ביאור ההפטרה שחרית תשעה באב

כ"ב תמוז תשפ"ה | 18/07/2025 | 10:48

הקשר לפרשה ולתשעה באב

בהפטרה מסופר על הפורענות הקשה שהביא ה' על עמו ישראל, וזה מעין מה שקורין בתשעה באב שמסופר על הרעות שהיו לעם ישראל, אם לא ישמעו בקולו וגם זה מענייני דיומא יום חורבן בית המקדש שהיה בתשעה באב.

תוכן ההפטרה

כיון שעם ישראל לא הלכו בדרך ה' אומר הנביא שה' יכריתם ולא ישאיר מהם מאומה, והם יגידו שטוב להם להכנס לערי המבצר מפחד אויב, ואין להם להתלונן על מה באה הצרה, כי חטאו לה' ולכן יביא עליהם פורענות גדולה, והאויב יהא אכזרי שלא ירחם עליהם.

והנביא מוכיח ואומר: מדוע לא נרפאו בני עמי, וכי אין להם רופא ותרופות? והכוונה לחכמי ישראל שהיו להם, ולא למדו מהם מוסר.

ולכן הנביא מקונן ואומר: מי יתן שעיני יהיו מקור דמעה, ואבכה עליהם יומם ולילה ומי יתן לי כל צורכי במדבר, ואסתלק מחברתם כי כולם מנאפים ובוגדים יוצאים מרעה אל רעה, וכל אחד מרמה את חבירו,

ואפילו אח יוצא נגד אחיו ומרמה אותו, בלשונם הרע - הרגו בני אדם, והמרמה היתה חלק מהם, כי המרמה אפפה וכיסתה אותם, לכן אשא בכי וקינה על ארץ ישראל שנותרה שוממה וחרבה, ואפילו עופות השמים נדדו להם.

והסיבה לאובדן הארץ ולפורענות הגדולה היא, בגלל שעזבו את התורה והלכו אחרי מראה לבם, לכן ה' יפזרם בין הגוים, ונבלתם תהא מושלכת בשדה כזבל על פני האדמה.

והנביא אומר בשם ה', שיקראו למקוננות ותבואנה, ולחכמות היודעות לגרום לאחרים לקונן ולבכות, שתבאנה וישאו קול קינה ונהי, וכל אשה תלמד את חברתה קינה ונהי, על הפורענות שבאה על עמי.

ולכן אל יתפאר החכם בחכמתו גם הגבור והעשיר, לא יתפארו בגבורתם ובעושרם, כי לא יצילו אותם, אלא יתפאר ויתהלל, רק מי שיודע אותי שאין עוד מלבדי, ואני עושה חסד לאוהבי ולשומרי מצוותי, עושה משפט לרשעים להפרע מהם, אך עושה צדקה לאלו השבים אלי בתשובה שלימה.

ירמיה פרק ח' פסוק י"ג - פרק ט' פסוק כ"ג.

יג מכיון שעם ישראל לא קימו מצוות ה', הקב"ה אומר: אָסֹ֥ף אֲסִיפֵ֖ם שיתאספו להתייעץ מה לעשות כי רצונו לעשות בהם סוף (מלבי"ם) ולכלותם מהעולם נְאֻם-יְהוָֹ֑ה אמר ה', וכמו שלאחר בצירת הענבים אֵין֩ עֲנָבִ֨ים בַּגֶּ֜פֶן וְאֵ֧ין תְּאֵנִ֣ים בַּתְּאֵנָ֗ה [א] בעצי התאנה וְהֶֽעָלֶה֙ נָבֵ֔ל וגם העלים יכמושו, כך גם אעביר אותם מן העולם, שהרי וָאֶתֵּ֥ן לָהֶ֖ם התורה והמצוות בסיני, והם יַעַבְרֽוּם [ב] עברו עליהם (ת"י):

יד העם אומרים כאשר רואים שבא האויב עַל-מָה֙ אֲנַ֣חְנוּ יֹֽשְׁבִ֔ים בכפרים ובערי המישור כבטוחים הֵֽאָסְפ֗וּ וְנָב֛וֹא אֶל-עָרֵ֥י הַמִּבְצָ֖ר ערים בצורות וְנִדְּמָה ונידום שָּׁ֑ם כלומר אין לנו להתלונן על מה באה הצרה עלינו כִּי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵ֤ינוּ הֲדִמָּ֙נוּ֙ ה' הכרית אותנו וַיַּשְׁקֵ֣נוּ מֵי-רֹ֔אשׁ [מים שנסחטו מעשב מר] כִּ֥י חָטָ֖אנוּ לַיהֹוָֽה (רד"ק) [ג]:

טו קַוֵּ֥ה הם יקוו לְשָׁל֖וֹם וְאֵ֣ין ט֑וֹב ועדיין אין טוב כי לא יבוא השלום (ת"י, מ"ד), הם יקוו לְעֵ֥ת מַרְפֵּ֖ה שהי"ת יסלח להם חובם ועוונותם וְהִנֵּ֥ה בְעָתָֽה [ד] [במקום רפואה באה חרדה ורעדה (מ"ד)] שבמקום שיסלח להם יפרע מהם על עוונם (ת"י):

