מאמרי הפרשה פרשת דברים

כ"ב תמוז תשפ"ה | 18/07/2025 | 10:52

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (א, א)

אלה הדברים – כדְבוֹרִים, שלהם דבש אך גם עוקץ

כתב רבנו הגדול כמוה"ר יוסף חיים זצ"ל בספרו עוד יוסף חי (ריש דברים), איתא במדרש (דברים רבה פרשה א' סי' ו') אלה הדברים – כדְבוֹרִים, דובשן מתוק ועוקצן מר. וצריך להבין מהו הדבש ומהו העוקץ שיש בתוכחות הכתובות כאן.

ונראה לי בס"ד דמצינו כאן שנתחכם משה לדבר עם ישראל ברוח הקודש תוכחות ברמזים, על ידי שהזכיר להם המקומות הכתובים כאן [במדבר בערבה וגו']. והוא על פי משל שהובא במדרש רבה (על הפסוק זכור את אשר עשה לך עמלק). משל למלך שהיה לו פרדס החביב עליו עד מאוד, והנה עת הזמיר הגיע, והפרדס הניב פירות מדושנים. על כן הניח המלך לשמור את השדה כלב עז, לבל יכנסו לשדהו גנבים, ויטלו את תנובת שדהו החביבה עליו. יום אחד הציץ המלך מארמונו, והנה רואהו להפתעתו כי אהובו נכנס בהיחבא מן פירצה אחת בגדר, כדי לגנוב מן הפירות ולאכול מהם. מיד הכלב רץ אליו וקרע לו בגדיו. האיש תיכף ומיד ברח כל עוד נפשו בו. אמר המלך לעצמו, אם אשאל את רעי אהובי במפגיע, כיצד גנבת מן פירותי, הרי שהוא יתבייש. ואם לא אומר לו דבר, הוא יחשוב שלא ידעתי במעשיו ויחזור וינסה לגנוב. מה עשה המלך, למחרת שפגשו אמר לו ברמיזה, כמה עז וקשה זה הכלב שקרע את כל בגדיך. וכך הבין שהמלך היה רואה בעת שבא לגנוב מפרדסו והכלב קרע את בגדיו.

כן הענין גם כאן, אמר משה רבינו עליו השלום, אם אומר לעם ישראל ראו איך חטאתם במקום הזה, ואיך חטאתם במקום זה, הרי הם מתביישים, ובפרט כשאומר להם תוכחה זאת בתחילת דברו אתם במשנה תורה. מה עשה, הזכיר להם "במדבר", הן שם היטיב איתם הקב"ה טובה גדולה שנתן להם לחם מן השמים, אולם הם יודעים שהלחם היקר הזה שנתן להם במדבר, היה אחר שחטאו בדיבור שלהם, בתלונה שנתלוננו כשכלתה צידתם. על כן כשזכר להם את טובת הלחם שנתן להם השם במדבר, ממילא הם זוכרים את החטא שחטאו ב"דיבור", כי "במדבר" הוא גם במשמעות "דיבור". נמצא כי יש כאן "דבש מתוק" והוא הזכרת הטובה של הלחם שהוריד להם השם "במדבר" מן השמים, ויש כאן גם "עוקץ" שיזכרו את חטאם שחטאו "בדיבור", שבעבורו נתן להם את הלחם.

כך גם הזכיר להם "בערבה" היא ישיבתם בשיטים, שהיו שם דשנים ורעננים ושבעים מהטובה הגדולה של שלל סיחון ועוג, ועל ידי כך יזכרו ממילא מה שאירע להם מחמת טובה זו שזנו את בנות מדין ובנות מואב. הרי גם כאן מחד דבש מתוק ומאידך עוקץ מר. גם הזכיר להם "מול סוף" זו קריעת ים סוף, שמחד היא טובה גדולה שהיטיב להם השם, הן ביזת הים גדולה מביזת מצרים (במדבר רבה נשא פרשה י"ג סי' כ'), ועוד זכו שם להשגה נפשית על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא ע"ה (ילקוט שמעוני בשלח רמז רמד), וממילא יזכרו את מה שהמרו על הים בים סוף, ודיברו קשות באומרם "המבלי אין קברים" (שמות יד, יא), עד שאמר להם "התייצבו וראו את ישועת ה'" (שמות יד, יג). הרי לנו שהזכיר להם דברים אשר דבשם מתוק ועוקצם מר, לכן אמרו רבותנו ז"ל, אלה הדברים - כדבורים.

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (א, א)

עיקר הנהגת האדם בעולם היא רק ע"פ הנהגת גדולי הדור

הנה ספר דברים, הוא ספר המוסר של משה רבנו: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". בראש חודש שבט, חמישה שבועות קודם פטירתו לחיי עולם, עמד וסיכם ארבעים שנות הנהגה (ילקוט ראובני כאן). ארבעים שנה נצר את הביקורת בלבו, ארבעים שנה הבליג: "מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה, וממי למד, מיעקב, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה" (רש"י בסמוך א, ג).

יעקב אבינו הוכיח את השבטים לפני פטירתו (בראשית מט, ג-ז) כי כאשר האדם נוטה למות, לב קרוביו מתמלא צער ויגון, ואז לב השומעים מתעורר לקבל את תוכחת המוסר וכן עשו גם יהושע בן נון (יהושע פרק כד) וכן שמואל הנביא (שמואל א, יב, ג) וכן דוד המלך (מלכים א, ב, א).

והנה רבותינו כאן אמרו שמשה רבנו שאב את הנהגתו מיעקב אבינו, והשאלה הנשאלת היא, הרי משה רבנו היה רבם של ישראל, והוא סוד הדעת, והיה כל כך גדול ויודע לבד כיצד לנהוג, ואינו צריך לאחרים, ובכל זאת רבותינו אומרים שלמד הנהגתו מיעקב אבינו? אין זאת אלא משום שכך היא האמת, שבכל הנהגה ושאלה העומדת לפני האדם, צריך לראות מה עשו אבותיו החכמים בדורות הקודמים וכך לנהוג.

הגמרא במסכת סנהדרין (יא.) מביאה מעשה ברבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא מחבר המשניות, שמסר שיעור לפני תלמידיו. והיות והוטרד מריח שום שנדף שם, התקשה באמירת השיעור. ביקש ואמר, מי שאכל שום, יצא. עמד גדול תלמידיו, רבי חייא הגדול, ויצא, קמו כולם בעקבותיו, ויצאו.

למחרת עם שחר פגש רבי שמעון, בנו של רבנו הקדוש, ברבי חייא. אמר לו אתה הוא שציערת לאבא, באכילת שום לפני השיעור, אמר לו: חלילה, לא תהא כזאת בישראל, פירש רש"י: אלא כדי שלא להלבין פניו של אוכל השום יצאתי, כדי שייצאו כולם ולא ידעו מי הוא.

ושואלת הגמרא, ומהיכן למד רבי חייא הנהגה זו? מרבי מאיר. מעשה בנערה שבאה לפני רבי מאיר, ואמרה לו, רבי, אחד מכם נשא אותי לאשה, ואיני יודעת מי הוא. ביקשה שתערך חקירה, אך במקום לעשות זאת, קרא רבי מאיר לשני עדים, כתב גט ונתן לה. הבינו כולם, כתבו כולם גיטין ונתנו לה. עמדה הנערה ובחיקה המוני גיטין, כך שכעת גם מי שקידשה גירשה ושוב היא מותרת לשוק, בלא שתערך חקירה, ויצוצו חשדות ותתפתח חרושת שמועות...

ממשיכה הגמרא ורבי מאיר מהיכן למד הנהגה זו? מהתנא שמואל הקטן, שהיה גדול דורו ונקרא כך על שם ענוותנותו. ומעשה שהיה כך היה, כשראה רבן גמליאל הנשיא שיתכן ויצטרכו לעבר את השנה, קבע דיון בנוכחות שבעה מגדולי הדור, שזהו המספר הקבוע לדיון בעיבור השנה. עלה רבן גמליאל לאולם הכינוס, ומצא שם שמונה חכמים. אמר, מי שעלה בלא רשות, יעזוב את המקום. עמד שמואל הקטן ואמר, אני הוא שעליתי שלא ברשות. ולא לעבר את השנה עליתי, אלא לעקוב אחר הדיון, ללמוד הלכה למעשה. נענה רבן גמליאל ואמר, שב בני, שב, ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא שאמרו חכמים שאין מעברין את השנה אלא במוזמנים לדיון.

