מאמרי הזוהר הקדוש פרשת ואתחנן

ג אב תשפ"ה | 28/07/2025 | 09:11

ח"ג ר"ס ע"א

וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר. (דברים ג') אֲדֹנָ"י יֱהֹוִ"ה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ וְגוֹ'. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח כדי לפרש פסוק זה, רבי יוסי פתח, הקדים לפרש מה שכתוב, (ישעיה לח) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְהֹוָה התפלל מקירות לבו ונתבטלה ממנו הגזרה של צו לביתך כי מת אתה בעוה"ז ולא תחיה לעוה"ב, והכל בכח התורה שזכה ללמד לכלל ישראל, לכן הקדים בשבחה של תורה ואמר. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה הוּא חֵילָא תַּקִּיפָא דְאוֹרָיְיתָא, וְכַמָּה הוּא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא בא וראה, עד כמה הוא חוזק ותוקף התורה, ועד כמה הוא נעלה על כל שאר עסקי המצוות. דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרָיְיתָא, לָא דָחִיל מֵעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי כל מי שעוסק בתורה, אינו מתירא מן המקטרגים העליונים, ולא מן המזיקים התחתונים. וְלָא דָחִיל מֵעִרְעוּרִין בִּישִׁין דְּעָלְמָא ואינו מתירא ממקרים ופגעים רעים המתרגשים בעולם, שבאים על האדם פתאום כשיזדמן במקום סכנה. בְּגִין דְּאִיהוּ אָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי לפי שהוא אחוז בעץ החיים שהוא סוד ז"א שבו שורש התורה, וְאָכִיל מִנֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא ואוכל מפירותיו בכל יום, דהיינו שלומד את התורה, ועל ידי זה נשמתו נהנית משפע המוחין הנשפע לז"א על ידי תורתו.

דְּהָא אוֹרָיְיתָא אוֹלִיף לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְמֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט וממשיך ואומר, כי התורה מלמדת לאדם ללכת בדרך האמת, ר"ל שמורה לו איך יקיים את כל המצוות, מה שאין כן בלי תורה, שאפילו יעסוק במצוות הרי אין בור ירא חטא. אוֹלִיף לֵיהּ עֵיטָא הֵיךְ יָתוּב קַמֵּי מָארֵיהּ (לְבַטְּלָה לְהַהִיא גְּזֵרָה) ומלמדת אותו ונותנת לו עצה איך ישוב לפני קונו, כי מתוך הלימוד ידע חומר העון. וַאֲפִילּוּ יִתְגַּזַּר עֲלֵיהּ מוֹתָא, כֹּלָּא יִתְבַּטַּל וְיִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ ואפילו שנגזרה עליו מיתה, כעין שגזר הקב"ה על חזקיהו המלך, (שבו התחיל לעיל בפסוק ויסב חזקיהו), תתבטל כל הגזרה ותסתלק ממנו, ואפילו כבר התחילה הגזרה להתקיים כעין חזקיהו שחלה למות עם כל זה יתרפא, וְלָא שָׁרְיָא עֲלוֹי ולא תשרה הגזרה עליו, אלא עוד יתוספו ימיו כעין שנתוספו ט"ו שנים לחזקיהו. (עֵיטָא דְבַר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא) וְעַל דָּא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרָיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי, וְלָא יִתְעַדֵּי מִנַּהּ ועל כן צריך לעסוק בתורה יומם ולילה, ולא יסור ולא יתבטל ממנה לעולם, הָדָא הוּא דִכְתִיב, (יהושע א) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה זהו שכתוב והגית בו יומם ולילה, פרש"י, והתבוננת בתורה ביום ובלילה, כי כל הגיון שבתורה הוא בלב, ומש"כ "יומם ולילה" היינו בכל עת שימצא פנוי מעסקי מחייתו. וְאִי אַעְדֵי מִינֵּיהּ אוֹרָיְיתָא, אוֹ אִתְפָּרַשׁ מִנַּהּ, כְּאִלּוּ אִתְפָּרַשׁ מִן חַיֵּי ואם הסיר ובטל ממנו את התורה, או אפילו שנפרד ממנה רק לפי שעה, נחשב לו כאילו נפרד מן החיים, כי התורה היא חיי האדם.