טז הלֹא מִדָּ֤ן שהוא שוכן בתחילת ארץ ישראל ושנתברך מיעקב יהי דן נחש עלי דרך הנושך עיקבי סוס ויפול רוכבו אחור, וכאשר האויב הגיע הצליח על דן ונִשְׁמַע֙ נַחְרַ֣ת הקול שיוצא מנקבי חוטם סוּסָ֗יו של האויב שם (מלבי"ם), וגם מִקּוֹל֙ מִצְהֲל֣וֹת אַבִּירָ֔יו גבוריו רָעֲשָׁ֖ה רעדה אחזה לכָּל יושבי הָאָ֑רֶץ כי באו לתוך הארץ וַיָּב֗וֹאוּ וַיֹּֽאכְלוּ֙ אֶ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֔הּ הדברים שהארץ מלאה מהם (מ"ד) עִ֖יר וְיֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ:

יז כִּי֩ הִנְנִ֨י מְשַׁלֵּ֜חַ ומגרה בָּכֶ֗ם עמים המשולים (ת"י) לנְחָשִׁים֙ [ה] צִפְעֹנִ֔ים ארסיים ורעים (מ"ד) והם קשים מהנחש אֲשֶׁ֥ר אֵין [לא מועיל] לָהֶ֖ם לָ֑חַשׁ והכוונה לאויב אכזרי שאינו מתפייס וְנִשְּׁכ֥וּ אֶתְכֶ֖ם [ולא את סוסיכם (מלבי"ם)] נְאֻם-יְהֹוָֽה:

יח מַבְלִ֥יגִיתִ֖י מה שחשבתי להתחזק ולהתגבר ולהבליג עֲלֵ֣י על יָג֑וֹן היגון שלי לא אוכל, כי עָלַ֖י לִבִּ֥י דַוָּֽי (מ"ד) כואב ונגע החולי עד הנפש (מלבי"ם):

יט הִנֵּה-ק֞וֹל שַֽׁוְעַ֣ת בַּת-עַמִּ֗י אני כבר שומע שסופו לצעוק מֵאֶ֙רֶץ֙ מַרְחַקִּ֔ים ומדוע כל זאת, וכי עתה הַֽיהֹוָה֙ אֵ֣ין בְּצִיּ֔וֹן אִם-מַלְכָּ֖הּ אֵ֣ין בָּ֑הּ ואם ישובו אליו בתשובה שלימה אז ימצא להם (רש"י), ואם כן מַדּ֗וּעַ הִכְעִס֛וּנִי בִּפְסִלֵיהֶ֖ם בע"ז ובְּהַבְלֵ֥י אל נֵכָֽר (מ"ד):

כ ציפינו לישועה, אבל עָבַ֥ר קָצִ֖יר הרי כבר עבר זמן קציר חיטים ושעורים כָּ֣לָה קָ֑יִץ נגמר הקיץ, ובכל זאת וַאֲנַ֖חְנוּ עדיין ל֥וֹא נוֹשָֽׁעְנוּ [ו] (מלבי"ם):

כא עַל-שֶׁ֥בֶר על הפורענות העתידה לבא על בַּת-עַמִּ֖י הָשְׁבָּ֑רְתִּי נשברתי אני, וגם קָדַ֕רְתִּי הושחר תאורי שַׁמָּ֖ה [תמהון ושממה] הֶחֱזִקָֽתְנִי אחזה אותי (מ"ד):

כב וכי הַצֳרִי֙ סממן ושרף אילן אֵ֣ין בְּגִלְעָ֔ד שהיא מקום הצרי ור"ל וכי אין בידם תורה ומצוות אִם-רֹפֵ֖א אֵ֣ין שָׁ֑ם וכי אין להם חכמים ונביאים להורותם הדרך כִּ֗י מַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א עָֽלְתָ֔ה אֲרֻכַ֖ת [רפואת] בַּת-עַמִּֽי להחזירם בתשובה ולבטל הגזירה (מ"ד ע"פ רש"י ורד"ק):

כג מִֽי יִתֵּ֤ן שיהיה רֹאשִׁי֙ כולו מַ֔יִם בכדי שיזוב מעיני בבכי וְעֵינִ֖י מְק֣וֹר [הנובע] דִּמְעָ֑ה שלא יפסק וְאֶבְכֶּה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אֵ֖ת [על] חַֽלְלֵ֥י בַת-עַמִּֽי בני עמי שנפלו חללים (רד"ק ומ"ד):

