה שאמר הכתוב (תהלים קלו, יג) לגוזר ים סוף לגזרים, הנה שלגזרים רבים נגזר. גם (שם, בשם רבנו בחיי) לא נפתח הים בבת אחת, אלא כפי מה שהיו נכנסים, כך היה נבקע ונחלק הים. וכל זה כדי שבני ישראל ישימו עיניהם ולבם לאביהם שבשמים, ויזכרו רחמיו וחסדיו.

למה הים לא נבקע לי"ג גזרים

המהר"מ אלשיך (תהלים קלו, יג) הקשה, מה הטעם שנחלק הים לי"ב גזרים, והיה די שיבקע לדרך אחת, ויעברו בו כל השבטים ביחד? ועוד, אם כבר נבקע לי"ב גזרים, למה לא נבקע לי"ג גזרים, גם עבור שבט מנשה ואפרים שנחשבים לשנים?

ותירץ, הנה ידוע (סנהדרין קג:) שמיכה היה משבט אפרים ולקח עמו פסל והיה עובר בים בין כולם, כדי שיעבדו עבודה זרה, ואם היה נחלק הים לקרע אחד, היו קטני אמנה יכולים ללכת שולל אחרי פסלו של מיכה, והיו אומרים שפסלו של מיכה קרע את הים, לכבוד עצמו ומאמיניו. ואגב כך זכו גם שאר ישראל לעבור בתוך הים. ברם עתה שנחלק הים לי"ב שבילים, הדבר מכריח, שמי שקרע את י"א השבילים במקומות שלא היה שם פסלו של מיכה, הוא גם זה שקרע את החלק שבו היה פסל מיכה, שהיה בשבט אפרים.

ואמנם מן הראוי שחלק של שבט אפרים לא יקרע, בעבור פסלו של מיכה שהיה משבטם. אלא שבזכות שבט מנשה, קרע ה' יתברך גם את חלקו של שבט אפרים, ולכן ייחד הקדוש ברוך הוא את הקרע של מנשה ואפרים לקרע אחד, כדי שבזכות שבט מנשה, יעברו גם שבט אפרים, ולכך היו י"ב שבילים ולא י"ג.

קריעת ים סוף בצורת קשת

הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות פרק ה' משנה ג') כותב, שים סוף נגזר לי"ב גזרים בצורת קשת עגולה. והיינו שבני ישראל לא עברו את הים מעבר לעבר, לרחבו, אלא עברו בצורת קשת, כלומר שמאותו צד שנכנסו לים סוף משם יצאו. כיון שכל הכוונה בבקיעת ים סוף היתה שהמצריים ירדפו אחרי בני ישראל בתוך הים, ויטבעו בו, ועל ידי כן ניצלו ישראל, ולא כדי להעבירם לארץ ישראל. וכן כתבו התוס' (ערכין טו.) עיין שם.

עד היום ניכר המקום בו נקרע ים סוף

הגאון המקובל רבי אליעזר נחמן פואה, תלמיד הרמ"ע מפאנו זצ"ל בחידושו על הגדה של פסח (על התיבות, אילו קרע לנו את הים) מביא דבר פלא, שהמקום שנקרע ים סוף לבני ישראל, עדיין הוא ניכר עד היום.

ועמנו בישיבה ישנו אחד מהלומדים דף היומי וזוהר יומי, שבא בקביעות, והוא ירא שמים גדול, ושמו רבי אברהם שבתאי הי"ו, ובעבר היה עובד באילת ליד ים סוף, והיו הולכים הוא וחבריו בשביעי של פסח לאמר שירת הים על ים סוף. וכה סיפר, שהיו רואים י"ב קרעים בים. וחקרתי אותו, אולי הוא דמיון? ואמר, אין זה דמיון, כי כזאת ממש ראינו בעינינו, ובכל שביעי של פסח בחצות לילה, רואים ממש שקריעת ים סוף נעשית בצורת חצי עיגול. עד כאן דבריו, והוא פלאי.

נעשו המים כאוהל והאדמה פסיפס והכתלים אבני ספיר

לאחר שנבקע הים, נעשו המים כמין אהל, ובני ישראל בתוכו (ילקוט מעם לועז בשלח עמ' של"ג ממכילתא והרמב"ם הנ"ל), באופן שהמים היו מלמעלה ומלמטה, וזה מה שאמר הכתוב (שמות יד, טז) ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, לא נאמר בים, אלא בתוך הים, מפני שהמים הקיפום מכל הצדדים והם בתווך.

עוד נס אירע שם שקרקעית הים נתייבשה כארץ מוצקה ויבשה. שהרי בתחילה (שם עמ' של"ד מילקוט שיר השירים ושמות רבה פכ"ד) היו הקרעים מלאים בוץ, והיו כמה רשעים מעם ישראל שהחלו להתלונן, במצרים היינו בוססים בטיט, וכאן אנו גם כן בוססים בטיט. וביקש הים להטביעם על תלונותם. ועמד משה בתפילה, וציוה הקדוש ברוך הוא ונתייבשה קרקעית הים, כאילו היתה יבשה ומוצקה מעולם. ונעשתה קרקעית הים פסיפס (ממכילתא והרמב"ם אבות פ"ה) כמו בתי מלכים המרוצפים אבני שיש. והכתלים שבין דרך לדרך היו כמו אבני ספיר, ויהלומים זכים מאוד, וכל שבט היה הולך בדרך המיוחדת לו, והיו רואים זה את זה, כי עמוד האש היה מאיר, ואורו היה משתקף באותם כתלים, והיה דומה כאילו נמצאים בתוך חדרים מלאים אורה.

זימן להם מיני אילנות ומעיינות, ולמרות הפחד לא הפילה אשה

עוד אמרו במדרש (שם עמוד של"ה משמות רבה פרשה כא סי' י) שבשעה שבני ישראל עברו את הים עם תינוקותיהם, היו התינוקות בוכים כדרכם ברצונם לאכול, באותו זמן זימן להם הקדוש ברוך הוא כל מיני אילנות טעונים פירות בתוך הים, והיתה האם מושיטה ידה וקוטפת מהעץ תפוח או רמון ונותנת לבנה, וזה שאמר הכתוב (תהלים קו, ט) ויוליכם בתהומות כמדבר, רצונו לומר, כמו שבמדבר היה להם מן המוכן בכל יום, כך בתהומות הים לא חסר להם דבר. וכן הבהמות שהיו עמם היו אוכלות ירקות שזימן להם הקדוש ברוך הוא בתוך הים. וכמו שנאמר בפסוק (יד, כט) "והמים להם חומה" דתיבת "חמה" עולה בגימטריא כמנין "גן", מפני שנעשה להם הים "גנות" ופרדסים.

כמו כן, כידוע שמי הים מלוחים ואינם ראוים לשתיה, וכשהיו בני ישראל רוצים לשתות מים, היו נוקבים בידיהם מאותם הקירות שנצבו כמו נד, והיו יוצאים להם זרמי מים מתוקים. (מספר סדר היום)

עוד כתב הרמב"ם (אבות פ"ה) שבשעה שגמרו לשתות מאותם מים שבקיר, נשארו המים תלוים ועומדים, ולא ירדו לארץ כטבעם.

ובספר צרור המור (כאן) כתב, שדרך אשה מעוברת לחשוש מהפלה כשיש רעש חזק, או כשמפחדת פחד גדול, וביציאת מצרים היו המצרים יורים חצים ובליסטראות, והיה הים סוער וגועש, ורוח חזקה מאוד היתה מרחפת כדי להעמיד את מי הים כקיר, והיה חשש גדול שמא הנשים יפילו, אבל נעשה להם נס, ושום אשה לא הפילה פרי בטנה, וכולם יצאו לאויר העולם בלי נזק, וזה שאמר הכתוב (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים ה' "ממקור ישראל".

הלכו על גבי קרח כדי שיהיה מישור לעם ישראל

וכתב בספר אמרי נועם (כאן) והנה ידוע שהים בתחילתו יבשה והוא הולך ומעמיק, וכדי שישראל לא יצטרכו לרדת ולעלות, וילכו במישור לכל אורך הדרך, מה עשה הקדוש ברוך הוא, כשנכנסו לים כשהמים אינם עמוקים כל כך, נבקעו המים והלכו לצדדים, וכשהתחיל הים להעמיק, קפאו המים במקומם בתוך הים, ונעשו כגושי קרח קפואים, והיו בני ישראל מהלכים עליהם, כדרך שמהלכים על גבי נהר שקפא, ונמצא שהכל נעשה למישור אחד גדול, ולא הוצרכו לעלות או לרדת. וזה שאמר הכתוב (שמות טו, ח) קפאו תהומות בלב ים דייקא, שרק המים שבלב ים קפאו במקומם, ואילו המים שבתחילה ובסוף, נבקעו לחלוטין והלכו לצדדים.

ומזמן שנכנסו לים עד שיצאו היה משך לילה אחד, למרות שהיה מספרם גדול מאוד, והיו בתוכם זקנים וחלושים, בכל זאת עברו כולם את הים בלילה אחד. (ממדרש שוחר טוב ושמות רבה פרק כ"ב, הובא בילקוט מעם לועז, עמ' של"ו).

