בין המצרים

ז תמוז תשפ"ה | 03/07/2025 | 19:22

ימי בין המצרים המה ימי כפרה וליבון עוונות

מובא במהרש"א בחידושי אגדות על הגמרא בבכורות (ח סוף ע"ב) שיש קשר ודמיון בין שלשת השבועות הללו של ימי בין המצרים, לבין שלשת השבועות שמראש השנה עד להושענא רבה, והיינו, שכשם שהעשרים ואחת יום שבין ראש השנה להושענא רבה המה ימי כפרה וליבון עוונות, כך גם ימי בין המצרים הללו המה ימים של פורענות שמביאים לליבון עוונות וכפרת עם ישראל, על ידי הצרות והייסורים שעם ישראל סבל בימים הללו. וכן על ידי צער הגלות - מתכפרים העוונות, וכפי שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות נו.) שהגלות מכפרת עוון, וכן היסורים מכפרים כדאיתא ביומא (פו.).
וכן כתב הרה"ק בעל המאור ושמש (בפרשת פינחס) וזה לשונו: והנה שמעתי מהצדיקים רבותינו ז"ל, שבין המצרים - מי"ז בתמוז עד תשעה באב, הוא גם כן עשרים ואחד יום, והם כנגד עשרים ואחד יום שבין ראש השנה עד הושענא רבה, אלא שימי בין המצרים הם בהעלם, ואילו הימים שמראש השנה עד הושענא רבה הם באתגליא, ולפיכך תמיד בבין המצרים אנו קוראים בספר תורה פרשת פינחס, ששם מוזכרים כל הקרבנות של כל המועדות, וקורין הקרבנות של פסח ושבועות ושל ראש השנה ושל סוכות, ועל ידי האותיות של פרשיות הקרבנות שקורין בימים האלו, נעשה כלי שיוכל למשוך אחר כך במועדות בזמנם אורות לכלים ההם כידוע לנבונים.

מדוע מתענים בי"ז בתמוז

שנינו במשנה (תענית פרק ד משנה ו): חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. והקשו בגמרא (תענית כח:) וכי הובקעה העיר בי"ז תמוז? הרי כתוב (ירמיה נב, ו): "בחודש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר", ומיד לאחר מכן (שם פסוק ז) נאמר: "ותבקע העיר" וגו'. אמר רבא, לא קשיא, כאן בבית המקדש הראשון, כאן בבית המקדש השני. דתניא: בראשונה - הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה - בשבעה עשר בו. דהיינו, בבית הראשון הובקעה העיר בתשעה בתמוז, ואילו בבית השני היה זה בשבעה עשר בו. אמנם התוספות (ר"ה יח: ד"ה זה) הביאו, שבירושלמי (תענית פרק ד הלכה ה) תירצו, שגם בבית הראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז, ואע"ג שנאמר בפסוק: "בתשעה לחודש", קלקול חשבונות היו שם. ופירשו התוספות, שמתוך טרדתם טעו בחשבונם, ולא רצה הפסוק לשנות מכמו שהיו סבורים. ולכאורה הדבר תמוה עד מאוד, איך נכתב בכתבי הקודש דבר שאינו אמת? וביארו בזה, שרצה הכתוב להודיע על גודל חיבתן של ישראל, ועד כמה אבינו שבשמים מיצר בצרתן, וכדכתיב (תהילים צא, טו): "עמו אנכי בצרה", עד שכביכול אפילו בשמים יש צער באותו היום.

הנזק והצרה הגדולה ביותר לאדם, זו חורבן החומות

ומבואר מסוגיית הגמרא (ר"ה יח:) שאכן בשבעים שנה שהיו בגלות בבל לאחר חורבן הבית הראשון (עד שנבנה הבית השני), אזי היו מתענים בתשעה בתמוז, וכמו שאמרו שם: "צום הרביעי" - זהו ט' בתמוז שבו הובקעה העיר. ולכאורה יש להקשות, שאף שנבקעה העיר בתשעה בתמוז, אך ארבעה דברים אירעו בי"ז בתמוז, כמובא במשנה: שבירת הלוחות, וביטול התמיד, ושריפת התורה, והעמדת צלם בהיכל, ומדוע נקבע הצום בתשעה בתמוז שהיה בו צרה אחת, ולא בי"ז בתמוז שהיו בו ארבע צרות? אלא מכאן למדנו, שהצרה הגדולה והקשה ביותר שהיתה לישראל - שהובקעה העיר, שהיא ההתחלה שגרמה לחורבן ולגלות, ועל זה אנו בוכים. וללמדנו, כי מי שבוקע את חומות הצניעות, השבת, הכשרות, והטהרה, הרי זה תחילת החורבן ו'הצרה' שיש עליה להתענות ולהתאבל...
וביותר הדברים אמורים כלפי הפורץ גדר רח"ל, שסכנתו מצויה הרבה, שבמשך הזמן יפרוץ לגמרי את כל הגדרים החומות והסייגים, עד שיגיע לבאר שחת ויפרוק מעליו לגמרי עול תורה ומצוות. ועל כן, אדם לא יתן ליצרו הרע לפתותו בכך שיאמר לו: רק גדר זה פרוץ, ותו לא! כי ליצר משפחת היצרי (במדבר כב, נח), ולאחר שכבר יסיתנו יצרו, שוב לא יוכל לו, וכמו שאמרו חז"ל במסכת שבת (קה:) שזוהי אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו: עשה כך, ולמחר אומר לו: עשה כך, עד שאומר לו: עבוד עבודה זרה! והולך ועובד.
כיוצא בדבר מצינו לגבי יוונים, וכמו שאנו מזמרים במעוז צור בימות החנוכה: "יוונים נקבצו עלי וכו', ופרצו חומות מגדלי". לכאורה היוונים הרשיעו הרבה יותר מפריצת המגדלים, שהלא גזרו ועקרו את הדת, נכנסו בטומאתם לתוככי העזרה ושיקצו את אבני המזבח, רדפו את יראי ה' והשליטו כפירה בישראל, אלא מכאן שעיקר החורבן היה בכך שפרצו חומות מגדלי, כי אם נפרצים הגדרות והחומות - שוב אין מעצור עד לדיוטא התחתונה.
כיוצא בדבר ביארו את האמור במגילת איכה (א, ט): "טומאתה בשוליה", במשל למה הדבר דומה לאחד שראה את רעהו מתעטף בטלית נאה, והתאווה אף הוא להשיג כמותה, מיהר לשאול את חבירו: היכן קנית טלית משובחת זו? והשיב לו: אצל איש פלוני במקום פלוני! הלך הלה וביקש מהמוכר שיתן לו טלית. הביא לו המוכר את מבוקשו, אך המוכר הזהיר אותו שיתפור את שולי הבגד היטב בכדי שלא תפרם הטלית. אך הקונה לא שת ליבו לדברי המוכר ולא תפר את השוליים, ואכן לא עבר זמן מרובה והחלה הטלית להיפרם, ולא נשאר ממנה אלא חוטים חוטים...
ותעל חמת הקונה, וירוץ אל המוכר ויאמר לו: למה רימיתני?... והלא שילמתי לך במיטב כספי בשביל טלית המשובחת ביותר ונתת לי מהסחורה הגרועה ביותר! השיב לו המוכר: לא תחשדני לחינם, ובודאי לא רמיתיך, הנה טלית זו היא אכן ממין משובח, ומה אעשה לך כי 'התחכמת' ולא שמעת בקולי לתפור את השוליים?... וזהו שאמר הכתוב: "טומאתה בשוליה", שמאחר שלא נזהרו 'בשוליים', ולא הציבו גדרות וחומות לשמור עצמם בשמירה מעולה, אזי היה מקום ליצר הרע להיכנס ולהחטיאם עד שנפלו לגמרי.