תָּא חֲזֵי, עֵיטָא דְבַר נָשׁ כַּד אִיהוּ סָלִיק בְּלֵילְיָא עַל עַרְסֵיהּ בא וראה, עצה טובה לאדם, כשעולה בלילה על מטתו לישון, בָּעֵי לְקַבְּלָא עֲלֵיהּ עוֹל מַלְכוּתָא דִלְעֵילָּא, בְּלִבָּא שָׁלִים צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בקריאת שמע שעל המטה בלב שלם. וּלְאַקְדְמֵי לְמֵימְסַר גַּבֵּיהּ פִּקְדוֹנָא דְנַפְשֵׁיהּ. וְהָא אוּקְמוּהּ ולפני השינה יקדים למסור נפשו בפקדון לשכינה, בפסוק בידך אפקיד רוחי, קודם שהיא תטלנה ממנו, ויכלול את נפשו במלכות ואצילות, והרי כבר ביארו כן החברים, בְּגִין דְּכָל עָלְמָא טָעֲמִין טַעְמָא דְמוֹתָא לפי שבלילה בעת השינה כל בני העולם טועמים טעם מיתה, כי השינה היא אחת מששים במיתה, דְּהָא אִילָנָא דְמוֹתָא שָׁרְיָא בְּעָלְמָא כי אילן המות שורה ושולט בעולם, היינו המלכות שהיא בחינת עץ הדעת טוב ורע, והיא שולטת על הסטרא אחרא השולט בלילה, בסוד ומלכותו בכל משלה, והם יונקים ממנה, לכן נקראת אילן המות, וְכָל רוּחֵי דִבְנֵי נָשָׁא נָפְקִין, וְסָלְקִין וכל רוחות בני אדם יוצאים מגופם ועולים למעלה לתת דין וחשבון על כל פעלם של היום, וגם כדי להתחדש, בסוד חדשים לבקרים וְאִתְטַמְּרָן (ס"א וְאִתְמַסָּרוּ) גַּבֵּיהּ ומסתתרים אצלה ביסוד דמלכות. וּבְגִין דְּאִינּוּן בְּפִקְדּוֹנָא, כֻּלְּהוּ תָּיְיבִין לְאַתְרַיְיהוּ ולפי שהם נמסרו לה בפקדון, והמלכות נאמנת בפקדונה, לכן כולם חוזרים למקומם לגופם ואינם מחליפים בעליהם.

תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְּעַר רוּחַ צָפוֹן בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא, וְכָרוֹזָא נָפִיק בא וראה כשמתעורר רוח צפון בחצות הלילה, והוא סוד הגבורות דאימא המבריחות את כל כחות הטומאה מן העולם, וכרוז יוצא על ידי מלאך גבריאל הנקרא שכוי, עד שמגיע הכרוז לתרנגולים שבעולם הזה וקוראים ומקיצים את בני אדם משינתם. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְגִנְּתָא דְעֵדֶן לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בְּרוּחֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא והקב"ה בא לגן עדן, בסוד יחוד יעקב ולאה הנעשה בחצות הלילה, להשתעשע ברוחות הצדיקים העולים בסוד מ"ן לגרום יחוד ההוא, כְּדֵין מִתְכַּוְּונֵי (נ"א מִתְּעֲרֵי) כָּל בְּנֵי מַטְרוֹנִיתָא, וְכָל בְּנֵי הֵיכָלָא, לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא אז בחצות הלילה מתעוררים משינתם כל בני השכינה, דהיינו כל מי שיש לו נפש ממלכות דאצילות, וכל בני היכלא וכל בני ההיכל, דהיינו כל מי שיש לו נשמה מהיכלות הבריאה, כל אלו מתעוררים וקמים בחצות הלילה, כדי לשבח למלך הקדוש ז"א בשבחי התורה. וּכְדֵין כָּל אִינּוּן פִּקְדּוֹנִין דְּרוּחִין דְּאִתְמַסְּרָן בִּידַהּ, כֻּלְּהוּ אָתִיב לְמָארֵיהוֹן ואז כל אותם הפקדונות של הרוחות שנמסרו ליד השכינה בעת השינה, עתה בחצות הלילה היא מחזרת את כולם לבעליהם לגופם. וְרוּבָּא דִבְנֵי עָלְמָא מִתְּעָרִין בְּהַהִיא שַׁעֲתָא ורוב בני העולם, דהיינו כל אלה שיש להם נפש ממלכות דאצילות מתעוררים משינתם בחצות הלילה, וְהָא פִּקְדּוֹנֵיהּ דְּכֻלְּהוּ אָתִיב לְגַבַּיְיהוּ ואת הפקדון של כל בני אדם היא מחזרת אליהם, ואינם מחליפים בעליהם לעולם. וכתב הרח"ו, כי אין הפקדון אצל המלכות, רק עד חצות הלילה, כי אז מתעורר רוח צפון בעולם שהיא רוח גבורה, המברחת את רוח הטומאה מן העולם, לכן מתבטל הפחד של אחיזת החיצונים, והמלכות מחזרת את הנשמות למקומן, ולכן רוב בני העולם מתעוררים משינתם באותה שעה, ואם יש אנשים שאינם מתעוררים, אז הוא מפני שהנשמה רוצה לשוטט בעולם, או לפעמים מחמת שאותן הנשמות לא זכו לעלות למעלה, והן משוטטות עם רוח הטומאה (כנזכר בזהר פ' תרומה דף קל ע"א)..