א אומר הנביא: מִֽי-יִתְּנֵ֣נִי בַמִּדְבָּ֗ר מְלוֹן֙ אֹֽרְחִ֔ים הלוואי שהיה לי במדבר מקום ללון כהולכי אורח וְאֶֽעֶזְבָה֙ אֶת-עַמִּ֔י וְאֵלְכָ֖ה מֵֽאִתָּ֑ם אל מלון מדבר שלא יראה עוד את ישראל כי לא אוכל לראות רעתם (רד"ק) כִּ֤י כֻלָּם֙ מְנָ֣אֲפִ֔ים עֲצֶ֖רֶת קבוצת אנשים (מ"ד) בֹּגְדִֽים [ז]:

ב [גם הם] וַֽיַּדְרְכ֤וּ הזמינו והדריכו אֶת-לְשׁוֹנָם֙ המשולה לקַשְׁתָּ֣ם לדבר שֶׁ֔קֶר שהיא כחץ (רד"ק) ועי"ז הרגו אנשים מרחוק כמו שהורגים בקשת (מ"ד) וְלֹ֥א לֶאֱמוּנָ֖ה גָּבְר֣וּ בָאָ֑רֶץ ומה שהתגברו על החלשים לא היתה כוונתם לעשות אמונה וצדק (רד"ק) כִּי֩ מֵרָעָ֨ה אֶל-רָעָ֧ה מעבירה אל עבירה (רש"י)| יָצָ֛אוּ וְאֹתִ֥י לֹֽא-יָדָ֖עוּ לא נתנו אל ליבם לדעת אותי ולשוב בתשובה (רד"ק) נְאֻם-יְהֹוָֽה:

ג מזהיר הנביא: אִ֤ישׁ מֵרֵעֵ֙הוּ֙ מחבירו הִשָּׁמֵ֔רוּ מלגלות לו סודותיו וְעַל-כָּל-אָ֖ח אפילו הטוב שבניהם אַל-תִּבְטָ֑חוּ כִּ֤י כָל-אָח֙ עָק֣וֹב יַעְקֹ֔ב מרמה ומעקב דרכו לפני אחיו וְכָל-רֵ֖עַ וידיד תשמר ממנו, כי רָכִ֥יל יַהֲלֹֽךְ ילך וידבר עליך רכילות (מ"ד):

ד וְאִ֤ישׁ כל איש בְּרֵעֵ֙הוּ֙ יְהָתֵ֔לּוּ מלעיג וֶאֱמֶ֖ת לֹ֣א יְדַבֵּ֑רוּ כי לִמְּד֧וּ הרגילו לְשׁוֹנָ֛ם דַּבֶּר-שֶׁ֖קֶר הַעֲוֵ֥ה נִלְאֽוּ כאילו נתעייפו כבר מלעוות ולעקם הדברים כי הרבה עוות עשו (מ"ד):

ה שִׁבְתְּךָ֖ כאילו אתה יושב בְּת֣וֹךְ מִרְמָ֑ה [ח] ולא נפרד ממנה כי היא מקיפה אותך בְּמִרְמָ֛ה ובגלל עסקם במרמה מֵאֲנ֥וּ נמנעו ולא רצו לדַֽעַת-אוֹתִ֖י נְאֻם-יְהֹוָֽה (מ"ד):

ו לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת הִנְנִ֥י צוֹרְפָ֖ם ביסורין להסיר מהם סיג העוון וכמו שמזככים כסף וזהב וּבְחַנְתִּ֑ים אם ישארו סיגים כִּֽי-אֵ֣יךְ אֶעֱשֶׂ֔ה להניחם ברעתם, הרי צריכים להיות עם קדוש מִפְּנֵ֖י שהם נקראים בַּת-עַמִּֽי (רד"ק):

ז דיבורם [לשוה"ר] דומה לחֵ֥ץ שָׁח֛וּט ההורג מרחוק, כי לְשׁוֹנָ֖ם מִרְמָ֣ה שקר דִבֵּ֑ר שהרי בְּפִ֗יו שָׁל֤וֹם אֶת-רֵעֵ֙הוּ֙ יְדַבֵּ֗ר (רד"ק) וּבְקִרְבּ֖וֹ ובקרב ליבו יָשִׂ֥ים אָרְבּֽוֹ מארב על רעהו (מ"ד):

ח וכי הַעַל מעשים כאֵ֥לֶּה לֹֽא-אֶפְקָד אשגיח בָּ֖ם להפרע מהם נְאֻם-יְהֹוָ֑ה אִ֚ם וכי (מ"ד) בְּג֣וֹי בעם אֲשֶׁר-כָּזֶ֔ה שעושים דברים כאלה לֹ֥א תִתְנַקֵּ֖ם אנקום ואפרע נַפְשִֽׁי [ט] כרצוני (ת"י):

ט עַל חורבן הֶ֨הָרִ֜ים שלא צמחו אֶשָּׂ֧א בְכִ֣י וָנֶ֗הִי קול יללה וקינה וְעַל-נְא֤וֹת המדור שבמִדְבָּר֙ שהיו מקום מרעה, אשא קִינָ֔ה כִּ֤י נִצְּתוּ֙ נהיו שממה מִבְּלִי-אִ֣ישׁ עֹבֵ֔ר וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ עוד שם ק֣וֹל מִקְנֶ֑ה כי האויב לקחם, וגם הרבה מֵע֤וֹף הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְעַד-בְּהֵמָ֔ה נָדְד֖וּ ממקומם וְהָלָֽכוּ להם (מ"ד):

