דרוש לפרשת זכור

ל' שבט התשפ"ה | 28/02/2025 |  13:25 

דרוש א' לפרשת זכור - מלחמה לה' בעמלק

מטרתו היתה להטמיעם בנ' שערי טומאה

איתא בזוהר הקדוש פרשת בשלח (דף סה ע"ב) מלחמת עמלק היא המלחמה הקשה ביותר, שמיום שנברא העולם ועד מלחמת עמלק, וממלחמת עמלק עד שיבוא מלך המשיח, ואפילו בימיו של גוג ומגוג, לא נמצא מלחמה כזו. ולא משום שהיו להם חיילים תקיפין [חזקים] ומרובים, אלא משום שעמלק נלחם עם הקב"ה מכל הצדדים, והכח של עמלק מחמת שהוא שער החמישים של הקליפה, ובמלחמתו רצה להשקיע את עם ישראל בתוכו, ומשם אין יציאה עולמית והקב"ה הצילנו ומצילנו מידם בכל דור ודור. לכן אומר הפסוק (דברים כה, יז): "זכור את אשר עשה לך עמלק", 'לך' גימ' חמישים, וזה רומז לחמישים שערי טומאה שרצה עמלק להתגבר ולהכניס לשם את עם ישראל, ומטרתו היתה להטמיעם בנ' שערי טומאה. ומלחמה זו תוכרע רק בביאת משיח צדקנו, שאז הקב"ה יגלה את שער הנ' של הקדושה, ועל ידי זה יכניע את שער הנ' דקליפה, ועל זה אמר, "כי מחה אמחה את זכר עמלק" (שמות יז, יד), 'מחה אמחה' דייקא דהיינו הקב"ה.
שלש פעמים נלחם עמלק בישראל
והנה, שלש פעמים נלחם עמלק בישראל, וכל פעם שהיו ישראל צריכים לקבל איזה מתנה או איזה מעלה נשגבה, נתקנא בהם, וכל רצונו היתה להכשיל את עם ישראל כדי שיפסידו מעלה זו.
א. קודם מתן תורה, שאז נבחרו עם ישראל לעם סגולה ועלו לגדולה, ונקראו בנים למקום - מיד כתיב (שמות יז, ח) "ויבא עמלק".
ב. בזמן יהושע בן נון, לפני שנכנסו לארץ נתקנא בהם עמלק, ולא חפץ שהם יקבלו את ארץ ישראל, שהיא מבחר העולם (דברים יא, יב) "אשר תמיד עיני ה' אלוהיך בה".
ג. בימי מלכות שאול, כששאול נמשח להיות מלך על ישראל, והוא היה המלך הראשון בעם ישראל, ובאותו זמן מלכות ישראל החלה להתבסס, וזה היה לצנינים בעיני עמלק, ולכן בא להלחם (שמואל א פרק טו).
ובכל ג' מלחמות אלו נחל עמלק מפלה גדולה אשר תכליתה ואחריתה תהיה בביאת משיח צדקנו. וזה אחד הטעמים שתיקנו רבותינו לקרוא פרשת 'זכור' בחודש אדר, כיון שחודש זה הוא הכנה לחודש ניסן, שהוא זמן גאולתן של ישראל.
תרוממנה קרנות צדיק
בעלי הרמז רמזו זאת בפסוק (תהילים עה, יא): "וכל קרני רשעים אגדע, תרוממנה קרנות צדיק". קרן פירושו פינה, והקרנות – הקצוות של המילה 'רשעים' הם אותיות ר"מ - רמז לרשעים שהם מלאי גסות הרוח וגאוה, וכן עמלק בגימ' ר"מ. 'אגדע' - פירוש אכרית אותם מן העולם, ואז באותה שעה 'תרוממנה קרנות צדיק', הקרנות של המילה 'צדיק' הם צ"ק אותיות קץ, כלומר שעל ידי שקליפת עמלק תבוטל מן העולם - יגיע קץ הגאולה. (ברכת אברהם פילד בשלח ד"ה וידי משה כבדים).
עמלק ר"ת ע'מרם מ'שה ל'וי ק'הת
דרשו רבותינו את הפסוק (משלי יד, יב): "יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מות", על עמלק. והנה עמלק נתגאה בשמו, שר"ת שלו הוא עמרם משה לוי קהת, ולכן חשב להתגאות על ישראל ולנצח. וזהו 'יש דרך ישר', דהיינו שהגאוה שלו נבעה מהר"ת של שמו, שיש בהם שם מנהיגי ישראל, אבל 'אחריתה דרכי מות' דהיינו 'אחריתה' כלומר סופי התיבות של שמות אלו, עמרם משה לוי קהת הוא 'מיתה', ונהפוך הוא, שדוקא בשמו של עמלק מרומז גם המוות שלו. (בני שלמה במדבר כד כ).
'עד יעבור זע"ם' ר"ת ז'כר ע'מלק מ'העולם
בדומה לזה, פירשו המפרשים את הפסוק (תהילים ל, ו): "כי רגע באפו חיים ברצונו בערב ילין בכי ולבוקר רנה". 'כי רגע באפו' - רג"ע ר"ת ראשית גויים עמלק (במדבר כד, כ), שחרה אפו של עמלק על ישראל ונתגאה עליהם. 'חיים ברצונו' - שעמלק רוצה לחיות, ידע לו, כי 'בערב ילין בכי' - שבערוב ימיהם רק בכי, 'ולבקר רנה' - כלומר שלעתיד לבוא כשימחה שמו לגמרי מן העולם, אז יהיה 'רנה' לישראל. וזה שכתוב (ישעיה כו, כ) "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", ומהו 'חבי' עתה בגלות, עד 'כמעט רגע' - עד שיתמעט רג"ע, דהיינו עמלק כנ"ל, 'עד יעבור זעם' עד יעבור זכר עמלק מהעולם, ר"ת זע"ם, ואז יתגלה כבוד מלכותו. (ליקוטים מפרדס ח"ג ערך עמלק אות א).
משה נלחם בעמלק למעלה, ויהושע נלחם למטה
אומר הזוהר הקדוש (ח"ב דף סה ע"א) שמלחמה זו עם עמלק היא לא רק למטה אלא גם למעלה, וגם שם יש מלחמה חזקה, שהרי השר שלהם למעלה הוא הס"מ, וזה רמוז במילה 'עמלק' דהיינו מחלקים את המילה 'עמלק' לשנים ה'עם' של 'לק', ו'לק' (עם הכולל) בגימ' 'סמא"ל' (130). וזה מה שכתוב במלחמת עמלק (שמות יז, ט) "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק", ומקשה הזוהר הקדוש, למה משה סילק עצמו מלהלחם עם עמלק, וצוה על כך את יהושע?
ומבאר רשב"י הקדוש, אלא, זכאה חולקיה דמשה, שידע את סוד הדבר, שיש מלחמה גם עם השר שלהם למעלה, ולכן אמר משה ליהושע, אני אזמין את עצמי להלחם עמהם למעלה בעולמות העליונים, ואתה יהושע תלחם כאן למטה [שהרי משה שורשו מהדעת העליונה, ולכן יכל להלחם עם שרו של עמלק למעלה שהם קליפת הדעת, ויהושע הוא סוד מלאך מטטרו"ן והוא ראוי להלחם למטה כמו שיבואר בהמשך] והיינו דכתיב (שם, יא) "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" - היינו גבר ישראל דלעילא.
 משה ידע שרק יהושע יכול להכניע את עמלק
עוד שואל שם הזוהר הקדוש (שם ע"ב), למה בחר משה דוקא ביהושע, והרי באותו הדור היו זקנים ותקיפים הרבה יותר ממנו, והוא היה רק נער דכתיב (שמות לג, יא) "ויהושע בן נון נער"? ומיישב, כי משה הסתכל בחכמה, וראה שהס"מ יורד מלמעלה לסייע את עמלק למטה, והבין שתהיה מלחמה קשה, ובאותו זמן יהושע היה במעלה גדולה יותר משל הזקנים, ולכן הוא היה הראוי ביותר לנצח את עמלק, וזה מכיון שהיה יונק מן השכינה, בסוד הכתוב (שם) "נער לא ימיש מתוך האוהל", שהוא סוד מלאך מטטרו"ן, וידע משה שרק ליהושע יש את הכח להכניע את עמלק. ע"ש.
עמלק יונק כח מהעוונות של ישראל
והנה, עמלק הוא כוח טומאה גדול, והוא טורח הרבה להחטיא את ישראל, וכל היניקה שלו הוא מעוונותיהם של ישראל. וזה הנקרא 'שאור שבעיסה' (ברכות יז.), שכשם שהשאור כשנתפס בעיסה תופח ותופח, כך עמלק הוא קליפה קשה, שנתפס אל האדם כשחוטא, ואפילו כשחטא בשגגה, כבר יש לו שם יניקה, ומקבל שפע ומתעצם ממנו. כדוגמת הזבוב שמחפש איזה פתח פתוח, פרצה קטנה בבשר ומשם יונק ומוצץ.
ויש לזה רמז בפסוק (שמות יז, יד): "כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע", וכתב בעל הטורים שהמילים 'זכרון בספר ושים באזני' ר"ת זבוב, שזה היה דרכו של עמלק, להרוס כל חלקה טובה בעם ישראל, על ידי שיונק מכל חטא ועוון שלהם. גם ר"ת זבו"ב: זה בכֹה וזה בכֹה, שעמלק גם כן היה מפריד אלוף בעם ישראל להסיר מהם את האחדות, ועל שם זה נקרא פורים מלשון פירורים, וההתגברות עליו הוא רק על ידי לימוד התורה הנקראת 'טוב', וזה מכניע את הזבוב. וזה רמוז במילת 'זבוב' שעולה גימ' טו"ב, לומר שעל ידי התורה אפשר להכניע אותו.