וגילתה הגמרא, שלא שמואל הקטן היה, אלא אדם אחר מבין הנוכחים. וכדי שלא יידעו מי הוא וילבינו פניו, נטל זאת על כתפיו. ושמואל הקטן, ממי למד? משכניה בן יחיאל, ששכניה בן יחיאל היה מגדולי הדור בתקופת שיבת ציון, בימי עזרא ונחמיה. כשנודע לעזרא הסופר שיש בעם כאלו שנשאו נשים נכריות, קרע את בגדיו ומרט שערותיו ונשא לפני ה' וידוי מזעזע הקורע כל לב. העם בכה בכי רב, ושכניה בן יחיאל קם והצהיר (עזרא י, ב), "אנחנו מעלנו" באלהינו ונושב נשים נכריות מעמי הארץ וגו', ועתה נכרות ברית לאלהינו לגרש את הנשים וגו', וכתורה ייעשה. עד כאן הנה אמר "אנחנו מעלנו", שכלל עצמו עם החוטאים, למרות שהוא לא נשא אשה נכרית, וזאת עשה כדי שלא לבייש את החוטאים. ממשיכה הגמרא, ושכניה ממי למד, מיהושע. ויהושע, ממשה רבנו. עד כאן דברי הגמרא.

ובאמת כל סידרת המעשים המרגשים הכתובים כאן בגמרא אומרת דרשני, היש לנו מושג ברבי חייא הגדול, גדול תלמידיו של רבנו הקדוש (כתובות קג:), שהאמוראים הקדושים לא זכו לראות את מקום קבורתו, ועיניהם כהו כשהביטו במעלתו בעולם העליון (בבא מציעא פה:), האם לא יכול היה להבין מעצמו, שיש לעשות מעשה כדי למנוע ביזיון מתלמיד, ושלא ימשוך עליו את הקפדת הרב הגדול רבנו הקדוש, האם לא יכל לחדש זאת מסברתו, והיה צריך ללמוד זאת מרבי מאיר?

כמו כן רבי מאיר, שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו כמותו (עירובין יג:) הן בדורו היו גדולי עולם רבי שמעון בר יוחאי, ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי אלעזר בן שמוע ועוד, ובכל אופן כתוב שלא היו בדורו כמותו, אם כן איש עצום וגדול כזה היה, וכי היה צריך ללמוד זאת משמואל הקטן?

וכן שמואל הקטן, שיצאה בת קול ואמרה שראוי הוא שתשרה עליו שכינה, והיה בעל רוח הקודש גלויה (סוטה מח:), האם היה צריך ללמוד הנהגתו משכניה.

והתשובה לכל אלו היא, כן! זהו כוחה של מסורת איתנה העוברת מדור דור, זה עניין מורשת האבות. גדולים ככל שנהיה, פקחים וחכמים, ואף גדולי תורה ויראה, בכל הנהגה, בכל שאלה העומדת על הפרק, נשאל את עצמנו, מה כתוב על כך? כיצד נהגו רבותינו? איך עשו אבותינו? הם המקור, הם הדוגמא, ואנו הולכים בדרכם. כנאמר, "אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן, ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים" (שיר השירים א, ח).

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים" (א, א)

פירושים נפלאים מהספר ליקוטים מפרדס

כתב בספר ליקוטים מפרדס (שרים, ריש דברים), "אלה הדברים אשר דבר משה", אל תקרי הדברים אלא הדבורים, מה דבורה כיון שהיא עוקצת היא מתה, כך משה רבנו עליו השלום, כיון שהוכיח את ישראל, נסתלק. [דהיינו כאן הוכיחם משה בר"ח שבט, ולכן בסמוך בז' באדר נסתלק.]

זה היה מן הנסים הנסתרים בתורה, הן היה קולו הולך בכל המחנה. [כלומר כתוב בפסוק כאן שמשה דיבר "אל כל ישראל", והרי היה כאן נס גדול, שקולו היה נשמע בכל המחנה.]

ואמר "במדבר", לא הוכיחן אלא ברמז, מפני בושתן של ישראל שהזכיר כל ההכעסות, ואילו היה מזכיר אחת או שתים לא היה להם בושת כל כך כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ) [אך כאן שפירט חטאים רבים היא בושה גדולה ולכן משה רק רמזן ולא פירשם.]

או שזכר כאן המקומות שהוכיחן, שלא תאמר לא הוכיחם אלא בעבר הירדן במדבר קודם שעברו הירדן בהיותן במדבר. [דהיינו הפסוק כאן רומז על המקומות שבהם הוכיחן משה בפירוט באותה עת, ולא שעתה קודם פטירתו רק רמז להם תוכחות.]

"תופל" - הוא מעשה שיטים, מעשה פעור, שהוא דבר בלי טעם כמו התפל בלי טעם.

"בארבעים שנה" - פירוש, שלא תאמר "אלה הדברים" שדיבר במקומות שזכר, אלא רק בראש חודש שבט סמוך למיתתו ביאר להם המצוות בקיצור וברמז.

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים" (א, א)

"אלה" הם ל"ו צדיקים

כתב מו"ר החיד"א בנחל קדומים (כאן) על הפסוק אלה הדברים, כתב רבנו אפרים ז"ל קרי ביה הדַבַּרים בפתח, על דרך דַבַּר אחד לדור, אל"ה גי' ל"ו כמספר ל"ו צדיקים דלא פחית עלמא. עכ"ל. כלומר "אלה"- הם ל"ו צדיקים [לפי ש"אלה" בגימט' ל"ו], "הדברים"- שהל"ו צדיקים הם הדַבַּרים של הדור. והוסיף החיד"א, שלפי דרך זו יש לרמוז, על פי דברי האר"י (על משה שפיר קאמרת), שניצוצי משה מתנוצצים בצדיקים, ונמצא שההנהגה (של כל הצדיקים) היא בכח משה רבינו עליו השלום. וזהו שנאמר כאן "אלה הדברים אשר דיבר משה", "אלה"- הם "לו" צדיקים, שהם "הדברים" של הדור, "אשר דבר משה" לפי שמשה הוא "הדבר" של כולם, כיון שהצדיקים הם מכוחו של משה רבנו עזרם ומגינם. עד כאן.

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (א, א)

ראיה לאבל שרבים צריכים לו שמותר לו ללמוד תורה

הקשה הגאון רבנו יהונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו מדרש יהונתן (דברים מאמר ק"ע) מדוע נאמר כאן "אל כל ישראל", בשונה משאר מקומות בתורה, שבהם נאמר "אל ישראל", או "אל בני ישראל"?

אלא, שמשה בי אר את חומש דברים ג' ימים אחר מיתת אהרן אחיו, ולכאורה כיצד ביאר לעם ישראל את התורה, והרי הלכה היא שאבל אסור בדברי תורה (מו"ק כא. תענית ל.)? אלא שכבר ידועים דברי חז"ל (מו"ק שם) שאם "רבים צריכים לו", דהיינו כשהרבים צריכים לתורתו מותר לו ללמדם תורה (וכך נפסק בשו"ע יו"ד סימן שפ"ד סע' א').

ועל פי דרך זו יש לפרש את הפסוק, "אלה הדברים אשר דבר משה", על הקושי בפסוק כיצד דיבר משה את הדברים שהרי היה אבל, האסור בדברי תורה על כך תיכף ומיד מתרץ הפסוק "אל כל ישראל" כיון שרבים צריכים לו, ודאי שמותר.

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (א, א)

"אלה" ראשי תיבות א'בק ל'שון ה'רע

מובא בתלמוד (ב"ב קסה.) שרוב העולם נכשלים בגזל, מיעוטן בעריות וכולם באבק לשון הרע.

רמז נאה לכך כתב החיד"א בחומת אנך (כאן) מהכתוב כאן, אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, "אלה" ראשי תיבות אבק לשון הרע "הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" כולם נכשלים בכך, ועל כן הם דברים הצריכים חיזוק.

