דרוש בענין משתה ושמחה

ה אדר תשפ"ה | 05/03/2025 | 20:54

ימי שמחה

מעשה בשלושה אחים שותפים שנסעו לצורך עסקיהם המשותפים למדינת סין. ויהי בבואם תרו אחר 'בית מלון' לשכור לעצמם מיטה, כיסא, שולחן ומנורה, ולא מצאו רק חדר בקומה התשעים. בלית ברירה סברו וקיבלו. והנה, בכל ימות השבוע השתמשו במעלית (עליוועטער) אשר עמה "יעלו שמים יירדו תהומות" במהירות עצומה, אך בפניא דמעלי שבתא יצאו מבית מלונם להתפלל בביהמ"ד דמתא מנחה, קבלת שבת ומעריב, ומשחזרו מצאו עצמם אובדי עצות – 'כיצד הרגל', כיצד יעלו עתה תשעים קומות הבנין ברגל, שהרי לא ייתכן לחלל שבת ולעלות במעלית. וכך עמדו בקומת המבוא הנקראת 'לובי' חסרי אונים, כיצד יישאו אותם רגליהם עד השמים, והיאך יהא ביכולתם להתאמץ ולהתייגע כל כך...
עד שנמלכו ביניהם כי הנה חנן ה' כל אחד מהם בכשרון נדיר, ראובן נתברך בקול ערב המושך אחריו בשירתו וזמרתו את כל השומעים עד שאינם מרגישים בין ימינם לשמאלם; לעומתו, שמעון יחיד מומחה בלספר מילתא דבדיחותא; ואילו לוי הוא פה מפיק מרגליות, וכיד ה' הטובה עליו יודע להמחיש ולצייר את בל דבריו מתוך חיות ומתיקות עד שלוקח את קהל השומעים ל'מחוזות אחרים'... וקבעו ביניהם, שראובן יפצח בשירה וקול זמרה בכל הילוך שלושים הקומות הראשונות, וממילא לא ירגישו במאמץ העלייה כי יהיו עסוקים ראשם ורובם 'לשמוע אל הרינה ואל התפילה'; בהמשך יאמר דברי צחות המעלים שחוק וככה יעלו עוד שלושים קומות, ובחלק השלישי יתכבד לוי להשמיע מדברותיו עד שיגיעו בשעה טובה ומוצלחת אל מקום שהותם בקומה התשיעית.
ואכן כך עשו - ראובן הנעים להם את החלק הראשון ועלו 'בנקל' שלושים קומות, לאחריו פתח שטעון במליצות ודברי שחוק ולא הרגישו באימוץ הרגל, ולבסוף החל לוי לדרוש עד שהגיע לקומה השמונים ונסתם לו המעיין... ולא עלה על זכרונו שום מימרא נאה, 'ווארט' חזק או מעשה הגון... וביקש מהם: "הזכירו לי משהו כדי שנוכל להמשיך לעלות". ואכן הם תרמו לו מידיעותיהם והמשיכו לעלות עד לקומה השמונים ושבע... ושוב התחנן בפניהם: "הבו לי מעשה כי כבר כשל הכוח לעלות את שלוש הקומות האחרונות", עד שנזכר בעצמו ואמר להם: "שמעו נא מעשה שהיה... מעשה בשלושה אחים שהוצרכו לעלות תשעים קומות ובהגיעם לקומה השמונים ושבע נזכרו ששכחו למטה את מפתח החדר...".
לדידן ייאמר: הנה ימים באים, ימי השמחה בהם ניתן להתעלות ללא גבול, ואף הקב"ה פותח את אוצרותיו להשפיע עלינו עד שיבלו שפתותינו מלומר די. אך דבר אחד אסור לשכוח... את המפתח...
כלומר, המפתח להתעלות נמצא בידינו, רק בנו תלוי ועומד אם ממנו ניקח לעבוד... או שנישאר אותו נחשל כ'אשתקד', וח"ו שנעלה קומות על גבי קומות ונשאיר את המפתח 'למטה' כי מה הרווחנו בכל הזמנים הגבוהים אם סוף דבר נשוב למטה לקחת את המפתח ונישאר שמה מחמת חוסר אונים וכוח.

ו' טעמים מדוע חובה להרבות במשתה ושמחה

א. בספר קדושת לוי (ח"ב קדושה רביעית עמ' שסה) הביא טעם נפלא לכך שיש להרבות במשתה ושמחה ביום פורים.
הטעם להרבות בשמחה הוא ע"פ דברי חז"ל (ברכות לד:) "מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד". והטעם בזה כי יש שמחה ותענוג בעולמות העליונים מעליית הניצוצות שבתוך הקליפות מאותם הניצוצות שמעלים הצדיקים על ידי לימוד התורה וקיום המצוות.
והמשיל לכך משל לאב שהיו לו שני בנים, האחד היה גר במרחק רב, והשני שהיה גר קרוב אצל אביו ומצוי אצלו תמיד. והבן שהיה גר רחוק היה בא אצל אביו פעם אחת בשנה, ותענוג גדול היה לאביו בבואו יותר מאותו הבן שהיה גר בקרבה לאביו ונמצא אצלו בתמידות. והנמשל הוא כי בעל תשובה בא ממקום רחוק, ועל כן התענוג גדול יותר לאבינו שבשמים יותר מהצדיק שהוא תמיד אצל אביו.
לכן בפורים שהוא התשועה במה ששלח השי"ת במחשבת אחשורוש לעשות כרצון ישראל, והיה לניצוצות שבתוך אחשורוש עליות גדולות שבנו בנה את בית המקדש, ומעשיו של המן נהפכו לישועה, ולכן זכה שבני בניו למדו תורה בבני ברק (עי' גיטין נז:), וכיון שהיה לניצוצות שבתוך הקליפה עליות היתה שמחה גדולה שנחשב כמו בעל תשובה, לכן יש להרבות בשמחה ביום זה.
והטעם לשתית יין ביום זה, שהיין הוא סוד השמחה, והוא בגימ' שבעים, ובזה מרמז על שבעים סנהדרין גדולה שהם בעולם העונג, לכן יש להרבות ביום זה בשתיית יין.

לתקן מה שקלקלו בסעודת אחשורוש

ב. רבינו האר"י ז"ל כתב (פרי עץ חיים שער הפורים פרק ו ד"ה צריך לכוון באכילה), שצריך שבסעודה תהיה השתיה יותר מהאכילה, לתקן מה שקלקלו בסעודת אחשורוש, דכתיב (אסתר א, ח) "והשתיה כדת אין אונס". האכילה היתה שם יותר מהשתיה. וכותב רבינו הבן איש חי (כתר מלכות אות רז), צריך לאכול ט"ו מיני מאכלים, וכן לשתות ט"ו כוסות, ורמז לזה, כי אכילה - אכל י"ה, וכן שתיה - שתה י"ה.