לקפוץ מהגג רק קומה אחת בלבד

והפורץ אחת מגדרות היהדות, למה הוא דומה? לאחד שעמד על גג בנין רם ונישא - בן מאה קומות, והתקרב לשפת הגג, וכבר החל לטפס על המעקה בכדי לקפוץ למטה ולאבד עצמו לדעת, מיד אחזו בו חבריו וידידיו, ואמרו לו: וכי נסתרה דעתך עליך, שאתה מבקש לשים קץ לחייך? ויאמר להם: וכי עלה בדעתכם כי שוטה אנכי? חלילה וחס! אין בדעתי אלא לקפוץ קומה אחת ותו לא! איני מבין אתכם, מדוע תחששו לחיי? הרי מעולם לא שמענו שהקופץ קומה אחת בא לידי מיתה!... אמרו לו: אוי לכסיל שכמותך! והלא אי אפשר לקפוץ מראש הגג רק קומה אחת, שהרי אם אתה 'יוצא מגבול' הגג - בודאי סופך להגיע לארץ כמו השעיר לעזאזל...
כדבר הזה יאמר לאותם ה'חכמים' בעיניהם האומרים לעצמם ולאחרים: בודאי רצוננו להישאר בגבול מחנה היראים והשלמים, אלא שאנו רוצים רק לפרוץ גבול אחד ותו לא... ולדאבון כל לב, רבים חללים נפלו מאותה מחשבה נלוזה אשר בעצת היצר יסודה... ובדורנו אנו, אין צריך להסביר יותר כלפי מה הדברים אמורים...
עוד יש בה לרמז על הימים הללו, ימי בין המצרים, אשר עליהם נאמר (איכה א, ג): "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", תיבת רודפיה עולה כשתי תיבות: רודף י-ה, שמרמז לכל הרודף להתקרב אל ה', שבימים אלו יוכל להשיג ביותר.

כיצד נהרג אלעזר המודעי

באיכה רבה (פרשה ב) מסופר, שאדריאנוס קיסר הטיל מצור על העיר ביתר, והקיף אותה עם צבא רב ועצום עד מאוד. היו לו שמונים אלף ראשי גייסות, שכל ראש גייס כזה היה ממונה על כמה וכמה גדודי חיילים. ובאותו זמן היה בעיר ביתר גיבור חיל גדול מאוד ששמו 'בר כוכבא', והיו לו מאתיים אלף חיילים גיבורים קטועי אצבע. דהיינו, שבכח גבורתם קטעו לעצמם בשיניהם את האגודל שבידם. ועוד מאתיים אלף חיילים גיבורים, שהיו יכולים לעקור עץ ארז בלבנון תוך כדי רכיבה על סוס, וכך היה יוצא להילחם עם הרומאים, אלא שקודם יציאתו לקרב היה אומר: "רבונו של עולם, אל תעזור לנו ואל תקלקל לנו" (גיטין נז).
וכך נמשך המצור על העיר במשך שלש וחצי שנים. והנה, היה שם בעיר רבי אלעזר המודעי, שהיה יושב בשק ואפר ומתפלל בכל יום ואומר: "רבון העולמים, אל תשב בדין היום! אל תשב בדין היום"! וכך היה ממשיך בתפילתו מידת רחמים כזו עצומה על כל העיר, כך שלא הצליחו לכבוש אותה. אדריאנוס קיסר כבר התייאש מהמצור ורצה לשוב לארצו, אבל כותי זקן אחד אמר לו: "אני יודע מה לעשות! אני יודע בזכות מי העיר הזו לא נכבשת"! מה עשה אותו כותי? נכנס דרך תעלת הביוב לתוך העיר, ומצא את רבי אלעזר המודעי שהוא מתפלל כדרכו בכל יום, ואז התכופף אליו הכותי ועשה את עצמו כאילו הוא מתלחש עמו. אנשי המקום שראו את הכותי, חשדו בו, והביאו אותו אל בר כוכבא שהיה אחיין של רבי אלעזר המודעי. אמרו לו: "ראינו את הזקן הזה מתלחש עם דודך - רבי אלעזר המודעי"! שאל בר כוכבא את הכותי: מה אמר לך דודי? והכותי שיקר ואמר: "דודך אמר לי שהוא רוצה להיכנע לפני הרומאים ולתת להם להיכנס לעיר ולשלוט בה". הזדעק בר כוכבא: "מה?! להיכנע לפני הרומאים"? מיד הלך בר כוכבא אל דודו ושאל אותו: "מה אמר לך הכותי הזקן? ומה אמרת לו"? ורבי אלעזר המודעי השיב לתומו: "לא דיברתי עמו כלל"! אבל בר כוכבא לא האמין לדודו, ונתן לו בעיטה אחת והרגו. מיד יצאה בת קול ואמרה: "אתה הרגת את רבי אלעזר המודעי שהיה זרוען של כל ישראל, והיה עין ימינם, לפיכך זרועך תיגדע ועין ימינך תיבש"! וכך היה, שהעיר ביתר נלכדה מיד, ובר כוכבא נהרג.
הרי לנו, כי השומר האמיתי על העיר, לא היה הצבא של ארבע מאות אלף גיבורים, ולא בר כוכבא שעמד בראשם, אלא רבי אלעזר המודעי, שבכח תפילתו הגן עליה. ואדרבה, בר כוכבא הוא זה שסילק את ההגנה הזו בהריגת דודו רבי אלעזר המודעי, ובגללו נחרבה העיר.
וזהו כאמור, סוד קיומו הנצחי של עם ישראל במשך כל הדורות, על אף הרדיפות, הגזירות הקשות, ההרג והשבי והביזה שהיו מנת חלקנו. ועלינו תמיד לזכור, כי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. וכן איתא במדרש אסתר רבה (פרשה י סימן יא): "אנדריאנוס קיסר אמר לו לרבי יהושע: גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים! אמר לו: "גדול הוא הרועה שמצילה ושוברן לפניהם", הדא הוא דכתיב (ישעיה נד, יז): "כל כלי יוצר עליך לא יצלח" וגו'.
ולמעשה, יסוד זה כבר מצינו בתורה הקדושה אצל יעקב אבינו ע"ה, וכמו שביאר רבינו יוסף חיים בדרשותיו על הפסוק בפרשת ויחי (בראשית מט, ה): "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם", והוא פותח במשל נאה, שאיש אחד נקלע ליער לבדו, והסתבך שם בדרכו. והנה כשהוא הלך באחד השבילים, לפתע ראה לפניו דוב גדול ומסוכן הולך ומתקרב אליו. הוא נחרד מאוד לעומתו, ואז הרים את מקל ההליכה שהיה בידו בתנועה מאיימת כלפי הדוב, ופתאום הדוב נפל ומת לאחוריו. האיש נדהם מהמקל המופלא, ותיכף ומיד התחיל לנשק את המקל, ואמר לו: "אתה הצלת אותי! אתה הצלת אותי"! עד שהגיע אליו חבירו ואמר לו: "טיפש שכמוך! אתה באמת חושב שהמקל הזה הציל אותך? זה אני שהצלתי אותך, הייתי כאן על העץ שמאחוריך, וראיתי את הדוב ואת הסכנה שאורבת לך ותיכף ומיד יריתי בו חץ"...
אומר הבן איש חי, שכך אמר יעקב אבינו לבניו שמעון ולוי: "וכי אתם חושבים שאתם כבשתם את העיר שכם בעצמכם? ובגבורתכם שמתם איש חרבו על ירכו, וכך ניצחתכם שני נערים צעירים עיר שלימה? האמת היא ששכם נכבשה בזכות התפילות שלי, וכמו שנאמר (בראשית מח, כב): "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", ותירגם אונקלוס: "בחרבי ובקשתי - בצלותי ובבעותי". הרי לך, שהתפילות והבקשות לפניו יתברך הם הם החרב והקשת האמיתיים שמכריעים את הקרב לטובת עם ישראל.
וכמה צריכים אנו לחקוק יסוד זה עמוק בליבנו, כי האדם יראה לעיניים, ודרכו להתפעל מרוב הכח והעוצמה הנראית לפניו, ואינו משכיל להבין שהכל הוא הבל ורעות רוח, בלתי היסוד הפנימי הרוחני שהכל תלוי בו, שהוא התפילה לסייעתא דשמיא מאת השי"ת. ודבר זה נכון בכל תחום בחיים, ולא רק בענייני צבא ומלחמה, וזה המבחן האמיתי לאדם, כמה הוא משקיע בהשתדלות, אם זה לפרנסה ואם זה לשאר דברים, וכמה הוא משקיע בתפילות להשי"ת, וכבר נודע מה שכתב מרן החזון-איש בענין זה בקובץ אגרות (ח"ב אות קלב), וזה לשונו: "בכל פגע הריני מורגל להחזיק האמונה, כי לא נעשה דבר ביד המקרה רק על פי השגחתו יתברך, והריני מתאמץ בתפילה להעביר את רוע הגזירה, ולפיכך, הריני מתייחס בקרירות להשתדלות, כי על פי רוב אין ההשתדלות ברורה. ע"כ. ועוד כתב בזה בקובץ אגרות (ח"ב אות ס"ב): וצריך לזכור שאין בכוחנו לעשות מאומה, רק במעשינו אנחנו מעוררים רחמי שמים, שמעשה ידינו יכוננו את המבוקש, ומי שמתפלל ומרבה תחנונים על ההצלה - הוא פועל יותר מהמשתדל". ע"כ. נמצא שהתפילה פועלת יותר מההשתדלות! וכמובן שאין הכוונה שלא צריך לעשות השתדלות בכלל, אלא לשים אותה במקומה הנכון בעבודת השם, ושלא תיהפך להיות עיקר והתפילה טפל.
ומכאן, ישמע חכם ויוסף לקח היכן להתאמץ לצורך הפרנסה, והיכן להשקיע כהלכה, האם ראשו ורובו בפירסום ב'לוח דרושים', ובכל מיני השתדלויות למיניהן? או תחילה וראש ישקיע עצמו בתפילה להשי"ת, מתוך אמונה אמתית שהתפילה היא מטה עוז ביד כל אדם - כלשון מרן החזו"א, והיא התרופה היחידה שנשארה לדורינו לפליטה?!.