ר' רפאל כדיר צבאן זצ"ל הביא בספרו "נפש חיה", שמסופר על אשתו של המהר"ם מלובלין שהיו מרננים עליה שהיא מלווה בריבית, והיו מוסיפים לדבר בה סרה כי מרוב טרדותיה במסחר העצים שהיה לה, לא הייתה נותנת ליבה לסדרי הבית. פעם בא עמיתו של המהר"ם מלובלין הגאון הגדול מהרש"ל שהיה אחד מדייני העיר, לדבר על ענייני העיר הצריכים חיזוק, וכן ללבן כמה סוגיות הלכתיות שעמדו על הפרק. הרבנית - אשת המהר"ם, הגישה כוס תה לפני המהרש"ל, וכשהגישה הבחין המהרש"ל במעט אבק שהיה על הכוס. התחילה להתנצל לפניו בטענה שהיא טרודה כל הימים במסחר ואין לה פנאי לעסוק בצרכי הבית. ענה לה המהרש"ל בדרך הלצה, זה בוודאי "אבק" ריבית. הרבנית שהייתה אשת חבר ומשכילה, ענתה לו, לא רבנו, לא "אבק" ריבית אלא "אבק" לשון הרע. (לחזות בנועם ה').

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (א, א)

התורה סם חיים לישראל וסם המות לאומות העולם, מפני הערבות

כתוב בספר תכלת מרדכי להגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ"ל, על הפסוק "אלה הדברים", המדרש (דברים רבה פרשה א' סי' ו') דורש, מה הדבורה דובשה לבעלה ועוקצה לאחרים, כך דברי תורה סם חיים לישראל וסם המות לאומות העולם. עד כאן. יובנו דברי המדרש בהקדים קושיא, הן תוכחת משה רבנו ע"ה היתה לכל ישראל, והרי הרבה מהם לא חטאו בחטאים הנזכרים, ומדוע הוכיחם? אלא כיון שכל ישראל ערבים זה לזה (שיר השירים רבה פרשה ז' סי' ח') ועל כן כולם צריכים לקבל את התוכחה. וזוהי טובה לישראל, כיון שה' מנהיג את הבריאה מידה כנגד מידה, וכיון שיש עריבות בעם ישראל, ולכן הצדיקים ראויים לעונש בגלל חטאי הרשעים, כנגד זאת גם הרשעים ינצלו בזכות הצדיקים משום העריבות.

והנה איתא במדרש רבה (ויקרא פרשה ד' סי' ו') גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה: כתיב (שמות כג, ב) "אחרי רבים להטות" וישראל הם המיעוט ואנחנו מרובים ממכם? והשיב שישראל קרוים "נפש" אחת ככתוב (שמות א, ה) "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב", והיינו מפני שיש להם אחדות, מה שאין כן אומות העולם הקרויים נפשות ככתוב (בראשית לו, ו) "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו", מפני שהגויים כל נפש לבדו.

מעתה מובן המדרש, "אלה הדברים... אל כל ישראל", הן מכאן אנו שומעים את העריבות שבעם ישראל, והעריבות היא סם חיים לישראל וסם המוות לאומות העולם, שעל ידי זה אין ישראל בטלים ביניהם.

" אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (א, א)

כיצד ניתן לדבר לכל הציבור יחד?

מסופר על הגאון הקדוש החתם סופר זצ"ל שבסיומה של דרשה שדרש בפני קהל עדתו, סיים ואמר: 'אף שלא כוונתי בדברי לאף אחד מהשומעים, אמנם מי הוא אפוא השומע שחושב שנתכוונתי אליו בייחוד, אליו מכוונים הדברים', וזאת כי באמת כיון למי שיעשו הדברים רושם בנפשו. (מוסר חכמים)

" אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (א, א)

מעלת האחדות

פירש רבנו הגר"א זצ"ל כי "אלה" הן "הדברים אשר דבר משה" שיהיו "אל כל ישראל", ולא שיתחלקו לאגודות נפרדות, אלא יהיו שרויים באחדות, ואז תחול עליהם ברכת ה'. (מובא בטעם ודעת ריש דברים מאת הגר"מ שטרנבוך שליט"א).

" אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (א, א)

מעלת התוכחה בנחת

משה רבינו היה מוכיח את עם ישראל בנחת, וראיתי להביא מעשה איך תוכחה באופן ראוי העלתה אנשים על דרך המלך. סיפר רבי ברוך ידלר על תוכחה שהולידה אהבה לתורה ומצוותיה. פעם שכב רבי ברוך בבית חולים ובמיטה על ידו היה יהודי, חילוני גמור קיבוצניק, והנה יום אחד באו לבקרו משפחתו וכולם היו חרדים לכל דבר, בחורי ישיבות ונערי חמד. רבי ברוך המתין וחיכה לשעת כושר ואז כשהיו לבד הוא שאל את שכנו איך קרה כדבר הזה שכל יוצאי חלציך חרדים? ענה אותו יהודי וסיפר אני התגוררתי בקיבוץ. שבת אחת יצאתי עם רעייתי לטייל לכיוון ירושלים הגעתי עד כיכר השבת שם עמדו ילדים וצעקו "שאבעס"!!!!! יצאתי אליהם והם ברחו. נכנסתי שוב לרכב והם הגיעו שוב, כך הלוך חזור. יצא אלי איזה רב מאחד הבנינים ואמר לי אתה רואה שזה לא הולך, אולי תיכנס אליי הביתה, תשתה ותאכל משהו, תנוח מהדרך עד שתגמר שבת, כי אחרת תאלץ להיאבק כאן הלוך חזור בלי שאף אחד ינצח... הוא אמר דברים של טעם, עלינו אליו הביתה, התיידדנו אני ורעייתי יחד עמו ועם רעייתו, אח"כ ביקרנו עוד פעם פעמיים ועוד ועוד. לימים קיבלתי שילומים מהנאצים, עליתי יחד עם רעייתי לגור בירושלים, אמנם אני לא חזרתי בתשובה אבל הילדים שלי שכ"כ נהנו מהחיים החרדים שראו אצל הידידים שלנו, חזרו בתשובה ואני לא הפרעתי להם.

"בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (א, א)

מידת הענוה

"במדבר", היה בהם ענווה כמדבר, ואף בפני מי שהוא "ערבה"

כתב רש"י בתחילת הפרשה, שמשה רבנו אמר להם דברי מוסר ברמז ולא בפירוש. אף אנו נפרש את הפסוק ברמז על דרך המוסר, וזאת על פי מאמר חז"ל המפורסם, מאד מאד הוי שפל רוח (אבות פ"ד מ"ד).

כתב הנועם מגדים (ד"ה או יתכן) על הפסוק, אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, מה דבר אליהם? "במדבר", דהיינו השתדלו תמיד להיות בעלי ענוה ושפלי רוח כמו המדבר, שהכל דשים בו, כמו שאמרו חז"ל (עירובין נד.) אמר רב מתנה, מאי דכתיב וממדבר מתנה (במדבר כא, יח), אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו". דייק משה רבנו ואמר "מדבר", לא "עפר" או "ארץ", משום שהארץ מוציאה פירות ודברים אחרים ליהנות מהם בני אדם, אבל המדבר הוא ארץ מליחה שאינה עושה פירות, וכך יתייחס אדם אל עצמו, שהוא דומה למדבר שאין בו מאומה.

ולא רק ביחס לתלמידי חכמים ואנשים חשובים יחשוב כך, אלא אף "בערבה", אנשים שאין בהם תורה או ריח טוב של מעשים טובים שנמשלים לערבה, גם לפניהם ישפיל את עצמו ולא ישתרר עליהם.

"מול סוף", שישים ליבו את "סוף" חיי האדם

וכיצד ירכוש אדם את מידת הענוה, "מול סוף", כשישים אל מול עיניו את סוף כל האדם, שהוא המות והשיבה אל העפר, על ידי זה יוכל בקלות להחדיר בו רגשי ענוה, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ה.) אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יזכיר לו יום המיתה, והוא כדי שתבוא אל לבו ההכנעה.