סוד חייב איניש לבסומי בפוריא

ג. רבינו המהרח"ו ז"ל (פרי עץ חיים שער הפורים פרק ו) כתב, צריך איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. וסודו הוא, כי ידוע שיש ניצוץ קדושה בכל קליפה וקליפה שמחיה אותה, וברגע שמסלקים את אותו ניצוץ קדוש מהקלי', אז אותו קלי' אין לו חיות ומתבטל ומת מיד. וכמו שידוע שבתוך קלי' המן היה ניצוץ אחד והוא נשמת רב שמואל בר שילת. והנה ביום פורים מתעורר קלי' המן ויש לו ניצוץ קדוש שאנחנו צריכים להמשיך לו חיות, אבל צריך ליזהר להמשיך לו את החיות במידה, כי אם נמשיך לו בריבוי אז ימשך גם הארה לקלי' וגם הקליפה תתברך, ולכן ביום זה שמתגלית הארה גדולה שהיא גדולת מרדכי, לכן צריך לבסומי ולהשתכר כדי שיגיד ברוך המן בלא דעת, ואז ימשיך אור לאותו ניצוץ קדוש שיש בתוכו.
והוסיף על דברים קדושים אלו רבינו הבן איש חי זי"ע בספרו אדרת אליהו (כי תצא דף קנח ע"ב), ידוע כי השר של עמלק למעלה הוא סמא"ל, ויש בו ניצוץ קדוש, הס"מ משמו - זה החלק הרע, ו -א"ל - זה הניצוץ הקדוש. ורמז את זה בפסוק (דברים כה, יט) "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" כשתמחה את זכר עמלק - את החלק הרע שבו שהוא אותיות ס"מ, ל"א תשכח, שישאר לך אותיות ל"א שזה הניצוץ הקדוש שבו.

חייב לבסומי - תיקון לחטא אדה"ר

ד. טעם נוסף לשתית יין בפורים הוא, כי הנה האילן שחטא בו אדם הראשון גפן היה, כי ענבים סחטה לו חוה ושתה, ואזי נתקלקל ונתערב בו ידיעת טוב ורע. ובפורים מתעלה אדם ממדרגת עץ הדעת טוב ורע לדרגת עץ החיים שכולו טוב. ולכן חיוב השתיה הוא יין דווקא, כתיקון לחטא אדם הראשון, ושתייה זו חייבת להיות עד דלא ידע, שיתעלה למעלה מבחינת הדעת בין טוב לרע, וידבק בעץ החיים אשר טועמיו חיים לעולם בטוב ובנועם ה'. (מדרש אליהו הכהן סה ע"ב).
ולכן ישער כל אדם בנפשו כמה יין היה שותה אם היה נמצא חלילה בצרה גדולה, שיעור שהיה מפכחו ומשמחו, כמו כן ישתה ביום הפורים. וזהו "עד דלא ידע בין ארור המן" - כלומר, ימי עניות וצרות המתוארים על שם ארירותו של המן "לבין ברוך מרדכי", שהם ימי הישועה והברכה הבאים לו, וע"י זה יזכה שיהיו כל ימיו שווים לברכה.

עד דלא ידע

ה. הגאון רבי משה סופר בעל ה"חתם סופר" פירש טעם נוסף, הנה היין לא נברא אלא לנחם בו אבלים ומרי נפש כמו שאמר שלמה המלך (משלי לא, ו): "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", כדי לפכח דעתם ולשמחם, לפיכך ציוו חכמים לשתות בפורים יין להורות לאדם, מה היין משכח צרותיו של אדם ומשמח את לבו, כן חייבים כל ישראל לשמח לבם בימי עוניים ומרודם בגלות ובצרות שעוברים עליהם, כי ישליך האדם דאגותיו וישים מבטחו בה'. (חתם סופר דרשות לפורים קצו ע"ב).

חיוב השכרות - זכרון ירושלים

ו. בפורים שמחים הכל בשמחתו וישועתו של יום, וצריך ביאור היכן הוא זכרה של ירושלים, כשם שבכל שמחה מעלים את זכרון חורבנה של ירושלים על ראש שמחתנו.
ואפשר לבאר על פי דברי הגמרא (עירובין סה.) בזמן הגלות נקראים ישראל "שכורת ולא מיין" (ישעיהו נא, כא), כלומר מחמת הצרות שעוברים על ישראל מתנהגים הם כשכורים אף כי לא שתו יין, אמנם בעת הגאולה שוב לא יתנהגו ישראל כמנהג שיכורים אלא כמנהג פקחין ובני דעת. לכן תיקנו חכמים את חיוב השכרות בפורים, לרמוז על יום ירושלים בגאולה העתידה, ועל זמן הגלות בו הם שכורים ולא מיין. (חתם סופר שם רא ע"א ד"ה חייב).

משתה ושמחה - סוד יין המשומר

טעמים רבים נאמרו לטעם מצות השתיה ביום הפורים, וטעם מיוחד לכך הביא בספר דברי יחזקאל זי"ע (הלברשטם פורים ד"ה חייב איניש), "כדי לעורר סוד יין המשומר", והנה כדי להגיע לקדושה גדולה, שהיא עולם הבינה ששם הוא היין המשומר בענביו שאין בו מגע עכו"ם כלל. כמו שכתב הרמ"א ז"ל בספר מחיר יין (על הפסוק "ושאר היהודים וגו'"). וכשמגיעים למדרגות גבוהות אלו, הוא כמדרגת כהן גדול ביום הכפורים, כמו שכתב האר"י ז"ל (עי' סידור האר"י) על אשר מנה הכהן גדול אחת ואחת עד אחת ושבע, שהמשיך מן האחת שבג"ר עד הז"ת. וכדברי הזוהר הקדוש (תיקוני הזהר תיקון כא דף נז ע"ב) "שיום כיפורים הוא כ-פורים", וביום הכפורים רק הכהן גדול השיג הקדושה הזאת, לעומת כן ביום פורים יוכל כל איש מישראל להשיג הקדושה הזאת.

אכילה ושתיה בפורים נחשבת כהרבה תעניות

הגה"ק רבי צבי מזידטשוב זי"ע, בעל ה'עטרת צבי', אשר היה מכונה בפי כל 'שר בית הזוהר', כתב במכתבו בזה"ל: 'אני מבקש מכם תשישו תשמחו בפורים, כי כל השותה ושמח בפורים, כאילו התענה משבת לשבת'. והוסיף שם, דזה בפורים דפרזים, אבל מי ששמח בשושן פורים, נחשב לו כשתי פעמים משבת לשבת. (אגרות קודש מהרצ"ה מזידיטשוב עמ' קנט).

מרדכי היהודי בעל השמחה

בספר דברי שמואל (סלאנים קל ע"ב בד"ה סיפר) מספר כי פעם אחת הרה"ק רבי ייבי מאוסטראה ז"ל שהיה שרוי בעניות גדולה, ביום הפורים ביתו היה ריקם, ובא איש אחד לשמחו, והוא היה מרדכי היהודי בעצמו. ואמר על זה שמרדכי היה בעל השמחה של פורים והוא בכבודו ובעצמו בא לשמח את כל יהודי שרק רוצה להיות שמח.