לעזוב את הצרות הפרטיות ולהתפלל על השכינה שבגלות

ובימים אלו, צריכים אנו ליתן אל ליבנו את הפסוק באיכה (ב, יח): "צעק לִבָּם אל ה'"! דהיינו, שעל אף שיש לכל אחד צרות פרטיות, וכל אחד זקוק לישועה פרטית, מכל מקום, בימים אלו צריך לעזוב את הצרות הפרטיות - ולבכות לפני השם יתברך על צער השכינה, כי באמת שזהו השורש לכל הצרות! וכאשר נזכה לראות בתקומת השכינה ובהתעלותה, וכפי שאנו מתפללים בכל יום ג' פעמים בתפלת העמידה: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, ברוך המחזיר שכינתו לציון" - אזי ממילא יעלמו כל הצרות וכל הבעיות, והכל יבוא על מקומו בשלום.

מה איילה מתפללת בעת שכורעת ללדת

ועלינו ללמוד דבר זה מהאיילה, שעוזבת את צערה הפרטי ומתפללת לה' על צרת הכלל, וכפי שנבאר: נאמר בתהלים (מב, ב): "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים". שואלים המפרשים, הרי 'אייל' - הוא לשון זכר, ואילו 'תערוג' - הוא לשון נקיבה, ואם כן לכאורה היה צריך לומר: "כאיילה תערוג", או "כאייל יערוג", ומה הפירוש: "כאייל תערוג"?
והנה הגה"צ רבי יעקב מאיר שכטר בספר ליקוטי אמרים (ח"ב עמוד טז) הביא לזה יישוב נפלא, על פי מעשה שהיה במחבר ספר אחד, שבא לפני הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זיע"א, וביקש ממנו הסכמה על ספרו, וכידוע, נמנע הרב מצאנז מלתת הסכמה על ספרים, אולם אותו יהודי הפציר מאוד ברב שיכתוב לו הסכמה. הרב ביקש ממנו תחילה לעיין בספרו, ותיכף כשפתח אותו, נפלו עיניו על פסוק זה של: "כאייל תערוג על אפיקי מים", והמחבר הביא שם את קושיית המפרשים הנ"ל, וציין לדברי חז"ל בשני מקומות שרואים מהם, שתפילותיה של האיילה מתקבלות לפני השם יתברך: א) הגמרא בבבא בתרא (טז:) אומרת, שהאיילה רחמה צר, ובשעה שהיא כורעת ללדת, יש לה חבלי לידה רבים, והיא זועקת להשי"ת בשבעים קולות כמספר התיבות של מזמור 'יענך ביום צרה', והקב"ה נענה לתפילותיה, ושולח לה מין נחש שמכיש אותה בבית הרחם, וכך נקרע המקום ומתרחב כדי שהעובר יוכל לצאת לשלום. ואיך האיילה אינה מתה מארס הנחש? אלא הקב"ה מגביר לה בגופה בדיוק ברגע הלידה - כמות של נוגדנים שיגנו עליה מפני הארס, ולכן אומרת הגמרא, שאילו היה מגיע הנחש רגע אחד לפני הלידה - היתה מתה מארס הנחש, ואילו היה מאחר ברגע אחד - גם כן היתה מתה מצירי הלידה. ב) כתוב במדרש תהלים (כב, יד) שהאיילה היא החסידה שבחיות, ורחמיה מרובים על בניה, וכשכל החיות צמאות מחמת עצירת גשמים או יובש שיש בעולם, הן מתכנסות אצל האיילה כדי שתתלה עיניה למרום, ותבקש מהקב"ה מים, והיא חופרת גומה ומכניסה את קרניה לתוכה, וגועה שם, וזועקת להקב"ה, והוא ממציא להם מעיין מים לשתיה.
ומעתה, שואל הרב המחבר באותו ספר, מה היה קורה אם היו מזדמנים לבני האיילה שני המצבים בו זמנית, דהיינו, שמצד אחד תוקפים אותה צירי לידה והיא כורעת ללדת, וצריכה להתפלל לה' שישלח לה נחש שיבוא להביש אותה, ומצד שני - החיות מתכנסות אצלה ומבקשות שתתפלל על המים? והוא משיב שעל זה נאמר (תהילים מב, ב): "כאיל תערוג על אפיקי מים", דהיינו שהאיילה שהיא החסידה שבחיות, מתעלמת מכל הצרות הפרטיות שלה, היא שוכחת מחבלי הלידה שיש לה, והיא מתנהגת כמו "אייל" זכר שאין לו שום צער חבלי לידה, וכעת היא מתפללת על צרות הכלל ומבקשת על המים לטובת כולם! ולפיכך נאמר: "כאייל תערוג", כי אמנם מדובר כאן בפסוק על איילה (ולכן נקט לשון "תערוג"), אבל היא עושה עצמה כמו אייל שאינו סובל מחבלי לידה כלל.
וכאשר ראה הרה"ק מצאנז את הווארט הזה, נענה ואמר בליבו: מי שזוכה לחדש ווארט כזה, זה סימן שהגיע למידה הזו, והוא בעצמו חי את היסוד הזה! אני בטוח שהרב המחבר הזה מתפלל על צרות הכלל ומתעלם מצרותיו הפרטיות, ולכן אתן לו הסכמה על ספרו.
ויש להתבונן בגודל מעלתה של האיילה, שלא זו בלבד שהיא מתעלמת מצרותיה הפרטיות, אלא שהיא גורמת לנזק והפסד לעצמה בשביל טובת הכלל, שהרי כל רגע שעובר היא מסתכנת יותר ויותר, שמא הנחש לא יבוא להכיש אותה בזמן, וכבר אמרו בגמרא, שאם יאחר רגע אחד - היא תמות. ואכן, כך מבואר בספר המידות לרבינו נחמן מברסלב (ערך תפילה אות א) וזה לשונו: צריך אדם להיות נכסף ומשתוקק לטוב הכללי, אף על פי שיימשך לו לבד הפסד. ע"כ. וכן ציין לזה בספר ליקוטי אמרים הנ"ל. עיין שם.

