מאמרי הזוהר הקדוש - פרשת מצורע

כ"ה ניסן תשפ"ה | 23/04/2025 | 11:54

בנית הבית בקדושה ובטהרה ולשם שמים

מבאר והולך כי בשעה שבונה אדם את ביתו יראה להיזהר לעשותו בקדושה ובטהרה ויאמר בפיו שעושה זאת למען יהיה לשמו יתברך דירה בעולם הזה ומקום להשראת השכינה, ובזה יסלק המשטינים והמקטרגים מעליו

תזריע דף נא ע"ב

פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה וְאָמַר, לפרש הפסוק (ירמיה כב, יג) הוֹי בּוֹנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק אוי למי שבונה את ביתו ואינו אומר בפיו שהבית הזה יהיה מקום להשראת השכינה שנקראת "צדק" כנודע, דְּהָא בְּכָל אֲתַר דְּאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ צֶדֶק שהרי בכל מקום שנמצאת בו השכינה שנקראת צדק [א], כָּל רוּחִין וְכָל מַזִּיקֵי עָלְמָא עַרְקִין מִנֵּיהּ כל הרוחות וכל מזיקי העולם למיניהם בורחים ממנו, וְלָא מִשְׁתַּכְּחֵי קַמֵּיהּ ואינם נמצאים לפניו, כי קדושת השכינה מבריחה אותם ואינם יכולים לעמוד שם. וְעִם כָּל דָּא ועם כל זה שאמרנו שקדושת השכינה מגרשת ומבריחה את הס"א, מָאן דְּאַקְדִים וְנָטִיל אֲתַר מי שמקדים בראשונה ולוקח איזה מקום אָחִיד בֵּיהּ הוא מחזיק וזוכה באותו מקום, כלומר אם השכינה קדמה ושרתה באותו מקום א"כ צד הקדושה זכה ונמצא באותו מקום ומבריח הקליפות, ואם הס"א מקדמת לזכות ולשרות באותו מקום היא הזוכה ולא נותנת מקום לקדושה להכנס ולשרות [ב]. אָמַר לֵיהּ אמר לו רִבִּי חִזְקִיָּה לרבי יהודה, אִי הָכִי אם כך כמו שאתה אומר שמי שהקדים לשרות ולהחזיק באיזה מקום הוא הזוכה ואין כח ביד השני לגרשו, אם כך שָׁקִיל שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּרוּחַ מְסָאֲבָא שקול השם הקדוש שהוא השכינה הקדושה כרוח הטומאה ח"ו, ואיך אפשר שהשכינה וצד הקדושה, אינם יכולים לגרש את הס"א.

אָמַר לֵיהּ אמר לו רבי יהודה, לָאו הָכִי לא כך הדבר, אֶלָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא השם הקדוש שהוא השכינה הקדושה לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר מְסָאֲבָא לא שורה במקום טמא, פי' אפי' שיש כח ביד השכינה לגרש את הקליפות ורוח הטומאה שכבר שרתה באותו מקום, בכל זאת אינה רוצה בשום אופן להיות ולשרות במקום ששרתה שם הטומאה כמ"ש (תהלים ה, ה) "לא יגורך רע", כלומר לא תגור במקום שיש שם קליפות הנקראים "רע", וּבְגִין כַּךְ ולפיכך, אִי שְׁמָא קַדִּישָׁא אם השם הקדוש שהוא השכינה נָטִיל אֲתַר מִקַּדְמַת דְּנָא לוקח מקום מקודם בתחילה ושורה שם ומחזיק שם, אז כָּל רוּחִין וְכָל מַזִּיקִין דְּעָלְמָא כל הרוחות וכל המזיקים שבעולם לָא יָכְלִין לְאִתְחֲזָאָה בֵיהּ אינם יכולים להראות שם מרחוק ולשכון שם, כָּל שֶׁכֵּן שאינם יכולים לְקָרְבָא בַהֲדֵיהּ להתקרב אצלו. אבל אִי רוּחַ מְסָאֲבָא קָדִים נָטִיל אֲתַר אם ח"ו רוח הטומאה הקדימה ולקחה איזה מקום, אז שְׁמָא קַדִּישָׁא השם הקדוש שהוא השכינה לָא שַׁרְיָא בֵיהּ לא שורה בו באותו מקום, דְּהָא לָאו אַתְרֵיהּ שהרי אין זה מקומו כי השכינה והקדושה לא רוצים להיות ולשרות במקום שהיתה שם טומאה.