ימי משתה ושמחה

ובספר שפת אמת (פורים תרמט) כתב, יתכן על דרך הלצה לרמוז במאמרם ז"ל (מגילה ז:) סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו, שנאמר (אסתר ט, כב) "לעשות אותם ימי משתה וכו'". ורמזו בזה שלא להתהלך בחשיכה, לאכול ולשתות ניתנו ימי הפורים לנו רק לעשות אותם ימי משתה ושמחה, לגלות הארת הימים והנסים שנעשו בימים ההם.

רמז למשתה בפורים

הגה"ק רבי ברוך ממזבוז' זי"ע אמר כי מצינו בתורה רמז לחיוב המשתה בפורים. שנאמר (בראשית כא, ח): "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק". הגמל אותיות מגלה, רמז כי ביום קריאת המגילה צריכים לעשות משתה גדול. (בוצינא דנהורא מגילת אסתר ד"ה עוד שאלו).

שותים בפורים להראות שאנחנו מונהגים

יש לבאר מדוע חייבו חז"ל לבסומי בפוריא, הרי כלל ידוע שה'שיכור' אסור לו לנהוג ברכב (רק היושב לצד הנהג מותר לשתות אפילו עד שכרות). לכן אנו שותים בפורים להראות שאיננו 'נוהגים' אלא 'מונהגים' בידי שמים, כל הווייתנו ומהותנו בידי ה' נמצאים, ולא לנו הנהגת העולם אפילו בכהוא זה.

להעלות כל ניצוצין קדישין ע"י הסעודה

עיקר תפילתנו ושמחתנו בסעודת פורים בהיות אנו עושים ומכוונין למה שכיוונו מרדכי ואסתר בסעודתם להעלות כל ניצוצין קדישין, וסעודה זו הוא מעין דוגמת סעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא, ובזה זכתה אסתר לבטל עצת המשטינים והמקטרגים בגשמי וברוחני. לכן יתלהב לב ונפש האדם הירא שמים, ולבקש מהשי"ת ב"ה על הגאולה העתידה במהרה בימינו, ולקיים "וגילו ברעדה" (תהילים ב, יא) ולא חלילה בשמחה של הוללות.

כוונת האכילה והשתיה

ובכל כזית וכזית שאוכל יכוין ששמח בעול תורה ומצות וישמח ויעלוז בקבלת התורה, וגם ישמח ויעלוז ויכוין באכילה ושתיה שכל אומות העולם יעשו עמנו טובות, וכל הרעות יתהפכו לטוב. ויקויים בנו (דברים כג, ו) "ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה".

לשעבד הקנה והושט

ובימי חנוכה ופורים אנו משעבדים הקנה והושט לעבודת הבורא יתברך, כלשון קדשו של רבינו בעל הבני יששכר שכתב (מאמרי כסליו מאמר ד הלל ושמחה אות טו"ב) בזה"ל: בנס פורים תקנו רבותינו משתה ושמחה, אכילה ושתיה הנעשית על ידי הושט, ואילו בחנוכה תקנו להודות ולהלל, שזה נעשה על ידי הקנ"ה, שיהיו שניהן משועבדים לעבודת ה' יתברך. ועל פי זה פירשתי רמז הפסוק (תהילים קיט, קכו) "ע"ת לעשות לה' הפרו תורתך". ע"ת בגימ' קנה ושט. כי בימי אחשורוש פגמו בושט שנהנו מסעודתו של אותו רשע (מגילה יב.), והושט הוא כח גופני שעל ידו ניזון הגוף. על כן היתה הגזירה על הגופות, ולכך כאשר עזר הקב"ה לעמו קבעו חז"ל ברוח הקודש סעודת מצוה שנעשית על ידי הוש"ט. ובימי היונים שפגמו בלשון הרע וביטול תורה ותפילה שהן בקנה, לכן לא נגזר עליהם לאבד הגופות דוקא רק הנפשות, כי הדבור בקנ"ה הוא פעולה נפשית, כמו שנאמר (שיר השירים ה, ו) "נפשי יצאה בדברו". "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז). ומתרגמינן לרוח ממללא. וכאשר עזר הקב"ה לעמו קבעו חז"ל מצוה להודות ולהלל שנעשה ע"י הקנה. ואם כן ב' המועדים הללו נתקנו לזכרון לשעבד הושט והקנה להבורא עולם ב"ה, והמה מסוגלין להניח שורשן ליסוד מוסד לכל השנה. ע"כ אמרו חז"ל (מגילה ג.) מבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה, והוא הדין לשמחת פורים ולנר חנוכה. כי בהשתעבד הושט והקנה להשם יתברך תתקיים התורה בלי מונע. והדברים הללו ארוכין וקצרתי בכאן, וזה רמז הפסוק הנ"ל עת לעשות לה', כשיגיע זמן העת לעשות לה', היינו קנ"ה וש"ט שעולים בגימ' ע"ת.

שמחה של מצוה

על יום פורים נאמר (אסתר ט, כב): לעשות אותם ימי משתה ושמחה". וביום זה צריכה להיות שמחה אמיתית ולא שמחה של הוללות, שמחה שהיא בפנימיות הלב ולא בחיצוניות, כי שמחה פנימית יש בכוחה לגאול את האדם מן התאוות, אבל שמחה חיצונית אינה משמחת, כגון אם האדם משתכר וכדו' ונראה לו שאין יותר שמח ממנו, אבל כשמתפקח מיינו חוזרת אליו עצבות ליבו.
נתאר לעצמנו אדם שבא אצל הרופא, ומתאונן על עצבותו ודאגותיו הרבים, ונקראת מחלתו 'מרה שחורה', ומה עליו לעשות? אמר לו הרופא יש לי תרופה בשבילך, לך אצל הבדחן הגדול שיש בעיר תשמע את דבריו, תצחק ותצא ממך המרה השחורה. אמר לו אותו אדם לרופא, אבל אני בעצמי הבדחן, ומר לי ואין לי שמחת חיים, אין לו תרופה...
אדם כזה, למרות שבדרכי הרפואה אין לו מרפא, אבל האמונה יש בכוחה לרפאות אותו, אם הוא שמח בפורים שמחה אמתית, שמחה של הכרה בניסים שעשה עמנו השי"ת זה יגאל אותו, אבל מי ששמח שמחה של הוללות מפסיד ויורד לבאר שחת, כמה קלקולים והפסדים באים מזה.

"וגילו ברעדה"

אולם צריך זהירות גדולה בשתית היין בפורים שתיהיה ביראת ה' טהורה, ורמז לכך כי 'פורים' בגימ' כמנין "וגילו ברעדה" (תהילים ב, יא), ללמדך שגם שיש מצוה לשמוח תזהר שאינה תהא שמחה של הוללות וקלות ראש חלילה, אלא 'גילו ברעדה', שמחה עם יראת ה' יתברך. כמו שאמרו, 'בשמחה' אותיות 'מחשבה', שהשמחה צריכה להיות במחשבה טהורה.
וזה רמוז גם במה שאמרו חז"ל (מגילה ז:) 'מחייב איניש לבסומי בפוריא', 'בסומי' - ר"ת "סמר מפחדיך בשרי וממשפטיך יראתי" (תהילים קיט, קכ). נמצא שגם מצות בסומי צריכה להעשות ביראת ה'. ובפרט יזהר מאוד שלא יפסיד ברכת המזון ותפילה ושאר מצוות, דאל"כ יצא שכרו בהפסדו. (זר זהב לאנדא פורים ד"ה מיחייב).