י וְנָתַתִּ֧י אֶת-יְרוּשָׁלִַ֛ם לְגַלִּ֖ים [י] של אבנים מהבתים והחומות שיהרסו (רד"ק), ושם יהיה מְע֣וֹן מדור לתַּנִּ֑ים [מין נחש שדרכם לשכון בגלי אבנים] וְאֶת-עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה אֶתֵּ֥ן שְׁמָמָ֖ה מִבְּלִ֖י יוֹשֵֽׁב [יא] כי כולם ילכו בגלות (מ"ד):

יא מִֽי-הָאִ֤ישׁ הֶֽחָכָם֙ וְיָבֵ֣ן מדעתו (רד"ק) אֶת-זֹ֔את ומי הנביא (רש"י) וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר פִּֽי-יְהֹוָ֛ה אֵלָ֖יו וְיַגִּדָ֑הּ שיקום ויסביר עַל-מָה֙ אָבְדָ֣ה הָאָ֔רֶץ נִצְּתָ֥ה נשארה שוממה (מ"צ) כַמִּדְבָּ֖ר מִבְּלִ֖י עֹבֵֽר:

יב וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה המקום בעצמו אמר עַל-עָזְבָם֙ אֶת-תּ֣וֹרָתִ֔י [יב] שלא למדו את התורה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִפְנֵיהֶ֑ם [לא בשמים ולא מעבר לים היא (רד"ק)] וכיוון וְלֹא-שָׁמְע֥וּ בְקוֹלִ֖י ללמוד התוה"ק, גם וְלֹא-הָ֥לְכוּ בָֽהּ לקיים מצוותיה, שהרי מאור שבה מחזירם למוטב (מ"ד):

יג וַיֵּ֣לְכ֔וּ אַחֲרֵ֖י שְׁרִר֣וּת [מראה] לִבָּ֑ם מה שליבם ראה וחמד וְאַחֲרֵי֙ הַבְּעָלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לִמְּד֖וּם הרגילום אֲבוֹתָֽם (מ"ד):

יד לָכֵ֗ן כֹּֽה-אָמַ֞ר יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֧י מַאֲכִילָ֛ם אֶת-הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה לַֽעֲנָ֑ה עשב מר וְהִשְׁקִיתִ֖ים מֵי-רֹֽאשׁ ארס נחש (רש"י), דהיינו אביא עליהם צרות שונות ומשונות (מ"ד):

טו וַהֲפִֽצוֹתִים֙ אפזר אותם בַּגּוֹיִ֔ם במקומות אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ ולא הכירו מעולם הֵ֖מָּה וגם וַֽאֲבוֹתָ֑ם וְשִׁלַּחְתִּ֤י אַֽחֲרֵיהֶם֙ אל המקומות אשר ינוסו אֶת-הַחֶ֔רֶב עַ֥ד כַּלּוֹתִ֖י עד שאכלה ואשמיד אוֹתָֽם (מ"ד):

טז כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת הִתְבּֽוֹנְנ֛וּ נתנו לב להבין (מ"ד) אל הצרות והפורענויות הקרבים לבא וְקִרְא֥וּ מעתה לַמְקוֹנְנ֖וֹת נשים היודעות לקונן ולהספיד את המתים וּתְבוֹאֶ֑ינָה ויבואו להספיד ולקונן (רד"ק) וְאֶל-הַחֲכָמ֥וֹת שיודעות ע"י הספד וקינה לגרום שנשים אחרות יבכו (מ"ד) שִׁלְח֖וּ וְתָבֽוֹאנָה:

יז וּתְמַהֵ֕רְנָה וְתִשֶּׂ֥נָה והנשים תמהרנה להרים קולם, וישאו עָלֵ֖ינוּ קול נֶ֑הִי קינה ויללה למען יתעורר לבבינו וְתֵרַ֤דְנָה עֵינֵ֙ינוּ֙ דִּמְעָ֔ה וְעַפְעַפֵּ֖ינוּ [הוא אישון העין] יִזְּלוּ-מָֽיִם (מצודות):

יח כִּ֣י ק֥וֹל נְהִ֛י יללה נִשְׁמַ֥ע מִצִּיּ֖וֹן אֵ֣יךְ שֻׁדָּ֑דְנוּ [עשקונו] איך נזרקנו מנחלתינו ובֹּ֤שְׁנֽוּ מְאֹד֙ כִּֽי-עָזַ֣בְנוּ אָ֔רֶץ לצאת לגולה כִּ֥י הִשְׁלִ֖יכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵֽינוּ את השוכנים בהם חוצה כמ"ש ולא תקיא הארץ אתכם (רד"ק, מ"ד):