נגע צרעת שבבית כאנטיביוטיקה שמרפא לחולי

וְכַד והנה כאשר עם ישראל נכנסו לארץ ישראל והיו בבתים של הכנענים שהיו עכו"ם ורוח הטומאה שורה עליהם והיו בונים בנינים לפרצופיהם ולתועבותם של צד הטומאה בעבודה זרה, וביתם היה מקום של טומאה. רצה הקב"ה לטהר את הבתים שלהם ולכן נתן נגע צרעת שהוא דין קשה מאד, אמנם היא מצד הקדושה והיא נלחמת עם הטומאה ששוכנת שם, כדוגמת שכאשר יש חולי או איזה פצע נותנים שם רפואה והוא מה שכתוב בגמרא (ב"מ לח.) "דבש והדביש" למאי חזי, לפצע שעל גב הגמל. כי הוא חיידק הנלחם עם חיידק, ומרפא המקום ובלשון לע"ז אנטיביוטיקה. כן גם כאן, הדין של נגע הצרעת נלחמת עם הטומאה שהשרו שם הגוים. וזה שאומר הזוה"ק וכאשר הֲוָה נָחִית נֶגַע צָרַעַת היה יורד בבית, הֲוָה מְדַכֵּי אַתְרָא והיה מטהר את המקום ההוא, וְאַפִּיק לְרוּחַ מְסָאֲבָא מֵאַתְרֵיהּ והוציא את רוח הטומאה ממקומו, כי נגע הצרעת נלחם עם הטומאה שהיתה שוכנת שם ומוציא אותה. וזה לא מספיק, אלא וּלְבָתַר מְנַתְּצֵי בֵיתָא ואח"כ נותצים וסותרים את הבית, אֲבְנִין וְאָעִין וְכֹלָּא האבנים והעצים וכל מה שיש בבית, וּבָנֵי לָהּ כְּמִלְּקַדְּמִין, בִּסְטַר קַדִּישָׁא בְּצֶדֶק ובונים אותו מחדש כבתחילה בצד הקדושה שהיא השכינה הקדושה הנקראת צדק. ומפרש הזוהר דְּדָכִיר לֵיהּ לִשְׁמָא קַדִּישָׁא שמזכיר לה על הבית את השם הקודש שאומר שבית זה יהיה מדור ומושב לשכינה הקדושה, וְלִשְׁרֵי עָלֵיהּ קְדֻשָּׁה שתשרה עליו הקדושה, וְעִם כָּל דָּא אומר הזוה"ק, ועם כל זה עדיין לא מספיק ענין נגע הצרעת והבניה מחדש, אלא צריך ליקח בְּעַפְרָא אַחֲרָא עפר אחר חדש, ועוד צריך שלא יבנה אותו באותו מקום, אלא וְיַרְחִיק בֵּיתָא מֵאַתְרֵיהּ ירחיק את הבית ממקומו הראשון, מִיסוֹדָא קַדְמָאָה תְרֵי טְפָחִים ומיסודו הראשון שני טפחים, כלומר מחוץ לכל המגרש ב' טפחים ושם יתחיל לבנות.