והפסוק אומר (שמות טו, ח) נצבו כמו נד נוזלים. היינו שמי הים נצבו כשני הרים גדולים בגובה רב, כדי שייראו למרחוק, וראו אותם כל אומות העולם מד' רוחות. ועל ידי הרוח החזקה שנשבה בים, החזיקו המים מעמד ולא נפלו למטה, ומזה נבהלו כל המלכים, ונמוגו כל יושבי כנען. (מדרש שוחר טוב סי' קי"ד וברלב"ג).

והנה ידוע, כי הנס של קריעת ים סוף היה בליל שביעי של פסח, ובאותו הלילה נשתנה סדר עמוד הענן, כי בכל הימים היה עמוד הענן הולך לפניהם ובערב היה סר ממקומו, ובמקומו היה בא עמוד האש כדי להאיר להם. אך בלילה זה לא סר עמוד הענן לגמרי, אלא התיצב מאחריהם, והיה חוצץ בין המצרים לישראל. וכן עמוד האש לא הלך לפני בני ישראל כבכל הלילות, אלא עמד מאחריהם והאיר להם אף על פי שעמד מאחריהם, כי עמוד הענן שעמד אחרי עמוד האש, היה גורם להחזרת האור. וכך היה לבני ישראל אור גדול, ולמצרים היה חושך, כי עמוד הענן היה חוצץ בינם לבין עמוד האש. ולכך היו המצרים רודפים אחרי בני ישראל, כי חשבו שבני ישראל הולכים על שפת הים, ואיבדו את חוש השמיעה, ולא שמעו קול הים בהמון גליו, אף על פי שהיתה סערה גדולה, וזה גרם להם שיכנסו לים. וכשהאיר הבוקר, שלח הקדוש ברוך הוא את עמוד האש והאיר לעולם, וראו המצרים את עצמם בתוך הים, וחשכו עיניהם. (ובילקוט מעם לועז ריש עמ' של"ח כתב כן ביתר ביאור).

הקרקע השתנתה לטיט רותח ולקפאון, וכל מצרי קיבל עונש אחר לפי חטאיו

וכבר כתבנו למעלה, שכיון שנכנסו ישראל לים, נתייבשה קרקעית הים, כדי שלא יצטרכו לילך בבוץ, וכשנכנסו המצרים לים ירד עמוד הענן לים, והפך את המצולה לטיט עבה, וטבעו המצרים בטיט. וזה היה כנגד מה שכפו על ישראל לעבוד בחומר בטיט ובלבנים (ממכילתא מסכתא דשירה ד' ותנחומא). ועמוד האש ירד והרתיח את הטיט, עד שפרסות הסוסים נשמטו מרגליהם מחום הטיט (מדרש תנחומא). והמצריים גם כן נכוו מחום הטיט. (שם עמ' של"ט ממכילתא והרמב"ם אבות פ"ה) ואף על פי שכתבנו שהמצולה נעשתה לטיט, מכל מקום כשנפלו המצרים, נעשית הקרקע מוצקה ושברה ראשיהם.

וכן המים שנערמו למעלה מימינם ושמאלם, נתקשו וקפאו והיו נופלים על ראשיהם ומשברים אותם. וזה שאמר הכתוב (תהלים עד, יג) שברת ראשי תנינים על המים, היינו שהמים הקפואים שברו את ראשי המצרים. והמצרים נחלקו לג' כתות הרשעים הגמורים, צפו כמו קש, והמים טלטלו אותם מלמטה למעלה, והבינונים, ירדו במצולות כמו אבן, והפחות רשעים, צללו כעופרת במים ולא סבלו הרבה. (שם ממילי דאבות ובמכילתא מסכתא דשירה ה')

מן השמים הומטרו אבנים וגחלי אש, והרוח שהקפיאה את המים המיסה אותם בבת אחת להטביעם

עוד אמרו שמן השמים הומטרו על המצרים אבנים וגחלים של אש וברד, כנגד מה שהמטירו המצרים על ישראל חצים וחניתות ובליסטראות. וקולו של הים היה חזק כל כך בשעה שנבקע, עד שנשמע מסוף העולם ועד סופו בגלל הסערה הגדולה, וזה מה שאמר הכתוב (שמות טו, יד) חיל אחז יושבי פלשת. (ממדרש מכילתא, ומדרש חזית עה"פ לסוסתי וברא"ם)

והנה כתבו הראשונים (רבנו בחיי רלב"ג וראב"ע) שהרוח שנשבה בים סוף, עשתה שתי פעולות הפוכות, מצד אחד העמידה הרוח את המים כמו נד, כדי שישראל יעברו בתוך הים, וכשעבר חלק מסוים מעם ישראל ועדיין לא יצאו כולם מהים, כבר נכנסו המצרים בתוכו, ואותה רוח שהקפיאה את המים ויבשה אותם, נהפכה לרוח חמה שהפשירה את המים, כדי שהמים ישובו ויטביעו את המצרים. נמצא שלגבי ישראל הרוח ציננה והקפיאה את המים, ולגבי המצרים המיסה הרוח את המים, והטביעה את המצרים. זאת ועוד כתב בס' צידה לדרך (שם) לא נמסו המים מעט מעט כדרכם, אלא בבת אחת, ולא יכל אף מצרי להנצל מטביעה, ומי שרצה לברוח ולהנצל, היו המים נסים לקראתו ורודפים אחריו וסוחבים אותו לתוך הים להטביעו.

בנ"י הורמו באויר עד שיצאו ליבשה, וי"א שחלק מהים עמד וחלק נשפך על המצרים

ונחלקו (בשמות רבה פכ"ב ושוחר טוב סי' ת"י) רבי יוחנן וריש לקיש כיצד ניצולו בני ישראל, שלדעת ריש לקיש בתחילה נסוגו המים, ובשעה שכל המצרים ובני ישראל היו בתוך הים, חזרו המים לאיתנם וסגרו את הים מד' רוחותיו, ונשארו כולם באמצע. וסיבב הקדוש ברוך הוא שבני ישראל הורמו והיו תלוים באויר ומרחפים עד שיצאו ליבשה, וזה שאמר הכתוב (שמואל ב, כב, יז) ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים. ורבי יוחנן אומר, כי רק אחרי שיצא הישראלי האחרון מן הים, ואחרי שנכנס המצרי האחרון לתוך הים, חזרו המים לאיתנם וטיבעו את המצרים. ויש אומרים (לב אהרן דף ע"ט) שהנס היה באופן אחר, שבשעה שהמצרים ובני ישראל היו בתוך הים, המים שלצד המצרים חזרו והטביעום, והמים שהיו לצד ישראל, נשארו תלוים ועומדים בגובה, וזה נס גדול עד מאוד, שחלק מהים היה כמו נד וחלק נוזלי.

ה' ניער את המצרים כעירבוב קדירה

עוד אמרו במדרש (מדרש חזית עה"פ לסוסתי, והובא בילקוט מעם לועז, בשלח עמ' שמ"ב), נאמר (שמות יד, כז) וינער ה' את מצרים בתוך הים, כאדם המנער ומערבב קדירה, שאת שנמצא למעלה יורד למטה, וההיפך, כן היו המים מטילים את המצרי וסוסו למעלה באויר, והיו נהפכים הסוס למעלה ורוכבו למטה, וכך נפלו לים. והיו הסוסים קשורים ודבוקים לרוכב, והמים היו מטילים את המצרים עם הסוסים למעלה ולמטה כמה פעמים. ורצה המלאך גבריאל להטביעם בתחילת הלילה, אמר לו הקדוש ברוך הוא המתן עד אור הבוקר, בזכות אברהם שהשכים בבוקר. והיו שם שני מכשפים גדולים ממצרים, יוחני וממרא, ובכשפיהם תלו את עצמם באויר, אמר הקדוש ברוך הוא למיכאל, עשה בהם דין, מיד אחזם בשערות ראשם והשליכם לתהומות. (ילקוט ותנחומא ומכילתא מסכתא דשירה ב')

עוד אמרו במדרש (תנחומא כאן, ילקוט מעם לועז, עמ' שמ"ג) נאמר (שמות טו, ה) תהומות יכסימו, היינו שעלה תהום שלמטה עד תהום שלמעלה, ונתחברו המים של שני התהומות, ושטפו את המצרים ופיצצו את בשרם. כמו שיראה הרואה במקומות שנלחמים שני זרמי מים בים, שהוא מקום סכנה גדולה. וכן אמרו (מדרש תנחומא ומילי דאבות) ששטף המים היה חזק כל כך, עד שהטיל אותם עד השמים והורידם לתהומות. וישנם (המהר"ם אלשיך) שלשה מקומות בים, האחד אינו עמוק כל כך, ונקרא "ים סוף", והשני נקרא "מצולות" שהוא בעומק, והשלישי נקרא "תהומות" והוא העמוק מכולם. רצה הקדוש ברוך הוא להענישם ולהתישם, ולכן אחר שטבעו בים, הורידם למצולות, ומשם לתהומות, ונפתח התהום ובלע את רובם, וזה שאמר הכתוב (שמות טו, יב) תבלעמו ארץ.

כל ארץ מצרים התרוממה ונענשו בה אנשיה

ואמרו במדרש (שמות רבה, ויפ"ת דף קי"ח) שהקדוש ברוך הוא ציוה שארץ מצרים תתרומם כלפי מעלה, כדי שהמצרים שנשארו במצרים, יראו במפלת מצרים. גם המצרים במצרים נענשו בדומה לאלו שבים, שיצא הים מגבולו והגיע עד מצרים, כדי להטביע את בני ביתם של המצרים שהיו שם. (כן מובא בפיוט לפסח).