כמה הוא עד דלא ידע

המגן אברהם (סימן תרצה ס"ג. ושער הציון אות ה') ביאר עד מתי נקרא "עד דלא ידע", הנה 'ארור המן' עולה בגימ' תק"ב, וכן 'ברוך מרדכי' עולה גם כן בגימ' תק"ב, וחייב איניש לבסומי 'עד שלא ידע' - לחשוב הגימ' הזו, ואז פטור מלהשתכר עוד.
אולם חלילה לאדם שיכוין שיגיע לידי שכרותו של לוט, עד שלא יבחין אם יהפוך הקללה לברכה ויתן הברכה להמן, כי זה באמת מגונה.
והריא"ז מרגליות בהגהותיו על השו"ע (יד אפרים סימן תרצ"ה סק"א) כתב שנתפרש לו בחזיון לילה שהחיוב להתבסם 'עד דלא ידע', היינו עד ולא עד בכלל... אלא ישתכר במידה ובמנין, שהרי 'בסומי' אמרו, ולא שכרות...

סעודת פורים – עת רצון

מובא בכתבי רבינו הרש"ש (הובא בסידור הרש"ש בהקדמה לכונות פורים), יהדר לקיים מצות סעודת פורים מיד לאחר תפילת שחרית, ויש סוד בדבר כדי להשאיר את ההארה הגדולה למשך כל היום כולו, ולכן צריך להסמיכו כמה שיותר לקריאת המגילה. וכתב הרש"ש: כמעט קבלתי על עצמי בקבלה גמורה, להיות בין הזריזים שלא לאחר את סעודת פורים.
מה שאלתך
עוד רמז נפלא לכך שסעודת פורים הוא עת רצון, שנאמר במגילה (אסתר ה, ו) "ויאמר המלך" - הוא מלכו של עולם, "לאסתר" - היא כנסת ישראל, "במשתה היין" - היא סעודת פורים, "מה שאלתך... ומה בקשתך" - שאז הוא עת רצון למלאות כל משאלותינו לטובה וברכה. (שער יששכר חודש אדר מאמר ימי ששון אות נז).
וכן כתב בספר מאיר עיני חכמים (מקורסטשוב צג ע"ב ד"ה וזהו שרמזו) בזה"ל: בסעודת פורים היא עת רצון בעולם, וכל הפושט יד נותנין (ירושלמי מגילה פ"א, ה"ד). בין בגשמי בין ברוחני לעילא ותתא, לכן ראוי לכל אדם שיתעורר את עצמו בכל האפשר ביתר עוז ובדביקות הרוחני, ולבקש על העתיד שיחיה אותנו השי"ת בגשמי וברוחני.

בפורים אומר הקב"ה לאדם: מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך 'עוד' ותעש!

"ויאמר המלך לאסתר המלכה וכו', מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש" (אסתר ט, יב). הרה"ק בעל המראה יחזקאל זי"ע, כתב שבפסוק זה רומזים לנו על ההשפעות הגדולות שיכול האדם לזכות ולקבל משמים בימי הפורים. והקדים לבאר את הפסוק בישעיהו (סה, כד): "והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע". והכוונה בזה, שכאשר ישראל מבקשים מה' כדי חיותם, אזי "והיה טרם יקראו ואני אענה" - ה' עונה אותם מיד וממלא בקשתם, כי מאן דיהיב חיי יהיב מזוני (תענית ח:). אולם "עוד הם מדברים", כאשר מדברים ומבקשים עוד ועוד, היינו תוספת טובה - יותר מכדי הצטרכותם. אזי "ואני אשמע" - ה' שומע ומעיין בדבר אם ראוי ונכון למלאות את בקשתם.
ובידוע ש"המלך" הנזכר במגילה לבד, ללא הצמד המלך אחשורוש הכוונה למלך מלכי המלכים הקב"ה.
ובזה נשכיל כאן, שבימי הפורים, הקב"ה אומר לישראל: "מה שאלתך" - לא רק מה שהנך שואלת ומבקשת תוך כדי חיותך, "וינתן לך". אלא, "ומה בקשתך עוד" - גם מה שאת מבקשת "עוד" ו"עוד" תוספת טובה, "ותעש" - הנני לעשות בקשתך ולמלאות משאלות לבך לטובה, כי ביום זה, כל מי שהוא פושט את ידו ליטול נותנין לו. (דולה ומשקה תליתאה עמ' קנה).

מה ההבדל בין ששון לשמחה

המלבי"ם (איוב ג, כא ביאורי המילים) כתב, ההבדל בין ששון לשמחה הוא, שהששון הוא פנימי, ואילו השמחה היא נגלית. וחילוק נוסף בין שמחה לששון כתב הגאון רבי שמואל מסוכוטושוב זי"ע, בספרו שם משמואל (פורים תרעה עמ' רב) וז"ל: השמחה באה לפי ערך ההכנה, לעומתה הששון בא בהפתעה גמורה. ויש להוסיף שהשמחה הנה בעיקרה היא גשמית, לעומתה הששון הוא רוחני בבחינת הכתוב (תהילים קיט, קסב) "שש אנכי על אמרתך". ובפורים יש גם ששון וגם שמחה, לרמוז שלא די לה לשמחה שתשכון בלב, חייבת היא לפרוץ ולהתגלות אף בחוץ.

להרגיש בשמחת הזולת

אמרו חכמים (חגיגה א, ד) "אין שמחה אלא בבשר ויין". וגדולי החסידות פירשו זאת על דרך הרמז, אין אדם מסוגל לשמוח אלא אם לבו לב בשר, אבל לב אבן שאינו מרגיש כאבן, ואינו מרגיש בשמחה של הזולת, אינו יכול ומסוגל לשמוח. (אמת ליעקב שפירא ט ע"א ד"ה ועפי"ז).
ולכך עיקר המצוה של קריאת המגילה הוא דוקא בציבור, כמאמר חז"ל (מגילה ג:) "מבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה", ואף כי תלמידי חכמים יכולים לקרוא את המגילה בביתם ולא יצטרכו לבטל מתורתם, אף על פי כן חייבים לבטל מתלמודם וללכת למקום הרבים, להתאסף יחדיו למקרא המגילה.
נמצא שחיוב השמחה בפורים אף הוא ברבים דוקא בהתאסף כל בני המשפחה יחדיו. כמו שנאמר במגילה "משפחה ומשפחה" (אסתר ט, כח). וכל כך למה? שנאמר (שם ג, ח): "ישנו עם אחד". שבשורשם וטבעם ראויים הם לאחדות, אך למעשה הינם "מפוזר ומפורד בין העמים". ועיקר נס הישועה היה על ידי כינוסם של כל ישראל ושובם אל האחדות, כמאמר אסתר "לך כנוס את כל היהודים" (אסתר ד, טז). לפיכך לא באה מצות פורים אלא בהתאספות כל ישראל יחדיו כאיש אחד חברים, כשכל אחד שמח בשמחת הזולת.