הקדושה והצד שכנגד לא יכולים לדור יחדיו

הַשְׁתָּא אבל עכשיו שאין דין נגע צרעת דְּלָא אִתַּחֲזֵי, וְלָא נָחִית מָאן דִּמְקַטְרֵג בֵּיהּ בְּהַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא שלא נראה ולא יורד נגע הצרעת שהוא מי שמקטרג ונלחם בו באותו רוח טומאה, לְאַפָּקָא לֵיהּ מֵאַתְרֵיהּ להוציא אותו ממקומו, ואין לנו את זה היום כי אין בימינו דיני נגעים. א"כ שואל הזוהר, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ מה תקנתו של אותו בית ששורה בו הטומאה? ומשיב. אִי יָכִיל לְנָפְקָא מֵהַאי בֵיתָא שַׁפִּיר אם יכול לצאת לגמרי מאותו בית מאותו מקום, הוא הטוב והיפה ביותר. וְאִי לָאו ואם אינו יכול לצאת משם יִבְנֶה לֵיהּ כְּמִלְּקַדְּמִין יבנה אותו כבתחילה, בַּאֲבְנִין אָחָרָנִין וְאָעִין וְכֹלָּא באבנים אחרות ועצים חדשים וכן בכל צרכי הבית הכל חדש, וְיַפִּיק וְיַרְחִיק לֵיהּ מֵאֲתַר קַדְמָאָה ויצא וירחיק את הבית ממקומו הראשון, וְיִבְנֵי לֵיהּ עַל שְׁמָא קַדִּישָׁא ויבנה לו את הבית על השם הקדוש, כלומר שיזכיר בעת בניתו שיהיה מדור ומושב לשכינה הקדושה. וְעִם כָּל דָּא ועם כל זה, לָא נָפִיק הַהוּא רוּחָא מִן אֲתַר קַדְמָאָה לא יוצאת אותה רוח הטומאה מן המקום הראשון, כלומר רוח הטומאה שוכנת שם בקרקע עמוק עמוק ואינה יכולה לצאת מהמקום הראשון בשום אופן, אלא צריך להרחיק את הבית ולבנות מחדש. ואם אפי' בזמן שיש נגעים צריך להרחיק את הבית ולבנות את הבית מחדש, כ"ש וק"ו בזמן הזה שאין דין נגעים, צריך להרחיק ולבנות מחדש, אבל במקום הישן היכן ששרתה הטומאה לא יעזור שום דבר ולא תצא משם הטומאה, בְּגִין דִּקְדֻשָּׁה לָא שַׁרְיָא עַל אֲתַר מְסָאֲבָא לפי שהקדושה לא שורה מקום טומאה.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק לרבי יהודה לָמָּה לֵיהּ לְאַטְרְחָא כוּלֵי הַאי למה לו לטרוח כל כך ולפנות את הבית ולבנות אותו במקום אחר, הרי בְּזִמְנָא דָא כְּתִיב בזמן הזה שאין לנו דין נגעים כתוב, (קהלת א, טו) מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן וחסרון לא יוכל להמנות. מִיּוֹמָא דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא כי מיום שנחרב בית המקדש, לָא אִשְׁתְּכַח אַסְוָותָא בְעָלְמָא לא נמצא רפואה בעולם לגרש רוחות טמאות מן הבית ואין מה לעשות אלא ליקח בית חדש במקום אחר, בְּגִינֵי כָךְ בָּעֵי בַר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא ולכן בשביל זה צריך האדם להזהר מאד ולא לגור באותו בית בשום אופן, כִּי הֵיכִי דְלֶהֱוֵי נָטִיר כדי שיהיה שמור ולא ינזק מרוחות טמאות וס"א [ג].

בכל דבר שאדם עושה צריך להזכיר עליו את שם ה' ובכך לא יכול הסט"א לשלוט שם

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּכָל עוֹבָדוֹי דְבַּר נָשׁ, לִבְעֵי לֵיהּ דְּלִהֱווֹן כֻּלְּהוּ לִשְׁמָא קַדִּישָׁא  בכל מעשיו של האדם צריך שיעשה אותם לשם הקדוש. ושואל מַאי לִשְׁמָא קַדִּישָׁא מהו לשם הקדוש. לְאַדְכְּרָא בְפוּמֵיהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא עַל כָּל מַה דְאִיהוּ עָבִיד ומשיב, שיזכיר בפיו בכל מה שעושה את שמו יתברך, דְּכֹלָּא הוּא לְפוּלְחָנֵיהּ ויאמר שעושה כן לעבודתו יתברך, וְלָא יִשְׁרֵי עֲלוֹי סִטְרָא אָחֳרָא ועל ידי זה לא תשרה עליו הסט"א. בְּגִין דְּאִיהוּ זַמִּין תְּדִירָא לְגַבֵּי בְנֵי נָשָׁא, וְיָכִיל לְאַשְׁרָאָה עַל הַהוּא עָבִידְתָּא וצריך שיאמר בפיו את שם הקדושה ולא מספיק במה שמכוין לכך כיון שהסט"א מזומן תמיד לפני האדם ויכול לשרות על מעשיו כשעושה זאת ואפי' בסתם.

וְעַל דָּא, הַשְּׁתִּי אוֹ הָעֵרֶב הָוָה אִסְתְּאַב וְשַׁרְיָא (דף נב ע"א) עֲלֵיהּ רוּחַ מְסַאֲבָא ועל כן, גם השתי והערב שעשו למלאכת המשכן אם לא הזכיר שעושה לשם ה' היתה שורה עליו רוח הטומאה. וּמַה בְּהַאי כַּךְ ואם כך הוא בזה שלא הזכיר שם ה' על מעשיו, מַאן דְּפָקִיד מִלּוֹי לְסִטְרָא אָחֳרָא דְלָא אִצְטְרִיךְ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה על אחת כמה וכמה מי שמפקיד ומוסר דבריו לסט"א כגון שח"ו מקלל בפיו ואומר שילך לאבדון וכד' שדבר חמור הוא עד מאוד. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב ולכן כתוב (דברים כג, י) וְנִשְׁמַרְתָּ מִכָּל דָּבָר רָע שיזהר האדם מלדבר דברים לא טובים ולא יקלל ח"ו מתוך כעס ומריבה אלא ישמור את פיו תמיד ויאמר רק דברים טובים ומתוקנים.