כשנחדל לבקש רק על צרכינו הפרטיים יבוא המשיח

ובספר ייטב לב (פרשת ויחי ד"ה ויקרא יעקב השני) מובא משמו של הרה"ק בעל הישמח משה, ששמע ממורו החוזה מלובלין זיע"א, שכך פירש אליהו הנביא זכור לטוב את מאמר הגמרא (סנהדרין צו.): "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס", שתיבת 'פרוטה' היא מלשון 'פרטיות', דהיינו שאין בן דוד בא, עד שתכלה הפרטיות מאישי ישראל, שלא יתפלל כל אחד ואחד על הפרטיות שלו בלבד, כי אם על הכלל כולו יצא לבקש רחמים, והיינו שיתפלל על גלות השכינה כביכול. וזהו עד שתכלה פרוטה מן הכיס, שתכלה הפרטיות מכיס הלב. ע"ש.

רמז לחרבן הבית אצל אדה"ר

במדרש רבה (בראשית פרשה יט סימן ט) מובא, שכבר בימי אדם הראשון, נגזר שיחרב בית המקדש, ודרשו כן מהפסוק (בראשית ג, ט): "ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו אַיֶּכָּה", ולכאורה הרי הקב"ה "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג), ואם כן מה ה' שואל את אדם הראשון: היכן אתה? אלא פירושו איך הֲוֵיתָ, איך נהיית ונשתנית לרעה? אתמול היית "לְדַעְתִּי", פירוש היית הולך בדרכי ונמשך אחרי, ועתה לאחר שחטאת אתה נמשך לדעתו של נחש? אתמול-מסוף העולם ועד סופו היתה קומתך, ועתה אתה מתחבא בתוך עץ הגן כיון שנגדעה קומתך? ע"כ.
ובזוה"ק (בראשית כט.) מפרש, שאמר לו הקב"ה: "אַיֶּכָּה", דהיינו: איה-כ"ה? היכן היא 'כה' שהיא השכינה שהיא היתה עטרה לראשך ואתה היית מרכבה אליה? הרי שמתי אותך בגן עדן לעבד-ה ולשמר-ה, לעבוד את הה' שהיא השכינה ברמ"ח מצוות עשה, ולשמור את הה' בשס"ה מצוות לא תעשה, ואם כן היכן היא הה', שהיא השכינה הקדושה? להיכן סילקת אותה ופשעת בה? הורדת את השכינה הקדושה לתוך הקליפות!

שילוח בני ישראל לגלות, כשילוח אדם הראשון מגן עדן

עוד שם במדרש רבה, אמר ר' אבהו בשם ר' חנינא: כתיב (הושע ו, ז): "והמה כאדם עברו ברית, שם בגדו בי", המה - עם ישראל, כמו אדם הראשון, בגדו בי. אמר הקב"ה, מה אדם הראשון הכנסתיו לגן עדן וציויתיו ועבר על ציווי, ודנתי אותו בשילוחין, ששלחתי אותו אל מקום גלותו כדי לכפר על חטאו, כמו שנאמר (בראשית ג, כג): "וישלחהו ה' אלהים" וכו', וכן דנתי אותו בגירושין, שגירשתי אותו מגן עדן, כמו שנאמר (שם פסוק כד): "ויגרש את האדם", כי לאחר החטא אין הוא ראוי להיות שם, וקוננתי עליו איכה, כלומר, איך נהפכת מטוב לרע.
אף בני ישראל כך, הכנסתים לארץ ישראל וציויתים על מצוות התורה, ועברו על הציווי, כמו שנאמר (דניאל ט, יא): "וכל ישראל עברו את תורתך", ודנתי אותם בשילוחין - לגלות בארצות אחרות: פרס בבל מצרים וכו', וכן דנתי אותם בגירושין וגירשתי אותם מארץ ישראל, וקוננתי עליהם: "איכה ישבה בדד" (איכה א, א). הראת לדעת, כי ה-"אֵיכָה" ישבה בדד, נמשך מן "אַיֶכָּה" של אדם הראשון.

סוד איסור אכילת גיד הנשה

וכן נרמזת כל הגלות והחורבן, ביעקב אבינו ע"ה, שהוא שורש כל בני ישראל, והוא גלגול אדם הראשון, כמו שכותב הזוהר הקדוש (פרשת וישלח דף קע:) על הפסוק (בראשית לב, לג): "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה", וזה תוכן דבריו: וגיד הנשה אסור אפילו בהנאה, ואפילו לתת אותו לכלב אסור. ומדוע נקרא שמו: "גיד הנשה"? גיד דאיהו מנשה לבני נשא מפולחנא דמאריהון - דהיינו שהוא משכח מבני אדם את עבודת ה' יתברך, כי מי שאוכל גיד הנשה, מטביע בלבו לסור מאחרי ה'. ותמן הוא יצר הרע רביע - ושם יצהר הרע רובץ, ולכן הוא מטמטם ומשכח. ע"כ.
וכיון שהמלאך נאבק עם יעקב, לא מצא מקום בגופו שיוכל להתגבר עליו, כיון שיעקב אבינו קידש את כל אבריו, על ידי שעבד את ה' בכל רמ"ח אבריו, וח"ו לא עבר עבירה אפילו באחד מהם, וכל אברי גופו היו עוזרים לו, כי כולם היו חזקים, כי כל איבר וגיד באדם הוא כנגד אחד מתרי"ג מצוות שבתורה, וע"י קיום המצוות השייכים לכל אבר ואבר כנודע, נותנים כח וחוזק לאותו אבר שכנגדו, ואין אחד מהם נחלש, וכן לכל אבר ואבר ולכל גיד וגיד יש מלאך הממונה עליו, ולכן לא מצא המלאך ס"מ שום מקום לאחוז ביעקב אבינו וכנ"ל. מה עשה המלאך? "ויגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" (בראשית לב, כו), ומפרש הזוה"ק (פרשת וישלח דף קע:): "בזיניה, ביצר הרע דאיהו זיניה ואתריה זיניה", דהיינו: במינו - ביצר הרע שהוא מינו, ושם מקומו - בגיד הנשה, כי הוא מלאך הממונה על גיד הנשה. ומוסיף רשב"י שם: "ומתמן אתי יצר הרע על בני נשא", דהיינו: משם - מגיד הנשה, בא ומתפשט יצר הרע על כל העולם, ולכן ציוותה עלינו התורה לבל נאכל את גיד הנשה. וכמו שאמרו החברים, שכל אבריו של האדם רמוזים למעלה, אם אבריו טובים שקיים בהם מצוות בטוב טעם ודעת, הם טובים, כלומר ממשיך עליהם האדם "טוב", ואם ח"ו רע - ממשיך עליהם רע.