גופות המצרים נפלטו חיים ליד ישראל, ונקמו בהם בהיותם חיים

ובגמרא (פסחים קיח:, ערכין טו.) אמרו שהיו בישראל מחוסרי אמנה שהיו אומרים מה תועלת בקריעת ים סוף, כשם שאנו יצאנו מהים, כך יצאו המצרים מצד שני. אמר הקדוש ברוך הוא לשרו של ים, פלוט גופות המצרים ליבשה. אמר לפניו, רבונו של עולם עבד שניתנה לו מתנה על ידי רבו [היינו שהים קיבל במתנה מה' את גופותיהם של המצרים] לוקחה בחזרה? אמר לו הקדוש ברוך הוא לשרו של ים, פעם אחרת אתן לך, וזה יהיה במלחמת סיסרא. אמר השר, כלום עבד תובע מרבו, וכיצד אתבע ממך בעתיד? אמר לו הקדוש ברוך הוא, נהר קישון יהיה ערב, ומידו תקבל, בלי לתבוע ממני, מיד פלט הים את גופותיהם של המצרים ליבשה, וזה שאמר הכתוב (שמות יד, ל) וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, היינו שראו גופותיהם נפלטים לשפת הים.

אמנם במדרש איתא, דבשעה שנפלטו המצרים ליבשה, לא היו מתים לגמרי אלא היו מעולפים, והיתה בהם קצת רוח. ולמרות שאין דרך הים לפלוט חיים, מכל מקום סיבב הקדוש ברוך הוא שלא ימותו לגמרי, כדי שיראו המצרים שכל בני ישראל ניצלו מן הים. והמצרים לא יכלו לזוז ממקומם, ולכן יכלו בני ישראל לנקום מהמצרים.

עוד אמרו חז"ל (ילקוט כאן ושוחר טוב סי' כ"ב) שכל אחד מבני ישראל לקח כלבו, והיה הולך למצרי ואומר לכלבו, לך אכול את היד הזאת שהיכתה אותי, אכול את המעיים האלו ואת הלב האכזר הזה שלא רחמו עלי... וכל זה עבור שהנוגשים היו מכים את שוטרי בני ישראל על לבנה אחת שהיתה חסירה ממכסת הלבנים. ולכן בא היהודי שמכיר את נוגשו, כשהוא עדיין חי, ונפרע ממנו.

והנה במדרש (פרקי דר"א פמ"ב) אמרו שהיה ישראל אומר לחברו, הנה פלוני שהיה רודה בך, והנה פלוני שהיה רודה בי, ולקחו את השוט והיו מכים את הנוגשים על פניהם, וכך נקמו בני ישראל מהמצרים. וגם ראו את שרו של מצרים מת על שפת הים, כמו שכתוב (שמות יד, ל) וירא ישראל את מצרים "מת" על שפת הים, נאמר "מת" בלשון יחיד היינו שרו של מצרים. (מהר"ם אלשיך)

גם מאומות העולם באו נגד ישראל והים הבדילם וטבעו רק המצרים

ובזוה"ק (עי' זוה"ק בשלח דף מ"ז ע"ב) אמרו שפרעה הרשע לקח גם מאומות העולם לרדוף אחרי ישראל, וכולם נכנסו לתוך הים עם המצרים, ואף על פי כן כשהמים חזרו על המצרים, לא נגעו בשאר אומות לרעה רק במצרים. וזה שאמר הכתוב (שמות יד, כח) לא נשאר "בהם" עד אחד, "בהם" דווקא לא נשאר, דהיינו במצרים, אבל לשאר אומות לא הגיע נזק. וזה נס גדול שמי הים הכירו מי מצרי, ומי משאר אומות, ולא נגעו בו לרעה.

פרעה עשה תשובה בתוך הים ולכן ניצל

והנה פרעה ניצל מן הנחשול הזה ויצא בחיים, ואף שהלך בראש צבאו, ואם כן הים פגע בו בראשונה, מכל מקום יצא חי. וזאת עשה ה' כדי שיוכל לספר גדולת השם יתברך, ויהיה בכך מעלה יתרה, שזה שרדה בבני ישראל ומרד בהשם יתברך כמה וכמה פעמים, עכשיו יבוא בעצמו ויעיד, ה' אחד ושמו אחד. ועוד זכה לכך היות ועשה תשובה בתוך הים שאמר (שמות טו, יא), מי כמכה באלים ה', ואמר כן כנגד מה שאמר (שמות ה, ב), מי ה' אשר אשמע בקולו, ובאותה תיבה ["מי"] שמרד, בה עשה תשובה, ולכן ניצל. ופרעה לא חזר למצרים כדי שלא יתבייש מהנשארים שם, והלך לנינוה כדי להחזירם בתשובה (סדר היום). וידוע (סנהדרין קג: ילקוט שמעוני רמז תקע"ח ד"ה ועבר, שמות רבה ביפ"ת דף קכ"ז, ומדרש רבה כי תשא) שמיכה הרשע עשה עבודה זרה שנקראת פסל מיכה, והביאו עמו ממצרים, ובתוך הים, היה עובר מאחד לאחד, ומסית אותם שיעבדו עבודה זרה, והיו ששמעו לו, ועבדו עבודה זרה, ובכל זאת שינה הים טבעו ונחלק לשנים. וחידש בעל המעם לועז שלכן אמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיח.) קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ולכאורה מה הקשר בין האחד לשני? אלא לומר לך, כשם שבקריעת הים לא היו ראוים לנס, מחמת שעבדו עבודה זרה, כן אם יסמוך האדם על זכויותיו באמת אינו ראוי לפרנסה, אלא רק ברחמיו וברוב חסדיו שהוא זן ומפרנס לכל יזכהו ה' יתברך לפרנסה טובה.

הכרזת המלאך גבריאל

ובא המלאך גבריאל והיה הולך בין מים למים, ומכריז למים שמימינם ואומר, הזהרו בבני ישראל שעתידין לקבל את התורה מימינו של הקדוש ברוך הוא. ולמים שמשמאלם היה אומר, הזהרו באלו שעתידין להניח תפילין בזרועם השמאלית. ולמים שלפניהם היה אומר, הזהרו באלו שעתידין למול עצמם. ולמים שלאחוריהם היה אומר, הזהרו באלו שעתידין להניח תפילין של ראש, שיש בו לאחוריו קשר של תפילין. וכן ציצית שיש בו שתים לפניו, ושתים לאחריו. (ילקוט ראובני)

עד כמה נתעשרו ישראל

אמרו חז"ל במדרש, ובני ישראל הגיעו לים סוף כשהם עשירים ביותר עם רכוש גדול, כי ידוע שבמכת דם הרויחו הרבה כסף, וגם בזמן יציאתם ממצרים, לקחו הרבה כסף וזהב אבנים טובות ומרגליות, והממעיט אסף מטען של תשעים חמורים, טעונים כסף וזהב. ולכן אמר להם הקדוש ברוך הוא שיחנו לפני פי החירות, משום ששם היו שמורים כל האוצרות שאסף יוסף בהיותו שליט במצרים בשבע שני הרעב, והיה זה סכום גדול שאי אפשר לתארו, ובני ישראל לקחו מהמקום הזה את כל הרכוש, ונתקיים בהם (בראשית טו, יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ועם כל הרכוש הזה נכנסו לתוך הים, ולא איבדו אפילו פרוטה אחת, וזה נס גדול נוסף.

ומלבד זאת אמרו חז"ל (מכילתא, כאן), שלח להם הקדוש ברוך הוא עושר גדול מאוד מצד אחר, והוא שבשעה שיצאו מהים, גזר על שרו של ים שיפלוט את המצרים יחד עם רוכבהם, שהיו מלאים כסף וזהב אבנים טובות ומרגליות, וכתב רבנו אליהו מזרחי (כאן) שבשעה שישראל יצאו ממצרים לקחו כלי כסף וזהב רק מהמון העם, אבל מהמלכות ומאוצרות מצרים, לא לקחו דבר. אמנםם בשעה שרדף פרעה אחרי בני ישראל, קישט את כל הסוסים באבנים טובות ומרגליות, ולא היה סוס שלא היה טעון עשרה רבוא זהב, ומילא את הרכב בכסף וזהב והרבה כרכרות בלי מספר, וכל זה כדי לתת חשק למצרים שירדפו אחרי בני ישראל, ואת כל העושר הזה פלט הים, וזרקו לפני בני ישראל. וגם אותם המצרים שנקברו בתהומות, פלט אותם הים, כדי שבני ישראל יקחו את כספם שבתוך רכבם וסוסיהם, ועושר זה הוא פי כמה וכמה ממה שלקחו בצאתם ממצרים.