יט כִּֽי-שְׁמַ֤עְנָה נָשִׁים֙ כי המספד והנהי בנשים לרוב כי הן רכות הלב יותר מהאנשים (רד"ק) דְּבַר-יְהֹוָ֔ה שאמר שהפורענות מעותדת לבא, וכפל ואמר וְתִקַּ֥ח אָזְנְכֶ֖ם דְּבַר-פִּ֑יו ולכן וְלַמֵּ֤דְנָה תמדו את בְנֽוֹתֵיכֶם֙ לשאת נֶ֔הִי וְאִשָּׁ֥ה תלמד את רְעוּתָ֖הּ [חברתה] קִינָֽה (מ"ד):

כ כִּֽי-עָ֤לָה מָ֙וֶת֙ האויב הממית בְּחַלּוֹנֵ֔ינוּ דרך החלונות [אפי' שישבנו בערי המבצר] בָּ֖א בְּאַרְמְנוֹתֵ֑ינוּ כלומר באה לנו הצרה פתאום שלא היינו נשמרים ממנה (רד"ק) א"נ לא הועלנו בכל התחבולות למנוע האויב, שהרי האויב בא לְהַכְרִ֤ית עוֹלָל֙ [הקטנים] מִח֔וּץ מאחורי הבתים ששם שוחקים הקטנים, וכן הכרית הבַּחוּרִ֖ים מֵרְחֹבֽוֹת ששם הם הולכים ומתפרחחים תמיד (ע"פ מ"ד):

כא מאמר ה' אל הנביא: דַּבֵּ֗ר אל בני ישראל כֹּ֚ה נְאֻם אמר יְהֹוָ֔ה וְנָֽפְלָה֙ נִבְלַ֣ת פגרי הָֽאָדָ֔ם יפלו על הארץ כְּדֹ֖מֶן כזבל עַל-פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֑ה וּכְעָמִ֛יר וכעומרי התבואה המושלכים מֵאַחֲרֵ֥י אדם הַקֹּצֵ֖ר וְאֵ֥ין מְאַסֵּֽף ואין קובר אותם (רד"ק, מ"ד):

כב כֹּ֣ה | אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אַל-יִתְהַלֵּ֤ל יתפאר החָכָם֙ בְּחָכְמָת֔וֹ [יג] כי לא יוכל להציל נפשו בחכמתו וְאַל-יִתְהַלֵּ֥ל יתפאר הַגִּבּ֖וֹר בִּגְבֽוּרָת֑וֹ [יד] להציל נפשו בגבורתו אַל-יִתְהַלֵּ֥ל יתפאר עָשִׁ֖יר בְּעָשְׁרֽוֹ [טו] כי לא יציל נפשו בעושרו (מ"ד):

כג כִּ֣י אִם-בְּזֹ֞את יכול ליִתְהַלֵּ֣ל [להתפאר] הַמִּתְהַלֵּ֗ל [טז] בעצמו, במה שהוא הַשְׂכֵּל֘ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ מי שהוא חכם לידע כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה ואין עוד מלבדי, ואני הוא העֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד לאוהבי ולשומרי מצוותי, ואני הוא העושה מִשְׁפָּ֥ט להפרע מן הרשעים וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ לקבל את השבים כִּֽי-בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי לתת לכל אחד כגמולו (מ"ד) נְאֻם-יְהֹוָֽה:

א. אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה — רמז כי יוסיף צרות על צרות, כי בזמן שילכו בגולה לא יהיה להם פרי במה להחיות את נפשם. ונקט (תפס) ענבים ותאנים — כי הם פירות שניזונים מהם.

ב. והעלה נבל — גם העלים יבלו ויכמשו ולא ישאר מהם כלום, וגם לא יהיה להם צל להשיב נפשם, וזה מדה כנגד מדה שלא שמרו התורה שנמשלה לשמש.

מובא בסה"ק הטעם שנתחייבו גלות, שאין תלמידי חכמים, כי העלה — הם בעלי הבתים המחזיקים ביד לומדי התורה ומגינים עליהם כעלה על האשכולות — הרי אינם. ואתן להם יעברום — מה שנתתי להם יעבור מהם, והתרגום פירש: על שנתתי להם התורה והם עברו עליה.

ג. ויש מפרשים — כי מדובר כאן על אלו אשר מרוב הצרות וגם כדי שלא ליפול ביד האויב, אמרו זה לזה, למה נשב פה וניהרג, "האספו ונבוא אל ערי המבצר ונדמה שם" (הכוונה להתאבד הלילה) כדי שלא ניפול ביד האכזרים. ואם תאמרו, המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא? התשובה: "כי ה' א־להינו הדימנו" והרי סופנו למות, אם כן חשובים אנחנו כמתים? ובאמת אסור לעשות כן, שגם לחיי שעה חוששים, כמובא (ברכות י.): "אפילו חרב חדה מונחת לו על צוארו של אדם אל יתייאש (ימנע) מן הרחמים" (מעם לועז).

