פרשת התמיד

דברי התעוררות לקריאת פרשת התמיד

ג ניסן תשפ"ה | 01/04/2025 | 15:49

ייחודו של קרבן התמיד

עבודת הקרבנות בבית המקדש הייתה נעלה ונשגבה עד מאוד, ומקשרת ומקרבת בין עם ישראל לאביהם שבשמים. וכתב רבנו ישראל מאיר הכהן זיע"א (תורה אור פ"א): "הנה עניין עבודת הקרבנות, הלא ידוע שהוא אחד משלשה דברים שהעולם עומד עליהן, וכל השפעת ישראל, בין המזון הגשמי ובין המזון הרוחני, הגיע אליהם על ידי הקרבנות".

ישנם סוגים שונים של קרבנות, חלקם קרבנות יחיד, אשר חובת הבאתם מוטלת על היחיד, כגון עולת ראייה בשלשת הרגלים, או קרבן הבא לכפרת עוונות וכדומה. וישנם קרבנות צבור, אשר חובת הבאתם מוטלת על כלל עם ישראל. קרבנות אלה נקנים מכספי הציבור וקרבים על גבי המזבח על ידי הכהנים, שליחי העם, כגון קרבנות המוספין הקרבים בשבת, בראשי חדשים ובחגים וכדומה.

יחיד ומיוחד הינו קרבן עולת תמיד - קרבן זה הוא קרבן צבור, אשר מאהבת ה' יתברך את עם ישראל ציווה על הקרבתו פעמיים בכל יום, בבוקר ובין הערביים, באופן תמידי ללא הפסקה, בכל יום מימות השנה ללא יוצא מן הכלל.

עולת התמיד מכפרת עוונותיהם של ישראל

ומובא במדרש (תנחומא צו סי' י"ג) על הפסוק (ויקרא ו, ב): "זאת תורת העולה": מהו 'עולה', אלא שהיא עולה לפני הקדוש ברוך הוא ומכפרת על עוונותיהם של ישראל.

ואמרו עוד (במדבר רבה פנחס, פרק כא סי' כ"א) אמר רבי יהודה בר סימון: מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עוון. כיצד, קרבן תמיד של שחר מכפר על עוונות שנעשו בלילה, ושל בין הערביים מכפר על עוונות שנעשו ביום. מכל מקום, לא לן אדם בירושלים ובידו עוון שנאמר (ישעיהו א, כא) "צדק ילין בה".

כתב הגאון הגדול הרב אליהו הכהן זצוק"ל בספרו "שבט מוסר" (פכ"ז) בשם ה'כלבו' (סי' טו), שכל המתענה ארבע פעמים בשנה, שלשה ימים רצופים ושלש לילות, הקדוש ברוך הוא מוחל לו על כל עוונותיו. והוסיף ה"שבט מוסר": וידוע שהתענית היא כקרבן שמקריב חלבו ודמו לקדוש ברוך הוא, על כן צריך להיות ממש דוגמת הקרבן בדבור במחשבה ובמעשה.

ועוד אמרו רבותינו ז"ל (מנחות קי.), "כל העוסק בפרשת הקרבנות כאלו הקריב קרבנות. על כן מי שאינו יכול להתענות וגמר בלבו לעשות תשובה, יעסוק בקרבנות ויהיה נחשב לו כאלו הקריב קרבן".

וכל מי שעוסק בפרשיות הקרבנות כראוי, הרי הוא כאלו ממש עוסק כל יום בבנין בית המקדש, ובנה מזבח ומקריב עליו הקרבנות, והקדוש ברוך הוא מוחל לו על כל עוונותיו, וינצל מכל הפגעים והוא סיבה לקיום העולם וזוכה עוד לדברים הרבה.

בכל יום מקריבים שני כבשים לקרבנות עולת התמיד, ולמה נקרא שמם כבשים, מובא במדרש (פסיקתא דרב כהנא, פיסקא ו'): "בית שמאי אומרים: כבשים – שהן כובשים עוונותיהם של ישראל, כמו שנאמר בפסוק (מיכה ז, יט): ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו.

בית הלל אומרים: כבשים – שהן מכבסים עוונותיהם של ישראל, כמו שנאמר בפסוק (ישעיהו א, יח): אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. בן עזאי אומר: כבשים בני שנה (במדבר כח, ג) – שמכבסים עוונותיהם של ישראל ועושים אותם כתינוק בן יומו".