מריבת שר הים והיבשה

עוד אמרו במדרש (מעם לועז שם עמ' שמ"ז בשם המכילתא ומדרש שוחר טוב סי' כ"ב) שהיה ריב גדול בין שרו של ים לשר של יבשה, ששרו של ים אמר ליבשה, קחי בניך ששייכים לך. ושר הארץ חזר והטילם לים, שאמר לו קח מתיך, כי על ידך מתו. וזאת מפני שפחדה הארץ לקחתה, כדי שלא תיתבע לדין, כפי שקילל הקדוש ברוך הוא את האדמה כשבלעה את דמי הבל. וכך היו נזרקים ומטלטלים מהים ליבשה ומהיבשה לים, עד שנשבע הקדוש ברוך הוא לארץ שלא תתבע על כך, ופתחה הארץ את פיה ובלעה את כולם כאחד. וזה שאמר הכתוב (שמות טו, יב) נטית ימינך תבלעמו ארץ, וימינו של הקדוש ברוך הוא היא שבועה, כמו שכתוב (ישעיה סב, ח) נשבע ה' בימינו. והסיבה שזכו המצרים לקבורה, היא בגלל הכבוד שעשו ליעקב אבינו ע"ה בשעה שמת, שעלו כל זקני ארץ מצרים לקבור את יעקב. (פרקי דרבי אליעזר)

נעשתה תחית המתים

עוד אמרו בשם הזוה"ק (ח"ב דף נ"ג ע"ב) שבאותו יום שנקרע הים, נעשתה תחית המתים, שהחיה הקדוש ברוך הוא את יעקב אבינו ע"ה ואמר לו, קום ראה איך בניך יוצאים ממצרים, והביאו על שפת הים, וראה במו עיניו את כל הנסים שנעשו לישראל. וזה שאמר (תולדות יצחק) הכתוב (שמות יד, ל) וירא "ישראל" את מצרים מת על שפת הים, "ישראל" היינו יעקב אבינו, שנקרא ישראל. וכ"כ במדרש מעם לועז (שם עמ' שמ"ח).

ויש אומרים (מדרש אגדה בשלח יד, טו וילקוט ראובני ומגלה עמוקות) כי את כל שלושת אבות העולם עורר הקדוש ברוך הוא והעמידם על שפת הים. וראו את כל הנסים. ולכך נאמר (שמות טו, א) כי גאה גאה, ראשי תיבות "גאה" ג' אבות העולם. וכן כל הי"ב שבטים קמו לתחיה, וראו את כל הנסים שנעשו לישראל.

זכו למעלת הנבואה ואמרו שירה

עוד איתא בירושלמי (פ"ה דסוטה), שבני ישראל זכו למעלת הנבואה, ואמרו שירה עם משה רבנו אות באות תיבה תיבה, ואפילו התינוקות הגיעו לאותה מעלת נבואה. וכתוב בזוהר הקדוש (ח"ב דף ס"ד ע"ב) שהופיע הקדוש ברוך הוא עם פמליא של מעלה, כדי שבני ישראל יראו אותו בעיניהם ויכירו אותו. והגיעו לדרגה שלא הגיעו אליהו ויחזקאל הנביא, וראיה לכך היא השירה, כי כיצד יכלו לומר את השירה יחד בבת אחת, בלי שום שינוי באותיות ובמלים. וכולם אמרו שירה כאילו יצאה מפה אחד, למרות שהיו שם כמה רבי רבבות, וכל זה מראה על הנבואה ורוח הקודש ששרתה עליהם. וכ"כ בס' ילקוט מעם לועז (עמ' שמט).

התינוקות אמרו שירה וגילו מי זנם תחת התפוח

והנה הנס האחרון הגדול מכולם הוא מה שכתוב בגמ' (סוטה ל:) ת"ר דרש רבי יוסי הגלילי, בשעה שעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו, ותינוק יונק משדי אמו כיון שראו את השכינה, עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו זה אלי ואנוהו שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. והיה גם כן חידוש גדול שגם עוברים שבמעי אמם אמרו שירה, והואר העולם כל כך, שבטן אמם היתה דומה לחדר מואר וגדול ויפה כמו ראי, וראו את כל הנעשה ואמרו שירה. ורבי לוי אמר, שהעוברים יצאו ממעי אמם, ואמרו שירה עם כולם, ושוב חזרו למעי אמם. (ילקוט תהלים סי' תש"מ)

ואמר רבי מאיר מנין שאפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה, שנאמר (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים, ה' "ממקור" ישראל, רצונו לומר, אפילו העוברים שבמעי אמם, ברכו את השם יתברך ואמרו שירה.

ועוד איתא בגמ' (סוטה יא:), כידוע שבנות ישראל היו יולדות תחת עץ התפוח. ומפחד המצרים היו משאירות את בניהם בשדה והולכות לביתם. והקדוש ברוך הוא היה מזמין להם שתי אבנים של דבש וחלב עם שמן, ובהם היו סכין עצמם, ואוכלים ושותים והיו מטופחים מאוד. וכשהרגישו המצרים רצו להרגם, ונעשה נס ונבלעו באדמה. ואחר כך צצו ועלו וגדלו כעשבי השדה, והלכו לביתם. והיו שואלים אותם הוריהם, מי גידל אתכם, ומי האכיל אתכם. ולא ידעו הבנים לענות דבר, כי לא הכירו מי הם המלאכים. אמנם עתה כשיצאו מן הים, וראו את הקדוש ברוך הוא ואת המלאכים, היו מראים באצבעותיהם כלפי הקדוש ברוך הוא, שהוא שזן אותם במצרים, ואמרו (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו. כלומר, זה אלי שעשה לנו במצרים נסים ונפלאות שהאכילנו והשקנו בשעה שהנחתם אותנו בשדה, והוא זן ופרנס אותנו.

למען רבות מופתי בארץ מצרים

ולכאורה יש להבין מדוע עשה ה' יתברך כל כך הרבה ניסים ופלאי פלאות ומופתים בארץ מצרים בעשרת המכות, ומחוצה לה בשעת קריעת ים סוף. אלא מבאר הילקוט מעם לועז (בשלח עמ' שכ"ד) דהנה הכתוב אומר (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, היינו שלעתיד לבוא כשיגאל אותנו הקדוש ברוך הוא מגלות החל הזה, אותם הנסים שנעשו במצרים, יעשה לנו אותם הקדוש ברוך הוא, ולכן הקשה הקדוש ברוך הוא את לב פרעה, והפלה את מכותיו במצרים ובים, כדי לעשות לנו לעתיד את כל הנסים האלה, שיכה באומות העולם, וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

וכמו שאמר הכתוב (שמות טו, יז) מקדש ה' כוננו ידיך, רצונו לומר, שבית ראשון ושני שנבנו על ידי האדם נחרבו, מה שאין כן הבית שלישי שאנו מצפין לו, ירד מהשמים בנוי ומשוכלל, מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא, ולכן הוא יקום לעד, כנאמר (שמות טו, יז) מקדש ה' כוננו ידיך.

ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שנזכה בקרוב לגאולה שלימה, ולבנין בית המקדש בנוי על מכונו, וכימי צאתך מארץ מצרים הראנו נפלאות. אמן.

"וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו" (יד, כה)

הסיר את "האופנים" העליונים

כתב הגאון ר' יוסף גיקאטליה בספר שערי צדק (דף טז ע"א ד"ה ודע והאמן), כי סוד ויסר את "אפן" מרכבותיו, הם "האופנים" של הכוחות העליונים של מצרים, וכשנשתברו כוחותיהם העליונים, נשתברו כוחות המצרים למטה.

"דימתיך רעיתי" פי' בקשתי ממך להיות בדממה

נאמר בשיר השירים (א, ט) לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, בפשטות מבינים, ש"דמיתיך" הוא מלשון דמיון, כלומר הקדוש ברוך הוא מודיע לכנסת ישראל, שכביכול דימה אותה לסוסה ברכבי פרעה. ברם דמיון זה לסוסה, צריך ביאור מהו.

אכן רש"י (שם) מפרש דמיתיך רעיתי, השתקתיך מצעקתך, שנאמר (שמות יד, יד) ואתם תחרישון. כלומר, "דמיתיך" אינו מלשון דמיון, אלא מלשון דממה, שקט. והיינו שהקדוש ברוך הוא מזכיר כאן לעם ישראל, את החסד הגדול שעשה עמהם בעת שעמדו על ים סוף, וכביכול אומר להם, זוכרים אתם את הסוסים של פרעה אשר רדפו אחריכם, אז נאמר לכם על ידי משה רבנו (שמות יד, יד) ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, וזהו "דמיתיך רעיתי", שבקשתי ממך להיות בשקט, כדי להחיש גאולתך.

דממה נוספת מוצאים אנו בשירה, כמו שנאמר (שמות טו, טז) בגדל זרועך "ידמו" כאבן. גם כאן ישנם שני פירושים, האחד שהם היו דומים לאבן, כמו שנפילת האבן נעשית במהירות, כך גם היו מהמצרים שטבעו בים סוף מהר וכמו שאמרו במכילתא (מס' דשירה סי' ה'). והפירוש השני, שהיו בשקט כמו אבן דוממת, וזאת משום "בגדל זרועך". וכמו שתירגם התרגום (וכ"כ הרלב"ג ועוד).

דימתיך רעיתי - מלשון דמיון

אמנם בשפת אמת (ויקרא פסח תרל"ט ד"ה אמר אויב, ותרמ"ג ד"ה בענין קי"ס) פירש מלשון דמיון, שהנה בשירת הים כלל ישראל שרו על כך שפרעה התאווה לחלק את שלל עם ישראל להורגם, וכמו שנאמר (טו, ט) אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי וכו'. ולכאורה מנין ידעו כלל ישראל מה היו מחשבותיו של פרעה? אלא שידעו עם ישראל ברוח הקודש, שהנהגת הקדוש ברוך הוא עמהם היתה כאן במדה כנגד מדה, ואם הקדוש ברוך הוא נתן להם את השלל של המצרים, סימן שהאויב אמר "ארדף אשיג אחלק שלל", ואם הקדוש ברוך הוא הטביע אותם בים סוף, סימן שהם אמרו אריק חרבי. ממילא מובן הפסוק, לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, "דמיתיך" הוא מלשון דמיון, שזכו לקבל בדמיון, מה שבקשו פרעה וחילו לעשות להם. ועי' עוד מש"כ בזוה"ק המובא בתחילת הפרשה.