ד. קוה לשלום ואין טוב לעת מרפה והנה בעתה. אפשר דהיו מקוים 'לשלום', והוא טעות, אחר כי הם פגעו ביסוד הקדוש ומלכות קדישא להיות 'נרגן מפריד אלוף' (משלי טז, כח). וזה שכתוב 'ואין טו"ב' יסוד, כלומר איך תקוו לשלום, בהיות כי 'אין טוב', שנתרחק חס ושלום. ומלכות שהיא 'עת', נתעוררו הדינין, וזהו 'מרפה' בה"א גימטריא שכ"ה דינין, ולכן 'הנה בעתה' (חומת אנך)

ה. משלח בכם נחשים — אמר הקב"ה לישראל (מובא בילקוט שמעוני) בני, אם אין אתם עושים רצוני — כשם שנתגרה הנחש באדם וחוה ואבדם מן העולם — כך אני מגרה בכם את האומות שנמשלו כנחשים, שנאמר (ירמיה מו, כב): "קולה כנחש ילך", ונאמר (קהלת י, יא): "אם ישוך הנחש בלא לחש", אשר אין להם לחש, שלא אשמע תפלה שיתפללו עליהם, כמו שנאמר לירמיה (ז, טז): "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רינה ותפילה", אבל אם עשיתם רצוני חייכם, כשם שביישתי לנחש ואררתי (וקללתי) אותו, שנאמר (בראשית ג, יד): "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה" — כך אני עתיד לאררן ולביישן, שנאמר (מיכה ז, טז-יז): "יראו גויים ויבושו מכל גבורתם, ישימו יד על פה אוזניהם תחרשנה, ילחכו עפר כנחש כזוחלי ארץ".

ו. עבר קציר — קציר הוא זמן שיוושע בו האדם מפני הבצורת, ובבוא הקציר האדם שמח בקציר, וכן זמן הקציר האדם שמח בפירות הקיץ, ואומר זה דרך משל כלומר, עברו הזמנים שחשבנו להיוושע בהם ולא נושענו (רד"ק).

עבר קציר — כאשר שלחנו לפרעה מלך מצרים ולא בא, אמרנו, כאשר יעבור הקציר יבוא, וכאשר לא בא, אמרנו, כאשר יכלה הקיץ — יבוא, ולא בא (רש"י). ועוד מדבר על נבוכדנאצר, כאשר בא וערך מצור בקציר, אמרנו, לא יהיה לו תבן לסוסים, וכן לא יהיו לו תאנים, וכל זה עבר ולא נושענו. ועוד, כי דרך האויבים לשים מצור בזמן הקיץ כאשר יש תבואה ופירות בשדות ויש להם אוכל לחיילים וכאשר נגמר האוכל — הולכים להם, וכן מסתלקים מחמת החורף, אולם כאן ימשיך המצור גם אחרי שיעברו הזמנים האלו וזהו שאומר: "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו שהאויב לא נסתלק" (מעם לועז).

ז. מי יתנני במדבר מלון אורחים — משל למה הדבר דומה, לעובר אורח, שאם מתאכסן בעיר גדולה שיש בה אכסניות (בתי מלון) הרבה, אם אינו מוצא שם את כל מבוקשו — מואס באותה אכסניא ומבקש אחרת, לא כן אם הוא בא לעיר שכולה נוכרים ומוצא בקצה העיר מקום אכסניא אצל יהודי כשר, בודאי לא יתלונן גם אם לא יבוא על ספוקו, כיון שאין לו אכסניא אחרת. הנמשל, אם יבואו האומות לקטרג עלינו שגם אנחנו לא יצאנו ידי חובתנו בקיום המצוות. משיב להם הקב"ה, "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה עמי". כלומר, איך אמאס באכסניא זו כאשר אין אחרת.

ואפשר — שנבואה זו נאמרה כאשר צרו על ירושלים ולא היתה היכולת בידי ירמיה לצאת החוצה, ולכן אמר: "מי יתנני במדבר", שאהיה במקום פרוץ כל חומה והייתי הולך מעמי אף על פי שמעי המו עליהם, ואל אראה ברעתם. ואם תאמר הרי הצדיקים יגינו עליהם? אינם יכולים, כי כולם מנאפים עצרת בוגדים (מעם לועז).