זהירות מהחטא וזריזות למצוות

מבאר שצריך ליזהר מכל עוון וחטאת ויתמיד בתורה הקדושה ובמצוות, והעושה זאת מלאכי שמירה מלווים לו ואומרים תנו כבוד לדיוקן המלך

מצורע דף נב ע"ב

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תוֹרַת הַמְּצוֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְגּוֹ'. ובכדי לפרש פסוק זה רִבִּי אַבָּא פָּתַח ואמר לפרש את מש"כ, (איוב יט, כט) גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדּוּן [ד] והקרי של הפסוק הוא שַׁדּוּן אולם, שַׁדִּין הוּא מה כְּתִיב שכתוב בפסוק, שפירושו שיש דין בעולם וצריך להתירא ממנו והוא הדין של המלכות שדנה את העוברים על דיני התורה. כַּמָה אִית לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא אָרְחַיְיהוּ וּלְדַחֲלָא מִקַּמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא ואומר רבי אבא כמה יש להם לבני אדם לשמור ולקדש את דרכיהם כמו שאמרו חז"ל קדש עצמך במותר לך ולירא מלפני הקב"ה שלא יכשל בשום עוון, דְּלָא יִסְטֵי מֵאָרְחָא דְכַשְׁרָא, וְלָא יַעֲבוֹר עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרָיְיתָא, וְלָא יִתְנְשֵׁי מִנָּהּ ולא יסטה מהדרך הכשרה ולא יעבור אפילו במקצת על דברי התורה בכדי שלא תשתכח התורה ממנו.

דְּכָל מַאן דְּלָא לָעֵי בְאוֹרָיְיתָא, וְלָא יִשְׁתְּדַל בָּה שכל מי שלא לומד והוגה בתורה ולא עוסק בה בלימוד העיון, נְזִיפָא הוּא מְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא, רְחִיקָא הוּא מִנֵּיהּ הוא נזוף מלפני הקב"ה והוא רחוק ממנו, לָא שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא עִמֵּיהּ ואין השכינה שורה עימו. וְאִינּוּן נְטוּרִין, דְּאַזְלִין עִמֵּיהּ, אִסְתְּלָקוּ מִנֵּיהּ ואלו המלאכי השמירה אשר הולכים ומלווים את האדם שעליהם נאמר (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך מסתלקים ממנו[ה], וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְמַכְרְזֵי קָמֵיהּ וְאַמְרֵי ולא זו בלבד אלא שהם מכריזים לפניו ואומרים, אִסְתְּלָקוּ סוֹחֲרָנֵיהּ דִּפְלַנְיָא, דְּלָא חָשׁ עַל יְקָרָא דְמָארֵיהּ הסתלקו מסביב איש פלוני שהוא אינו חש על כבוד קונו. וַוי לֵיהּ, דְּהָא שַׁבְקוּהוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין ואוי לו שהרי עזבוהו העליונים שהם קוב"ה ושכינתיה ותחתונים שהם המלאכים. לֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּאָרְחָא דְחַיֵּי ואין לו חלק בדרך החיים.

וְכַד אִיהוּ אִשְׁתָּדַּל בְּפוּלְחָנָא דְמָארֵיהּ, וְלָעֵי בְאוֹרָיְיתָא וכאשר הוא עוסק בעבודת קונו והוא לומד והוגה בתורה בעיון, כַּמָה נְטוּרִין זְמִינִין לָקֳבְלֵיהּ לְנַטְרָא לֵיהּ, וּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ כמה מלאכי שמירה מזומנים ומתייצבים כנגדו לשומרו והשכינה שורה עליו, וְכֹלָּא מַכְרְזֵי קַמֵּיהּ וְאַמְרֵי וכולם מכריזים לפניו ואומרים, הָבוּ יְקָרָא לְדִיּוּקְנָא דְמַלְכָּא, הָבוּ יְקָרָא לִבְרֵיהּ דְּמַלְכָּא תנו כבוד לדמות דיוקן המלך ותנו כבוד לבן המלך, אִתְנְטִיר הוּא בְעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ ושמור הוא בעולם הזה ובעולם הבא ואשרי חלקו.