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם" (יד, לא)

מסירות נפש למדו מבתיה

שמעתי פירוש נפלא על פסוק זה, שהנה שנינו במדרש (ילקוט שמעוני רמז רל"ד ד"ה ויבואו) ובסוטה (לז.) שנחשון בן עמינדב קפץ תחילה לים ואחריו קפצו כל השבטים. ולכאורה הוא פלא, כיצד ידעו שאם אדם מוסר נפש, הקדוש ברוך הוא עושה איתו נס? ואין מקום לומר, שפשוט מסרו נפש למות. שהרי נחשון אמר לקדוש ברוך הוא "הגיעו מים עד נפש", דהיינו שביקש שהקדוש ברוך הוא יציל אותו כיון שמסר נפשו, ואם כן מהיכן למדו זאת?

ונראה לומר, שמכיוון שבשעה שבתיה בת פרעה ראתה את משה בתיבה על הסוף נאמר בה (שמות ב, ה) ותשלח את אמתה, ופירשו חז"ל (מגילה טו: ובסוטה יב:) שנשתרבבה ידה 60 אמה. והיינו שכיון שהיא עשתה מה שביכולתה, הקדוש ברוך הוא המשיך וגמר את הדבר. וכיון שכל ישראל ידעו מנס זה, משם למדו שכשאדם מוסר נפש על דבר מצוה לכבוד הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא מסייעו. וזהו פירוש הפסוק "וירא ישראל", היינו שישראל ראו, שהמוסר נפש ה' יגמור בעדו להצילו ולהצליחו, בראותם את "היד הגדולה", של בתיה בת פרעה "אשר עשה ה' במצרים".

ע"י היד הגדולה זכינו לצאת ממצרים ע"י משה

לאור האמור יש ליישב גם קושיא נוספת בפסוקנו, מדוע נאמר "היד הגדולה אשר עשה השם במצרים", הן אז ראו ישראל את הניסים על הים, ועל כן היה צריך לומר, היד הגדולה שעשה ה' על הים, ולא במצרים?

אולם הביאור הוא כאמור, ש"היד הגדולה" הנזכרת כאן, היא נס ידה של בתיה בת פרעה שגדלה ונתארכה, ונס זה באמת היה במצרים. והיינו שעתה הבינו את הנס הגדול שנעשה עם בת פרעה שנתארכה ידה והוציאה את משה רבנו מן היאור, כי על ידי הצלה זו שהיתה על ידי "היד הגדולה", זכינו לצאת ממצרים על ידי משה, ועל ידו נעשו כל הניסים והנפלאות.

מדוע הטור בחר לפתוח את ספרו בהוי עז כנמר וכו'

ומעתה מובן גם מדוע הטור פתח את ספרו (אורח חיים סימן א') במאמר "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר" וכו'. משום שאדם שרוצה ללמוד את כל ד' חלקי הטור, בודאי שצריך למסור נפשו לכך, ולהיות "עז כנמר" וכו'. וזו כוונת הטור [בדרך דרש] "יהודה", דהיינו נחשון בן עמינדב שהיה משבט יהודה, "בן תימא", הוא תמוה, איך נכנס לים עד שהגיעו מים לאפו? והתירוץ לכך הוא משום, "הוי עז כנמר'' שהיה לו עזות דקדושה ומסר נפשו וכו'. וכך כל אדם צריך שימסור נפש על עבודת השם.

"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר" (טו, א)

שירת הים בשמחה, והאומרה בשמחה מוחלין לו עוונותיו

כתב המשנה ברורה (סימן נ"א ס"ק י"ז) בשם הזוהר הקדוש (בשלח דף נ"ד ע"ב), יאמר שירת הים בשמחה וידמה בדעתו כאילו באותו יום עבר, והאומר השירה בכוונה ובשמחה, מוחלים לו עוונותיו. ודבר זה חידוש גדול, כי הרי ידוע לנו שמחילת עוונות צריכה תשובה, תענית וצום וכמו שאמרו, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, אבל אמירת שירת הים בשמחה שכה גדול כוחה למחול כל עוונותיו זה לא שמענו ומה הסברא בכך?

וראיתי שהביאו בשם ספר חסידים, משל לשר גדול שיצא לטייל ולצוד צייד, תוך כדי עיסוקו בצייד ביער, נעקץ ע"י יתוש. ברגעים הראשונים הכאב היה קל, אך כשחזר לביתו העקיצה החל להתנפח, ניסו בני ביתו של השר כל מיני תרופות ומשחות וזה לא עזר, המקום המשיך להתנפח עד שבמשך מספר ימים כל הגוף היה נפוח,הביאו בני הבית כמה וכמה מיני רופאים שינסו לעזור לשר ולהצילו, אך כל מה שנתנו לו לא הועיל והם לא מצאו תרופה למחלתו עד שהגיע למצב אנוש.

לבית השר היה רגיל לבוא איכר להביא ירקות טריים מהשדה ישר לביתו, והנה כשבא הוא כהרגלו, ראה את בני הבית עצובים ומתוחים ומתרוצצים לחפש רופאים אולי ניתן יהיה לעזור ולהציל את השר, שאל את בני ביתו של השר מה קרה, סיפרו לו את כל המעשה בעקיצת היתוש ושכרגע השר שוכב חולה במצב קשה מאד, חיש מהר עזב את הירקות ורץ לשדה להביא משם איזה עשב, ביקש רשות להכנס לחדר שהחולה שוכב שם הניח את העשב על מקום העקיצה וראה זה פלא אחרי זמן קצר חלה הטבה כללית במצב השר ולאט לאט שב לאיתנו עד שהבריא לגמרי בזכות העשב שהביא האיכר.

ברפואת הגוף, מיטב הרופאים לא יכלו לעזור בדרך הטבע ודוקא האיכר שאינו יודע ולא מבין במחלה זו הצליח כי חוץ מהדרך הטבעית יש בעולם גם דרך סגולית הפועלת בלא שנוכל להבין את דרך פעולתה. וכך צריך לדעת בענין שירת הים בשמחה היא סגולה שהעושה אותה נמחלים עוונותיו אפשר לפעול באמירת שירת הים בכוונה ובשמחה ולהגיע עד גבהי שמים להשפיע ממרומים שפע טובה וברכה מחילה סליחה וכפרה.

בענין זה מסופר על הגאון הקדוש ר' שמלקא מניקלשבורג זצ"ל, שהיה רגיל ללמוד בהתמדה עד כלות הנפש, והיה מתמוטט בעל כרחו לשעה, ומתעורר ושוב לומד וכך חוזר חלילה. רעייתו ותלמידיו שפחדו על בריאותו עד מאוד, קראו לחברו ר' אלימלך מליזענסק שיושיעם. כאשר ראה ר' שמלקא את ר' אלימלך, שמח לקראתו ועשה לו כבוד גדול, ערכו שולחן יפה לר' אלימלך, והרב אכל עמו כי כן צריך ודיברו דברי תורה. השעה היתה מאוחרת והציעו את המטה לפני ר' אלימלך, אז אמר, אני לא אשן רק אם הרב ישן. ולכבודו של ר' אלימלך הלך גם ר' שמלקא לישן. והנה בבוקר בקומו עם כוחות רעננים ועם מוחין חדשים, על כן התפלל בחשק גדול ובהתעוררות עצומה, ואמר את שירת הים בניגון ובחשק גדול ובקולות, עד שכל הקהל חשב שהם עומדים על שפת הים ועוברים את הים, והיו מרימים את בגדיהם שלא ירטבו.

"נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים" (טו, ח)

מעשה עם הגאון מוילנא והאבן שבקעה מים

איש מעובדי המוזיאון הרוסי לא ידע את פשרה של האבן הקטנה המונחת בכספת המוזיאון כשהיא שמורה ומוגנת היטב. ידוע ידעו היטב כי מדובר באבן נדירה וסגולית בעלת יכולות מיוחדות, אך אף אחד מהמתבוננים, לא השכיל לידע ולהשיג מה הן אותן יכולות, ומה יש בכוחה של אבן זו. נסיונות מדעיים רבים נעשו בכדי לפצח את סודה של האבן, אך ללא הועיל. זה אומר בכה וזה אומר בכה, אך האבן נשארה חתומה ומסתורית.

שאלת האבן הפלאית הסעירה את טובי המוחות ברוסיה, והגיעה עד החלונות הגבוהים בשלטון הרוסי. שם נפלה ההחלטה, לפנות לחכמי הטבע שבגרמניה, אשר באותם הימים, לפני קרוב לשלוש מאות שנה, היתה ידועה בחכמיה, ולבקשם לתהות על קנקנה של אבן זו.

גם הגרמנים העלו חרס בידם, עשרות בדיקות ונסיונות כאלה ואחרים, לא העלו דבר או חצי דבר. האבן הבוהקת שמרה על סודה בעקשנות רבה, כמו לעגה לרבים שניסו בכל דרך אפשרית לגלות את צפונות כוחותיה העל טבעיים.