"בין פארן ובין תופל – בין אם הוא מפואר או תפל בעיני הבריות

אותה ענוה חייבת להיות קבועה בלבו כיתד בל ימוט, מבלי להתחשב בדעתם של הבריות אם דורשים אותו לשבח או לגנאי, וזאת מפאת הכרתו בפחיתות ערכו ומיעוט מעשיו הטובים, ואין זה משנה מה היא דעת הבריות עליו, וזהו הנאמר "בין פארן ובין תופל", בין אם מפארים אותו ומספרים בשבחו, ובין שתופלים עליו דברים רעים ומספרים בגנותו, עליו להיות איתן בשפלות רוחו.

"ולבן" ואז כל עוונותיו ימחקו. "וחצרות" ויזכה ליראת שמים

מעלה נוספת יש לו לענו, שחטאיו נמחקים ממנו כלא היו, וזהו "ולבן", כל עוונותיו כשלג ילבינו, כמו שאמרו רבותינו (סוטה ה.) בא וראה כמה גדולים נמוכי רוח לפני הקדוש ברוך הוא, שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו. מקריב מנחה, שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם. ועוד אמרו חז"ל (יומא כג.) כל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו.

דבר נוסף הבא בעקבות הענוה יזכה גם ליראת שמים, וכמו שאמרו (ע"ז כ:) ענוה מביאה לידי יראת חטא. וזה נרמז במילה "וחצרות", על פי הגמרא (שבת לא.) על אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, מכריז רבי ינאי, חבל על דלית ליה דרתא (חצר), ותרעא לדרתא עביד. כלומר, חבל על מי שמתקין שער לחצרו, בזמן שאין לו כלל חצר, ואם כן שער למה. הוא הדין מי שיש לו תורה ללא יראת שמים, דומה הוא לשער ללא חצר, שבלי חצר אין מקום לתורה להיכנס בו, אבל על ידי ענוה, יזכה ליראת שמים שנמשלה לחצר וזהו "וחצרות".

"ודי זהב" ויזכה להסתפקות במועט

מלבד כפרת העוונות ויראת השמים שזוכה להם הענו, שבזה רוכש לעצמו עולם הבא, זוכה הוא גם למידת ההסתפקות במועט, שעל ידה נוחל גם את העולם הזה, וזאת על פי הפסוק (דברים ד, לט): "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" כלומר, מי שהוא "בשמים" דהיינו מתגאה ומרים את עצמו עד לשמי רום, הרי הוא "ממעל"- מקנא תמיד בעשירים שרכושם מרובה מרכושו. אבל המתנהג "ועל הארץ", דהיינו השפל ברוחו ויודע שהוא רק על הארץ – הרי הוא "מתחת", מסתפק במה שיש לו, ועי"ז מתייחס בעין טובה אל העשירים ואינו חומד את כספם, וממילא רוכש לעצמו את מידת ההסתפקות, וזה נרמז במילים "ודי זהב", דהיינו כל מה שיש לו די לו בו.

כיצד אדם גדול יכול להיות בעל ענוה?

את השגת הענוה נוכל להבין על ידי סיפור על הרב הקדוש רבי אלימלך מליז'ענסק זצוק"ל הנדפס באבות ישראל (אבות פ"ד מי"ט). הרב הקדוש רבי אלימלך היה כידוע בעל ענוה להפליא, ובכל עת התמרמר ונאנח מקירות לבו על כך שכאילו חטא והכעיס את בוראו. תמיד היה מוצא בעצמו חטאים ופגמים שכאילו פגם בנשמתו הזכה, ולא נתקררה דעתו, עד שיום אחד הכריז ואמר שהוא גרוע יותר מכל אדם. שמע זאת תלמידו ושאלו, מה זאת, רבנו הקדוש לבטח מאמין במה שמוציא מפיו, אין זו ענוה מן השפה ולחוץ חס ושלום, וכיצד אפשר להבין זאת, האם אכן סבור רבנו שאין רשע ממנו?! השיב לו כך, מקל עבה אינו דוקר, מכיון שאינו יכול לחדור לתוך הגוף. אבל מקל דק מסוגל היטב לדקור. הוא הדין בחטאים, עבירה חמורה שנעשית על ידי איש פשוט, אין בכוחה להכאיב לבעליה, כמו עבירה דקה של הצדיק שנכשל בה, שמהווה כעין מחט בבשר החי, ועל דא קא בכינא, על עונות שגם אנשים גדולים עלולים להכשל בהם.

יתכן שאותו דבר אירע אצל משה רבנו, וכאשר היה נדמה לו שחטא בחטא קל שבקלים, ולפי מדרגתו הגבוהה זהו חטא חמור, נמס לבו בקרבו, והדבר ציער אותו יותר ממה שאיש פשוט מתחרט אם נכשל בעבירה גדולה. מסיבה זו חשב בתום לבו שכולם צדיקים ממנו.

היוצא מזה, שענוותנותו של משה רבנו וגדלותו, הן שתים שהן אחת, וככל שמדרגותיו והשגותיו נתרבו, במקביל לכך ניתוספו לו ענוה ושפלות רוח, ורגישותו לחטאים גדלה שבעתיים, עד שכל חוט השערה, נחשב אצלו להר. באופן זה הצליח להגיע לפסגת מדת הענוה, והיה בעיניו קטן עד מאד.

"אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב" (א, ב)

מעלת י"א ימים אלו

אפשר לרמוז על פי הרמב"ם (בהקדמתו לפירוש המשניות סדר טהרות) שמנה י"א חלקי טומאות, וכתב המהר"ם פפיראש (מאורות נתן מערכת י' אות נ"ז) שזהו כנגד י"א קליפות, וי"א ארורים. מעתה נראה, שעל ידי "אחד עשר" יום מחורב שקבלו את התורה, היה כח בהם לכלות את הטומאה שלה י"א מיני טומאות וקליפות.

"הַר שֵׂעִיר" (א, ב)

הר שעיר – הוא היצר הרע

יתכן לרמוז, לדברי חז"ל (סוכה נב:) שלעתיד לצדיקים יצר הרע נדמה כהר גבוה, ולרשעים כחוט השערה, וזהו האמור כאן שעברו ישראל "דרך הר",-משום שנדמה להם כהר, הבא מ"שעיר"- שהוא באמת כגודל שערה בלבד. ועל זה אמר הרבי רבי בונם מפשיסחא זצ"ל, מגן עדן לגיהנום אינו אלא "כחוט השערה".

"וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה" (א, ג)

די בת"ח אחד בין ארבעים אלף שיגן על דורו

כתב בעל הטורים וזה לשונו, "בארבעים" - ב' במסורה. "ויהי בארבעים"- "מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל" (שופטים ה, ח). לומר, אם יהיה תלמיד חכם אחד בין ארבעים אלף, אין צריכין לא מגן ולא רומח, כי תלמיד חכם מגן עליהם מאויביהם (תנא דבי אליהו פרק י'). דאיירי התם בתלמידי חכמים שנאמר (שם ה, ט) לבי לחקקי ישראל, והכא נמי כתיב בתריה (להלן פסוק ה) ענין התורה, שנאמר, הואיל משה באר את התורה. עד כאן לשונו.

כלומר, בפסוקים בשופטים מבואר שתלמיד חכם אחד בכוחו להגן על ארבעים אלף לוחמים, שלא יהיו נזקקים לא למגן ולא לרומח. וכך גם מרומז בפרשתנו שמדברת על התורה, ככתוב להלן (פסוק ה) באר משה את התורה, ועל כך נאמר כאן, "ויהי בארבעים", לאמור, שכשיש תורה, הרי היא מגנה על "ארבעים" אלף ישראל.

"אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי" (א, ד)

תפילין של ראש כנגד קלי' סיחון ותפילין של יד כנגד קלי' עוג

קודם שהכה משה את סיחון ועוג, לא היה יכול להכניס את הדברים בלבם של ישראל, לפי שהמה היו קליפות גדולות, סיחון מלך חשבון- הוא שורש המחשבות הרעות, וכנגד זה אנו מניחים תפילין של ראש לבטלם, וכן עוג בעשתרות באדרעי- הוא שורש התאוות שליבו של אדם נמשך אחריהם, וכנגד זה אנו מניחין תפילין של יד לבטלן.