שמחה עצומה

קדושת הצדיקים בחינת מרדכי עולה למעלה על כל המדרגות, עד תכלית הקדושה העליונה ששם מתבטלת הקליפה לגמרי והוא בחינת קדושת מרדכי היהודי, וזאת ההארה מתגלה בפורים. ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (מגילה ז:) אמר רבא חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו'. ורמזו בזה כי על ידי השמחה יעלה למדרגה גבוהה כל כך, עד שיאיר בו הארת פורים שהוא הארת מרדכי בשורשו העליון, ששם אין שום קלי' ורע כלל, עד שאין שייך שם כלל לומר ארור המן וברוך מרדכי, מחמת ששם כולו קדוש כולו טוב, וזה בחינת הארת פורים שהוא אור גדול ונורא מאד שאינו מאיר בשום יום טוב כי אם בפורים. (ליקוטי הלכות יו"ד הלכות ע"ז הלכה ג אות יח).

הזמן הראוי ביותר לשמוח

כתב הפלא יועץ (טברסקי ערך פורים סוד"ה קימו וקבלו) בזה"ל: היום בפורים זמן שמחה יותר מבכל הזמנים, שנתעורר שמחה גדולה בימים אלו, ויש בכח כל אחד מישראל לקדש כל אבריו על ידי בינה, שהוא נקודה פנימיות שמבטל כל החושים, ורק משתוקק ליכלל באורו אין סוף ב"ה.
העשירים אומרים ארור הן, והעניים אומרים ברוך מרדכי
חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. המגיד מוילנא זי"ע ביאר בחידושיו את דברי הגמרא (מגילה ז:) "מיחיב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". דהרי עיניהם של עניים נשואות ליום פורים על שום מצוות מתנות לאביונים שמצווים ישראל ביום זה. ובהגיע היום כאשר ידם של ישראל פתוחה לרווחה, מברכים העניים ואומרים "ברוך מרדכי", שבזכותו זכינו ליום מבורך זה. לעומתם העשירים נמצאים מן העבר השני של המתרס, כל ימות השנה ידם קפוצה והם רואים בעניים מטרד. רק פעם אחת בשנה ביום פורים הם פותחים את דלתם ואת ידם ומפזרים ממונם לעניים. ואולם אז כל אימת שנאלצים להיפרד ממונם הם מקללים ואומרים "ארור המן", שבגללו נקבע יום זה לדורות ונתקנה בו מצוות מתנות לאביונים. על כך אמרו חז"ל, שחייב אדם לשתות ולשמוח ביום פורים עד שלא ידע אם הוא עשיר האומר "ארור המן" או עני האומר "ברוך מרדכי. (ילקוט הגרשוני מגלת אסתר מילי דשמעתא יט).
הצלת מרדכי על ידי יעקב אבינו ע"ה
בספר ערך ש"י (שו"ע או"ח סי' עת"ר ס"ב) מובא טעם לכך, כי שורש הנס של פורים במפלת המן והצלת מרדכי היה על ידי יעקב אבינו ע"ה. על ידי שיעקב עשה סעודה ליצחק והביא לו יין ולקח את הברכות של עשו, בכך היה מפלת המן שבא מזרעו של עשו והצלת מרדכי שבא מזרעו של יעקב. וזה נזרק בפיו של יצחק באומרו ליעקב (בראשית כז, ג): "שא נא תליך", כוונתו שעל ידי כך אני יצילך (את מרדכי שבא מזרעך) מהעץ שרוצה המן נכדו של עשו לתלותו.
ולכן בפורים עושים סעודה ומשתה ומתבסמין עד דלא ידע בין "ברוך מרדכי" שהוא יעקב, ל"ארור המן" שהוא עשו, כמו שלא ידע יצחק אבינו ע"ה כשבירך ליעקב, ועל כן לובשים פרצופים ומתחפשים כאשר עשה יעקב אז כשהתחפש בבגדי עשו ובעורות גדיי עזים.

ישועה של ר' נפתלי על ידי הסעודה

ובסעודה זו דפורים אפשר לקיים הכתוב (תהילים קיט, קיז) "סעדני ואוושע". כדברי בעל דברי שמואל (סלונים פורים עמ' קל), וזת"ד: סיפר רבי נפתלי הגדול ז"ל בעל "סמיכת חכמים" שפעם אחת בפורים שלח אליו המלך שבעירו שיתפלל בעדו על ענין גדול שהיה זקוק לישועה, והרה"ק אכל ושתה והרבה בשמחה יתירה כראוי לפורים ונתקבלה תפילתו והיתה הישועה. שלח המלך לחקור מעשיו ואחרי שבאו אליו שלוחיו וסיפרו לו שאכל ושתה הרבה ושמח מאד. שיגר אחריו ושאלו על זה ואמר: אני יודע ומאמין שהישועה היתה לי בזכות תפלתך למעני אבל הנהגתך היא פליאה בעיני. השיבו הרה"ק: ביום זה פורים רצון ה' שנהיה שרויין בשמחה גדולה ונאכל ונשתה, וכאשר אנו מקיימים רצונו יתברך עושה גם הוא רצוננו וממלא כל מה שאנו מבקשים.

בימי פורים אפשר להביא את גאולתינו

מרן החיד"א זי"ע (יומא דהילולא חל י"א אדר) בספרו לב דוד (פרק כ"ט) כתב על גודל קדושת ימי הפורים, ועל הריחוק שיש להתרחק משחוק וקלות ראש ביום קדוש זה, וכך כותב בלשון מליצה: ומאחר שכן, במקום גילה שם תהא רעדה, לעשות מצוות היום באימה רבה, ושמחת עולם שמחה של מצוה ולא תהיה עדת ה' אל גיל כעמים 'השוטים' במזרקי יין, ושחוק וקלות ראש מאד מבלי משים יראת ה' וח"ו עלה יעל לבם כי ביום הפורים הותרו האיסורים. ואיך נישא פנינו לשלם רעה תחת טובה.
ובעיני הדבר פשוט שאם כל ישראל, ביום הזה אשר זרע עמלק לטבח יובל, ונפל המן הרע הזה היו נוהגים בסדר קדושה, והשמחה היתה מקודשת לשמים ויתר היום היו עוסקים בתורה כל אחד כפי שיעורו. היינו נגאלים בשכר זה גאולת עולם וימחה זכר עמלק, כי היום הזה אשר החל לנפול ונפל ממנו עם רב, אם היינו מתאמצים בתורה ובמצוות כהיום הזה, רעה תבוא עליהם על זרע עמלק, עד כלות אותם, ובא לציון גואל. ובכח הצדקה שמרבים היום, ובכח עבודותינו להשי"ת היום, אין ספק שהיתה מפלת עמלק גמורה ותפרה ישע גאולה שלימה! - עד כאן לשונו הקדוש.
וכבר פירש הרה"ק בעל החידושי הרי"ם (ליקוטי הרי"ם פורים עמ' רכא) זי"ע את הכתוב (אסתר ח, טז): "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" - דלכאורה אינו מובן מהו "ויקר"? אלא הכוונה שהשמחה היתה 'יקרה' בעיניהם, נצלו אותה כראוי, ונזהרו לבל תצא מן הגדר הראוי והרצוי. וכן עלינו להשתדל לשמור על השמחה השורה בפורים, שתהא יקרה בעיננו, ויזהר בל יבזבזה בדברים זולים.