רגע לפני שהגרמנים המיואשים החזירו את האבן לממשלה הרוסית, הציע בפניהם אחד מגדולי המסיתים והמדיחים שבאותם הימים, משה מנדלסון שר"י, מאבות תנועת ההשכלה ההרסנית, לצרף יחד עם האבן הצעה מעשית, לפיה ישלחו גורמי השלטון ברוסיה את האבן אל הגאון רבי אליהו היושב בוילנא, והוא בחכמתו ובתבונתו, בוודאי יצליח למצוא מענה לשאלה קשה זו.

לא מאהבתו את הגאון מוילנא הציע אותו רשע הצעה זו, אלא מרוע לבבו. סבור היה שתעלומה זו אינה בת פיתרון, ולא קיימת אפשרות לדעת את מהות האבן. לכן ביקש שהאבן תגיע אל הגאון מוילנא, וכך ימצא הגאון את עצמו מובך באין תשובה לפתרון החידה.

השלטונות ברוסיה קיבלו הצעה זו, ושליח מיוחד נשלח אל העיר וילנא, כשבאמתחתו האבן היקרה. השליח הסביר לגאון מוילנא, כי יודעים הם בוודאות מוחלטת, מכח מסורת העוברת בידם מדור לדור, כי לאבן זו יכולות נדירות ועל-טבעיות, אך הם אינם יודעים מה הן אותן יכולות, ובקשתם שטוחה אפוא בפני הגאון מוילנא שיואיל להשיבם דבר.

במבט ראשון לא ידע הגאון מה להשיב לשליח הרשויות, הוא כלל לא הכיר את האבן ולא ידע מה יש בכוחה. אולם הגאון לא מיהר לדחותם, וביקש מהשליח שישאיר את האבן על שולחנו, בכדי שיוכל להתבונן בה, תוך כדי שהוא מבטיח שתכף כשיידע את טיבה של האבן, יודיעם דברים כהווייתם.

הסכים השליח ופנה לדרכו, כשהוא משאיר את האבן על שולחנו של הגאון ותכף שקע בתלמודו בהתנתקו מכל הבלי העולם.

חלפו מספר שעות, וילד קטן ושובב מבאי הבית, נכנס אל חדרו של מוילנא. בראותו על השולחן כוס מים ואבן קטנה, הכניס את האבן אל תוך הכוס, מבלי שהגאון הבחין במעשיו. כשהגיע רגע בו הגאון ננער משרעפי עיונו, הבחין כי האבן נעלמה ממקומה ואיננה, נבהל הגאון מאוד ופנה לחפש את האבן, ויפן כה וכה והנה הוא רואה מחזה פלא, המים שבתוך הכוס העומדת על שולחנו חצויים לשתים, נערמו מים ונצבו כמו נד! והאבן הקטנה האבודה מצויה לה בתחתית הכוס.

נזכר הגאון מוילנא כי מבואר בתלמוד הירושלמי, שהאבן הקרויה "סנפירינון" יש בכוחה לבקוע מים, והבין כי מן השמים הודיעוהו את סודה של האבן, ובכדי לקדש שמו יתברך באומות גילו לו כי מדובר באבן "סנפירינון". כשתשובת הגאון מוילנא יחד עם האבן הגיעה לידי החוקרים, הם התפעלו מאוד לשמוע כי הגאון הצליח תוך זמן קצר לפתור את תעלומת האבן, ואמרו, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, אשר לו אלקים קרובים אליו.

מה היה הנס בקריעת ים סוף

כשהגיעה השמועה לאוזניו של הרשע משה מנדלסון, והוברר לו כי אכן הגאון מוילנא גילה את סודה של האבן. כמעט ונטרפה דעתו עליו מקנאה ומתסכול, הן "לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך". הלוא כל מטרתו בשליחת האבן אל הגאון, היתה אך ורק כדי להשפילו, כשיוודע שאין הוא בקי דיו בחכמת הטבע, והנה הוא זה שהביא לו פאר וכבוד, והכל מסיחים בגדולתו ובחכמתו.

או אז החליט הרשע לבוא ולקנטר את הגאון בדברי אפיקורסות, וכך הוא שאל את הגאון: אם אכן טבע אבן הסנפירינון הוא לבקוע את המים, מה אפוא היה הנס בקריעת ים סוף, כשהמטה של משה רבינו הנטוי על הים היה עשוי מסנפירינון, ונמצא שבדרך הטבע בקע הסנפירינון את המים?

ענה לו הגאון: רשע, צא ודקדק באותיות התורה, בה כתוב (שמות יד, טז) ואתה הרם את מטך ונטה את "ידך" על הים ובקעהו, ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. הרי שמשה רבינו נצטווה מאת ה' להרים ולסלק את המטה מעמו, ולבקוע את הים באמצעות ידו בלבד! וזאת ציווה ה', כדי שאכן לא יהיה פתחון פה לרשעים לומר שבכח מטה הסנפירינון נעשה נס קריעת ים סוף.

נס הצלת הגאון בעל שבט הלוי ואשתו

בחודש כסלו שנת תרצ"ט, בחופי הים התיכון, עגנה אוניה כשני קלומטרים מנתניה, ובתוכה נשמעה הכרזת רב החובל, נוסעים יקרים, אני מצטער להודיע כי מלאי הדלק באוניה אזל. משמעות הדבר היא כי הספינה נעצרה בלב ים. מי שיודע לשחות, שיקפוץ למים, וינסה להתקרב לחוף מבטחים בשחייה. אין לי עצה עבור מי שאינו יודע לשחות.

ההכרזה הנואשת נשמעה באישון ליל, בלב ים, בין דפנותיה הרעועים של ספינה חורקת, שיצאה בסתיו תרצ"ט מבירת אוסטריה לכיוון חופי ארץ ישראל. הקריאה שנשמעה מפי הקפטן, היתה שריקת הסיום של ניסיון אומלל וחסר מזל, של כמאה וחמישים נוסעים מאירופה, שביקשו להגיע לארץ ישראל. סירובם של השלטונות הבריטים לאשר לאוניה לעגון, גזר את גורלם של מרבית נוסעי הספינה.

לאחר מכן כינס הקפטן את צוות המלחים והודיע להם, כיון שמלאי הדלק הגיע לקו האדום התחתון, לכן גם האופציה להפליג חזרה לאירופה אינה רלוונטית עוד. המשמעות היא, שעל מאה וחמישים הנוסעים יהיה להסתדר בכוחות עצמם. מי שישרוד את הנחשולים ויחצה אותם בשחייה, חייו יהיו לו לשלל, ומי שלא יוכל למערבולות, יהיה גופו לשלל עבור שוכני הים.

מול העיר נתניה, במרחק שני קילומטרים מרצועת החוף, הגיעה הספינה לסוף דרכה. זעקות שבר נשמעו מהמנועים, ולאחריהן קול דממה דקה. מנועיה דממו. תא הניווט ננטש. בין התאים התהלכו שלדי אדם, שעיניהם יצאו מחוריהם וגופם רועד מקור ומסיוט כאחד, היצלחו את המסע המסוכן? בין הנוסעים היה מרן בעל שבט הלוי זי"ע, רבי שמואל הלוי וואזנר ורעייתו, לאחר חודשים של מסע טראגי, עומדים בני הזוג מווינה לקפוץ אל המים שאין להם סוף.

מתוך מאה וחמישים נוסעים, רק שישה עשר אזרו אומץ להסתכן ולקפוץ אל המים. כיון שמרן והרבנית ידעו לשחות, הם פתחו במסע ימי מסוכן ונועז, לכיוון חופי ארץ ישראל. לימים, סיפרה הרבנית לילדיה, כי גם אז, במצב של סכנת טביעה מוחשית, סירב מרן לזוז מעקרונותיו כמלוא הנימה. מסיבות של חסידות וצניעות, אבי ואמי חתרו תחילה לעבר נקודה ימית מרוחקת, על מנת להתרחק מארבעה עשר פליטי הספינה האחרים, גם אם מדובר במלחמה על החיים, בתוך גלים שוצפים ומערבולות איומות.

נורא נוראות, אברך שנמלט מאירופה ונאלץ להותיר בה את בנו יחידו. אברך שנאלץ לעשות עם רעייתו חודשים ארוכים של חוסר וודאות בין גלי הים, וכעת, כאשר הוא מנסה לחצות את רצועת החוף בשחייה, הדבר הראשון שמעסיק אותו, הוא הצורך לשמור על חסידותו ופרישותו. כי זה היה מרן, יראתו, חסידותו וגדלותו כרוכות זו בזו וניזונות זו מזו.

מערבולות איומות פגשו את מרן והרבנית. לפרקים חשו שהנה הסוף מתקרב, ובראשו של רבינו חלף הפסוק (תהלים סח, כג) אמר השם מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים. לאורך המסע שארך שעות ארוכות, נשרו מרבית פליטי הספינה האחרים. מקרב שישה עשר נוסעים שרדו רק שישה, רבינו והרבנית וארבעה נוספים, וכל השאר טבעו במצולות.

"פעם נסעתי עם אבא לנתניה", סיפר בנו רבי יוסף צבי, "כאשר עמדנו בסמוך למלון גלי צאנז, הצביע אבי על נקודה רחוקה בלב ים ואמר לי, כאן, במרחק שני קילומטרים, חצינו, אני ואמך, את הים בשחייה, עד אשר הגענו חסרי כל, אך בריאים ושלמים אל חופי ארץ הקודש".