ח. שבתך — אפשר לבאר כוונת הכתוב בדרך משל. לאיש אחד שבא לבקש נדבה מאדם עשיר, וזה היה על עניין גדול. ענה לו העשיר, ידוע תדע שכל אנשי העיר חושבים עלי שאני עשיר, וזאת טעות בידם, אולם לך אגיד את האמת. למעשה אינני כלל וכלל עשיר, רק ההכרח אלצני להתנהג כאחד הגבירים, כדי שאוכל לקבל הלוואות מאנשים ויאמינו בי המלווים, אם כן איך אוכל לתת לך נדבה? ענה לו האיש שבא לקבל ממנו נדבה, עליך לדעת, גם על ידי מתן נדבה גדולה יוכל האדם לקנות שם כשם הגדולים וירגישו בו, כי הוא נאמן רוח. אולם כל ההשתדלות והעמל שעמל לדבר על לב העשיר כדי לתת לו את הנדבה, עלו בתוהו (לא הצליחו לשכנעו). וזהו שאומר הנביא: "שבתך בתוך מרמה" — רוצה לומר, שבתך בתוך ביתך היפה והמהודר והמרוהט... הכל במרמה, כי אתה רוצה לרמות בזה את הציבור, כדי שיחשבו עליך שאתה גביר בין הגבירים, אך במרמה מאנו (סרבו) דעת אותי, בדבר הנוגע אלי בעבודתי, כמו לתת צדקה, מאנו דעת אותי, ולא ירצו להתנהג במרמה (אם כן עליהם לתת צדקה בכל מצב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה) (פתח השער).

ט. גם בגוי אחר — אם היו בו כל הדברים האלה הייתי מתנקם בו, לא כל שכן בכם. והוכיחם ירמיה בלשון אלה, כמו שהוכיחם משה רבינו בלשון אלה (דברים א, א): "אלה הדברים", על שאמרו (שמות לב, ח): "סרו מהר... ויאמרו אלה אלוהיך ישראל", וכן אומר ירמיה (ב, לד): "לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה". ועוד "אלה" עולה בחשבון כחשבון "איכה" (שלושים וששה כל אחת). אמר להם משה, אם אתם עוברים על שלושים ושש כריתות (עבירות שחייבים עליהן כרת), עתיד ירמיה לעמוד ולקונן עליכם ב"אלה" (הפסוק שלנו) וב"איכה", זו הקינה "איכה ישבה בדד..." (מעם לועז).

י. ירושלים לגלים — רואים מהפסוק הזה, כי החורבן פגע הרבה בירושלים יותר מכל ערי יהודה, כדברי הרמב"ן הקדוש באגרתו ששלח מירושלים "כי רבה העזובה וגדל השממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחבירו — חרב יותר מחברו, ירושלים חריבה יותר מן הכל..." ולכן כתוב (כאן): "ונתתי את ירושלים לגלים מעון תנים" — אך "את ערי יהודה" — לא יהיה להם רק שממה מאין יושב (מעם לועז).

יא. ואת ערי יהודה אתן שממה — אמרו חכמינו זכרונם לברכה: כל מה שהיה בירושלים לטובה נהפך לרעה. כי מעולם לא הזיק נחש ועקרב בירושלים כמובא בפרקי אבות (ה, ז). ועכשיו: "ונתתי את ירושלים לגלים מעון תנים", וכאשר היו בישובם (פרקי אבות שם): "ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים" ועכשיו, "ואת ערי יהודה אתן שממה מבלי יושב", שלא יהיה מקום לישב, שהכל חרב (מעם לועז).

יב. על מה אבדה הארץ וגו', ויאמר ה' על עזבם את תורתי - ראיתי בספר פרי מגדים על אורח חיים שנזדמן עתה בתורת שאלה בחלק משבצות זהב סימן מ"ז (ס"ק א') וז"ל, ארץ ישראל עתה רק מהלך יום אחד לאורכה ולרוחבה ששה ימים. כמו שכתב מהר"מ אלשי"ך בנביאים. והיינו כי באמת קטן הוא ארץ ישראל, רק בזמן שיש השראת קדושה מתרחבת, כמו שכתב מהר"מ אלשיך על פסוק (תהלים קכב, ג-ד) 'כעיר שחוברה לה יחדיו', ועדות, שהרי 'שם עלו שבטים' ועומדין צפופים ומשתחוים רווחים (אבות פ"ה מ"ה) וכו'. אם כן כל זמן שעסקו לשמה, והתורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא (זהר ח"ב פז, א), והיה השראת שכינה בארץ ישראל נתרחב. ועתה שלא לשמה לשם גשמי, נסתלק הרוחני, וממילא נשאר רק הגשם שיעור קטן, והו 'אבדה הארץ' ממש, עכ"ל.

ויאמר ה' על עזבם את תורתי - אמרו בזהר חדש (ח"א טו, א), רבי יוסי בן חלפתא הוה יתיב קמיה דרבי יצחק, אמר ליה מידי שמיע ליה למר, על מה אתארך יומא דמשיחא מן גלותא דא. אמר ליה לא אתארך אלא על ביטול אורייתא, דהכי שמענא מרב המנונא סבא, תלתא גליות גלו ישראל, וחזרו בזכותהון דתלתא אבות, וגלותא רביעאה בזכותא דמשה יתחזרון.