להודות להשי"ת גם בזמנים קשים

לאחר הברכות שבסוף קריאת המגילה אנו אומרים 'ארור המן', 'ברוך מרדכי', ורמז יש בזה, כי ברוך מרדכי רומז על דברים טובים שקורים עם האדם, שבנוהג שבעולם כאשר אדם מצליח וטוב לו הוא שמח ומודה לה' יתברך במאוד מאוד על כל הטובה, אך כשבאים על האדם דברים רעים או צרות וכדו' - שזה בחינת 'ארור המן', יש בליבו הרגשה רעה על מצבו. וחכמינו אמרו במשנה (ברכות דף נד.) 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה', ובגמ' (שם ס:) מפרש רבא שהכונה היא שצריך 'לקבולינהו בשמחה' [לקבל את הרעה בשמחה]. ומבואר שהאדם צריך להגיע להכרה האמיתית, שכל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה, עד שלא ידע להבחין בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי', אלא בכל מה שקורה עמו הוא שמח, כיון שיודע שזהו רצון ה' והכל לטובה. ודבר זה אפשר בנקל להשיגו בפורים, על ידי שמתבונן בכל מה שנעשה לעם ישראל באותו זמן של מרדכי ואסתר, שכמה וכמה דברים היו נראים לכאורה כדברים רעים לישראל, אבל דוקא מהם צמחה הישועה והכל עשה ה' לטובה כדי להקדים רפואה למכה.

לידע שהכל מהשמים ואין שום יאוש בעולם

הגמרא במסכת מגילה (יב.) מביאה את הפסוק (אסתר א, ח): "לעשות כרצון איש ואיש". ומפרש רבא מהו כרצון איש ואיש כרצון מרדכי והמן. מרדכי דכתיב (שם ב, ה): "איש יהודי". המן דכתיב (שם ז, ו): "איש צר ואויב". ואינו מובן מנא להו ד'איש' היינו מרדכי, ואילו 'ואיש' היינו המן אולי נאמר איפכא?
וביאור הדברים הוא כי הנה המילה 'ואיש' היא אותיות 'יאוש', והיאוש שייך לרשעי אומות העולם על כן אמרו שהמן נרמז בתיבה זו. כי כל רצונו ושאיפתו של המן מזרע עמלק להפיל יהודי לעצבות ויאוש. ומאידך 'איש' ר''ת אין שום יאוש, ומשום כך 'איש' זה מרדכי, שלא התייאש מן הרחמים אפילו כשנכתב ונחתם בטבעת המלך. (שרביט הזהב קלוגר פורים עמ' תסז).
ואכן זה החילוק וההבדל בין ישראל לעמים, כי 'זרש' אמרה להמן "אשר החילות לנפול, לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו" (אסתר ו, יג). וזוהי 'שפת הגויים כזרש וסייעתה'. להתייאש לאלתר, כאשר דבר מה לא מתנהל כרוחם, וזה גופא גורם למפלתם בשאול תחתית, אבל 'איש יהודי' מתחזק בכל מצב, ואף אם מחמת איזו סיבה או אונם נפל אין זה אלא תקלה לשעה בלבד, והוא מתחזק מעתה לעלות בדרך המלך, זה גופא יגרום לו לעלות מעלה מעלה.

משל נפלא על היאוש

הרה"ג ר' אלימלך בידרמן שליט"א הביא בענין היאוש, משמיה דהרה"ק בעל ה'סולם' זי"ע, מעשה באיש שהיטיב עם המלך טובה גדולה, הדבר גרם קורת רוח מרובה למלך הגדול והנורא, וכאות הכרת הטוב נתן לו המלך את ה'מפתח' של שערי אוצרותיו, ואמר לו למשך ב' שעות הקרובות האוצר ברשותך, צא ולקוט לעצמך כאוות נפשך, משכיות זהב וכסף, אבנים טובות ומרגליות. מיהר האיש והביא עמו כמה וכמה שקים חזקים וגדולים והחל ממלא שקיו, כעבור זמן מה סיים למלא השקים, ואך בקושי שירך את רגליו לצאת החוצה עם השלל הכבד שבידו, ויהי בבואו לשערי הארמון נתקל בשומרי הסף, וגערו בו השומרים, רבי יהודי, חצוף שכמותך, מה עשית. ומה נטלת מאוצר המלך, ובתקיפות נטלו השקים ו'הפכו הקערה על פיה' שפכו את כל הזהב והכסף שנתייגע ללקטם אחת לאחת, האיש שידע בבירור שאת המפתח קיבל מידי המלך בכבודו ובעצמו נטל בשנית ופנה למלאותם שוב, משגמר מלאכתו החליט להיזהר היטב בשעה שהוא עובר את שערי הארמון, אבל שומרי הסף שחזקים היו ממנו שפכו שוב את כל מה שליקט בעמל וביזע, הביט השעון בשעונו וראה שעדיין לא נגמרו בשעותיו מיהר בשלישית. וכמעשהו בראשונה ובשניה כך מעשיו בשלישית ברביעית ובחמישית, ויהי בגמר המילוי השישי נגמרו ב' השעות, אז פנה לצאת מהארמון ללכת הביתה, והנה הוא רואה כי השומרים הכינו עבורו בתיבות חתומות ושמורות את כל מה שאסף בחמש פעמים הראשונות, ויבוא האיש הביתה שמח וטוב ולב כשכל ההון האדיר נכנס לרשותו, משם מיהר לארמון המלוכה להודות למלך על כל חסדיו עמו, ולא היה יכול לעצור בעצמו, ושאל, אדוני המלך ירום הודו, מתחילה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר, מדוע הורה לשומרי הסף ליטול שקי מידי ולשפוך כל תכולתו חוצה, ולבסוף הורה לתיתם לי, ענה המלך, ידידי יקירי, מדוע לא תבין, כהכרת הטוב עלה בליבי לשלחך הביתה עם אוצרות, אבל ידעתי גם ידעתי כי ברגע שתמלא אסמיך שבע, ותרגיש כי כבר נקרא שמך בישראל 'עשיר העיירה' אז תעצור מללקט עוד ועוד - על אף שעדיין לא נגמרו ב' שעותיך ללקט, מה עשיתי ציוויתי על השומרים לשפוך את תכולת השקים, ובזה תרגיש כי עדיין ביתך ריקם לגמרי ותמהר למלא שקיך, ולכן, כל עוד שלא נגמר זמנך שפכו השומרים את כל יגיע כפך, ובבוא העת שלחנו אותך מלא בכל טוב, ועתה הון ועושר בביתך ברווח גדול עד מאד.
כך היא דרכו של עמלק, לזנב את כל הנחשלים לייאשו בעת הנפילה, אבל על פי אמת כל מטרת הנפילה אינה אלא למען לא ירגיש האדם כי כבר קנה די סיפוקו בתורה ומצוות, והאיש שאינו מבין את הענין, מתייאש ומתחיל לבכות וליילל, אוי וויי, אוי וויי, כל יגיע כפי נאבד והלך לטמיון, מדוע לא יבין כי אין זה אלא כדי שירגיש 'חסר' וישוב למלא אוצרותיו בתורה ועבודה, וסוף דבר יגלה שהכל דמיונות, לא היה כאן לא נפילה ולא הקסך, וכל הקנין שנראה לו שאבד ממנו, הכל שלו וברשותו לעולם שכולו נצח.