איך אכילת בשר עוף ובהמה משפיעה על האוכל

וכמו כן, כל אבר ואבר מבעלי החיים שאוכל האדם, הרי הוא מחזק את האבר שכנגדו באדם האוכלו, וכן כל אבר שמקיים בו מצוות, מחזק אבר שכנגדו בעולם העליון להמשיך לו כח וחיות. וכן ח"ו להיפך, מחזק אבר של הקליפה ח"ו. וזהו שאומר הזוה"ק שם: ודאי גיד הנשה מחזק את יצה"ר שהוא מינו. ובני ישראל לא יאכלו אותו, שהם אינם ממינו, אבל שאר אומות העולם יאכלו אותו, כי הוא ממין המלאך שלהם שהוא סמא"ל כדי שיתחזקו בו. ומוסיף הזוהר שם: לפי שיש באדם רמ"ח אברים כנגד רמ"ח מצוות עשה, שהם ניתנו לנו לעשות אותם ולקיימם. וכנגד רמ"ח מלאכים שהשכינה מתלבשת בהם, ושמם של המלאכים כשם רבונם.

גיד הנשה הוא כנגד הס"מ, ויומו הוא יום תשעה באב

יש באדם שס"ה גידים - וכנגדם שס"ה מצוות לא תעשה, ועל כל גיד יש מלאך ממונה, ועל גיד הנשה ממונה סמא"ל, ולכן בגיד הנשה הוא יכול לשלוט, וכן מכוונות השס"ה מצוות לא תעשה, כנגד שס"ה ימי השנה. ותשעה באב הוא כנגד הס"מ, שגם הוא שולט על אחד משס"ה ימים, ולפיכך אמרה התורה: "לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה", "את - לרבות תשעה באב, כי תיבת: 'את' בנויה מאותיות: אב תשעה, שלא אוכלים בו ולא שותים בו, לפי שהוא כנגד גיד הנשה וכנגד הס"מ, ואם כן לא רק שאסור לאכול את גיד הנשה, אלא גם כן אסור לאכול ולשתות ביום שכנגדו, וזה תיבת את באה לרבות.
ומשום זה, ראה הקב"ה לרמוז ולהודיע ליעקב אבינו על העתיד להיות, וזה שכתוב (בראשית לב, כה): "ויאבק איש עמו", בכל יומי שתא ובכל שייפין דיעקב (זוה"ק וישלח דף קע:), ולא מצא מקום אחיזה אלא רק בגיד הנשה, ובזה מיד נחלש כחו של יעקב, וביומי השנה מצא את יום תשעה באב שבו יש לו אחיזה ח"ו, שבו נתחזק הס"מ, ולכן ביום הזה נגזר עלינו במדבר שלא נכנס לארץ ישראל, ונחרב בית המקדש, וכל מי שאוכל בתשעה באב כאילו אוכל גיד הנשה.

כל תעניות השנה רמוזים בתיבות: 'את גיד הנשה'

וכידוע, שכאן רמוזים כל הצומות שיש בשנה. כי תיבת הנשה בהיפוך האותיות, הוא: השנה, כלומר במשך השנה לא יאכלו בני ישראל בימים: 'את' - היינו: אב תשעה, שזה תשעה באב, וכן אסתר תענית, שזה תענית אסתר. 'גיד' - היינו: ג' בתשרי שהוא צום גדליה, י' בטבת, וכן י' בתשרי שהוא יום הכיפורים. וכן תיבת: 'גיד' עולה בגמטריא י"ז, והוא שבעה עשר בתמוז. נמצא שכל צומות השנה רמוזים בתיבות: את גיד הנשה.

דוקא בימי בין המצרים אנו דבקים יותר בה'

במגילת איכה (א, ג) נאמר: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". הנה בדרך כלל כאשר האדם יושב במנוחה ובלא דאגות, ויש לו שפע בכל מה שהוא צריך, לא קשה לו להיות ישר והגון. אמנם כשהוא מלא דאגות וסובל צרות, ונרדף מכל הצדדים ואין לו שקט נפשי, אז הוא נמצא בנסיון קשה להשאר ישר והגון. וזהו שנאמר על ישראל: כל רודפיה "השיגוה" בין המצרים, כלומר, רוחו גדולתו ועצמתו של עם ישראל יכולים רודפיהם להשיג ולדעת דוקא כשישראל נמצאים בין המצרים - בצרות, בראותם שגם אז נשארים דבוקים בה' ואדרבה מתקרבים יותר לה' יתברך.

ימי בין המצרים הם ימי תשובה וחיזוק לשכינה

ימי בין המצרים המה ימים קדושים מאוד, ומספר ימים אלו: עשרים ואחת יום, כמנין שם אהי"ה שהוא בבינה שהיא עולם התשובה. והתשובה בימים האלו מסוגלת, כי המלך נמצא עמנו, כמו שכתוב (תהילים צא, טו): "עמו אנכי בצרה". וזה פירוש הגמרא (קידושין כו.): "קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה. ומאימתי הויה חזקה? מכי דיש אמצרי". רומז לימי בין המצרים שהם מסוגלים לקנות ולהשיג את השכינה, שהיא רומזת לקרקע, ונקראת ארץ קדושה, נקנית בכסף - בכסופין, בשטר - זו התורה, ובחזקה - מכי די"ש - על ידי שם שד"י, אמצרי, רומז לימי בין המצרים.