בזכות עסק התורה מנצחים את עמלק

רבינו יוסף חיים זי"ע הביא עוד רמז שמחלמת עמלק היא על ידי לימוד תורה מהפסוק (שמות יז, יד): "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", הדרך למחות את עמלק היא 'מתחת השמים', דהיינו האותיות - שהם מתחת לאותיות שמים, שהם האותיות שלאחריהם, אחרי ש' -ת', אחרי מ' -נ' ואחרי י' -כ', אותיות תנ"ך [את האות מ"ם סופית של המילה שמים אין לחשבן כיון שהיא כפולה], נמצא שרק על ידי לימוד התורה נוצחים את עמלק. (אדרת אליהו פרשת כי תצא).
ודע כי הזכירה שציותה התורה (דברים כה, יז) "זכור את אשר עשה לך עמלק", אין זה רק על המלחמה הגשמית שנלחמו עמלק בישראל כשיצאו ממצרים, כי הוא כבר נאבד מן העולם. אלא הכוונה היא על המלחמה הרוחנית, שהיא עומדת בתוקפּה עד היום בעוונותינו הרבים, כמבואר בספרים הקדושים.
וידוע כי משחרב בית המקדש, יש מחיצה גדולה המפסקת בנינו לבין אבינו שבשמים. ובודאי שאין המחיצה מצד ה' יתברך, שהרי נאמר (תהילים קלט, יב): "גם חושך לא יחשיך ממך", אלא החציצה היא מצד המקבלים שהם עם ישראל, בסוד הכתוב (ישעיה נט, ב): "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין ה'", והמסך הזה המבדיל, הוא עמלק הרוחני שבחינתו 'גסות הרוח וחוצפה וגבהות הלב', שזה קליפת עמלק.
ועבודתינו היא לגבור על קליפת עמלק, על ידי עסק התורה.
פעולותיו של עמלק להזיק לישראל, והדרך לנצחו

דרכו של עמלק לקרר את ליבותיהם של ישראל, בכל מיני שיטות ואופנים, ונבארם אחת לאחת.

מקרר ליבותיהם של ישראל

א. כשבני ישראל יצאו ממצרים, ה' יתברך עשה עמהם ניסים ונפלאות, כל מכות מצרים, קריעת ים סוף וכו', וכששמע זאת עמלק לא פחד, ומסר עצמו להלחם בישראל. וכדברי קודשו של רש"י על הפסוק (דברים כה, יח) "אשר קרך בדרך", ואלו דבריו: משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכול לירד בתוכה, בא בן בליעל וקפץ וירד לתוכה וציננה מעט, ואחר כך נכנסו כולם ע"כ. וכך אצל עמלק כל האומות פחדו להתעסק עם בני ישראל, דכתיב (שמות טו, יד – טו) "חיל אחז כל יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען", ובא עמלק ונלחם בעזות מצח בעם ישראל, ללא פחד ומורא, וקירר את הקדירה לשאר האומות שיבואו וילחמו. וכשנתבונן נבין שענין הקרירות הזו הוא, שלא להתפעל משום דבר.
וקליפת עמלק הזו נכנסת בעם ישראל ומקררת את ליבותיהם, ומשפיע גם על החיצוניות של האדם, ליטוע בו מידות רעות, וזה שורש הגאוה וגסות הרוח וכדו'. וזה פועל אצל האדם, ברדיפת כבוד והנהגת הגוף בתענוגות ומלבושי יקר וכדו'. ובספר אמרי אהרן (רוט פר' כי תצא) נתן לזה סימן, עמלק ר"ת עמלק מקרר לבבות קדושות.