השתדלות של דג

גילה לנו הרה"ק רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא זי"ע, כי המתבונן יראה כי טבעם של דגים שהגדולים רודפים אחר הדגים הקטנים לבולעם, אמנם כשנבוא לקרוע את כריסו של הדג נראה דבר פלא שהדג הנבלע מונח ראשו לצד זנבו של גדול. נמצינו למדים שהגדול בלעו מצד ראשו ולא מצד זנבו כמו הצורה שבה רדף אחריו, ועל כרחך שלא בלע את הדג שרדף אחריו אלא דג אחר נזדמן לו. מבואר כאן פרק במידת הביטחון, שלא הרדיפה אחר המאכל הביאתו אל מאכלו, אלא הקב"ה הזמין לו את הדג המוכן לו מן השמים למאכלו. כך אין ההשתדלות על הפרנסה תביא הפרנסה, אלא הכל מיד הקב"ה שהוא שולח לאדם מזונותיו כרצונו.
וכל דעביד רחמנא לטב עביד, וזה גם לומדים מהמשל של הדג, כי הנה הדג ה'רודף' אינו משיג את ה'נרדף' רק דג אחר נבלע בקרבו, וזה לטובתו כי אם היה הדג הגדול בולע את טרפו אשר רדף אחריו דרך זנבו, הרי היה נחנק בעת אכילתו, על ידי הסנפירים שהיו ננעצים בין שיניו וחונקים אותו. כן עלינו להאמין שהקב"ה ממציא לנו פרנסתינו בדרך שהיא טובה גמורה עבורנו. (משמרת כהונה הובא בסוף ספר אור תורה השלם עמ' נח).

קשיים בפרנסה באים לעורר את האדם לשוב אל ה' בתשובה

"ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" (משלי טז, ז). משל לאיש שנכנס לביתו לאחר עמל יום מפרך, וברצותו לשתות מים לרוויה, ניגש אל הברז, פתחו, ו... אין בו מים, מה עשה החל מסבב את הברז הנה והנה, ולא הועיל מאומה, טיפל בו עד ששברו ועדיין המים לא באו, הגדיל לעשות וקנה ברז חדש, אך... עדיין לא בא קילוח המים, עד שהחל 'מטפל' בצינורות המוליכים את המים, וגם בזאת לא הועיל מאומה, עבר שם חברו וגער בו, מה לך מטפל בצינורותיך ובברזך, פנה נא אל שלטון העיר הם המוליכים את המים לבתי העיר, הם ניתקו לך את חיבור המים מאחר שלא שילמת חובך על המים, כל עוד שלא תסדר התשלום עמהם לא יועילו לך כל מיני 'חכמות', מריבות טיפולים וטצדקי שתנסה להביא את המים.
כך ייאמר לדידן, יוצא האיש לרחובה של עיר, ונדמה לו כי פלוני 'סגר' ועצר בעדו את הפרנסה, קרובו או ידידו הזיק לו את השידוך, שכנו הסתיר לו את אור החמה, נהג האוטובוס 'ברח' לו, איש פלוני גנב ממנו את ה'תור' בבנק או אצל הרופא... זה קלקל את שמו הטוב וזה תפס את תפקידו ומשרתו בעבודה פלונית וכן על זה הדרך. אדם 'חכם' זה מחליף ידידים, מדבר סרה בפלוני, מסתכסך עם השלישי, ולרביעי לא ימחל לעולם... שמע נא, לא הצינור ולא הברז בעל יכולת להביא מים, כיו"ב, אין בריה בעולם שיש בידה איזה כח בעולם, הכל מונהג ממעל... פנה נא אל הכתובת הנכונה, שם הוחלט לבטל את החברותא, השידוך, המינוי, התור, הפרנסה והחזקה... ממעל עצרו את השפע, ורק משם יחזירו את השפע לידך. אז 'גם אויביו ישלים אתו'.

הסומך על ה' ותולה בו לבדו את תקוותו, כך יחיש הקב"ה לישועתו

וככל שהאדם מכיר ומרגיש כי הוא יחסר ישע, באותה מידה תגדל עליו השגחת הבורא וישועתו, כעין זה רמז הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל (נפש שמשון, תהלים עמ' שעה) על הפסוק (תהילים קלא, ב): "אם לא שיויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי". כי מטבע העולם, בעוד התינוק קטן תמהר אמו לקראתו על כל בכי שיבכה לראות מה אירע עמו ומה צרכיו בזה הרגע, משגדל התינוק מעט, אין אמו בהולה לקראתו אלא כשהוא נחבט ומקבל 'מכה' על בשרו. כעבור שנה ושנתיים אין אמו ניגשת אליו אלא כשהוא נופל ונחבט קשה יותר... והטעם, כי ככל שהתינוק קטן יותר, יותר הוא תלוי ברחמי וחסדי אמו כי אין בידו לעזור ולהועיל לעצמו מבלי עזרת האם, וככל שיגדל התינוק ויתרבה כוחו לסייע לעצמו כך גם תרגיש האם פחות 'אחריות' עליו... כך הוא בכל ענייני העולםעל דרך משל, בדרן הסומך על ה' מתוך הכרה כי 'חסר ישע' הוא בכוחות עצמו, ואינו תולה את תקוותו אלא בבורא העולם לבדו, יחיש הקב"ה לישועתו בעגלא ובזמן קריב על צד היותו טוב.