השעות של ימי בין המצרים

ימי בין המצרים יש בהם 528 שעות. כי מיום י"ז בתמוז ועד צאת תשעה באב ישנם כ"ב יום, ואם נכפילם בכ"ד שעות היממה יצא לנו 528, כמנין מפת"ח, והם כמנין הפרקים של המשניות. כי משנה אותיות נשמה, שע"י המשנה זוכים לנשמה, ועל ידי לימוד המשנה מתקבצים כל הגלויות, ואז זוכים לצאת מן השאול של הגלות והצרות, ורמז לזה: כי 'משנה' ראשי תיבות: העלית מן שאול נפשי (תהילים ל, ד). נוציא מהם את שלושת השבתות שבהם, וכן את ראש חודש, סך הכל: 96 שעות. ועוד שש שעות של תשעה באב אחר חצות, סך הכל: 102 שעות. נוריד ממפת"ח 102 ישאר 426 כמנין: תוֹךְ. רמז למה שכתוב (שמות יא, ד): "כה אמר ה' אני יוצא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" - אותיות מֵצָרִים, כלומר שהקב"ה נמצא עמנו בימים אלו של בין המצרים, כמו שנאמר (תהילים צא, טו): "עמו אנכי בצרה". וראה זה פלא, כי י"ג ימים ראשונים של ימי בין המצרים, שהם משבעה עשר בתמוז עד ראש חודש אב - באו לכפר על מה שפגמו בחטא העגל, ותשעת הימים הראשונים של חודש אב - באו לכפר על מה שפגמו במרגלים.
ורמז לזה, הנה 'עגל' גימטריא 103, ו'מרגלים' גימטריא 323, ושניהם יחד עולים 426 כמספר תיבת: תוך, שבאלו הימים בוכים על חרבן הבית, וזה שכתוב (שמות יא, ד): "כה אמר ה' אני יוצא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" - אותיות: מֵצָרִים, רמז לימי בין הַמֵּצָרִים אותיות: מִצְרָיִם, וזה שניבא יחזקאל הנביא (א, א): "ואני בתוך הגולה", שהאות ו' של תיבת: ואני, רומזת לקדוש ברוך הוא, ו"אני" - היא השכינה "בתוך" שעות של ימי בין המצרים.

איזה פתח עלינו לפתוח לה' בכדי שיושיענו

ואם ניקח את האות א' של תיבת אהי"ה, ונשים אותה בתוך תיבת: 'גולה' יצא לנו תיבת: 'גאולה'. ובשיר השירים רבה (ה, אות ב) מובא על הפסוק (שיר השירים ה, ב): "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי", אמר הקב"ה: בני! פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו. ועלינו לדעת, כי הפתח צריך להיות יציב וחזק שלא יסגר, וכמו שעושים בצינור פלדה שלא יסגר מעולם, כי חיי האדם תלויים בשער הזה.
משל לאדם שהיה רעב מאוד, עד כדי כך שכמעט פרחה נשמתו, ולפתע ראה אולם גדול ורחב ידים, אשר מחלונותיו רואים שפע עצום של מאכלים - מינים ממינים שונים, כשמצא את הפתח להכנס, גילה שדלתות האולם נעולים. מיד רץ בשארית כוחותיו, והביא צרור גדול של מפתחות, וניסה לפתוח בהם את דלתות האולם, אך לצערו שום מפתח לא פתח לו את הדלתות, חשב לקחת פצירה ולסדר מפתח להתאימו למנעול, אבל לא היה לו פצירה, וכך נשאר מחוץ לפתח. וזה שאומר הקב"ה: 'פתחו לי פתח' - תתעוררו, אבל משיבה כנסת ישראל: "אני ישנה" (שיר השירים שם) - אין בכוחי לפתוח את הדלת לבקוע את הלב.

עלינו להתחזק בבין המצרים בשמירת הפה האזנים והעינים

בשלושת השבתות של בין המצרים, תקנו חז"ל (שולחן ערוך סימן תכח סעיף ח) לקרוא שלוש הפטרות: א. דברי ירמיהו בן חלקיהו (ירמיה א, א). ב. שמעו דבר ה' בית יעקב (שם ב, ד). ג. חזון ישעיהו בן אמוץ (ישעיהו א, א).
ורמזו לנו חכמים בזה, להתחזק בשלשה דברים הקשורים לעבודת ה' יתברך, והם: א. דברי ירמיהו - שמירת הפה, כפי שאמר ירמיה (א, ו): "לא ידעתי דַבֵּר", וכמו ששנינו (אבות ה, כג): "לפום צערא אגרא", כלומר על דיבורי פיו של האדם תלוי צערו, אם מדבר לשון הרע ורכילות - צערא, ואם דברי תורה - אגרא, דהיינו השכר הגדול. וכן זהו מה שאמר שלמה (קהלת ו, ז): "כל עמל אדם לפיהו". וכן ראינו שעל ידי מעשה הדיבור של בר קמצא נחרב בית מקדשנו (גיטין נה:).
ב. שמעו דבר ה' - האזנים, לא לשמוע בזיון תלמיד וחכם, לשון הרע, שירי חולין ושירי עגבים וכו', אלא רק דברי תורה.
ג. חזון ישעיה - שמירת העיניים, להזהר מאוד להשמר לא להכשל בהסתכלות מראות אסורות, וכמו שמסופר על סומא אחד שקרא לבניו קודם מיתתו, ואמר להם: דעו שאני רואה היטב ככל אדם, וכעת אני רואה את כולכם, אלא שכל ימי אע"פ הייתי פיקח עשיתי עצמי סומא, כדי לא לפגום בעיני, וזו הצוואה שלי אליכם, שאף אתם תתאזרו ברוב עוז ותעצומות לשמור על עיניכם כל ימי חייכם.

מדוע פרשת פינחס נקראת בשבתות של בין המצרים

על פי רוב, פרשת פינחס נקראת באחת משבתות בין המצרים, היות ובפרשה זו מופיע כל עניני החגים, ונמצא בספרים הקדושים, שלעתיד בבוא הגאולה, שבעה עשר בתמוז יהיה יום ראשון של החג, ותשעה באב יהיה יום אחרון של החג, וכל הימים בינתיים יהיו חול המועד.
והמיוחד בימים אלו, שיש ציווי מחז"ל להתאבל על חורבן בית המקדש וגלות השכינה, ולהתפלל על בנין בית המקדש השלישי, וקיבוץ נדחי ישראל על ידי משיח בן דוד.
ונפלא הדבר מה שאמרו חז"ל, שבכוונה סיבב הקב"ה שפרשת פינחס תקרא תמיד בתחילת ימי בין המצרים, כדי לחזק אותנו דוקא בימים אלה, שהנה עוד מעט נזכה להתגלות הגדולה של פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שזכה להיות אליהו הנביא זכור לטוב, ועתיד לבשר לנו על הגאולה העתידה, כפי שכתוב (מלאכי ג, כג): "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא". ודבר בעתו מה טוב, להרחיב הדיבור על פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שזכה להיות אליהו הנביא.
על הכתוב (במדבר כה, יב): "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום", מתרגם רבי יונתן בן עוזיאל: "וְאַעְבְּדִינֵיהּ מַלְאָךְ קְיַים וְיֵיחֵי לְעַלְמָא לִמְבַשְׂרָא גְאוּלְתָּא בְּסוֹף יוֹמַיָא", דהיינו: "ואעשה אותו מלאך קיים שיחיה לעולם לבשר על הגאולה באחרית הימים". הנה מבואר מדבריו, שפינחס הוא אליהו, שזכה לעלות חי בסערה השמימה ולהפוך למלאך, והוא זה אשר עתיד לבשר לנו על הגאולה העתידה, וכל זאת בזכות שקינא קנאת ה' והרג את זמרי בן סלוא, שחטא עם כזבי בת צור המדינית.
וכך גם כתוב בילקוט שמעוני (פינחס רמז תשעא): "אמר רבי שמעון בן לקיש, הוא פינחס הוא אליהו. אמר לו הקב"ה לפינחס: אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני, שנאמר (מלאכי ג, כג): "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