מפריד בין המח ללב

ב. הנה עמלק הוא דעת דקליפה (עיין זוה"ק ח"ב דף סה ע"ב ובמקדש מלך שם), והוא עומד אצלנו בעורף, וכל הרצונות הטובות שאדם רוצה להוציא מהכח אל הפועל, ולהעבירם מהמוח אל הלב עוברות דרך העורף, עמלק בא ומטיל בהם ספק, ומחזירם אל המוח. והנה, המוח הוא בחינת שמים שבאדם, והלב הוא בחינת הארץ, ועמלק מנסה להפריד בניהם, בבחינת (תהילים קיג, ד) "רם על כל גויים ה', על השמים כבודו", דהיינו, שכל ההחלטות הטובות ישארו רק בשמים.
וקליפת עמלק הזו רוצה גם להאחז חזק בשכינה, ולישב במקום שבו עובר כל השפע, והוא בית המקדש, והיא שולטת שם, לכן השכינה בגלות ולא בבית המקדש, כדי שלא תהיה להם אחיזה גדולה. ורמזו בזה, דהנה עמלק בגימ' 'ספק', שהוא מכניס בלב האדם כל הזמן ספיקות בעבודת ה', וספיקות באמונה בה' יתברך. וכן מובא בזוהר הקדוש (פרשת בשלח דף סה ע"ב) על מלחמת עמלק, שמלחמה זו היתה בגזר דין קשה, כמבואר ברש"י על התורה (שמות יז, ח) שעמלק בא בסיבת שהיו להם פקפוקים באמונה בהשי"ת. והנצחון שלנו כנגדו הוא, על ידי התחזקות באמונה, וזה שאמר הכתוב (שמות יז, יב) "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש", ללמדנו שעל ידי ההתחזקות באמונה החלישו את כוחו של עמלק. ורמז יש לזה שהרי 'אגג' 'המן' עולים בגימ' 102, שהוא גימ' 'אמונה'.

גורם לפירוד ומחלוקת

ג. עמלק, הוא בבחינת הפירוד, שהוא מפריד אלוף כמו שאמרו חז"ל (מדרש תנחמא כי תצא יא) שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם אין שמו של הקב"ה שלם, והוא גם מפריד בשמות הקודש שיש לו בהם אחיזה, וגורם בהם פירוד. וגם גורם פירוד בישראל שלא תהיה ביניהם אחדות. ובמקום שאין אחדות הוא מיד נכנס, וזה שכתוב (דברים כד, ט) "זכור את אשר עשה לך עמלק". דהיינו שעשייתו של עמלק הוא להפריד, שאדם ידאג רק לצרכיו ולא לשל חבירו, וזהו 'לך' להנאתך ולטובתך בלבד. ועל ידי שעם ישראל באחדות מרחיקים את עמלק מהם, ואף אומה בעולם אינה יכולה לשלוט בהם, כמאמר הפסוק (הושע ד, יז) "חבור עצבים אפרים - הנח לו", כשעם ישראל מחוברים - הנח לו, ואי אפשר לנגוע בהם לרעה. ועמלק מחפש את הפרצות ומרבה את המחלוקת בעם ישראל כדי לשלוט בהם, ולנצחם.

גורם שידחו את התשובה

ד. אמר משה ליהושע (שמות יז, ט) "וצא הלחם בעמלק מחר". ואמרו רבותינו (עי' במגלה עמוקות ואתחנן אופן קמ) שעמלק הוא הס"מ. ורצונו הוא להחליש את האדם מלעבוד את ה' יתברך, ויש לו בזה דרך נוספת, והיא שיטת ה'מחר', כגון, שעמלק רואה אדם שהחליט לחזור בתשובה ולהתחזק, ומעתה לעבוד את ה' תמידין כסדרן, אומר לו - טוב, תהיה צדיק, אבל היום יש לך עיסוקים וטרדות וכו', לכן כדאי וראוי שתתחיל 'מחר', ולמחר אומר לו, אתה עסוק עדיין, כדאי שתדחה את התשובה בעוד שבוע שבועיים וכדו', ובנתיים מכשיל אותו בעוד כמה עבירות, עד שמוריד אותו מדחי אל דחי. ולא רק זה, אלא שמשכנע אותו בטענות של תורה, ואומר לו, עכשיו לך תעבוד תתעשר, ותאסוף לך כל הון שבעולם, ואחר כך תשוב על חטאיך, ותשב על התורה ועל העבודה בנחת ושלוה. וכשהאדם שומע לו והולך בעצתו, הוא מפילו לשאול תחתית.
וזה שאמר משה ליהושע צא להלחם ב - 'עמלק מחר', בעמלק הזה שאומר לאדם מחר. ולכן כשהאדם מקבל עליו איזה קבלה או חיזוק, מיד יתחיל בזה, לפני שיבוא עמלק לעכבו ולדחות אותו.

להרפות מן התורה

ה. "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (שמות יז, ח). ואיכא למ"ד (סנהדרין קו.) שנקרא המקום רפידים - על שריפו עצמם מדברי תורה, וכן אמר יצחק אבינו לעשיו (בראשית כז, מ) "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך". כאשר ישראל רפויים מן התורה, אז גוברת ידו. ועל ידי שמגבירים כח התורה, אז נוצחים את עמלק, כמו שאמר הכתוב (שמות יט, ב) "ויסעו מרפידים" - כשנסעו מהרפיון ידים, "ויחן שם ישראל נגד ההר" שהלכו לקבל את התורה, ונצלו על ידי זה מעמלק.

מכניס לאדם עצבות

ו. עבודת ה' צריכה להיות בשמחה ובטוב לבב, אבל כשאדם נמצא בעצבות ח"ו, הכל הולך לטמיון, ולאט לאט יורד ח"ו החשק בעבודת ה'. ויצר הרע, הוא קליפת עמלק, והוא מוביל את האדם לעצבות נוראה, או לאיזה 'מרה שחורה', וכל זה על ידי הקרירות שמכניס בלב האדם, המשכנעת את האדם שלא יצליח, ומונעת ממנו לעבוד את ה' באמת.
וזה היה דרכו של נכדו המן הרשע, שבדורו ירדו ישראל בעבודת ה', עד שנהנו מסעודתו של אותו רשע והשתחוו לצלם (מגילה יב.), והגיעו לכך מחמת הקרירות שהכניס בהם המן בזה שאמר (אסתר ג, ח) "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", שיש ביניהם פירוד, וגם יש להם רפיון ידיים מן התורה, שאינם מקיימים תורה שבע"פ.
ובזה מבואר דברי המדרש (אסת"ר פרשה ח), על הפסוק (אסתר ד, ז) "ויגד לו מרדכי (להתך) את כל אשר קרהו". שכוונתו של מרדכי היתה לומר לו, בן בנו של 'קרהו' בא עליהם. שכל הגזירה הזאת היא מפני ששלט בהם קליפת עמלק והתקררו מאוד בעבודת ה', לכן קם עליהם המן הרשע שהוא מזרע עמלק, ואז מיד לבש מרדכי שק ואפר, ונעשו שם תקנות גדולות כדי לבטל את קליפת עמלק.

ועתה יבוארו כיצד תקנו ישראל את כל מעשיהם הרעים, ובזכות זאת נתבטלה הגזירה:

א. ראשית בקשה אסתר (אסתר ד, טז) "לך כנוס את כל היהודים אשר בשושן ואל תאכלו ואל תשתו וכו'", מיד ישבו בתענית ועשו תשובה על כל מעשיהם, ובזה התנקו מההתקררות של עמלק.
ב. ועל ידי שהתכנסו כולם באחדות גמורה, גברו בזה על קליפת עמלק, שדרכו לעשות פירוד, ונתחברו באהבה ואחוה יחד כולם. והוסיפו לשלוח מנות איש לרעהו שזה מוסיף אחדות גדולה.
ג. עוד אמרו (אמרי חיים הגר ליקוטים עמ' קמ) "את כל היהודים אשר בשושן" (אסתר שם), בשושן אותיות 'בששון', שיכנוס רק את היהודים שהם במצב של שמחה ולא בעצבות. ולזה תיקנו חז"ל בפורים לעשות מעשים המשמחים אותו, כגון 'משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים'.
ד. ואם נתבונן נראה עוד, שמרדכי רצה לבטל גם את קליפת עמלק 'מחר', זה שדוחה את האדם למחר כנ"ל. שהרי ביום י"ג ניסן, שזה היה היום שבו התפרסמו האגרות ששלח המן הרשע, והעיר שושן נבוכה ויצא מרדכי לרחוב העיר. באותו יום כינס מרדכי את היהודים, וצמו שלשת ימים לילה ויום, שזה היה י"ג וי"ד וט"ו ניסן, וצמו ביום א' דפסח, כדרשת חז"ל (מגילה טו.) על הפסוק (אסתר ד, יז) "ויעבור מרדכי". ולכאורה, היה לו למרדכי לחכות מעט, ולדחות את התענית עד שיעבור חג הפסח, ומנין לו לדחות הפסח בשביל זה. ואפשר לומר שכוונתו היתה לבטל את קליפת עמלק הזו הנקראת 'מחר'.
ה. וגם את רפיון ידיהם מן התורה חיזקו עם ישראל שבאותו הדור, והשלימו את קבלת התורה מאהבה. כמובא בגמרא מסכת שבת (פח.) על הפסוק (אסתר ט, כז) "קיימו וקבלו", הדור [-חזרו] קבלוה בימי אחשורוש. שקיבלו את התורה ברצון, שבמתן תורה קבלוה בכפיה. ובמדרש (אסת"ר פרשה ט אות ד) מובא שמרדכי היהודי קיבץ עשרים ושנים אלף תינוקות של בית רבן, וזה כמנין כ"ב אותיות התורה. ובזכות לימוד תשב"ר באה הישועה, שלימוד תורתם היא זכה וברה.
ורמז לזה הביא בספר מנורת המאור (אלנקואה ח"ד פרק גידול בנים עמ' 139) על הפסוק (משלי כה, טו) "לשון רכה תשבר גרם", דהיינו, 'לשון רכה' של 'תשב"ר' - ר"ת תינוקות של בית רבן, תשבר 'גר"ם' - ר"ת גזירות רעות מבטלים.
ועל ידי אלו המעלות שהתחזקו בהם עם ישראל התבטלה קליפת עמלק, ולמחרת יו"ט ראשון של פסח ביום ט"ז ניסן תלו את המן על העץ אשר הכין לו. ורמז אמרו בזה (עי' תוספות השלם בא יב, יד אות ב) מהכתוב (יהושע ה, יב) "וישבות המן ממחרת הפסח".

מרדכי ניצוץ משה, ואסתר ניצוץ בתיה, והמן ניצוץ המצרי

כתב הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (ח"א דרוש ג ד"ה והמקובלים) סוד מרדכי היהודי והמן הרשע. שמרדכי היהודי היה ניצוץ של משה רבנו. ואסתר המלכה, היתה ניצוץ של בתיה בת פרעה שגידלה את משה רבינו. והמן הרשע, היה גלגול של המצרי שהטמין משה רבינו בחול. ע"ש.
ויש להביא רמזים לדברי קודש אלו: 'משה' עולה גימטריא שמ"ה, וגם 'איש יהודי' עולה גימ' שמ"ה. ומרדכי היהודי יש בכוחו להכניע את המן, כשם שנלחם משה עם עמלק ונצחו. גם ס"ת משה בן עמרם - המן, לרמוז שיש בכוחו להכניעו. ובתקופת מרדכי קם עליו המן הרשע ורצה להשמידו, יען שהמן הוא הניצוץ של המצרי שהרגו משה, ורצה כעת להשיב רעה להרוג את מרדכי שהוא ניצוץ משה. ולכן מובא במדרשים (עי' אסת"ר פרשה ז, יג) שכאשר הגיע לאזני מרדכי שֵמַע הגזירה הקשה, מיד הלך והשתטח על קברי האבות, ואחר כך הלך אל הירדן, והיה צועק אל משה, בא תראה איך בניך גלו וגוזרים עליהם גזירות רעות. ואסתר שהיתה ניצוץ של בתיה בת פרעה, והיא גידלה את משה רבינו, כעת מרדכי שהוא ניצוץ משה רבינו גידל אותה, כדכתיב (אסתר ב, ג)

"לקחה לו לבת".

וכידוע, משה רבינו הרג את המצרי בשם המפורש, שהוא שם כה"ת [משם ע"ב שמו יתברך]. ודבר זה נרמז בפסוק (שמות ב, יג) "ויצא ביום השני וירא שני אנשים עברים ניצים ויאמר לרשע למה תכ"ה רעך", תכ"ה אותיות כה"ת. וזה שאמר בפסוק שלאחריו: "הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי", דהיינו שאתה רוצה להרוג אותי באותו שם המפורש שהרגת בו את המצרי. [וכיון דאתינן להכי, דע כי שם זה 'כה"ת' הוא שם שמיני משמות ע"ב, והוא ר"ת הפסוק (תהילים קנ, ו) כל הנשמה תהלל, ועל ידי השם הזה מכריתים את הס"מ, ובכתבי האר"י (פרי עץ חיים שער קריאת ס"ת פ"ה) מובא, לכוין אותו בתפילת 'ברוך אלהינו', כשאומרים שם (תהילים ט, יא) "כי לא עזבת דורשיך ה'" - ס"ת כה"ת, ועל ידי זה ניצולים מאדם רע - הוא הס"מ].
וכששמע מרדכי על הגזירה הקשה, מיד כתוב (אסתר ד, א) "ויצא ברחוב העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה", מיד "ותקרא אסתר להתך... ותצווהו על מרדכי", וזה מפני שאסתר ידעה הסוד הזה, שמרדכי הוא ניצוץ של משה רבינו, והמן הוא ניצוץ של אותו מצרי. ולכן טענה אסתר למרדכי, שאפשר לכלות את המן על ידי השם קדוש הזה, כמו שמשה רבינו הרג את המצרי, וזהו – "ותקרא אסתר להתך, ותצווהו על מרדכי", דהיינו שקראה לאותו שם קדוש, 'הת"ך' אותיות כה"ת, וצוותה למרדכי להשתמש בשם הקדוש הזה, לכלות את המן הרשע. אך מרדכי השיב לה, שעכשיו לא יועיל להרוג אותו על ידי שם קדוש, כיון שהגזרה באה עליהם, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ולכן חייבים לחזור בתשובה. וכל זמן שעם ישראל לא יחזרו בתשובה, גם אם נהרוג את המן על ידי שם זה או באופן אחר, יקום רשע אחר במקומו. (ע"פ מגלה עמוקות אופן קצה).
והנה אסתר לא רצתה ללכת בעצמה אל המלך כדי שלא יעשה בה עבירה, כי עד היום היתה שולחת שד בדמותה כמו שכתב הזוהר הקדוש (רעיא מהימנא ח"ג דף רעו ע"א), וכאן אומר לה מרדכי (אסתר ד, טז): "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך" שתעשי את "דמותך" ואת עצמך לא תכנסי אל המלך, "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת" ותכניסי שידה בדמותך, "ריווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", כמו שהיה המעשה עם הרשב"י ע"ה בדמות בן תלמיון, ואחר כך בכה רשב"י על הנס שבא מצד הסט"א (עי' מעילה יז.), ואז הסכימה אסתר ואמרה כאשר "אבדתי אבדתי" וכו'.

כל אשר קרהו

רמז לזה יש בפסוק (אסתר ד, ז) "ויגד לו מרדכי (להתך) את כל אשר קרהו", כי מרדכי השיב לאסתר שסיבת הגזרה היא משום 'קרהו'. כלומר, ה'קירור' שהצליח המן בן בנו של עמלק לקררם, על ידי שנהנו מסעודתו של אחשורוש. ולכן לא יועיל אם יהרוג את המן, אלא רק אם יעשו תשובה, ואז קליפת המן תתבטל מאליה. וכמבואר בגמרא (מגילה טו:) שהסיבה שהזמינה אסתר את המן למשתה היין הוא כדי שלא יאמרו ישראל, אחות לנו בבית המלך ויסיחו דעתם מן הרחמים, וכשזימנה אותו אז התחילו לפחד שמא היא בעצה אחת איתו, והבינו שאין הדבר תלוי אלא בתשובתם. ואז אסף מרדכי את כל היהודים מנער ועד זקן, וציוום לצום ג' ימים לילה ויום כפי בקשת אסתר, ועשו תשובה גדולה, ועל ידי זה נתבטל המן, ותלו אותו ואת בניו על העץ.
והמעיין במדרשים יראה, איזה התעוררות גדולה היתה בעם ישראל על ידי מרדכי באותם שלושה ימים שעמדו כולם בתפילה צום בכי ומספד, ובקשו רחמים מאת ה' יתברך שיצילם מהמן הרשע, וגם אסתר ונערותיה צמו ועמדו בתפילה, וזכר לזה אנו מתענים תענית אסתר, ללמדנו שעיקר הגאולה וההצלה היתה על ידי ששבו בתשובה.

מחה 'אמחה' את זכר עמלק

ולכן ציוה הקב"ה למשה (שמות יז, יד) "ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים", ואחר כך כתיב (שם, טז) "ויאמר כי יד על כס יה, מלחמה לה' בעמלק מדר דר". שהמלחמה הזאת עם עמלק, תמשך מדור לדור, עד שהקב"ה ימחה אותם לעתיד בביאת משיחנו, וכשעם ישראל ח"ו רפויים מן התורה, מיד ויבא עמלק. וברש"י ישעיה (לד, י) כתב 'מדור לדור' - מדורו של משה לדורו של שאול, ומשם לדורו של מרדכי, ומשם לדורו של מלך משיחנו. עכ"ל. הרי שמלחמה זו עדיין נמשכת עד לביאת משיח צדקנו, שאז הקב"ה ימחה את שמם מתחת השמים.
ואמרו ברמיזה (עי' טוב הארץ שפירא לח ע"ב הביאו הרב חיד"א בנחל שורק של הפטרת פרשת זכור אות ב) שבמילת 'אמחה', רמוזים מנהיגי הדורות, שהיו באותם מלחמות עם עמלק. המלחמה שהיתה בימי משה רבינו, ר"ת 'אמח"ה' אהרן, משה, חור, ה' יתברך. וכן מה שהיה בימי מרדכי רמוז בזה, ר"ת אסתר, מרדכי, חרבונא, ה' יתברך. וכמו כן המלחמה שתהיה לעתיד לבוא בביאת המשיח, רמוזה גם כן בר"ת אלו, אליהו הנביא, משיח, ח' נסיכים, ה' יתברך. ומילת 'אמחה', רומזת גם להמן, שנכתב במגילה נ"ד פעמים, בגימ' אמחה.

מבני בניו של המן - רב שמואל בר שילת

בגמרא (גיטין נז:) איתא, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. ובעין יעקב נוסף - ומנו, רב שמואל בר שילת. וכן כותב רבינו האר"י ז"ל בליקוטי תורה על הפסוק (שופטים ה, כ) "הכוכבים ממסילותם", שרב שמואל בר שילת, הוא משורש קין.
ובזה מבאר הגאון ר' צדוק הכהן מלובלין זי"ע (ליקוטי מאמרים טז אות לב סד), מה שהיה עם שאול המלך. ידוע ששאול המלך ערך מלחמה רבתי עם עמלק, ונצטוה באזהרה על ידי שמואל הנביא, לא להשאיר מהם שריד ופליט, ולא לחמול על שום נפש מעמלק. ועל שאול המלך כתיב (שמואל א יג, א) "בן שנה במלכו", ודורשת הגמרא (יומא כב:) כשנתמנה שאול למלך, היה כמו בן שנה ללא חטאים.
ואם כן תימה גדולה, איך יתכן שחמל שאול על אגג ועל מיטב הצאן והבקר, כמו שכתוב (שם טו, ט) "ויחמול שאול והעם על אגג וכו'". ועבר בזה על דברי ה'. אלא שידע שאול שיתכן שהעמלקים יתחפשו לבהמות על ידי כישוף, והטעם שלא הרגם, משום שידע להבחין בעיניהם, אם זו באמת בהמה או עמלק בכישוף. ומה שריחם על אגג הוא מכיון שראה בו את שורש נשמת ר' שמואל בר שילת. וזה ביאור הפסוק "ויחמול שאול על אגג", לומר, שריחם על הניצוץ הקדוש הזה שעדיין לא יצא ממנו.
ובזה מבארים עוד טעם מדוע זימנה אסתר את המן אל המשתה, מפני שהיא רצתה לעורר אצל המן את הניצוץ הקדוש שיש בו, שהוא שורש נשמת רב שמואל בר שילת, וכוונתה היתה שעל ידי אותה התעוררות יעלו בליבו הרהורי תשובה וידבר טוב על ישראל. ובאמת אחר כך כתוב (אסתר ה, ט) "ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב" - היינו שהתעורר בו הניצוץ הקדוש, אבל כשראה את מרדכי שלא קם ולא זע ממנו, מיד "וימלא המן על מרדכי חמה", וכיון שנתמלא כעס, איבד והחשיך את הניצוץ שבער בו, ואז היתה מפלתו.
והוסיף על זאת הרמ"ע מפאנו זי"ע, במאמר צבאות ה' (ח"א סי' יב) שרב שמואל בר שילת, היה תמיד מייחד ומחבר שם הוי"ה ב"ה. לתקן מה שעשו אבות אבותיו להפריד שמו של הקב"ה. ורמז את זה, דהנה 'שילת' - ר"ת שויתי י"י לנגדי תמיד.
הפיל פור הוא הגורל
והנה, בא המן הרשע זרע אגג, ו"הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחודש לחודש" (אסתר ג, ז). וביאר ביערות דבש (ח"א דרוש ג ד"ה הביטו נא עמ' קח), שהרשע הזה עשה שני גורלות, אחד מיום ליום (גורל על שנ"ד ימות השנה), ואחד מחודש לחודש (גורל על י"ב החודשים) ושני הגורלות נפלו לו בחודש אדר. ושמח שמחה גדולה, כיון שבחודש זה מת מושיען של ישראל, אבל לא ידע שבאותו חודש, הוא גם יום לידתו של משה רבינו, ומזלם של ישראל למעלה. ונהפוך הוא, שהוא 'הפיל פור', ובסוף 'הוא הגורל', נהפך עליו שהוא עצמו נתלה על העץ.
ויש בזה עוד ביאור נחמד, דהנה 'פור' בלשון ערבי זה 'קוביה'. ובמדרש תלפיות (ענף המן) איתא, שהמן הרשע זרק את הקוביה ג' פעמים, כדי לעשות הגורל על עם ישראל. ועלה לו בפעם א' מספר 1, ובפעם ב' עלה לו מספר 3, וכן בפעם ג' עלה לו 3, יחד יצא לו, אותיות 'אגג'. והנה כשהקוביה מראה למעלה 1, למטה מספר 6. וכשמראה למעלה 3, למטה יש מספר 4. ושמח על זה המן הרשע מאוד, שיצא לו 'אגג' למעלה ו'דוד' למטה. אבל הקב"ה ברחמיו עשה לו 'ונהפוך הוא', הפך לו את הקוביה, ונהיה דוד למעלה ואגג למטה.
ונסיים בפסוק (ירמיה ל, ז) "כי עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע". וכתוב בפירוש בעל הרוקח רבינו אלעזר מגרמייזא (סוף מגלת אסתר), 'וממנה' אותיות 'ומהמן' - יוושע, בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, וכשאנו נתחזק בתורה ובתפילה ובעבודת ה' יתברך, וגבר ישראל.

דרוש ב' לפרשת זכור להכניע את עמלק על ידי האחדות

אור גדול שבפורים

איתא בזוהר הקדוש (תיקוני הזהר תיקון כא דף נז ע"ב) "פורים אתקריאת ע"ש יום הכיפורים". ודבר זה נרמז בפסוק (ויקרא כג, כז) "יום כפורים הוא לכם", יום שהוא כ-פורים לכם.
ועוד הרי אמרו חז"ל (ירושלמי מגילה פ"א ה"ד) שבפורים כל הפושט ידו נותנין לו, ובא לרמז שמי שעושה תשובה בפורים מתקבלת תשובתו מיד, כמו ביום הכיפורים. מכיון שבפורים אדם מגיע לאהבה עצומה להשי"ת, ומכוח זה מתעורר אור גדול, וכמאמר הפסוק (אסתר ט, כח) "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור". שבכל שנה ושנה מתגלה אותו אור שניצח את הקליפה שהיתה באותו דור, שאז הקב"ה האיר אור גדול, והוא סוד מרדכי היהודי ונקרא בלשון המקובלים (עי' שער הכונות דרוש לפורים קט ע"ב) 'עטרת יסוד דאבא', שאור גדול זה בא פעם בשנה, והוא מבטל מן האדם כל גזירות קשות ורעות, והוא סוד מה שפושטים את המגילה - להראות איך שהאור הגדול מתפשט.

ויסעו מרפידים

עמלק נלחם בכל כוחותיו לנצח את עם ישראל, וכתיב (שמות יז, ח) "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", ומפרש הכלי יקר כי 'רפידים' מלשון פרודים. ידע עמלק שכדי לנצחם, צריך להפרידם שלא יהיו מאוחדים. ועל זה כתיב (שם יט, ב) "ויסעו מרפידים - ויחן שם ישראל נגד ההר", ומפרש שם רש"י ויחן - כאיש אחד בלב אחד, שכאשר עזבו את הפירוד, וחנו באחדות כאיש אחד בלב אחד, אז יכלו להכניע את עמלק.

מעלת האחדות והתשובה

כך בזמן מרדכי היהודי והמן הרשע. שאמר לו המן לאחשורוש (אסתר ג, ח) "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים וכו'", וכוונתו בזה, 'ישנו' - ישן הוא האלוה שלהם (עי' אסתר רבה פרשה ז יב). וכדברי רבינו האר"י (שער הכונות ענין הפורים דרוש א) שהמן הרשע היה אוסטורלוגוס גדול, וידע שהפרצוף העליון ישן, בלשון המקובלים זה נקרא ש'נכנס לעיבור'. וזה אמת, שבאותם הימים לא היתה השגחה, אלא רק מצד השכינה, והוא חשב שכעת זה הזמן הכי מתאים לעשות כל מה שחפץ. ועוד פירוש 'ישנו' מלשון התיישנות, דהיינו שעם ישראל התיישנו מהתורה והמצוות. והוסיף לומר לו שהם מפורדים, ולכן אפשר לעשות להם כמו שעשה הסבא שלו 'עמלק'. וכשישראל שבאותו הדור עשו תשובה, וחזר להיות האחדות ביניהם, ולכן אמרה אסתר למרדכי (אסתר ד, טז) "לך כנוס את כל היהודים", דהיינו שיתכנסו כולם יחד באהבה ואחוה, מיד גברו על קליפת עמלק.
ע"י האחדות נחלש כוחו של עמלק
וזה גם כן הטעם ששלחו מנות, להגביר האחוה ביניהם, ולהוסיף אחדות. וזה רמוז בפסוק, (אסתר ט, יט) "ומשלוח מנות איש לרעהו", 'מנות איש לרעהו' - עולה בגימ' תתשי"ח, וזה גם גימ' של הפסוק (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", המורה על האחדות, שעולה ג"כ תתשי"ח בדיוק. ועל ידי זה מבטלים את קליפת עמלק.
וביטול זה נמשך עד ערב פסח בשריפת חמץ, ששם שורפים אותו. והרמז בזה שגם 'שרפת חמץ' עולה גימ' תתשי"ח בדיוק.
ועוד רמז, שהרי המילה 'מנות' - גימטריא תצ"ו, והוא כמנין 'מלכות', שזה גימטריא פעמיים רמ"ח. והענין, שעל ידי החיבור של רמ"ח איברים שלו עם רמ"ח איברים של חבירו, עולה יחד כמנין 'מנות', לרמוז על האחדות.
על ידי אחדות ישראל מתבטלת קליפת עמלק
הנחש הקדמוני מתגלה בגלגול הבא בעשיו, ובצאצאיו – עמלק (עי' במהרש"א חי' אגדות חולין קלט: ד"ה המן העץ). ומבאר הכלי יקר על הפסוק (שמות יז, ח) "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", - כי רפידים אותיות פרידים. שנפרדו מאת ה' ופירוד לבבות שביניהם.
גם בזה עולה ריח הקטורת להלחם בעמלק, כי סוד הקטורת, באחדות העם. כמו ששנינו בגמרא (כריתות ו:) "א"ר חנינא בר בזנא א"ר שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת. אביי אמר מהכא, (עמוס ט, ו) ואגודתו על ארץ יסדה". וכן פירש רש"י "חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת שלא יקל בעינינו לצרף עמנו פושעי ישראל בתפילתנו", בחינת "ואם חסר אחת מכל סממניה", וזה כנגד גורם הפירוד שמנסה עמלק להחדיר בתוך עם ישראל, ועומד בפניו ציבור שהוא התלכדות של צדיקים בינונים ורשעים. כי בתוך כלל ישראל, גם פושעי ישראל שהם מלאים הם מצוות כרימון (חגיגה כז.). גם הם עוזרים להעלות את ריחם הטוב של ישראל. ועל כן הקטורת המכילה גם את סימנם של פושעי ישראל שריחם רע, היא הסגולה למלחמת עמלק.
ורמז לכך כתב מרן החיד"א (בהגהות ניצוצי אורות על הזהר ח"ב דף קי"ז ע"א): "עמלק בגימטריא 'מר' - כלומר הקטורת [מור] מבטלת ומכניעה כוחו של עמלק, שהרי על ידה לא יכול הסטרא אחרא לשלוט". ועוד כתב, "'מחיית עמלק' עם הכולל עולה במכוון קטרת [בתורה כתוב קטרת חסר ואו] משום שהקטורת המבטלת את היצר הרע, ומוחה ומכניעה את עמלק שהוא שורש הקליפות. והיינו בגלל האחדות שיש בה בנגוד לעמלק שמהותו פרוד". וגם בזה מצאנו קשר בין חוש הריח לפורים שעיקרו מחיית עמלק.
מעתה נתבונן במצוות יום פורים, 'משלוח מנות', ו'מתנות לאביונים' ובלגימה היתרה המקרבת אף את הרחוקים, בכולם שזורה היא אחדותם של ישראל. כי בזאת המידה מקדימים אף אנו רפואה למכתו של עמלק הפירוד בעם, ובאותה מדה גם מתחדש עלינו בכל שנה אורו של פורים, שכנגד (אסתר ג, ח) "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", מצוה אסתר (שם ד, טז) "לך כנוס את כל היהודים", כי האחדות היא סוד כוחנו במלחמה עם עמלק שהתחילה ברפידים לשון פירודים.
עוד רמז יש בפסוק זה, המילה 'מנה' הוא אותיות 'המן', וידוע מה שאמרו רבותינו (עי' אמרי צדיקים לבטוב י ע"ב בשם מהר"ר חיים מקראסני), שכל הקללות הם גם ברכות כמו שכתוב (דברים כג, ו) "ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה", וכאשר נמלא את האותיות שלהם הרי הם נהפכים לברכות. כגון אות א' המילוי שלה הוא 'אלף', ואות ב' המילוי הוא 'בית', וכן ע"ז הדרך. אמנם מילת המן, גם מילוי אותיותיו הוא המן, שהרי המילוי שלו הוא 'הה מם נן', ואם כן המן הוא דין שאי אפשר למתקו על ידי מילויו.
ודבר זה רמוז בפסוק (אסתר ג, ה) "וימלא המן חמה" דהיינו, גם אם תמלא את האותיות של המן ישאר עדיין חמה שאי אפשר להפוך את חמתו על ידי מילוי. ולכן כדי לבטל אותו ואת מילויו, אמר הקב"ה לקחת שתי מנות, מנה אחת שלך ומנה של חבירך, ואז שמו ומילויו מתבטלים, נמצא שעל ידי האחדות מבטלים את כוחו.
עוד רמז יש במלחמת עמלק, שם אמר משה רבינו ליהושע (שמות יז, ט) "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק", 'בחר' - אותיות 'חבר', 'וצא הלחם בעמלק' - 'צא' - גימ' הוי"ה אדנו"ת, להכות אותם על ידי 'חרב' זו, שהיא אותיות 'חבר', להכותם ולבטלם על ידי האחדות. ואחר כך כתוב (שם, יג) "ויחלוש כיהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב". חרב אותיות חבר שעל ידי זה הכניע והחליש כוחו של עמלק.

שם ה' שלם כשימחה עמלק

כתב רבינו האר"י ז"ל (אוצ"ח שער רפ"ח ניצוצין פ"ד), שעמלק לא יכול ליגוע ב - י"ה דשם הוי"ה, רק ב - ו"ה. כמו שכתוב (שמות יז, טז) "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". ודרשו חז"ל (ברכות ג.) אין הכסא שלם ואין השם שלם, עד שימחה שמו של עמלק, שהכסא כתוב חסר א' ובשם חסר אותיות ו"ה. ולעתיד לבוא, שאז הקב"ה "אוה למושב לו" (תהילים קלב, יג) וימחה שמו של עמלק מן העולם, אז יושלם ויתחבר שם הוי"ה, והכסא יהיה שלם. וזהו "אוה למושב לו" ה -א' תשלים לכסא, וי"ה לשם הויה ב"ה. (שמחת הרגל מו ע"ב ד"ה ועל ציון).
ויש לזה רמז במגילה, שנאמר (אסתר ד, א): "ויצא ברחוב העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה". 'ומרה' באמצעו יש אותיות מ' ר' שזה כמספר עמלק, ומבחוץ יש אותיות ו' ה' - שעמלק מפריד בניהם. וע"י החיבור והאחדות מכניעים את עמלק, ומתחבר שמא קדישא.
עוד נצטוינו, (שקלים א, א) "באחד באדר משמיעין על השקלים", ואמרו חז"ל (מגילה יג:) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין וכו'. וידוע, שהשקל גם מורה על האחדות, שהרי נצטוינו להביא רק מחצית השקל, ולא שלם, להורות שהאדם לבדו אינו מושלם אלא כשיצטרף עם חבירו. וכתבו התוספות (תוס' השלם שמות ל, יג אות ו) שקל גימ' נפש, וכשאינו מתחבר עם חבירו, הוא רק חצי נפש.
להיות בהתלהבות אש קודש
ושמעתי רמז נאה דהנה ישרא"ל בגמטריא תקמ"א (541), וכשתוציא המספר א"ש (301) מתיבת ישרא"ל אז ישאר המספר עמל"ק (240 = 301 - 541) כלומר שישראל בלא אש וחמימות זהו 'עמלק' אשר קרך בדרך.
על פי זה יש לבאר מה שמצינו במדרש (תנתומא כי תצא ז) שהסמיכו את 'זכור את יום השבת לקדשו' ל'זכור את אשר עשה לך עמלק', ונתבאר בספה"ק כי בכח השבת קודש ניתן למחות זכרו של עמלק, וצריך לבאר העניין בזה, אלא שמהותו של עמלק הוא 'אשר קרך' - לצנן את רתיחת הלב והתלהבות אש קודש לעבודתו ית"ש, ואילו שבת קודש הוא יום תשוקה ואהבה לה' יתברך ביקוד אש, על כן השומר שבת כהלכתו מוחה בזה את עמלק.
גם בירידה תשאר לצורך עלייה
וכן איתא מהרה"ק מדז'יקוב זי"ע (עטרת ישועה פרשת תצוה) על דרשת חז"ל על הפסוק (שמות כז, כ) "כתית למאור", וכתב רש"י, "כתית למאור ולא כתית למנחות" (מנחות פו.). ומבאר 'כי הנה בעבודת השי"ת יש לפעמים אשר האדם נופל ממדריגתו, ועם כל זה לא ימס לבבו בקרבו, כי זו היא ירידה לצורך עליה כדי שאח''כ יתעלה יותר ויותר ויתן תענוג למעלה, וזהו 'כתית למאור' אף שאור התורה והמצוה 'כתית ונכתש' והיה בחינת ירידה, עם כל זה ידע 'להעלות נר תמיד', שמעלה תענוג למעלה תמיד ואף בעת הירידה, כי הירידה הוא לצורך עליה'.
ולמדנו מכאן, שאפילו בעת הירידה עצמה, יחזק עצמו לעבוד את השי"ת בכל מה שיוכל, וידע נאמנה שעוד יזכה לצאת מהאפלה שלו, ואדרבה אחר כך יבא עליה גדולה ויזכה לעלות מדריגות רבות בעבודת השי"ת.
עיקר הנס בפורים החל בזה שהמלך אחשורוש הרג את ושתי כנגד דרך הטבע, שהרי קפ"ו יום עשה משתה כרצון איש ואיש ולא נשתגע, וביום האחרון נשתגע בשיגעון. וגם ושתי המלכה היתה משוגעת שהפריזה בדברים כנגדו. ולא עוד אלא שעל אותה שעה נגזרה הגזירה - על שנהנו מסעודתו של אותו רשע (מגילה יב.), ואף על פי כן ריחם עליהם הקב"ה והקדים וברא את הרפואה באמצע הסעודה והרגו את ושתי, ועל ידי זה לבשה אסתר מלכות והיה בידה להציל את ישראל מגזירת המן, נמצא שתחילת הישועה היתה כאשר היו ישראל בדיוטא התחתונה ועסוקים בחטא רח"ל, ללמד ש'בנים משחיתים' - אפילו בשעה שמשחיתים בנים חביבים הם לה'.
וללמדנו, שניתן 'להתהפך' ברגעא חדא ולהתקרב אל השי"ת מתוך המצב השפל ששקוע בו, ואז יראה כיצד היתה מוכנה ישועתו גם כשהיה בדיוטא התחתונה. ובכך יש לפרש בלשון הכתוב (אסתר ד, טז) "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת", שאם 'אבוא אל המלך' יתברר תוקף הנס אשר היה מוכן ומזומן בשעה שהיתה ההנהגה 'אשר לא כדת'.