"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ" (טו, כ)

מרים משה אהרן וחור הכניעו את הקלי'

"התף" הוא סופי תיבות [שלא כסדרם], משחית אף חימה, מכאן יש רמז למה שמרים הנביאה הכניעה את הקליפות הנקראות משחית אף וחמה. ובאמת שאף משה אהרן וחור הכניעום, שהרי הראשי תיבות של שמות הקליפות הנזכרות הם משחית אף וחמה, שהם גם ראשי תיבות שמות אלו הצדיקים שהכניעום, משה אהרן חור. וזה נרמז בפסוק במלחמת עמלק (שמות יז, י) ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק, "ומשה אהרן וחור" עלו "ראש" הגבעה, היינו ששלושתם הכניעו את "ראש" הקליפה.

והנה אמצע האותיות של "משחית חמה" הם אותיות "משיח", והטעם לכך הוא שלפי שלעתיד לבא ימתיק הקדוש ברוך הוא את האותיות האמצעיות של הקליפות הנזכרות, ויבא "משיח". וזה נרמז בכתוב (ירמיה ל, יד) כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך, שהרפואה תעלה מתוך הקליפות ומתוך מכותיך ארפאך, היינו מתוך תיבות "משחית אף חמה", יעלו האותיות משיח.

וכן יש להוסיף שכל זה נרמז בפסוק (בראשית ג, טו־טז) הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, וסמיך ליה ואל האשה אמר. שהנשים הצדקניות מכניעות את סופי תיבות הת"ף חמה משחית אף, ואילו הצדיקים הנזכרים מכניעים את ראשי תיבות מא"ח משחית אף חמה.

מדוע דוקא תוף

בפסוקים כאן נאמר שמרים לקחה את התוף ושרה לה'. וצריך להבין מדוע לקחה אותה הצדקת דווקא תוף בכדי להלל עמו לה', ולא לקחה שאר כלי זמר, שקולם ערב יותר, כדוגמת כינור עוגב או חליל?

ונראה לומר שמכיון שאופן הוצאת קול הנגינה מהתוף הוא על ידי הכאה, כשמכים בו בחזקה, ואז יוצא ממנו קול שירה וזמרה בנעימה. וכיוצא בזה באה מרים הנביאה ללמדנו ארחות חיים, שנדע שממקום ההכאה, זה ממקום ההסתרה, ודוקא משם נשמעת שירת האמונה, באופן שהאדם [המוכה] יאמין שהכל הגיע לטובתו השלימה. ונמצא שהשירה הזו חשובה לאין ערוך אצל אבינו שבשמים.

"וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (טו, כא)

מרים הנביאה ענתה לנשים שיש להן חלק בתורת בעליהן

בשירת הים נאמר (שמות טו, כ), ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התֹף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. ותען להם מרים, שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. ושואלים המפרשים, היכן מצינו ששאלו את מרים, עד שהיא הוצרכה להשיב תשובה, וכמו שכתוב, "ותען להם מרים"? וכן מדוע מרים אומרת להם שישירו דווקא את הפסוק "כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים", ולא פסוק אחר?

ומבארים המפרשים, שהנשים הצדקניות היו עצובות בקריעת ים סוף ולא רצו לשיר, מפני שאמרו, הלא תכלית יציאת מצרים היא קבלת התורה, ואילו אנחנו הנשים לא נצטוונו על העיסוק תורה ולהתענג בה, ואם כן מדוע יש לנו לשיר? על טענתם ענתה להם מרים, שירו לה' וכו' סוס ורוכבו רמה בים. כי בקריעת ים סוף בא הקדוש ברוך הוא למצרי ואמר לו, מדוע רדפת אחרי בני? משיב לו לתומו, אני רק ישבתי על הסוס והוא שהביא אותי הלום. אומר ה' לסוס, מדוע רדפת אחרי בני? אומר הסוס, לא אני הוא האשם, כי אם המצרי, הוא שהנהיג אותי לכאן. מה עשה הקדוש ברוך הוא, מושיב את המצרי על הסוס, ודן את שניהם יחד. וכמשל הידוע עם החיגר והסומא... ולכך נאמר "סוס ורוכבו רמה בים", שדן אותם יחדיו. אמרה להם מרים, לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, הרי הבעל אינו יכול ללמוד תורה ללא העזרה של אשתו המבשלת ומנקה ומטפלת בילדים ועושה את כל ענייני העולם הזה. אם כן נלמד מדינו של הסוס, כשם שהוא נענש על שהביא את המצרי הרוכב, ונענש באותו עונש שנענש המצרי, כן גם כאן לאידך גיסא, האשה תקבל את אותו השכר שיקבל בעלה על לימוד התורה שלו, כיון שבלעדיה לא יוכל עשות זאת. ובפרט שהדברים באים בתורת קל וחומר, הן מרובה מדה טובה ממדת פורענות פי חמש מאות. וזה שאמרה להם מרים, שירו לה', כי לא נגרע חלקכם בתורה, והראיה לכך "סוס ורוכבו רמה בים" שדן אותם לחובה יחדיו, ואף אתכם ידין לזכות יחדיו.

"וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם" (טו, כא)

מרים אמרה לנשים לכוין שירתם לפרצוף עתיק

"ותען להם מרים", לא לנשים אמרה, אלא למשה ובני ישראל, וליכא קפידא בכל גוונא, כי יצר הרע בההוא עלמא ליכא. ועוד מרים הנביאה היא לבדה אומרת כך, ושאר עלמות תופפות לא משוררות, שאין להם רשות לכוין דעתם לעתיקא. עד כאן.

ואפשר לפרש את דבריו, ותען להם מרים, היינו לאותם המלאכים שהיו אחרי אותם נשים צדקניות, לאלה אמרה מרים שיכוונו שירתם לעתיקא (קדישא) דבריאה. וכמו שאמרו בזוה"ק (פ' בשלח דף מ"ח ע"א) שאמר הקב"ה למשה "מה תצעק אלי דהא כלהו באתר דא קיימי ועל דא ויסעו ינטלון מן דא דלאו עדנא הוא, אלא בעתיקא תליא מלתא". עכ"ל. (מוסר חכמים השלם ח"ב עמ' קס"ח בקצרה)

"וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (טו, כה)

איזה עץ השליך משה למים

נחלקו המדרשים איזה עץ השליך משה במים ונמתקו. במדרש שמות רבה (פרשה כ"ג סי' ג') איתא: "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים", אי זה היה? ר' נתן אומר "ירדינון" היה. ר' יהושע אומר של "ערבה" היה. ר' אליעזר המודעי אומר של "זית" היה וכו'. עד כאן. וכדעה האחרונה כך איתא במכילתא (פרשת בשלח מסכתא דויסע פרשה א'): ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים וימתקו המים וגו'. ר' אליעזר המודעי אומר, זה עץ של "זית", שאין לך עץ מר יותר מעץ זית". וכן איתא בילקוט שמעוני (כאן, רמז רנ"ו).

היה זה מטה משה

עוד אודות עץ זה הביא בילקוט ראובני (כאן) אמר רבי יהושע, אותו המטה [של משה] היה של ספירינון, ונברא מששת ימי בראשית, וכו'. רבי יהודה אמר של עץ היה. מאן דאמר של ספירינון דכתיב (יחזקאל א, כו) כמראה אבן ספיר דמות הכסא. ומאן דאמר עץ היה, דכתיב ויורהו ה' עץ וישלך אל המים. עד כאן. ונמצא שלפי השיטה האחרונה במדרש זה, העץ שהשליך משה הוא המטה שהיה עימו כל הזמן, ועימו בקע את הים ושאר ניסים שעשה.

השליך עץ מגן עדן

וראה בתוספות השלם (כאן אות ה') שכתבו, "ויורהו ה' עץ" וכו', השליך לו הקדוש ברוך הוא עץ מגן עדן, ומרוב מתיקות העץ, השליכו במים ונמתקו. "שם שם לו חק", כלומר בכל מקום שבאו [בני ישראל] והמים מרים [היו] זורקים אותו עץ ומתרפאים [המים]. "ושם ניסהו" לאותו עץ שהיה בדוק ומנוסה, וכל חולה שהיה שותה מהמים מתרפא, לכך סמך [בפסוק הבא] "כי אני ה' רפאך". עד כאן לשונו.

עץ הכונה לשם השם הקדוש

בזוהר הקדוש (נשא דף קכ"ד ע"ב) מסביר הפסוקים באופן נפלא, דהנה לכאורה צריך להבין דבתחלה כתוב (טו, כג) ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה, כי מרים הם. ואח"כ מצוה ה' יתברך למשה רבנו ע"ה שיקח עץ ויזרוק למים ולבסוף נאמר שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו. ומה קשור סיפור המים במרה לענין הניסיון שניסה ה' יתברך את ישראל ומהו הניסיון.

ומסביר הזוה"ק, דהנה כשיצאו עם ישראל ממצרים היו אומרים המצרים כי ח"ו יש בעם ישראל בנים שהם אינם של הוריהם והיו חושדים בהם שח"ו עשו עבירות והיו מקטרגים עליהם ולכן כשבאו למרה רצה הקב"ה להראות שאין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה וכולם כשרים הם ולכן עשה שהמים יהיו מרים, ובשעה שצעק משה לפני הקב"ה אמר לו ה' יתברך, מה אתה רוצה הרי יש הרבה מקטרגים על עמ"י ולכן המים מרים.