קרבן התמיד - שמירה והגנה מפני שונאינו

הלומד בהתבוננות את מדרשי רבותינו על אודות חרבן בית המקדש, מבין את החשיבות העצומה שהיתה להקרבת קרבנות התמיד, ואת הזכות והחובה שיש בימינו לקריאת "פרשת התמיד".

וכך מתארת הגמ' (ב"ק פב:) את סדר השתלשלות האירועים שהביאו למצור הכבד שנמשך למעלה משלש שנים על ירושלים עיר הקודש ועל תושביה - על ידי טיטוס הרשע והצבא הרומאי. מזעזע הוא תיאור הרעב הכבד שממנו סבלו תושבי ירושלים בימי המצור, והצער והסבל הנוראיים שהיו מנת חלקם.

על אף המצור והרעב, שגרם גם לאבדות רבות בנפש, ידעו חכמי ישראל כי עליהם לעשות כל מאמץ אפשרי, תוך גילוי מסירות נפש, כדי להמשיך להקריב מדי יום את קרבנות התמיד. שכן ידעו בבירור כי בדבר זה תלוי גורל ירושלים וגורל המקדש, ובזה תלויים חייהם של תושבי ירושלים. זהו פיקוח נפש אמיתי וממשי של כלל הצבור.

מכיוון שבתוך העיר לא נותרה אף בהמה, הדרך היחידה להשגת הכבשים להקרבה היתה לשחד את החיילים הרומאים בממון רב. בכל יום היו משלשלים אל מעבר לחומת העיר שתי קופות מלאות בדינרי זהב, והיו הרומאים מעלים להם שני כבשים, ששימשו להקרבת קרבנות התמיד של אותו היום.

ואכן, כל אותן שנים שנמשך ההסדר הזה ונמשכה הקרבת קרבן התמיד, לא הצליחו האויבים לפרוץ את חומת העיר ולהחריבה, תוך שהם עומדים ותמהים: מהו סוד הקיום של עם ישראל, אשר בזכותו הם שורדים מול צבא אדיר וחזק כמו שלהם.

עד שבעוונותינו הרבים, זקן אחד רשע שהיה בתוך העיר והיה בקי בשפה היוונית, דיבר עם החיילים הרומאים ואמר להם: "כל זמן שהם מוסיפים להקטיר תמידים, לא תוכלו לנצחם". למחרת, שלשלו להם חכמי ישראל כדרכם, קופות מלאות בדינרי זהב, אלא שהפעם העלו להם הרומאים בחזרה... חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה, נעץ החזיר את צפרניו בחומה, ובאותו הרגע נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה.

משבטלה הקרבת קרבן התמיד, גברה ידם של הרומאים ונפרצה החומה ונכבשה העיר, או אז נכנסו האויבים וערכו טבח ביושבי ירושלים ובכהני ה', אשר לא פסקו מעבודות המקדש אפילו לרגע אחד. וכך החריבו ושרפו אויבנו את בית מקדשנו ותפארתנו, אשר שרוי בחרבנו עד ימינו אנו.

בזכות קריאת פרשת התמיד - תבנה ירושלים

אמרו במדרש (תנחומא, צו סי' י"ד): "אם אין ישראל מקריבין עולה לפני הקדוש ברוך הוא, אין ציון וירושלים נבנות, לפי שאינן נבנות אלא בזכות קרבן עולה שהיו ישראל מקריבים לפני הקדוש ברוך הוא".

"אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה הואיל וכך העולה חביבה עלי, לכך צוה את אהרן ובניו שיהיו זהירין בה להקריב אותה לפני. למה אמר זאת תורת העולה, ירצה לומר קריאת תורה, ראו כמה חביבה קריאת תורה לפני הקדוש ברוך הוא כי יש חיוב באדם לתת כל ממונו ללמד תורה לעצמו ולבניו, שנאמר (להלן ו, ב) צו את אהרן ואת בניו לאמר, כלומר, שיאמרו לבני ישראל ויתעסקו בקריאת העולה, שאע"פ שמקריבין עולה - עוסקין היו בקריאתה כדי שיזכו בקרבן עולה ובקריאתה".

"לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, אף על פי שחרב בית המקדש ובטלו הקרבנות ואין קרבן עולה נוהג, אם אתם עוסקים וקורים בפרשת עולה ושונין בפרשת קרבנות, מעלה אני עליכם כאלו אתם מקריבים קרבן עולה לפני. שנאמר: וזאת תורת העולה, כלומר מי שהוא עוסק בתורת העולה זוכה לחיי העולם הבא". עכ"ל המדרש.