תא ואחזי לך לא איתגלו ישראל אלא על ביטול תורה, שנאמר 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי', אמר הקב"ה בגליות הראשונות חזרו בזכות אברהם יצחק ויעקב, עכשיו הם חטאו בתורה שנתתי למשה ונקראת על שמו, שנאמר (מלאכי ג, כב) 'זכרו תורת משה עבדי', כד יתובין ויתעסקון בתורתו, בזכות משה אני גואלם. על כן נאמר בתורה (דברים לג, ד) 'תורה צוה לנו משה' כדי לשמרה ולעסוק בה, ואם לאו 'מורשה קהלת יעקב', 'מורשה' דא מסכנותא הוא, כמה דאת אמר (שמואל א' ב, ז) 'ה' מוריש ומעשיר', מלמד דלא אתיא מסכנותא לברתיה דיעקב, אלא על דלא אתעסקו בפיקודין דאורייתא, עכ"ל.

וכתב הרמ"ז זלה"ה בהגהה, דאע"ג ד'על עזבם את תורתי' כתיב בבית ראשון, מכל מקום נתנבא על חורבן שני, דאבדה הארץ לגמרי, עכ"ד.

יג. אל יתהלל חכם בחכמתו – וכן הוא אומר (קהלת ט, יא) "שבתי וראה תחת השמש, כי לא לקלים המרוץ, ולא לגבורים המלחמה, וגם לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן, כי עת ופגע יקרה את כולם", כמה מתנות טובות ניתנו בעולם, חכמה, גבורה ועושר. זכה באחת מהן, נטל חמדת כל העולם. אימתי? בזמן שהן באות מן הקדוש ברוך הוא ובאות מן התורה, אבל גבורתו ועושרו של בשר ודם — אינו כלום.

שני חכמים עמדו בעולם, אחיתופל מישראל ובלעם מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם הזה ומן העולם הבא.

שני עשירים עמדו בעולם, קורח מישראל והמן מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם, מפני שלא היתה מתנתם מן השמים.

אל יתהלל חכם בחכמתו — זה משה, שאף על פי שעלה למרום וקבל את התורה — לא הניח לו מן המיתה. אמרו על משה רבינו עליו השלום: בשעה שאמר לו הקב"ה: עלה ומות בהר (דברים לג, נ), אמר לפניו: רבונו של עולם: כתוב בתורתך (דברים כד, טו): "ביומו תתן שכרו", ואני הייתי פועל נאמן לפניך ארבעים שנה, ועכשיו תן לי שכרי. אמר לו הקב"ה, משה, רצונך ליטול שכרך בעולם הזה? אלא, כשם שאני משלם שכר לאברהם ליצחק וליעקב, שרצו לפני במצוות כסוסים ואני משלם להם לעתיד לבוא — כך גם אתה. אבל יתהלל הקב"ה שכל החכמה שלו, ברא את כל מעשה בראשית, וכתוב (ישעיה מ, כח): "ה' בורא קצות הארץ, לא ייעף ולא ייגע, אין חקר לתבונתו".

יד. ואל יתהלל הגיבור בגבורתו — ואל יתהלל שמשון בן מנוח בגבורתו, כי כיוון שמת בטלה גבורתו. אבל יתהלל הקב"ה שהגבורה שלו שנאמר (דברי הימים־א, כט, יא): "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, כי כל בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש".

טו. אל יתהלל עשיר בעושרו — אל יתהלל אחאב בן עמרי, שהיו לו שבעים בנים, ובנה לכל אחד פלטין של שן, כיוון שמת, בטלו מלכותו ועושרו, אבל יתהלל הקב"ה שהעושר שלו, שנאמר (חגי ב, ח): "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות". האדם יתהלל בעולם הזה בכתרה של תורה, שהיא מעשרת אותו ונותנת לו חיים בעולם הזה ולעולם הבא, (שנאמר משלי ג, טז): "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" ונותנת בו כוח שלא יבטל לעולם, שנאמר (ישעיה מ, לא): "וקוי ה' יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו". (עיין מעם לועז).

טז. כי אם בזאת יתהלל המתהלל – בתורה שנקראת זאת ככתוב (דברים ד, מד): "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". כי גם אהרון הכהן, בכניסתו לבית קודש הקודשים – חבילות חבילות של מצוות היו בידו. בזכות התורה, שנאמר (דברים ד, מד): "וזאת התורה". בזכות המילה, שנאמר (בראשית יז, י): "זאת בריתי אשר תשמרו". בזכות השבת, שנאמר (ישעיה נו, ב): "אשרי אנוש יעשה זאת". בזכות ירושלים, שנאמר (יחזקאל ה, ה): "זאת ירושלים בתוך הגויים שמתיה". בזכות השבטים, שנאמר (בראשית מט, כח): "וזאת אשר דיבר להם אביהם". בזכות יהודה, שנאמר (דברים לג, ז): "וזאת ליהודה". בזכות ישראל, שנאמר (שיר השירים ז, ח): "זאת קומתך דמתה לתמר". בזכות התרומה, שנאמר (שמות כה, ג): "וזאת התרומה". בזכות המעשרות, שנאמר (מלאכי ג, י): "ובחנוני נא בזאת". בזכות הקרבנות, שנאמר (ויקרא טז, ג): "בזאת יבוא אהרון אל הקודש".