אִינּוּן דִּבְנֵי הֵיכָלָא עִלָּאָה קָיְימֵי בְּקִיּוּמַיְיהוּ ומפרש, אלה בני ההיכל העליון שהם בני השכינה העומדים במעמדם, מִתְּעָרֵי מִשְׁתַּדְּלֵי בְּתוּשְׁבַּחְתָּא דְאוֹרָיְיתָא הם מתעוררים בחצות הלילה, ועוסקים בשבחה של תורה, וּמִשְׁתַּתְּפֵי בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, עַד דְּנָהִיר יְמָמָא ומשתתפים בכנסת ישראל שהיא השכינה שירדה בחצות לעולם הבריאה בסוד גלות השכינה, ועל ידי עסק התורה מעלים אותה למקומה לאצילות, עד שמאיר אור היום, כי המעלה העיקרית היא שישתדל האדם בעסק התורה עד אור הבוקר, וילך להתפלל, ולא יפסיק בשינה כלל. כַּד אָתֵי צַפְרָא, הִיא, וְכָל בְּנֵי הֵיכָלָא כשבא הבוקר, השכינה וכל בני היכלה שהן הנפשות השייכות אליה ועוסקות בתיקוניה (דְמַלְכָּא) כֻּלְּהוּ אָתְיָין לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא כולם באות אל המלך הקדוש, כי אז השכינה עולה עם דודה לאצילות, ומי שהוא מקושר עמה בסוד בני היכלא דמטרוניתא, היא תעלה אותו עמה בעת עלותה בתפלת השחר, וְאִינּוּן אִקְּרוּן בְּנִין דְּמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא. וְהָא אוּקְמוּהּ ואלה נקראים בני המלך והמלכה, בסוד בנים אתם לה' אלהיכם, וכבר ביארו כן החברים.

כַּד אָתֵי צַפְרָא, בָּעֵי לְנַקָּאָה גַּרְמֵיהּ בְּכֹלָּא וזה שאמר, כשבא הבוקר לפני התפלה, צריך האדם שיטהר עצמו בכל, וזה על ידי שיפנה עצמו ויטול ידיו כראוי, ובזה יתקן את חיצוניות עולם העשיה, וּלְמֵיזַן זַיְינֵיהּ ולהזדיין בכלי זיינו, דהיינו להתעטף בטלית ותפלין, ולתקן בזה חיצוניות עולמות יצירה בריאה ואצילות, לְאִשְׁתַּדְּלָא עִם מַלְכָּא קַדִּישָׁא להשתדל עם המלך הקדוש, דהיינו לגרום יחוד יעקב ורחל בשים שלום, דְּהָא בְּלֵילְיָא אִשְׁתַּדַּל בְּמַטְרוֹנִיתָא כי בעסק התורה בלילה עסק בתיקון מדת המלכות, ובעסק התפלה דיום יתקן את תקוני יעקב הנקרא מלכא קדישא. הַשְׁתָּא אָתְיָא עִם מַטְרוֹנִיתָא, לְזַוְּוגָא לַהּ עִם מַלְכָּא עתה בבקר הוא בא ועולה עם השכינה לאצילות, לייחד אותה עם המלך שהוא יעקב בברכת שים שלום.

אָתֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, מְדַכֵּי גַּרְמֵיהּ בְּקָרְבָּנִין ועתה מפרש ואומר, בא לבית הכנסת ומטהר נפשו מחטאותיו על ידי הקרבנות המכפרים (כמאמר חז"ל (במס' מנחות דף קי ע"ב), כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, בתורת אשם כאילו הקריב אשם), ועל ידי זה מתקן פנימיות עולם העשיה, מְשַׁבַּח בְּתוּשְׁבַּחְתַּיְיהוּ דְדָוִד מַלְכָּא אחר כך הוא משבח לקב"ה בתשבחותיו של דוד המלך דהיינו בפסוקי דזמרה, ובזה מתקן פנימיות עולם היצירה. אַחִיד תְּפִילִין בְּרֵישֵׁיהּ, (ס"א בִּידֵיהּ וּבְרֵישֵׁיהּ) וְצִיצִית בְּגַדְפֵיהּ הוא אוחז ונושא תפלין על ידו ועל ראשו, ועל ידי זה הוא מתקן חיצוניות עולם הבריאה ואצילות, ויש לו ציצית בכנפי בגדו ומתעטף בו, ובזה מתקן חיצוניות עולם היצירה, (מה שהקדים תפלין לציצית, כי כונתו כאן להזכירם דרך כלל, ולא חש לסדרם על סדר המעשה, הרח"ו. אי נמי, נקט החשוב קודם, עי' עטרת צבי), אוֹמֵר תְּהִלָּה לְדָוִד. וְהָא אוּקְמוּהּ אומר תהלה לדוד שמסודר באלפ"א בית"א ובו שבח הכנות המזון לכל הברואים, וכבר ביארו כן החברים, צַלֵּי צְלוֹתָא קַמֵּי מָארֵיהּ הנה אחר כך מתפלל תפלתו לפני קונו, היינו תפלה דמיושב בברכת יוצר, שהיא תקון פנימיות עולם הבריאה, בִּצְלוֹתָא בָּעֵי לְמֵיקַם, כְּגַוְונָא (ס"א בְזִוּוּגָא) דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי ואחר כך צריך לעמוד בתפלת העמידה, ולכוין לתקן פנימיות עולם האצילות, ויעמוד כעין מלאכי מעלה שרגליהם רגל ישרה, לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדַיְיהוּ, דְּאִינּוּן אִקְּרוּן הָעוֹמְדִים וצריך להתתבר עמהם, כי בתפלת העמידה מתתברים עם המלאכים, כי הם נקראים עומדים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר כמו שנאמר, (זכריה ג) וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים והטעם שהמלאכים נקראים עומדים פרש"י לפי שאין להם ישיבה, אי נמי, לפי שהם עומדים וקיימים לעולם. וּלְכַוְּונָא רְעוּתֵיהּ קַמֵּי מָארֵיהּ, וְיִתְבַּע בָּעוּתֵיהּ וצריך שיכוין את לבו לפני הקב"ה, ויבקש את בקשותיו בברכות האמצעיות.

תָּא חֲזֵי, בְּשָׁעֲתָא דְבַר נָשׁ קָאִים בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מֵעַרְסֵיהּ, לְאִשְׁתַּדְּלָא בְאוֹרָיְיתָא, כָּרוֹזָא קָארֵי עָלֵיהּ בא וראה, בשעה שאדם קם ממטתו בחצות הלילה לעסוק בתורה, המכריז קורא עליו וְאָמַר, (תהלים קלד) הִנֵּה בָרְכוּ אֶת יְהֹוָה כָּל עַבְדֵי יְהֹוָה הָעֹמְדִים בְּבֵית יְהֹוָה בַּלֵּילוֹת הכרוז הוא להזהירו שיכוין דעתו בברכות לברך את ה' כראוי. הַשְׁתָּא כַּד אִיהוּ קָאִים בִּצְלוֹתָא קַמֵּי מָארֵיהּ, הַהוּא כָּרוֹזָא קָארֵי עֲלֵיהּ עתה בבקר כשהאדם עומד בתפלה לפני קונו, אותו המכריז קורא עליו וְאָמַר, וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה פי' שיזכה ללכת ולעלות לגן עדן שבעולם הבריאה בין המלאכים הנקראים שרפים, כמ"ש שרפים עומדים ממעל לו.