אכן בעוונותינו, בית מקדשנו ותפארתנו עדיין חרב, ובטלה הקרבת קרבן התמיד, לכן עלינו לאחוז בכל כוחנו בדברי רבותינו הקדושים, ולקרוא בכוונת הלב גדולה מדי יום את פרשת קרבן התמיד פעמיים - בבוקר ובין הערביים, שבקריאה ואמירה בשפתיים בלבד ייחשב הדבר לכלל עם ישראל כאילו הקרבנו את קרבן התמיד בזמנו.

דבר זה יגרום ללא כל ספק, לסנגוריה גדולה על כלל ישראל, לבטל מעלינו כל גזרות ולעמוד כחומה בצורה נגד כל אויבי ישראל. כפי שראינו, שכל זמן שהקריבו את קרבן התמיד – ניצלו מידי שונאיהם. ובנוסף, גורמת הקריאה נחת רוח גדולה לאבינו שבשמיים, ומראה לה' יתברך עד כמה אנחנו משתוקקים מצפים ומייחלים בכל לבנו לבניין בית המקדש ולהתגלות מלכות שמיים בעולם במהרה בימינו, אמן.

דברי התעוררות ללימוד סדר המערכה

חתנו של רבן של ישראל, רבנו ישראל מאיר הכהן זצוק"ל זיע"א, בעל ה"חפץ חיים" – הלוא הוא הגאון רבי אהרון כהן זצ"ל, בהקדמתו לספרו "עבודת הקרבנות" הביא בשם חותנו החפץ חיים – משל נפלא על חשיבות לימוד "סדר המערכה":
איש אחד, שהיה מכבד התורה ולומדיה, חנן אותו הקב"ה בבת יחידה מושלמת, בעלת יראת שמיים ואוהבת תורה. שאיפתו של האב היתה - ליקח בעבור בתו חתן שיהיה מצויין וגדול בתורה. והנה בא אליו שדכן והציע לפניו בחור מופלג מאוד הבקי בכל מכמני הש"ס, ומופלג הוא בתורה.

שלח האב אל החתן המיועד, איש גדול בתורה שיתהה על קנקנו. שאל החכם את הבחור: מה הן ידיעותיך בתורה, ענה לו החתן המיועד, כי הוא בקי בכל הש"ס. והיה לו לאותו חכם לפלא, כיצד בחור צעיר לימים כמוהו יהיה בקי בש"ס. התחיל אפוא האיש לבחון אותו, והתברר כי הוא ריק מכל. שאל אותו בשנית: במה בקיאותך, ענה לו הבחור לפי תומו, כי הוא בקי ויודע בסדר שמות המסכתות שבש"ס, זו אחר זו: המסכת הראשונה שבש"ס היא ברכות, והשנייה שבת, ואחריה עירובין וכן הלאה עד המסכת אחרונה – נדה.

שחק החכם על דבריו, וענה ואמר לו: ידידי, ידיעה כזו יודע גם כורך הש"ס, שהרי בלי ידיעה זו איך היה יודע לרשום את שמות כל המסכתות כסדרן, ומהי אפוא חכמתך וגדולתך.

כך הוא הנמשל לענייננו: בכל יום אומרים אנחנו בשחרית, קודם התפילה: "אביי הוה מסדר סדר המערכה משמא דגמרא וכו', מערכה גדולה קודמת למערכה שנייה של קטורת, ומערכה שנייה של קטורת קודמת לסידור שני גזירי עצים" וכו'. בקריאה זו, אנחנו רק יכולים לומר איזו עבודה קודמת לזו שאחריה, אבל כיצד נעשית כל אחת מאלו העבודות, כמו קבלת הדם, ההולכה, הזריקה, הקמיצה, ההקטרה, על כך אין אנחנו יודעים מאומה, האם זה לקרבן ייחשב.

גם בשל"ה הקדוש מובא, כי אין די לו לאדם באמירת פרשת הקרבן בלבד, אלא צריך האדם לכוון ולסדר כל פרטי מעשי הקרבן כאמירתו, כמו שהיו מעשי הכהן במקדש עם הקרבן, ורק אז תחשב לו קריאתו כמו הקרבה ממש. ועל זה נאמר (הושע יד, ג): "ונשלמה פרים שפתינו". וכך יוכל כל איש זר אשר לא מזרע אהרן הכהן הוא, לעשות עבודתו כמו הכהן במקדש, ויתקבל לרצון אם עולה – עולה, ואם חטאת – חטאת, וכן כל הקרבנות כולם במועדם.