לבסומי בפוריא - לשבר תוקפו של המן שבליבנו

ובספר אוהב ישראל (פרשת זכור ופורים) כתב בזה"ל: "עד דלא ידע" - ענין זה יתבאר על פי דברי קדשו של הרב המגיד ממעזריטש ז"ל על המשנה (אבות ה, ז) "וחילופיהן בגולם". כי יש עולם שנקרא גול"ם. והוא עולם החכמה שהוא בחינת אות יו"ד שהאות הזה הוא בחינת גול"ם, כי הוא נקודה קטנה ויכול לצייר ממנה כל אות שירצה. וזהו וחילופיהן אם תרצה להחליף איזה דבר בגול"ם היינו שצריך להעלות אותו הדבר לבחינת גולם ושם יכול להחליפו עכ"ל הטהור (של המגיד ממעזריטש). ולהבין זה היטב נראה דכל דבר שהוא מתואר בצורה אז אינו יכול לקבל צורה אחרת, אלא אם כן שקילקל הצורה הראשונה ואז נעשה בחינת גול"ם, בלי שום תואר וצורה, ואז יכולים לעשות מן הדבר ההוא איזה תואר שירצו. ודבר זה נראה בחוש בכלי כסף כשרוצים לעשות ממנו כלי אחר צריכים להתיכו מקודם. וכמו כן בעולמות עליונים כשמתעלים איזה דבר לעולם החכמה שנקרא גול"ם אז יוכל לצמוח ממנו איזה דבר חדש, וזה וחלופיהן בגול"ם כנ"ל וכו'. ועל פי זה נבאר קצת ענין פורים מה שאמרו חז"ל (מגילה ז:) "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". והוא דבר פלא גדול כי לא מצינו בשום מקום בתורה הקדושה שיצא דבר טוב משתיית היין הרבה, ובפרט לשתות כל כך וכמעט שיוצא מדעתו ושכלו ואיזה טוב יצמח מזה. אלא הנה תוקפו של המן כבר ביטלה אסתר, אכן עדיין מוטל עלינו לשבר תוקפו וכוחו של המן הרשע שהוא מזרע עמלק הצפון בקרב לבו של כל אחד ואחד מישראל בפרט ובכלל. היינו שכל אחד מאתנו עם ה' יבטל וישרש הרע הטמון בקרבו. אשר על כן צריכין גם אנחנו ליצא למעלה מהדעת כדי שנוכל לבטל לגמרי בחינת הרע. ולזה רמזו חז"ל במתק לשונם "חייב אדם כו' עד דלא ידע", היינו שיצא אז למעלה מן הדעת ויבוא לבחינת עולם הגול"ם. ולא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כי שם דבר והיפוכו שוים כאחד. ואז יוכל לבטל בחינת הרע אשר בו, ולהחליפו לטוב. עכ"ד.

לא לכל אדם ראוי להשתכר

"חייב איניש לבסומי" (מגילה ז:), ניתן לרמוז בלשון זו של חז"ל, דהנה אמנם כן - חייב אדם להשתכר בפורים, אבל לא כל אדם ראוי להשתכר, אלא רק אדם כזה אשר על ידי השתכרותו יוציא מפיו מילים יפות ורעיונות עדינים אשר יבשמו את לב כל הנוכחים. לעומתו אדם אשר עלול להוציא מפיו דברים שאינם הגונים מוטב לו שלא ישתכר, ולכן אמרו בלשון 'לבסומי'.

אם יש חיוב להשתכר ממש

הרמ"א בהגהתו על השולחן ערוך (סימן תרצה סעיף ב) הביא את דברי המהרי"ל שכתב שאין חיוב להשתכר ממש, אלא ישתה יותר מרגילותו ומתוך כך ירדם ויישן, ושוב לא ידע בשנתו בין ארור המן לברוך מרדכי. ודייקו גדולי הדורות אשר רק דעת הרמ"א כך היא, אמנם דעת מרן ה"בית יוסף" אינה כך, אלא שחייב אדם להשתכר ממש ביינו עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.
ולענין מעשה, רבים היו מגדולי ישראל שנהגו להשתכר ממש, וביניהם היה החכם צבי ועוד (עי' שערי תשובה שם סק"ב), ולעומתם רבים נהגו כדברי הרמ"א והיו שותים יותר מרגילותם ושוכבים לנוח באמצע היום.

סעודת פורים של רבינו סעדיה גאון זצ"ל

ומנהגו של רבינו סעדיה גאון זצ"ל היתה כשהיה עורך סעודת פורים בביתו, והיו מתאספים אליו תלמידים רבים לשמוח עמו כדת היום, שנה אחת כטוב לב המלך רבינו סעדיה ביין, אמר להם אני מוכן לענות על כל שאלה שתשאלו.
קם אחד מהתלמידים ואמר את חטאי אני מזכיר היום, שמתי לב שרבינו מסתגר כל יום בחדרו למשך שעה ארוכה, ולא התגברתי על הסקרנות שלי והתבוננתי דרך האשנב, וראיתי שרבינו שוכב בפישוט ידיים ורגלים על הרצפה ואומר בבכיה את הוידוי הגדול של יום הכיפורים, וכך כל יום ויום אני הולך ומציץ מן החרכים ורואה את המחזה הזה, ועתה פורים וניתן הרשות לשאול, אם כן אני שואל על מה זה ולמה זה.
בלית ברירה גילה הרב ויאמר: כי פעם אחת כשיצאתי עם השמש לאסוף כספים עבור פדיון שבויים, ביקשתי מן השמש שלא יאמר את שמי וכך היה. והנה באחת הערים היינו בבית הכנסת והיה זה בערב שבת קודש והקהל לא הכירו אותי, ועשו גורל היכן נאכל כי כולם רצו אורח, ונפל הגורל על עשיר אחד גדול, והעשיר כיבד אותנו בכבוד מלכים אין כמוהו, כל השבת כולה בחשק ובמרץ, וכן התחנן שנשאר עוד גם ביום ראשון וכו', וביום שני בבוקר שקמתי לילך בבריחה, רץ אחרינו בעה"ב ובוכה בכיות נוראות, המתנו לו עד שיגיע אלינו והיה נופל על הרצפה ובוכה ומתחנן ומבקש מחילה שלא כיבד אותנו כראוי, כי רק עתה נודע לו שאני הוא רבי סעדיה גאון, ואם היה יודע היה עושה כבוד מיוחד וגדול, ולא נהג בי כראוי, וכמובן שהרגעתי אותו ואמרתי לו שעשה כבוד מלכים בכל המובנים, והודיתי לו מכל ליבי והוא עדיין מתחנן שאשאר עוד שבת והוא יתקן את מה שעשה ולאחר פיוסים הלכנו לדרכינו, אבל דבריו חדרו לעמקי נשמתי, ולמדתי מזה מוסר גדול לומר דהנה אתמול עבדתי את השי"ת לפי השגתי, למדתי התפללתי וקיימתי המצוות, אבל מאתמול להיום התעלתי ואני מכיר יותר את בוראי וחייב אני לבקש מחילה מהקב"ה על שאתמול לא עבדתי אותו כראוי, וכך מידי יום ביומו. (אהבת חיים תצוה עמ' רלא).
ולכן ידע האדם, כיצד לנצל את היום האדיר, ויעשה הכנות גדולות, לקראת היום הזה, וילבש בגדי מלכות, בגדי חג. וכן מובא בספר 'נגיד ומצוה' (להר"י צמח). ובמועד לכל חי (סי' לא אות יח), שמהרח"ו היה טובל בערב פורים, ולובש בגדים יפים.