בָּתָר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתָא בִּרְעוּ (וְקָאִים בְּעֵיטָא) קַמֵּי מָארֵיהּ אחר שסיים האדם את תפלתו ברצון לפני קונו, שאמר יהיו לרצון אמרי פי וגו', הָא אוּקְמוּהּ, דְּבָעֵי לְמֵימְסַר נַפְשֵׁיהּ בִּרְעוּתָא דְלִבָּא הרי ביארו החברים, שצריך האדם למסור נפשו בנפילת אפים ברצון הלב בכונה שלימה, ועל ידי זה נמחלים לו כל עונותיו, אפילו עוון של חלול ה', לְהַהוּא אֲתַר דְּאִצְטָרִיךְ לאותו המקום שצריך למסור נפשו דהיינו אל המלכות. וְכַמָּה עֵיטִין אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּכֹלָּא וכמה עצות יש לו לאדם בכל דבר, כי התורה נותנת כמה עצות טובות לאדם בהנהגות התפלה ובשאר הדברים. (דף ר"ס ע"ב) וּבְשָׁעֲתָא דִצְלוֹתָא קָיְימָא (ס"א סָיְימָא) ובשעה שאדם גמר וסיים את כל תפלתו, כָּל אִינּוּן מִלִּין דְּאַפִּיק בַּר נָשׁ מִפּוּמֵּיהּ בְּהַהִיא צְלוֹתָא כל אותם הדברים שהוציא האדם מפיו באותה התפלה, כֻּלְּהוּ סָלְקִין לְעֵילָּא, וּבָקְעִין אֲוִירִין וּרְקִיעִין, עַד דְּמָטוּ לְהַהוּא אֲתַר דְּמָטוּ כולם עולים למעלה, דהיינו חלק הרוחני של הבל פיו עולה למעלה, ובוקעים אוירים ורקיעים, עד שמגיעים למקום שמגיעים, דהיינו למקום קבלת התפלות ליד מלאך סנד"ל הקושר כתרים לקונו מתפלות ישראל וּמִתְעַטְּרוּ בְּרֵישָׁא דְמַלְכָּא, וְעָבִיד מִנַּיְיהוּ עֲטָרָה ומתעטרים בראש המלך ז"א, והמלאך עושה מהם עטרה לראש חי העולמים. וְהָא אוּקְמוּהּ חַבְרַיָּיא, צְלוֹתָא דְבָעֵי בַּר נָשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְכַוְּונָא דִיהֵא צְלוֹתָא תַּחֲנוּנִים והרי ביארו החברים (במס' ברכות דף כט ע"ב), התפלה שמבקש האדם מהקב"ה, צריך לכוין שתהיה תפלתו בתחנונים. מִנַּלַּן מנין אנו לומדים דבר זה. מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִּיב שכתוב בו וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה. דָּא אִיהוּ צְלוֹתָא מְעַלְיָא זו היא תפלה טובה הראויה להתקבל. דע כי "תפלה" האמורה להלן היא תפלת "שמונה עשרה", שנקראת תפלה סתם, ועל זה נאמרו כל אלו ההלכות.