רמזים מפרשת פינחס שירמיה היה ניצוץ משה רבינו

ובסוף פרשת פינחס נאמר (במדבר ל, יז): "אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה". וכתב בספר כסא רחמים (פרשת פינחס) שזה הפסוק מרמז על ירמיה הנביא שהיה ניצוץ משה רבינו ע"ה, וכמו שפירש רש"י ז"ל על פסוק (דברים יח, יח): "נביא אקים להם", תיבת: אקים ראשי תיבות: אשר קדש ידיד מבטן - שנקרא קדוש מבטן, כמו שכתוב (ירמיה א, ה): "בטרם אֶצָּרְךָ בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגויים נתתיך". וכתב שם רש"י, שהיה מכנה משותף בין משה לירמיה, זה הוכיחם וזה הוכיחם, זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה. ע"ש.
וכן משה נקרא נער, כמו שנאמר (שמות ב, ו): "והנה נער בוכה", וירמיה נקרא נער, כמו שאמר (ירמיה א, ו): "כי נער אנכי". משה ניבא ואמר (דברים א, יב): "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", וירמיה ניבא על חורבן בית המקדש ואמר (איכה א, א): "איכה ישבה בדד".
משה הוריד כביכול את הקב"ה על הר סיני במתן תורה, כמו שנאמר (שמות יט, כ): "וירד ה' על הר סיני", וירמיה הגלה כביכול את השכינה. ירמיה בנוי מאותיות: יר"מ י"ה שבימיו נפרד שם: ו"ה מי"ה, וירד שם ו"ה ח"ו בגלות, כמו שנאמר (תהילים צא, טו): "עמו אנכי בצרה". משה הקים את המשכן, וירמיה בימיו נחרב ביהמ"ק.
וזה שכתוב: "אלה החקים אשר צוה ה' בין איש" - דהיינו משה, שנאמר (במדבר יב, ג): "והאיש משה עניו". "לאשתו" -שירמיה שהיה ניצוצו של משה תשש כוחו כנקבה. "בין אב לבתו" - שירמיה היה מוכיח את רשעי הדור, אך הללו לא קבלו תוכחתו, ותפסו אותו בבית המרחץ וגרמו לו להוציא שכבת זרע לבטלה באונס, והלכה בתו לבית המרחץ לטבול, ונתעברה מזרעה של אביה, וילדה בן והוא נקרא "בן סירא", וכמובא כל זה בליקוטי מהרי"ל (סו"ס מנהגי מהרי"ל) בשם מהרי"ל, ובחלקת מחוקק (אהע"ז סימן א סק"ח), ובספר פחד יצחק (ערך בן בתו). וזהו הרמז ששאל ממנו הקב"ה (ירמיה א, יא): "מה אתה רואה ירמיהו? ואמר: מקל שקד אני רואה". ראשי תיבות: מקל - מוציא קרי לבטלה. וכמו שהעץ שקד עושה פרי באחד ועשרים יום, כך יבוא זמן בין המצרים שהם כ"א ימים - משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. ועוד שאל לו ה' (ירמיה א, יג): "מה אתה רואה? ואמר: סיר נפוח אני רואה", מלשון סירא, ר"ל זה הקרי לבטלה יהיה בן סירא. בחודש אב יחרב בית המקדש בעוונות שעושים רשעי הדור, וזה שכתוב: "בין אב לבתו", דהיינו ירמיה לבתו, ובין חודש א"ב לבת"ו.

בימי חודשי תמוז אב וטבת דין קשה שורה בעולם

ובזוהר הקדוש (שמות דף יב.) כתב על הפסוק (שמות ב, ב): "ותצפנהו שלשה ירחים" - אלו הם שלשה חדשים שדין קשה שורה בעולם, ומה הם? תמוז, אב, טבת, שכידוע בחודש טבת הגלה נבוכדנצר את יכניה מלך יהודה, ואתו הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר (מלכים-ב כד, יד), שהם רוב גדולי העיר וחכמיה.

כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאילו נחרב בימיו

הנה, מהמאמרים הנ"ל אנחנו רואים, כי הזמנים הללו הם ימים קשים מאז ומתמיד, שיש בהם דין על ישראל ח"ו. וגם עתה בזמן הגלות והחורבן, חייב האדם להתענות ולצום מתוך הכנה גדולה, והעיקר הוא החזרה בתשובה, להבין ולזכור כי זה עיקר הצום, לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה, כי על ידי מעשינו הרעים גרמנו את כל אותן הצרות, ובזכרון דברים אלו נשוב בתשובה להטיב את מעשינו (לשון הרמב"ם הלכות תענית פרק ה הלכה א). כי כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאילו נחרב בימיו (ירושלמי יומא פ"א ה"א), כי יש לנו כח לחזור בתשובה, ולתקן עוונותינו, ולבקש על הגאולה ועל השכינה, ומיד נזכה לגאולה. וכיון שאיננו עושים כן, הרי אנחנו משהים את הקץ, ונחשב כאילו אנחנו גרמנו את החרבן.

פירוש חורבן וגלות על פי הסוד

ועתה שים לבך למה שאומר לך בשם רבותינו המקובלים, כי חורבן פירושו הריסת קומת הקדושה, כביכול: חור-בן - חוֹר בשם ב"ן, שהיא השכינה הקדושה. וגלות, פירושו יציאת הקדושה לתוך הקליפות.

שורש הגלות והחורבן

וכל החורבן והגלות, כבר נרמזו באדם הראשון כמובא לעיל, והחרבן של אדם הראשון - היה במיעוט קומתו, כמובא במסכת חגיגה (יב.): אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה, שנאמר (דברים ד, לב): "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים". כיון שסרח, הניח הקב"ה ידיו עליו ומיעטו, שנאמר (תהילים קלט, ה): "ותשת עלי כפך", וכידוע שגם כל העולמות כולם נתמעטו כתוצאה מחטא אדם הראשון.

בשילוח אדם הראשון מגן עדן נשתלחה גם השכינה

וגירוש אדם הראשון מגן עדן, הוא שורש הגלות, כי יחד עם אדם הראשון נתגרשה השכינה הקדושה, כמובא בזוהר הקדוש (בראשית דף נג:) על הפסוק (בראשית ג, כד): "ויגרש את האדם", וזה תוכן דבריו בלשון הקודש: אמר רבי אלעזר, איני יודע מי עשה גירושין למי? האם הקב"ה גירש את אדם הראשון, או לא? כי מפשט הכתוב משמע שהקב"ה גירשו, כמו שכתוב (בראשית ג, כג): "וישלחהו ה' אלהים מגן עדן", הרי גירושי האדם אמורים. אם כן למה כתב עוד פעם (שם פסוק כד): "ויגרש את האדם"?!
ומתרץ הזוה"ק, שהיה צריך לכתוב: "ויגרש האדם את" אבל תיבת: את נתהפכה, כדי להעלים את הסוד. "ויגרש את" - "את דייקא", שהיא השכינה הכלולה מא' - ת', כ"ב אותיות. שגירש ח"ו את הא"ת שהיא השכינה, ומסר אותה לחיצונים, ואת מקומה לקחה הס"א. ומי גירש את - שהיא השכינה? האדם! דהיינו, אדם הראשון בעוונותיו הוא זה שגרם לגרש ולהפריד את השכינה מדודה - מהקב"ה, ובגלל זה כתוב: "וישלחהו ה' אלהים מגן עדן". מדוע נשתלח מגן עדן? מפני שגירש אדם את, כדקאמרן.