על כך מוסיף חתן הח"ח וכותב: "אם כן, לפי דברינו, נכון לכל איש זר, אשר לא מזרע אהרן הכהן הוא, להכניס עצמו בזה. ולבקש לְכַהֵן בעבודה בעת אשר יש לאל ידו. והכוונה בזה היא, שהרי כאשר יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, אזי תימסר העבודה דווקא לידי הכהנים, כי אז העבודה בזר פסולה. ועתה היא העת המוכשרת להיות גם זר – ככהן, ומדוע יתעצל כל איש נבון לעשות עבודה כאחד מן הכהנים בני אהרן בעת שיש לאל ידו".

דברי התעוררות ללימוד משניות "איזהו מקומן של זבחים"

חכמי ישראל קבעו בסדר תפילת שחרית את קריאתו של פרק המשניות "איזהו מקומן של זבחים" (מסכת זבחים פרק ה'). פרק זה, הינו מעין סיכום קצר לכל נושא עבודת הקרבנות, ולימודו והבנתו מקנים ללומד ידע בסיסי על אודות סוגי הקרבנות וההבדלים ביניהם.

כתב הקדוש ר' אלכסנדר זיסקינד זצוק"ל, מחבר ספר "יסוד ושורש העבודה" (שער האשמורת פי"א): "יעיין האדם בכתבי האר"י ז"ל ויראה גודל מעלת פרק 'איזהו מקומן', שכל משנה ומשנה של פרק זה הוא תיקון בפני עצמו בעולמות העליונים, ולכן יזהר לאמרו בהבנת הפירוש ובמיתון. ויכוון באמירתו: 'אני רוצה לעשות נחת רוח ליוצרי ובוראי יתברך ויתעלה, ואז בוודאי תעשה אמירתו רושם ותיקון בעולמות העליונים על אף שאינו יכול לכוון את כוונות האר"י ז"ל".

בפרק זה, אין כל מחלוקת בין החכמים, כמו שאנו מוצאים בשאר פרקי המשנה. דבר מיוחד זה, מעיד על הסגולה שבקריאת משניות אלו, להביא שלום לאדם ולעולם ולבטל מחלוקות. וכל הלומד פרק זה זוכה בכפליים – הוא זוכה לכל המעלות שנאמרו על אודות העוסק בפרשת הקרבנות, וזוכה לכל המעלות שנאמרו בדברי רבותינו על אודות הלומד משניות.

מרן "הבית יוסף" רבנו יוסף קארו זצוק"ל, מחבר ה"שולחן ערוך", היה עוסק רבות בלימוד המשנה עד שזכה לגילוי של מלאך מגיד משמים, אשר היה לומד עמו ואף מדריך אותו בעבודת ה' יתברך. המלאך המגיד אמר למרן הבית יוסף על לימוד משניות קדשים: "בכל עת שאתה קורא בהם, הרי אתה כמקריב זבחים ועולות לפני ה' בבית המקדש!"

מובא במדרש (תלפיות והוא שם באות א, ענף אפוד בערכו של אשר), שאשר, בנו של יעקב אבינו ע"ה, היה עוסק בתורה ובמשנה יותר מאחיו, ולכן הוענק לו כוח מיוחד: כאשר אדם מישראל נפטר, וחלילה נידון לגהינם, מיד הוא מנסה לצעוק ולבקש עזרה והצלה, ובצערו ומצוקתו הוא קורא לשבטי ישראל: יהודה, שמעון וכן הלאה, ואין קול ואין עונה.

כאשר הוא קורא לאשר, שואלו אשר שאלה אחת: האם קראת משנה מימיך, אם אומר לו: הן. מיד מוציא אותו מהגהינם. זהו שנאמר בפסוק: "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" – שמנה אותיות: משנה. בשביל שקרא משנה, יקבל מעדני מלך, רוצה לומר עדן של מעלה.

וכן לימוד המשנה גדולה מעלתה לעילוי נשמת נפטרים אשר יכול להעלות את נשמתם מעלה מעלה עד למקום מנוחתם הנכון. וסימן יש בידינו: משנה אותיות נשמה. שעל ידי לימוד המשניות, תינצל הנשמה מדין גיהנום ותעלה למעלה. וכנרמז הדבר בתהילים (ל, ד): "ה' העלית מן שאול נפשי חייתני מירדי בור". ראשי תיבות משנה.

ועוד אמרו רבותינו, שבסגולת לימוד המשנה ישלח ה' את משיח צדקנו ותבוא הגאולה, במהרה בימינו אמן.