תָּא חֲזֵי, מַאן דְּקָאִים בִּצְלוֹתָא, בָּעֵי לְכַוְּונָא רַגְלוֹי בא וראה, מי שעומד בתפלה צריך לחבר רגליו זו אצל זו, בסוד ורגליהם רגל ישרה, וְאוּקְמוּהּ. וּבָעֵי לְחַפְיָא רֵישֵׁיהּ, כְּמַאן דְּקָאִים קַמֵּי מַלְכָּא וכבר ביארוהו חז"ל (במס' ברכות דף י ע"ב, וז"ל המתפלל צריך לכוין את רגליו, שנאמר ורגליהם רגל ישרה), וצריך לכסות את ראשו בטליתו כמי שעומד לפני המלך. וּבָעֵי לְמִכְסְיָיה (לְמִכְסְיָיא) (ס"א לְאַסְתְּמָא) עֵינוֹי, בְּגִין דְּלָא יִסְתַּכַּל בִּשְׁכִינְתָּא וצריך לכסות את עיניו בטליתו כדי שלא יסתכל בשכינה. וּבְסִפְרָא דְרַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר, מַאן דְּפָקַח עֵינוֹי בְּשָׁעֲתָא דִצְלוֹתָא ובספרו של רב המנונא סבא אמר, מי שפותח עיניו בשעת התפלה, אוֹ דְּלָא מָאִיךְ עֵינוֹי בְּאַרְעָא, אַקְדִּים עֲלֵיהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת או שאינו משפיל עיניו לצד הארץ, אפילו העצים עיניו (מק"מ), (אי נמי, מה שכתוב או דלא מאיך עינוי ר"ל או לפחות היה לו להשפיל עיניו אם לא העצימן. כמ"ש (במס' יבמות דף קה ע"ב) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה (הרח"ו), ועי' בכף החיים סי' צ"ה אות י'), מקדים עליו מלאך המות, וְכַד תִּיפּוֹק נַפְשֵׁיהּ, לָא יִסְתַּכַּל בִּנְהִירוּ דִשְׁכִינְתָּא וכשתצא נפשו בשעת פטירתו מן העולם, לא יזכה להסתכל באור השכינה, כמ"ש כי לא יראני אדם וחי, אבל במיתתם רואים, והוא לא יזכה לזה, וְלָא יָמוּת בִּנְשִׁיקָה שהיא התדבקות בשכינה. מַאן דִּמְזַלְזֵל בִּשְׁכִינְתָּא כי מי שמזלזל בשכינה על ידי שמסתכל בה בשעת התפלה מִתְזַלְזֵל הוּא, בְּהַהוּא שָׁעֲתָא דְאִצְטָרִיךְ בֵּיהּ נעשה הוא מזולזל בשעה שיצטרך לה, הָדָא הוּא דִכְתִיב זהו שכתוב, (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ. הַאי מַאן דְּאִסְתַּכַּל בִּשְׁכִינְתָּא, בְּשָׁעֲתָא דְּאִיהוּ מְצַלֵּי פי' יקלו מאליהם, וזהו מי שמסתכל בשכינה בשעה שהוא מתפלל.

וְהֵיךְ יָכִיל לְאִסְתַּכְּלָא בִשְׁכִינְתָּא. אֶלָּא לִינְדַע דְּוַדַּאי שְׁכִינְתָּא קָיְימָא קַמֵּיהּ ושואל ואיך יכול האדם להסתכל בשכינה, ומשיב אלא ראוי לאדם לדעת, כי ודאי השכינה עומדת כנגדו, כמ"ש שפכי כמים לבך נוכח פני ה', היינו לפני השכינה העומדת כנגדו, (לכן לא יפתח עיניו כנגדה שזה מורה עזות וחוסר מורא שמים, וכאילו אינה חשובה בעיניו), הָדָא הוּא דִכְתִיב זהו שכתוב, (ישעיה לח) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָנָיו אֶל הַקִּיר, דְּתַמָּן שָׁארֵי שְׁכִינְתָּא כי שם כנגד פניו שורה השכינה הנקראת קיר. בְּגִין כָּךְ לָא בַּעְיָא לְמֶהֱוֵי חוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין הַקִּיר, וְאוּקְמוּהּ ולכך לרמז על זה, לא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר בשעת התפלה, ור"ל בינו לבין השכינה, וכבר העמידו חז''ל דין זה וביארוהו.

מַאן דְּקָאִים בִּצְלוֹתָא, בָּעֵי לְסַדְּרָא שְׁבָחָא דְמָארֵיהּ בְּקַדְמִיתָא ואמר עוד, מי שעומד בתפלה, צריך לסדר שבחו של מקום בתחילה, בשלש ברכות הראשונות, וּלְבָתָר יִתְבַּע בָּעוּתֵיהּ ואחר כך יבקש את בקשתו, בי"ב ברכות האמצעיות. דְּהָא מֹשֶׁה הֲכִי אָמַר בְּקַדְמִיתָא, אַתָּה הַחִלּוֹתָ וְגוֹ' כי כך אמר משה, בתחילה אמר שבחו של מקום, דהיינו אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה וגו'. וּלְבַסּוֹף אֶעְבְּרָה וְגוֹ' ולבסוף התפלל וביקש מהקב"ה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'.