מה עשה ה' יתברך, הורה למשה רבנו לכתוב את שם ה' וזהו העץ המוזכר כאן שכן שם הוי"ה ב"ה בהכאה (דהיינו שלוקחים את האות הראשונה ומכפלים באות השניה ולהיפך, ואח"כ האות השלישית עם הרביעית ולהיפך) עולה בגימט' ק"ס וזה גימט' עץ, וזה אומרו "ויורהו ה' עץ..." היינו לשם השם "וישלך אל המים" שהשליכו אל המים ובזה נמחק ה' וכששתו מזה עם ישראל נבדקו הם כסוטה הנבדקת במים המרים, ועל ידי זה ראו כולם. כי כל עם ישראל בין הגברים ובין הנשים כשרים הם ומיד השרה הקב"ה את שכינתו בישראל וימתקו המים.

העץ הוא עץ החיים שגנבו השטן

עוד בילקוט ראובני (כאן) מאי ויורהו ה' עץ? מלמד שעץ חיים היה סביב למים. בא שטן ונטלו, כדי לערבב ישראל ולהחטיאם. מיד "וילונו העם", ומיד "ויצעק משה אל ה' ויורהו ה' עץ", אותו עץ החיים שהסיר השטן, וישלך אל המים וימתקו המים, נתן הקדוש ברוך הוא ידו בשטן ומיעטו, ואלמלא כן, לא היו ישראל יכולים לעמוד בפניו. הדא הוא דכתיב, "שם שם לו חק ומשפט", לשטן, "ושם נסהו", לישראל.

""וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (טו, כו)

הרפואה הרוחנית

"כל המחלה וכו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך", דברי הפסוק צריכים ביאור, הן אם אין מחלה, רפואה למה?

המלבי"ם (כאן) מבאר את הפסוק כך, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, לעולם לא אלקה אותך מתוך כוונה פשוטה ליסרך, כדרך שעשיתי למצרים, ואם איזה פעם אשים עליך מחלות, זאת משום ש"אני ה' רפאך", כמו שהרופא מכאיב לפעמים לחולה על ידי הקזת דם או זריקה וכדומה, כל זאת עושה להחלימו ולרפאותו על ידי כך, כך אמר הקדוש ברוך הוא, גם אם אעניש אותך, זאת מתוך כוונה לרפאתך מן הרע שבקרבך מבחינה רוחנית.

התורת משה, ביאר את המילה "כי", היא נתינת טעם, כדוגמת חלק מהרופאים שאינם נותנים את כל הרפואות הדרושות לחולה בבת אחת, וזאת יעשו בעורמה, בכדי להוציא מהחולה כסף בפעם השניה, ובפעם השלישית. לא כן אדם שהינו חבר בקופת חולים, היות והרופא הוא רופא קבוע, שאינו מקבל שכר עבור כל טיפול, אלא שכר חודשי, בין אם יטפל בו או לאו, לכן תכף ומיד יתן לחולה את כל הנדרש למחלתו. וזה שאמר הכתוב "כל המחלה וכו' לא אשים עליך", יען ש"אני ה' רופא", אני "הרופא" הקבוע שלך, לכן לא אשים עליך מחלה מלכתחילה, ולצורך כך אני נותן לך מצוות שעל ידם ימנעו ממך כל חולי. (מעינה של תורה, כאן עמ' ע"ג).

רפאני ה' וארפא

עוד יש לפרש ולומר שיש שני סוגים של רופאים. האחד מי שמגיעים אליו אחרי שב"מ האדם חולה, קורא לרופא ומרפא אותו, ויש רופא אחר שיודע לעשות שהאדם לא יהיה חולה כלל, וזה השני הוא רופא יותר גדול. וזה שאומר הפסוק "כל המחלה וכו' לא אשים עליך" והיינו שלא יהיה לך כלל מחלות ומשום שאני ה' רופאך היודע למנוע את המחלה שמעיקרא לא תבא.

מעשה ברבנו הרמב"ם ז"ל, שהיה כידוע רופא הסולטן צלאח אלדין במצרים, כל אותו זמן שעמד הסולטן תחת פיקוחו הרפואי של הרמב"ם, הסולטן לא נפל למשכב אפילו פעם אחת. יום אחד חדר לליבו ארסו של הווזיר, שהיה תדיר מדבר סרה על הרמב"ם, וכה אמר הסולטן להרמב"ם, מנין לי שאמנם רופא מומחה הינך, והרי לא נחליתי במשך כל הזמן, ואפשר שאם אחלה, לא תוכל להעלות לי ארוכה? נענה הרמב"ם ואמר, הנה הרופא הגדול באמת הוא הקדוש ברוך הוא, וכמו שנאמר "כי אני ה' רופאך", ואת דרכי רפואתו, ביאר הקב"ה קודם לכן באומרו, "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך", הנה שהרופא הגדול אינו זה שיודע לרפא אחרי שנחלה החולה, אלא דוקא זה שבקי ברפואה מונעת, ויודע לנקוט באמצעים המתאימים, בכך שלא יחלה האדם כלל.

הרמב"ם בספרו הנהגת הבריאות העוסק בהנהגה הרפואית שעל האדם, כותב, שרוב המחלות הבאות לאדם הוא בעצמו אשם בהם, בהעדר ידיעתו כיצד להתנהג בימי בריאותו. וכדרכו של הסומא, שמפני חוסר הראות נכשל תמיד, ומחבל בעצמו, ופעמים אף עושה נזק לזולתו. וכן בספרו היד החזקה (הלכות דעות פ"ד ה"כ) לאחר שפירט את דרכי הטיפול המונע באכילה ובפעילות גופנית וכו', סיים בזה הלשון: כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו. עכ"ל.

"כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (טו, כו)

פת ומים שחרית מסלקים פ"ג מחלות

רמזו רבותינו (תוספות השלם להלן כג, כה אות ד') "מחלה" יש בה אותיות "הלחם", ועולים בגימטריא שמונים ושלש, רמז לדברי חז"ל (ב"ק צב: וב"מ קג. והובא בטור או"ח סי' קנ"ה) ששמונים ושלש חלאים יש במרה, וכולם פת לחם וקיתון של מים בבוקר מבטלן. ולכן נסמך לו בפסוק הבא, "עינות מים", רמז שאדם השותה מים בכל בוקר, תסולק ממנו ה"מחלה".

רפואה בידי שמים באה בקלות

"רופאך", האות פ' רפויה, והטעם לכך הוא מכיון שהפסוק עוסק ברפואה הבאה בידי שמים ["כי אני ה' רופאך"], והרפואה הבאה ממרום באה בקלות, ולכן הפ' רפויה. ואילו הרפואה הבאה בידי אדם, באה בקושי, לכך כתוב בפרשת משפטים (שמות כא, יט) "ורפא ירפא" בדגש, כיון שהפסוק מדבר על רפואה שבידי אדם, וכפי שדרשו מפסוק זה בגמ' ברכות (ס.) מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא. ולכך הפ' שם היא מודגשת, לפי שיש ברפואה הזו קושי.

"הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (טז, ד)

צריך האדם לבקש בכל יום על פרנסתו

בזוהר הקדוש (בשלח דף ס"ב ע"א) על פסוקנו כתוב, רבי יוסי פתח (תהלים קמה, טז) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, מה כתוב לפני כן (שם קמה, טו) עיני כל אליך ישברו, כל האנשים מצפין וזוקפין עיניהם לקדוש ברוך הוא, ולכן זקוקים בני מהימנותא, לבקש מזונותיהם יום יום מהקדוש ברוך הוא. שכל המתפלל על מזונו, גורם שיתברך בכל יום על ידי אילן המזון. וטעם הדבר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום, שאף על פי שיש עמו מזונות, צריך לבקשם מהקדוש ברוך הוא בכל יום (וכן הביא הרב חיד"א בס' מורה באצבע סימן ב אות כח וסימן ג' אות קכו).

"כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (יז, יד)

רמז למחיית עמלק בכל הדורות

כפל המלים "מחה אמחה", אולי הוא לרמז לזמנים שבהם ימחה זכרו של עמלק והם, א, בימי שאול, וכנגדו אמר "מחה". ב, בימי מרדכי ואסתר, וכנגדו אמר "אמחה". גם "מחה אמחה" בגימטריא "זה המן". ועוד אחת לעתיד לבוא, וכנגדו סיים הפסוק ואמר "מתחת השמים".

גם "אמחה" ראשי תיבות של אלו שמחו את זכר עמלק בכל גאולות עם ישראל כך:

בגאולת מצרים – אהרון משה חור ה' יתברך.

בגאולת בבל – אסתר מרדכי חרבנה ה' יתברך.

בגאולה העתידה – אליהו משיח ח' נסיכים ה' יתברך.

"עמלק" בגימטריא "אל אחר"

פירוש, כי עמלק עולה בגימטריא "אל אחר", ובהסיר ממנו גימטריא של "זכר", ישאר מנין י"ג, שהוא בגימטריא "אחד". וזהו, כי מחה אמחה את "זכר" עמלק, דהיינו כשימחה מעמלק מנין זכר, אז יקויים מקרא שכתוב (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' "אחד" (אילנא דחיי).