ובזה יובן ההסבר מדוע פירש משה את התורה בשבעים לשון (סוטה לב.), ומדוע נצרך לכך. יש לע' אומות ע' מדרגות להתנגד לקדושה, ועל כן משה רבנו ע"ה המשיך את אור התורה שיוכלו להתדבק בה בשבעים לשון, שאף כשיהיו בגלות תחת כל אומה ואומה משבעים אומות תתגבר הקדושה על הטומאה.

צריכים לקיים את התורה בכל מקום ומקום

וכתב רבנו החתם סופר (בשו"ת סוף חיו"ד) שהטעם שפירש משה רבנו ע"ש לעם ישראל את התורה בשבעים לשון, הוא בכדי להורות שצריכים לקיים את התורה לא רק במדבר, ולא רק בארץ ישראל, אלא בכל מקום שישראל שם, חייבים הם לקיימה עד מקום שידם מגעת.

"הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר, ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה" (א, ה-ו)

הואיל משה באר - שביאר להם רזי התורה

כתב בספר מחשוף הלבן (כאן) יש לדקדק מהי כוונת התורה במילת "הואיל", הן היה די לומר "באר את התורה" ומה ניתוסף לנו במלת הואיל? אפשר שכוונת המלה "הואיל" היא לרמוז על רזי התורה שאמר משה רבנו לעם ישראל רזי התורה וכדלהלן.

הנה המילה "הואיל" במילוי, נכתבת כך: ה"א וא"ו אל"ף יו"ד למ"ד, ועולה בגימט' "זה הרז", דהיינו שאמר להם משה רבינו רזי התורה. וגם כן מלת "בחרב" היא בגמט' "הרז".

החובה ללמוד את תורת הסוד

ומה שממשיך הפסוק "דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה", הכוונה שאמר להם משה לבני ישראל, עד מתי אתם עסוקים בפשט רמז ובדרש של התורה דווקא, "פנו וסעו לכם" ותנו לבכם לדעת סודות התורה, שהם עיקרי התורה, לפי שהתורה בלא סוד, כגוף בלי נשמה.

וזהו "רב לכם שבת בהר הזה", שהוא פשט התורה, לפי שהגימט' של המילים "רב לכם שבת בהר הזה" עם הכולל עולים בגימ' "אלה הם פשט דרש רמז", והיינו עד מתי רצונכם רק בפשטי התורה, והרי אין קיום העולמות רק בידיעת סודות התורה, כמו שאמר רשב"י ע"ה בזוהר הקדוש (תחילת האידרא), עד מתי נתיב בקיימא דחד סמכא. אמר להם משה "רב לכם שבת בהר הזה", היינו בפשטי התורה, "פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי". תיבת "האמורי" כתובה בכתיב מלא עם וא"ו, ועם האותיות עולה בגימט' "רזין", דהיינו השתדלו לעסוק ברזי התורה, שזהו עיקר התורה.

העיסוק בתורה שבע"פ ובתורה שבכתב מחבר בין מ"ה וב"ן

זאת ועוד, הנה מלת "הואיל" גימט' "בן" וראשי תיבות המילים הואיל משה הן "מה", והכוונה שדמה שאמר "באר את התורה הזאת" הוא על תורה שבכתב ועל תורה שבעל פה, לפי ש"התורה" היא תורה שבכתב, ו"הזאת" היא תורה שבעל פה, והיינו חיבור מ"ה וב"ן, דמ"ה היא התורה שבכתב וב"ן היא תורה שבעל פה, ועל זה הזהיר משה רבינו עליו השלום את בני ישראל שיהיו זהירים לעסוק בשתי התורות, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, שזהו עיקר חיבור המ"ה עם הב"ן. ולכן גם מילת "הואיל" בגימט' "זה הוא יחוד", והיינו יחוד המ"ה עם הב"ן האמורים. עד כאן דבריו הנפלאים.

הואיל אותיות אליהו

כתב רבנו שמשון מאוסטרופליא בגימטריאות (הובאו דבריו בספר "שפתי כהן" על התורה סוף סדר זה), "הואיל", אותיות "אליהו", דכאן נרמז דכמו שמשה רבנו ע"ה ביאר את התורה לעם ישראל במדבר כך עתיד אליהו הנביא לבאר את התורה לעם ישראל לעתיד לבוא.

ובצורה אחרת כתב בספר מחשוף הלבן (כאן) שמילת "הואיל" יש בה אותיות אליהו, והנה אליהו ז"ל הוא תלמידו של מרע"ה, ומסר לו סודות התורה, והוא גילה אותם להרשב"י ע"ה ולרבנו האר"י זלה"ה, ועל זה גם נאמר כאן "הואיל משה", "הואיל" הוא רמז לאליהו ז"ל הנרמז במלת הואיל, שגילה לו משה רזי תורה.

"בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר, ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם" (א, ה-ז)

עם ישראל קיבל את התורה בכפיה ומשה מלמדם שיקבלוה ברצון

הגאון חיד"א בנחל קדומים (דברים א, א) מביא שפירש הגאון המובהק רבי יהוסף קונקי ז"ל, את הפסוקים כאן על פי דברי הגמרא (שבת פח.) מודעא רבא לאורייתא שכפה עליהם ההר כגיגית (שבת פח.), וכתב הרשב"א דכשנכנסו לארץ ישראל בטלה המודעא, דכתיב, ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקיו (תהלים קה, מד), הנה התנה ה' עם עם ישראל את נתינת ארץ ישראל להם בשמירת התורה, ועם ישראל שחפץ בארץ ישראל, קיבל שוב את התורה ברצון.

לכך נאמר כאן "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת", משה לימד תורה את עם ישראל מפני "לאמר" משום "אמירה" אחת, ומהי האמירה? שהיו ישראל אומרים "ה' אלהינו דבר אלינו 'בחורב' לאמר"- מפני שה' כפה את הר חורב עלינו, ואמר אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהיה קבורתכם (שבת שם) זאת אומרת שאנוסים אנו לקבל את התורה. על כך השיבם משה רבנו "רב לכם שבת בהר הזה", די לכם לשבת בטענת ה"הר הזה", "פנו וסעו לכם" וכשאתם תבואו אל ארץ ישראל אין כאן מודעה כלל, שהרי ארץ ישראל לא ניתנה להם אלא בתנאי שיקיימו את מצוות התורה, כמו שנאמר (תהילים קה, מד), "ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים ירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורתיו ינצורו". הרי שמרצונכם תקבלו את התורה.

"ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (א, י)

זכות גדולה משנה המזל

אף שאמרו רז"ל (מועד קטן כח.) חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. הנה שהדברים שהאנשים מתאוים אליהם ביותר, חיים, בנים ופרנסה, תלוים במזל ולא בזכויות. מכל מקום זכות גדולה כן משנה את המזל, שהנה בשו"ת חוות יאיר (סימן רי"ט) כתב, כי השומר ברית קודש, אינו תחת המזל, כי אם מזלו שלא יהיו לו בנים מהפך מזלו ויולד. וכפי שזכות מצות המילה של אברהם אבינו שינתה את מזלו להוליד. ולפי זה יש לפרש את הפסוק (כאן) "ה' אלהיכם הרבה אתכם", בזכות המילה, ויצאתם מידי המזל "והנכם היום ככוכבי השמים לרוב".

"יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (א, יא)

מדוע בירך אותם משה רק במספר אלף ולא יותר

רש"י מביא בשם הספרי (דברים פיסקא יא), שאמרו לו ישראל למשה רבנו, וכי זוהי כל הברכה, רק אלף פעמים?! אמר להם משה "זוהי משלי" אבל הקב"ה "יברך אתכם כאשר דבר לכם".