פירוש תיבת "איכה"

במגילת איכה, ירמיה הנביא מקונן על חורבן בית המקדש, שבחטאינו נפרדה אות ה' משם הוי"ה ברוך הוא, וזהו: "איכה" - איך האות ה' ישבה בדד מאותיות יה"ו של שם הויה, כלומר שהשכינה שהיא אות ה' בגלות ואינה ביחוד עם ז"א, והרי כל העולמות לא נבראו אלא בשבילה שהיא השכינה, והיא המשפיעה לעם ישראל.
ועוד פירוש על תיבת: "איכה" - איך האות ה' נדה והלכה מאותיות י"ה? והרי שמתי אותך בגן עדן לעבדה ולשמרה לעבוד את הה' שהיא השכינה, ולשמור את ה', וזה נעשה על ידי קיום התרי"ג מצוות, דהיינו לעבוד אותו ברמ"ח מצוות עשה, ולשמור עצמו משס"ה לא תעשה, ולכן אחר שחטא צעק אליו הקב"ה (בראשית ג, ט): "אַיֶּכָּה"? - איך קלקלת ופגמת באות ה' שהיא השכינה הקדושה, והורדת את העולם הגשמי לשפל המדרגה? כי האדם צריך לעבוד את ה' יתברך גם בעניני העולם הזה, שאפילו אכילתו ושתייתו יהיו לשם שמים, כדי שיוכל להתפלל וללמוד וכו', וזה הוא שכתוב (דברים לב, יג): "ה' בדד ינחנו", בדד ראשי תיבות: בכל דרכיך דעהו. וכיון שעם ישראל לא שמרו המצוות כדבעי, פגמו באות ה' שהיא השכינה, כלומר הפרידו אות ה' דהוי"ה ברוך הוא מהאות ו', ולכן לכפר על אות ה' שהיא השכינה, ה' דברים ארעו לאבותינו בי"ז בתמוז וה' בתשעה באב.

קימה בחצות

ולכן ראוי לכל אדם להתעורר בתשובה, ולקום כל יום בחצות לילה או בשעות שקודם עלות השחר, ולומר בחשק גדול ברכות השחר, ולאחר מכן לעשות וידוי על כל עוונותיו, ולאחר מכן לשבת על הקרקע ולומר תיקון חצות בבכי ובתחנונים, ויבקש על צער השכינה וצער הצדיקים, ועל בנין בית המקדש.

בזכות הלימוד מחצות לילה מתקיים העולם

וראה בזוהר הקדוש (פרשת אחרי דף סח ע"א) שכתב, וזה לשונו בלשון הקודש: וצריך אדם מאהבתו לקדוש ברוך הוא לקום בכל לילה ולעסוק בעבודת ה' עד שיעלה הבוקר, ועל ידי כן ימשך עליו חוט של חסד, דתניא: אשרי חלקו של אותו אדם שאהבה כזו אוהבו הקב"ה, והוא זכאי באמת, שאוהב אותו הקב"ה, והעולם מתקיים בזכותם, והרי הם שולטים על כל הגזירות הקשות שנגזרו מלמעלה ומלמטה, מפני שהעולם מתקיים בשבילם. ע"כ.

והגאולה העתידה תהיה בזכות הקמים ללמוד בחצות

ונודע, כי הגאולה הראשונה היתה בחצות לילה, כמו שנאמר (שמות יא, ד): "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים". והגאולה העתידה תהיה על ידי הזכות הגדולה של קימת חצות, ואז תהיה בחינת: "אני" - שהיא השכינה, יוצאת בתוך מצרים, בתוך ימי בין המצרים, שהם הימים של הגלות הקשה, שאומות העולם צרים לנו ומענים אותנו, וכן יש צרות של מחלות קשות ותאונות דרכים וכו', והגאולה מכל זה הוא על ידי קימת חצות ולימוד הזוהר הקדוש, כי בזה נותנים כח ועזר לשכינה.

זכות הלומד לשמה בלילה

ומובא בספר עץ החיים לר' חיים מוולוז'ין, שאמר הגאון מוילנא, כי מי שיזכה ללמוד שעתיים או שלוש בלילה לשמה, "מוחלין לו כל עוונותיו". וסיפר, כי רוחו של מלמד אחד נכנסה בתוך נער אחד בוילנא, וצווח הנער שיבואו אצלו מגדולי וילנא ולא ימות, וביקש הרוח מהנער שיחלק עבורו ח"י זהובים, כי מפני זה אינו יכול להכנס לגן עדן, והנער היה מכיר את המלמד בחייו, וישאלהו הנער אודות המעשה המגונה בגלוי עריות שנכשל בכך המלמד בחייו, מה נעשה בכך בדינו בשמים? והשיב: מה שלמדתי שתים שלוש שעות בלילה לשמה, מחלו לי על זה, זולת עבירות שבין אדם לחבירו. הראת לדעת, כמה היא מעלת הלימוד בחצות הלילה לשמה, שהוא בעיקר לימוד הזוה"ק וסודות התורה.

ע"י לימוד תורה לשמה - שורה שכינה בישראל

במסכת בבא מציעא (פה:) שואלת הגמרא, על מה אבדה הארץ? ומשיבה: דבר זה אמרו חכמים ונביאים ולא פרשוהו, עד שבא הקב"ה ופרשה: "על עזבם את תורתי" (ירמיה ט, יב). ופירושו, אמר רבי יהודה אמר רב: על שלא ברכו בתורה תחילה. ונתקשו בזה גאוני הדורות, מה נתקשו על מה אבדה הארץ? וכתוב גם כן שחכמים ונביאים לא פירשוה, הרי פרשו גם פרשו, כי במקדש ראשון עברו על כל העבירות החמורות, וכדאיתא ביומא (ט:) שבית ראשון נחרב על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים.
ועוד קשה, האם בשביל שלא בירכו בתורה תחילה, נענשו בעונש כל כך גדול? וידועים דברי הב"ח (או"ח סימן מז) שהשראת השכינה מגיעה על ידי עסק התורה, וכשעוסק בתורה לשמה אז הקב"ה משרה שכינתו בישראל, ואז כל הארץ מאירה מכבודו יתברך, אך כשלומד לשם צורך דברים גשמיים, כגון לידע הלכות, ולהראות חכמתו ולהתגאות, אז השכינה בורחת מהם, והארץ נשארת בגשמיותה. ומוסיף על כך הפרי מגדים (משבצות זהב סימן מז אות א), שלפי זה יובן גם כן, מה שנאמר בגיטין (נז.) ובכתובות (קיב.) שארץ ישראל היא ארץ הצבי, כמו הצבי שלאחר שמפשיטים את עורו ממנו הוא מתכווץ מאוד, ואי אפשר לעטוף בו שוב את בשר הצבי, כך ארץ ישראל - כאשר עם ישראל יושבים עליה יש בה רווחה ומקום לכולם, אולם כאשר אינם יושבים עליה מתכווצת ומתגמדת כצבי שעורו לא מחזיק את בשרו, ומתרחב לפי הצורך. וביאורו, שארץ ישראל היא באמת קטנה, רק כשיש השראת הקדושה היא מתרחבת, ואימתי יש השראת הקדושה? כשלומדים לשמה. אבל כשלומדים לשם גשמיות, מסתלקת הרוחניות והארץ מתקטנת ממש, ואם כן מובן מה הכוונה על מה אבדה הארץ, שהוא כפשוטו על מה אבדה - היינו נתקטנה הארץ, וזה אף אחד לא פירש, עד שבא הקב''ה בעצמו ופירש: "על עזבם את תורתי", והיינו שלא העריכו מספיק את התורה, וממילא לא היתה השראת הקדושה, ולכן הארץ אבדה והתקטנה. ולפי הבית חדש והפרי מגדים הכל מיושב.