כתב בספר ילקוט חמישאי בשם ההפלאה, לפרש מדוע ברכם משה דוקא במנין "אלף", על פי הפסוקים בפרשות כי תשא (לב, י), ובשלח-לך (יד, יב), שם מצינו שאמר הקב"ה למשה פעמיים "אעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו", דהיינו שממשה ה' יוציא עם גדול ועצום יותר מעם ישראל כפי שהוא כעת. אמנם הקב"ה לא פירש כמה גדול ועצום יהיה, אבל נודע שגדולה מדה טובה ממידת פורענות פי חמש מאות, וכמבואר במס' סוטה (דף יא.), אם כן הקב"ה בירך שמשה יהיה לכל הפחות פי אלף מכל ישראל, שכיון שפעמיים בירכו "ואעשה אותך לגוי גדול ועצום" וכל פעם זה פי חמש מאות מעם ישראל, ביחד יוצא פי אלף מעם ישראל, נמצא שמשה יש בו כבר פי אלף מישראל ע"י ברכתו של הקב"ה, שאע"פ שחזר הקב"ה וסלח לעם ישראל על חטא העגל, מכל מקום כלל הוא שמידה טובה שהוציא הקב"ה אינה חוזרת, וזה שאמר להם משה "זו משלי היא" דהיינו - משלי יש לי לברככם פי אלף מכולכם, ולכן יכל לומר "יוסף עליכם ככם אלף פעמים", אבל הקב"ה "יברך אתכם כאשר דבר לכם".

ומצאתי כתוב בקונטרסי האר''י ז"ל (שער רוח הקודש דף כו ע"א, ובפרי עץ חיים הנהגת הלימוד פרק א'), משה בגי' אל שדי, ואל שדי במילואו כזה: אלף למד שין דלת יוד, עולה אלף, וזהו שאמר משה "משלי", לפי שברכם בכל לבבו ובכל נפשו בכל מה שנכלל בשמו. וכך ראוי לאדם לאהוב את ישראל בגופו ונפשו ומאודו.

"שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק" (א, טז)

שמעו את אשר מדברים בעלי הדין בינם לבין עצמם, ועל ידי זה ושפטתם צדק

סיפר בעל הבן איש חי (מובא בטללי אורות, רובין, כאן) פעם באו לדין לפני זקני הגאון זצ"ל יהודי וגוי, והיה זה בבית הכנסת, הגוי תבע מעות מהיהודי, והלה מכחישו וטוען לא היו דברים מעולם. הבין הרב בעיני שכלו שהיהודי משקר, ורוצה להישבע לשקר, אמר לו הרב שדינו שישבע, אלא שרוצה הוא לעיין בדבר. יצא הרב מבית הכנסת, ועלה בלאט לעזרת הנשים לשמוע מה הם מדברים. והנה טוען הגוי ליהודי, כיצד אתה מעז להישבע לשקר? השיב לו היהודי, וכי מה אעשה, דחוק אני מאד במעות. מיד שב הרב לבית הכנסת ונזף ביהודי באמרו, לך ושלם ואיני משביעך, כי כבר שמעתי דבריך שאתה חייב לו. והרבה לדבר עמו מוסר ותוכחות על דרכו דרך עיקש שדרך בה.

על המעשה הנזכר הרב ר' יעקב בנו של הבן איש חי קרא את הפסוק, "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק", כלומר שמעו את אשר מדברים בעלי הדין "בין אחיכם", בינם לבין עצמם, ועל ידי זה "ושפטתם צדק".

"שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק" (א, טז)

חכמת הרב להוציא הודאה מפי המכחש

מספרים על הרב רבנו משה חיים זצ''ל, שפעם אחת באו לפניו לדין תורה, והיתה הכחשה בין התובע והנתבע. הרב הבין בעין שכלו וברוב חכמתו שהמכחיש רוצה להישבע על שקר. ויאמר לו הרב, התחשוב שאני משביעך בספר תורה, תאמין לי שאין אני משביעך אלא בשני לוחות הברית. ואל שמש בית הדין הורה, לך תטבול עשר פעמים ותביא לי את שני לוחות הברית, שאשביע את האיש הזה. האיש נבהל עד מאוד בסוברו שהרב מתכוון אל שני לוחות הברית שהוריד משה רבנו ע"ה מן השמים, ובגלות הביאום לבבל ונשארו כאן, ובהם רוצה להשביעו, ולא ידע שכוונת הרב אל ספרו של השל"ה הקדוש הנקרא "שני לוחות הברית". על כן נפלה עליו אימה גדולה ופחד אחזו, ויאמר אני אשלם ובלבד שלא אשבע. ויאמר לו הרב, לא, כי כבר נתחייבת שבועה, ועל כן צריך אתה להישבע. אז הודה האיש שהוא כיחש בשקר, ועתה הוא מודה על האמת.

"שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק" (א, טז)

כיצד דחה רבי יהונתן אייבשיץ את היצר הרע קודם היותו בר מצוה

רבי יהונתן אייבשיץ (מובא בטללי אורות, רובין, כאן) ביום היותו בר מצוה נשאל על ידי אחד מבני ביתו, מכיון שעד היום יום מלאות לך י"ג שנה, לא היה בך היצר הטוב, ורק היצר הרע ביקש להשפיע עליך, כיצד היית נוהג כאשר בא אליך היצר הרע לפתותך, במה היית דוחה אותו? השיב הנער החכם, כאשר בא אלי יצר הרע והיה מנסה לשדלני, הייתי עונה לו, כתוב בתורה, שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, ועל כך אומרים חז"ל זו אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו. בהלכה מפורשת זו, התלהב הנער כמנצח, דחיתי את יצרי הרע, וכך אמרתי לו, שתוק והפסק מיד את שידולך, שכן לפי ההלכה אסור לך להשמיע את דבריך, ואף אסור לי לשמוע את טענותיך לפני בוא בעל הדין השני, הלא הוא היצר הטוב. רק כשיהיה נוכח למשפט גם בעל הדין השני הוא היצר הטוב, רק אז תוכל להשמיע דבריך, ואשפוט עם מי משניכם הצדק.

"לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט" (א, יז)

לא תשפטו על פי הכרת הפנים, רק על פי עדים

הגמרא (יומא סט.) אומרת שבעשרים וחמשה בטבת אסור להספיד מפני שהוא יום הר גריזים, לפי שבאותו היום בקשו כותים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו, ונתן להם רשות. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה, לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה, ולקח מיקירי ישראל עימו ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה, והללו הולכים מצד זה, עד שעלה עמוד השחר, וכיון שעלה עמוד השחר, אמר להם מי הללו, אמרו לו יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה, ופגעו זה בזה, וכיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. שכשראה את שמעון הצדיק, אשר קדושת ה' מרחפת עליו, כמו שכתוב, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך (דברים כח, י), מיד ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה?! אמר להם, דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. ופירש המהרש"א ז"ל, מלאך בדמותו בא במלחמה לנצח לפניו. בדרך אחרת רצונו לומר, עבור אנשים כאלה אני עושה מלחמה, כי רצוני שכולם יהיו אנשים כמוהו. רואים אנו שאלכסנדר מוקדון הכריע את משפטו על פי הכרת הפנים.

כך גם ראינו במשפט שלמה המלך (מלכים א, ג) שעל ידי פסק הדין שפסק לגזור את הילד נודע מי האם האמיתית, כי באמת לא היה צריך שלמה את הבחינה שאמר לגזור את הילד כדי להכריע את הדין, שכיון שחכמת אלהים בקרבו, הכיר מעצמו מי היא האם האמיתית מדיבורה ומתנועת פניה. ועשה את בחינת הגזירה לפני הסנהדרין, רק כדי להוכיח להם שהכרתו אמת.

מעתה יש לומר שזוהי כוונת התורה כאן בציוויה, לא תכירו פנים במשפט, רוצה לומר, אל תשפטו על פי הכרת הפנים, רק על פי עדים דוקא! וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא. (ר' יצחק מוילנא)

אין להכריע את הדין לפי ראות שרטוטי תווי הפנים, אלא "שמוע בין אחיכם"

בדומה לכך דרש רבי ליבוש חריף בדרך הלצה, שאם הדיין הוא חכם גדול ומכיר ובקיא בחכמת הפרצוף, אל לו להכריע את הדין לפי ראות שרטוטי תווי הפנים, אלא "שמוע בין אחיכם", וזה שאמר הכתוב: לא תכירו "פנים" במשפט.

"לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (א, יז)

ר"ת "לאמת" וס"ת "אוי" "יטמא"

"לאמת" ראשי תיבות לא תגורו מפני איש, שכל מגמתם של הדיינים יהיה להוציא את הדין "לאמת", וסופי תיבות לא תגורו מפני 'אוי', כלומר "אוי" לשופט שלא ידון כדין. וגם סופי תיבות כי המשפט לאלהים הוא, "יטמא", כי הדיין אם מטה את הדין "מטמא" את הארץ כידוע.

"כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (א, יז)

החטאים גורמים צער לשכינה

אפשר לפרש את הפסוק, על פי דברי הזוהר הקדוש (רעיא מהימנא פרשת צו דף כ"ח ע"ב), שעוונות עם ישראל חס ושלום מכבידים על כנפי השכינה, ומעתה אם הדיין לא יציל עשוק מיד עושקו, וישאר הגזל ביד הגזלן, אותו עוון יש בו צער ח"ו לשכינה. וזה שכתוב כאן, כי המשפט לאלהים הוא, שנגע זה חס ושלום למעלה, כלומר יש צער לשכינה.

"כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (א, יז)

כשיש דין למטה אין דין למעלה

בענין המשפט נקטה התורה שם "אלהים", ולא השתמשה בשם הויה, משום ששם אלהים הוא בחינת דין כידוע, ועל כן באה התורה לרמוז שבעת שיש דין למטה, אין דין למעלה. וכך אמרה הגמ' במסכת שבת (קכט:), מי שיש לו זכות יקיז דם בשני ובחמישי, שבית דין של מעלה ושל מטה שוין כאחד, עד כאן. דהיינו היות ובימי שני וחמישי בית דין של מטה יושבים לדון ואז יושבים גם בית דין של מעלה לדון את האדם, על כן בימים אלו, אין לאדם להכניס עצמו לסכנה ולהקיז דמו, שהם ימי דין, אלא אם כן אינו חושש מן הדין, משום שיש לו זכויות.

גם לרמוז שאם חס ושלום יהיה עיות הדין בדין, בין אם זה מצד התובע שאינו טוען אמת, בין אם מצד הנתבע שאינו מודה על האמת, ובין אם מצד הדיין, מדת הדין מזומנת להיפרע מהם. ואם ישפטו באמת ובצדק, הרי שהיא מזומנת לפרוע להם את שכרם במושלם.

"וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" (א, יח)

חכמת הגר"א בן שמעון להחזיר בתשובה

סיפר מרן הגאון סבא קדישא רבי עזרא עטייה זצ"ל ראש הישיבה, במצרים כיהן כרב ראשי הגאון המפורסם רבי רפאל אהרן בן שמעון זצ"ל שזכה לסייעתא דשמיא גדולה. פעם אחת הוזמן הרב בן שמעון לערוך חופה וקידושין ל-בתו של אחד מעשירי העיר שהיה איש מכובד ונשוא פנים אך היה ידוע כמחלל שבת. החתונה נערכה בחצר ארמונו של הגביר אבי הכלה, ואל החתונה הגיעו כל האנשים החשובים מנכבדי הקהילה, גבירים, שרים, רוזנים וגדולי המלכות. בעת החופה נעמדו כל המוזמנים סביב לאפריון, ועיני כולם נשואות אל הרב מסדר הקידושין, החכם באשי הגר"א בן שמעון. בידים רועדות קימעה מסר הגביר את גביע הברכה לידיו של הרב ומילאו ביין משובח ישן נושן אשר זה עתה העלה ממרתף היין אשר לו.

הגר"א בן שמעון פנה אל הגביר ולחש באוזנו כי היין אינו ראוי לברכה, הגביר שלא הבין את כוונת הרב ניגש אל המרתף והביא יין אחר משובח מקודמו. אולם שוב פנה אליו הרב ולחש כי גם יין זה פסול הוא ואינו ראוי לברכה. חזר הגביר בפנים מסמיקות למרתף והביא את היין משובח ביותר שלו. ושוב פנה אליו הגר"א בן שמעון בלחישה אך בתקיפות, היין פסול ואינו ראוי לברכה.

בצר לו, פנה הגביר לרב וביקשו אחר הסליחה רבה מכבוד תורתו, להתלוות עמו אל מרתף היין. פנה הרב לגביר ואמר לו, בני יקירי, לצערי הגדול איני יכול לברך על כל היין שברשותך, כי יין נסך הוא. הגביר הביט ברב והשתומם על דבריו. אמר לו הרב, הלכה היא שמומר לחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי ויינו יין נסך, לדאבוני, העושר והכבוד גרמו לך להתרחק מדרכי אבותיך, והנך מחלל שבת בפרהסיא לעיני כל ישראל, על כן יינך יין נסך ולא אוכל לברך עליו ולקדש בו.

דברי הרב שנאמרו מלב כואב וכדבר איש אל בנו אהובו, חדרו עמוק ללבו של הגביר, והזדעזע עד עמקי נשמתו על כך שהרב משווהו לגוי שיינו יין נסך. בשברון לב פנה אל הרב ואמר לו העמידני על האמת והשיבני אל יהדותי, והריני מקבל עלי מעתה לשמור את השבת ולהיות יהודי נאמן ובעל תשובה גמור. כראות הרב, שהדברים נאמרו באמת ובלבב שלם, פנה לגביר ואמר לו: אשריך בני שקבלת עליך לשוב בתשובה שלמה, אשר על כן צדיק גמור אתה מעכשיו, והיינות שברשותך כשרים הם לברכה.

בפנים מאירות חזרו הרב והגביר לחצר, לערוך החופה וקידושין, ומאז חזר הגביר לשמור שבת כהלכתה ולעבוד את בוראו בלבב שלם.

מעשה תקיפות נוסף בגר"א בן שמעון כדי להעמיד את הדת

סיפור נוסף סיפר מרן הגאון רבי עזרא עטייה על הגר"א בן שמעון ואף הוא עוסק בענין סידור קידושין. הרב בן שמעון הוזמן לערוך חופה וקידושין לאחד מעשירי הקהילה, והנה לפני עריכת החופה לחשו באוזניו של הרב, שבין הנוכחים ישנה אשה הלבושה בלבוש בלתי צנוע. הרב עצר את השמחה והודיע שעל האשה לעזוב מיד את בית הכנסת. גם אחרי שבעלי השמחה הודיעו לו כי האשה מכובדת היא עד מאד, לא שעה הרב לדבריהם, ואמר להם כל זמן שהאשה לא תעזוב את המקום, לא אערוך את החופה. מחוסר ברירה התבקשה האשה לעזוב את המקום, אך היא התחצפה נגד הרב ולא רצתה לצאת, אני ממתין שאשה זו תצא אמר הרב, והנה כעבור דקות אחדות נפלה האשה ונפחה נשמתה (מוסר חכמים).

"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם" (א, כב)

יש לכבד ולהקדים לפניו את כל מי שיש לו דין קדימה, ואיזהו מכובד המכבד

פירש רש"י, בערבוביא (כלומר, קריבה זו אל משה היתה ללא סדר, ילדים לפני זקנים, וכדלהלן). ולהלן (ה, כ) הוא אומר, ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו'. אותה קריבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם. אבל כאן, ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים. עד כאן.

הן מן המדות המעולות היא שיחזיק האדם במדת הענוה, קל וחומר שיש לכבד ולהקדים לפניו את כל מי שיש לו דין קדימה, ואיזהו מכובד המכבד את הבריות (אבות פ"ד מ"א).

"יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ" (א, לח)

יהושע בשימושו את משה זכה למלא את מקומו למנהיג ישראל

בתרגום יונתן פירש דמשמש בבית אולפנך, וכן איתא בבעל הטורים שגדולה שימושה יותר מלימודה, וטעם הדבר שהמשמש את החכמים ושוהה במחיצתם תמיד, מתבונן בדרכיהם ואורחות חייהם, ישכיל וילמד אופן הנהגתם את ישראל, ויוכשר למלא את מקומו של מנהיג ישראל, וזה שכתוב "העומד לפניך", שבשימושו את משה זכה לעמוד לפניו ולהתבונן בדרכיו תמיד, ומכאן לימוד גדול לתלמידים, שאין די בלימודם אצל הרב, אלא חייבים הם בשימוש רבותם שבזה דוקא יקנו גדולה לנפשם, כשישימו לבם להתבונן וללמוד מדרכיהם.

"וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים" (א, מד)

המחבלים הם כמו הדבורים

פירש מרן הגרי"ז מבריסק: כתוב "כל גויים סבבוני בשם ה' כי אמילם, סבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם, סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם". בפסוקים אלו ישנה המחשת גודל שנאת האויב לישראל: בתחילה, כל גוים סבבוני - ערכו מצור על ישראל, אך כאשר חוששים הצרים פן יפרצו את המצור, עושים הם מצור שני, סבוני גם סבבוני, וגם לאחר שעשו מצור על מצור מוכנים להילחם, אף שיודעים שייהרגו כמו הדבורים שמוכנות הן ליהרג, וזהו - סבוני כדבורים.

"וְלֹא שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם" (א, מה)

כשמתפללים עלינו לבקש על כבוד הקב"ה

בספר עבודת הלוים פירש על פי דאיתא ברבנו יונה דתפילת האדם מתקבלת לפני הקב"ה אם מתפלל על כבוד השי"ת אבל לא כשמתפלל רק לטובת עצמו, והיינו דכתיב הכא ולא שמע ה' בקולכם היינו לטובתכם.

"רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה" (ב, ג)

להיכן יש לברוח אם עשו רודף אחרי עם ישראל

איתא במדרש (ילקוט שמעוני דברים רמז תת"ו) שבזמן שעשו יבקש להתגרות בכם לא תתגרו כנגדו, אלא הצפינו עצמכם בתורה, ובזה תנצלו, עיין שם. והיאך יכול אדם להצפין את עצמו בתורה? אלא יש לומר כי הכוונה היא, שיקיפו דברי תורה את האדם, ותהיה לו כחומה סביבו, וזה הצפינו.

כך גם מצינו שהתורה מלמדת אותנו לא לעמוד נגד האומות, ואפילו בשעה שמתגרות בנו, עלינו ללכת בעקבות יעקב אבינו במלחמתו עם עשו אחיו, וכדברי הרמב"ן ז"ל (ריש פרשת וישלח) שכתב שהתורה רמזה בזה לדורות, וזה לשונו, כי כל אשר אירע ליעקב אבינו עם עשו יארע לנו תמיד עם בני עשו. וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק, שנזמין עצמנו לשלושת הדברים שהזמין הוא עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה- לברוח ולהינצל. עד כאן.

וכתב על כך החפץ חיים (בספרו על התורה) וכל זמן שהלכנו בדרך הכבושה הזאת, הצילנו הקב"ה מידם. ומאז הודחנו מדרכנו וחדשים מקרוב באו והנהיגו מנהגים חדשים, עזבו נשק אבינו, ואחזו בכלי קרב של שונאינו, הלכנו הלוך וחסור, ומצאונו צרות רבות ורעות, ירחם ה' על עמנו וישיב שופטינו כבראשונה.

"עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל" (ב, ה)

עד דמטו רגלין ברגלין

אפשר שהכוונה עד שיתבררו הרגלים מהסטרא אחרא, על דרך מה שכתב רבנו האר"י זצ"ל (ספר הליקוטים שופטים סימן כג) בכוונת מה שאמרו חז"ל (משנה בסוטה מט רע"ב) בעקבות משיחא חוצפא ישגא, וזה מרומז כאן בפסוק לגבי עשו "אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל" עד שיתבררו ניצוצי הקדושה מן העקב.

"אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם" (ב, ו)

הטעם שכתוב אצל אכילה לשון שבירה, ואצל המים כתוב לשון חפירה

נראה בסיעתא דשמיא לבאר את הטעם שאצל אוכל נכתב לשון שבירה, ואילו אצל מים נכתב "תכרו", שהוא לשון חפירה. בעבור שהקונה לחם ושאר דברי מאכל, מכיון ששוקלם נצרך הוא לחסר או להותיר, ועל ידי זה נמצא משבר, לכן כתוב "תשברו". ואילו המים כיון שנוטלים אותם מן הבור, ועל בור נאמר, וכי "יכרה" איש בור (שמות כא, לג), לכן נכתב כאן לשון כריה אצל המים.

ומה שהוסיף הכתוב לומר "ואכלתם" "ושתיתם", והוא דבר הצריך ביאור לשם מה נכתבה כאן תכלית קנית האוכל והמים, לאכילה ושתיה, הן זה דבר ידוע וברור? ויש לומר שהוא על דרך מה שאמר יעקב אבינו ע"ה, "ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש" (בראשית כח, כ). שגם שם קשה כאמור לשם מה הוא מבאר את תכלית הלחם והבגד והוא נראה מיותר? אלא פירושו שהוא ביקש מה' שיהיה בריא כך שיוכל לאכול ויוכל להתלבש. ומעתה כן יש לומר אף כאן שאומר להם משה רבינו ע"ה שיהיו בריאים וחזקים, שיוכלו לאכול לשתות, וללבוש, ולא יפסידו ממונם.

הזהירות באכילה משברת התאוה

עוד יש לבאר את הכתוב שהזכיר אצל אכילה לשון שבירה, ככתוב "תשברו", על דרך דברי הראב"ד (בספרו בעל הנפש שער הקדושה) שאדם המפסיק באמצע אכילתו קצת מלאכול, בזה "משבר" הוא את תאוותו, ואפילו אם שוב חוזר לאכול, מ"מ חשוב הדבר כתענית וקרבן. וכן אמרו רבותינו ז"ל (גיטין ע.), סעודתך שהנאתך ממנה, משוך ידך הימנה. על כך רמזה כאן התורה "אוכל תשברו", דהיינו בעת ה"אכילה" "תשברו" את התאווה על ידי 'תענית הראב"ד'.

וכתב מרן ז"ל בשולחנו הטהור (או"ח סי' רע"ג סע' א') אין קידוש אלא במקום סעודה. ויש לומר שבא לרמוז, שלא יתקדש האדם בקדושה יתירה לפלוט הסיגים הבלועים בו, אלא במקום סעודה, שהוא הפה, אז יהיה נזהר בעניני האכילה, הן מצד הברכות שיהיו בכוונה, והן מצד האכילה שתהיה נקיה מכל תערובת איסור וגזל, כמו כן יזהר בלימוד תורה על שולחנו, ויתרחק מכל דבר אסור על השולחן ובפרט מהכעס, וזאת כי בעניני האכילה, יהיה יסוד לכל תיקוני עבודת הקודש שיעבוד האדם את בוראו, כי היצר הרע מתגרה בענין האכילה ביותר, כיון שגם את חוה הסית ופיתה בענין האכילה. וכתבו היראים לומר קודם האכילה, "אינני אוכל להנאת גופי, אלא דוקא שיהיה לי כח ובריאות לעבודתו יתברך". ובזה הדיבור נברא מלאך טוב להליץ בעדו.

וכן, הטעם שמברכים ברכת "המוציא לחם", לפי שצריך להילחם עם היצר הרע בשעת האכילה, שיהיו לו מחשבותיו טהורות וקדושות בתורה וישבר תאוותו, ויכוין לברר ניצוצי הקדושה שיש באכילה.

ועל הדרך הנזכרת נכון להביא כאן בדרך הלצה "תרופה" לחלישות הנשמה בדרך "אכילה":

קח שרשי השפלות ועשבי המצוות, ושבולת הענוה, ופרחי הצדקה, ותכתוש במכתשת החרטה, ועשה מהם תחבושת ותשימהו עם עלי התשובה.

"אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם" (ב, ו)

להזהר מאונאת ממון

יבואר בסייעתא דשמיא אכל תשברו מאתם ראשי תיבות "אמת". משה רבינו מורה לעם ישראל שבעת הקניה והמכירה לא ישקרו ויונו חס ושלום את רעם. ובכלל האונאה שאסור לשאול את המוכר כמה עולה חפץ זה, כשאינו חפץ לקנותו כלל (שו"ע חו"מ סי' רכח ס"ד). ואמרו רבותינו ז"ל בגמ' (בבא מציעא נט.) כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה.