.

פרשת וישב - חס"ה לשבת

מדוע רשעים קרויים מתים? כיצד תפס רבי אברהם גלאנטי את האריות שברחו מבית המלך? והאם יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות חנוכה שבבית הכנסת? • חידוש סיפור והלכה לשבת פרשת וישב

רבי יוסף שמואלי  | יום רביעי י"ז כסלו התשפ"ה  |  18.12.2024  |  14:45

חידוש

"וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (לט, יב)

כתוב אצל יוסף הצדיק "ויעזוב בגדו אצלה וינס ויצא החוצה". הוקשה לרמב"ן (כאן, כן עולה מדבריו), וכי לא היה כוחו של יוסף גדול משלה, ומדוע הוצרך לעזוב בגדו אצלה.

ותירץ על כך הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל (בשיחות מוסר פרשת יתרו), מתרץ על כך תירוץ נפלא שמכאן לומדים עיקר גדול בעבודת הבורא, עיקר העבודה היא לברוח ממקום הסכנה ולהתרחק מהנסיון ככל האפשר, ולא לעמוד במקום הנסיון ולהלחם עם היצר הרע פנים אל פנים. ודבר זה קשה הוא על האדם יותר מן הכל, ואפילו אם יניח היצר הרע לאדם פעמים שלא לחטוא, אין הוא מניח לו להתרחק לגמרי, כדי שיהיה לפחות קרוב לחטא ולסכנה, ועל כן עיקר המלחמה עם היצר היא לברוח ממקומו כמטחוי קשת.

ועל כן נַס יוסף החוצה והשאיר את בגדו אצלה. כי רצה להתרחק ככל המוקדם מן הנסיון, ואילו היה נאבק עמה, היה מעמיד את עצמו בנסיון של עוד שניה אחת, ואפילו שמחמת זאת סיכן את עצמו בהשאירו בגדו אצלה, שבזה נתן עילה בידה להתעולל עליו, כאשר אירע לבסוף, מכל מקום העדיף לברוח כאשר ינוס אדם מאש מתלקחת.

לכן בזכות "וינס ויצא החוצה", זכה יוסף ל"וינס הים", שנבקע הים מפני ארונו של יוסף (כדאיתא בילקוט שמעוני תהלים רמז תתע"ג) וכל עם ישראל נצלו ונכנסו בתוך הים ביבשה בזכותו.

"וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ" (לט, ב)

כתב רבנו הבן איש חי בספר אדרת אליהו (וישב דף כ"ד ע"א), ידוע שיש לאיש ישראל צלם אלהים [הוא לבוש רוחני הסוכך על האדם], והחוטא בחטאו מעביר אותו ממנו, ולכן רשעים בחייהם קרויים מתים, כי מסתלק לבוש זה ממנו, ולבוש זה הוא עיקר הקשר הרוחני בין האדם לבורא, וכיון שעיקר הקשר והחיות שלו לבורא מסתלקת, הוא נקרא "מת". והנה יוסף הצדיק תמיד היה צלם אלהים על פניו, ולכן אמר יעקב אבינו ליוסף הצדיק "אחרי ראותי את פניך כי עודך חי", היינו שבראותי את "פניך" וראיתי שלא פגמת את נשמתך - כי הנה צלם אלהים על פניך - הרי זו ראיה חלוטה "כי עודך חי". וזהו הנאמר כאן על יוסף ויהי איש "מצליח", אותיות "צלם חי", שנשאר הצלם חי וקיים אצלו בזכות ששמר אות הברית בקדושה כראוי.

סיפור

"אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ" (לח, כא)

מעשה שהיה (מובא במוסר חכמים השלם ח"א עמ' רס"ו ובאהבת חיים עמ' ק"פ) בימי הסולטאן עבד אל מג'יד מלך טורקיה, עם רבי אברהם גלאנטי זצ"ל שהיה מגדולי הדור ומגדולי המקובלים בזמן האר"י הקדוש, והיה גר בירושלים יחד עם הרבה חכמים והיו לומדים בישיבה. בשנה ההיא היתה שנת בצורת ויוקר השערים האמיר ביותר, וקופת הישיבה היתה ריקה, ועל החכמים ובני משפחותיהם היתה מרחפת סכנת רעב וכליה. החכמים גמרו אומר לשלוח שד"ר [שלוחא דרבנן] לחוץ לארץ, כדי לאסוף כספים להצלת עניי העיר וחכמיה. לכן הפילו גורל את מי ישלחו לשד"ר, והגורל נפל על רבנו אברהם גלאנטי זצ"ל. רבי אברהם קיבל עליו את הדין, ארז את חפציו, לקח צידה לדרך וירד ליפו, ועלה על אניה המפליגה אל העיר קושטא שבטורקיה. האניה הגיעה לקושטא ביום שלישי אחרי הצהרים. והנה נוסעי האניה מסתכלים מעל סיפון האניה אל העיר, ולתדהמתם הנם רואים את אנשי העיר בורחים ומבוהלים, ושוטרים מזויינים רצים בבהלה לכל עבר, והעם עלו על הגגות בצעקות. הדבר הטיל פחד על נוסעי האניה, ולכן רב החובל לא רצה לקרב את האניה לנמל. רבי אברהם ניגש לרב החובל ובקש להורידו ליבשה, כי הוא מקווה בעזרת השם להציל את המצב. אמנם בהתחלה סירב רב החובל מרוב פחדו, אבל רבי אברהם דיבר אל ליבו שמעשהו כרוך בהצלת נפשות, ובראות רב החובל את רבי אברהם שהינו נשוא פנים ומדבר בבטחון גמור, לכן נשמע אליו והורידו לחוף על ידי סירה קטנה.

ויהי כאשר דרכו רגליו של רבי אברהם על החוף, צעקו אליו השוטרים, זקן זקן ברח מכאן מהר. לפי שבאותו היום ברחו מבית המלך שני אריות ונכנסו לרחובות העיר, ולפיכך כולם ברחו מפניהם על נפשם. אמר רבי אברהם לשוטרים, אל תפחדו אני אתפשם. והנה רבי אברהם רואה את אחד האריות עומד לשבור דלת אחת ולהתפרץ פנימה. תיכף ניגש אליו רבי אברהם ותפסו באזנו, והארי נכנע לפניו, והיה מהלך אחריו כטלה. וכולם מסתכלים עליו מהגגות ומתפלאים, איך יהודי זקן סוחב אחריו את הארי כטלה. רבי אברהם המשיך ללכת הלאה עד שהגיע למקום שהיה עומד שם האריה השני, ויתפסהו גם כן, ויקח את שניהם להובילם לבית המלך. ויבקש רבי אברהם מהשוטרים שיראו לו את בית המלך, כי הוא לא היה יודעו, מאחר והוא זר במדינה, השוטרים לא התקרבו אליו, כי היו פוחדים מהאריות, ורק מרחוק הדריכו אותו כיצד להגיע אל בית המלך.

באותה שעה הסולטאן עבד אל מג'יד ומשנהו, היו עומדים על גג הארמון ומסתכלים בדאגה על העיר מפני פחד האריות, ופתאום הבחינו בזקן יהודי הסוחב את שני האריות אחריו, ויתפלאו על המחזה עד מאוד. וכאשר הגיע רבי אברהם עם האריות לבית המלך, רמזו לו מהגג שיכניסם במצודת הברזלים שלהם ויסגרם במצודות.

אחר כך צוה המלך להביא לפניו את הזקן שהביא את האריות, ובא רבי אברהם לפני המלך, ויקומו המלך והשרים לפניו ויעשו לו כבוד גדול ויושיבוהו ליד המלך. וישאלהו המלך, מי אתה ומאין באת? אז סיפר רבי אברהם למלך שהוא בא מירושלים בתור שד"ר, כי הקופה ריקה והאנשים גוועים ברעב. וישאלהו המלך, מאין יש לך גבורה גדולה כזו לקחת בידך שני אריות? אמר לו אדוני המלך, אין לי שום גבורה, אדרבא הנך רואה שאני זקן וחלש! אלא מצוה אחת יש בידי, כי ברית ה' חתום בבשרי, לא טמאתי ולא קלקלתי חותמו של הקדוש ברוך הוא מעולם, לכן איני מפחד משום בריה.

אז הבין המלך שאיש קדוש עומד לפניו, ותיכף פקד ונתנו לרבי אברהם מתנה הגונה, שהיה בה די שלא היה לו צורך עוד ללכת לאסוף כספים, ותיכף עלה לאניה ונסע חזרה לירושלים, והביא לחכמי ירושלים ותושביה ממון וזכו לברכה וישועה.

הלכה

הלכות חנוכה

א. ימי חנוכה הם ימי שמחה והלל, ואין להיות עצוב בהם, כי אם להראות ששון ושמחה על כל הטוב שעשה עמנו אלקינו בימים האלה.

ב. ימים אלה קדושים מאד כיון שבהם נמסרו סודות התורה למשה רבינו ובפרט שאורות התשובה מאירין עד ימי החנוכה ויורד אור גדול מהבינה העליונה אל הנפשות הפחותים ביותר ולכן ישתדל לעבוד את השי"ת בהתלהבות גדולה.

ג. מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך האדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל. ויזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה[א], דאמרו בגמ', "הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים". ובודאי שגם המדליק בעצמו בכלל הברכה ויזכה לאור התורה[ב]. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו, או משכיר עצמו לפועל, כדי שיוכל ליקח שמן להדלקה. ומכל מקום מצווים גבאי צדקה להשגיח על העניים ולתת להם שמן להדלקת נרות חנוכה לפחות נר אחד לכל לילה.

ד. מצות נר חנוכה "נר איש וביתו" דהיינו שעיקר ההדלקה היא להדליק נר אחד בכל בית. והמהדרין נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין מדליקין בלילה הראשון נר אחד לכל בני הבית, מכאן ואילך מוסיף והולך נר אחד בכל לילה, עד שבלילה האחרון יהיו שמונה נרות, ואפילו אם בני הבית מרובים לא ידליקו יותר, דכל בני הבית נגררים אחר בעל הבית.

ה. כשהבעל נאלץ להעדר מביתו, תדליק אשתו ותוציא את כל בני ביתה. וכן אם הבעל מתעכב עד לשעות המאוחרות בלילה, נכון שימנה את אשתו שתדליק נרות חנוכה עם צאת הכוכבים, ובזה גם הוא יוצא ידי חובה.

ו. מצוה להניח נרות החנוכה בטפח הסמוך לפתח משמאל הנכנס, כדי שתהיה מזוזה מימין ונרות חנוכה משמאל, והאדם שהוא נכנס ויוצא, לובש ציצית שהוא טלית קטן שעליו ונמצא שהוא מוקף במצוות.

ז. החנוכיה מניחה למעלה משלשה טפחים (היינו 24 סנטימטר) מקרקע הדירה, ומצוה להניחה למטה מעשרה טפחים, ובדיעבד אם הניחה למעלה מעשרה טפחים יצא, ועל פי הסוד טוב להניחה מעט למעלה משבעה טפחים (דהיינו 56 סנטימטר). ואם הניחה למעלה מעשרים אמה לא יצא ידי חובה אף בדיעבד. ולחומרא לא ישים למעלה מ-9.60 מטר ואם עשה כך צריך לכבות את החנוכיה ולהניחה במקום הכשר אך לא יברך שוב.

ח. הגר בבית שיש (שם) בו כמה קומות, מצוה שיניח החנוכיה בחלון, או במרפסת הפונה לרשות הרבים כדי לקיים מצות פרסומי ניסא. אמנם אם הוא גר בקומה שהחלון גבוה מרשות הרבים עשרים אמה (9.60 מטר), יניח החנוכיה בפתח הדירה מבפנים, היות ואין בזה כל כך היכר לרשות הרבים, אלא א"כ יש בנינים גבוהים כנגד החלונות של ביתו שעל ידם יכול להיות פרסום הנס, ובשום אופן לא ישים את החנוכיה על צד המרפסת מבחוץ, כי אם יש מהקרקע 9.60 מטר עד המרפסת לא יצא ידי חובתו אף בדיעבד.

ט. אין אדם יוצא ידי חובה בהדלקת נרות חנוכה שבבית הכנסת, ואף המדליק בברכות בבית הכנסת, חוזר ומדליק בביתו ומברך גם כן שהחיינו ושעשה נסים מכיון שהוא מוציא בברכתו את אנשי ביתו, אבל אם הוא רווק שאין איש אתו בבית, י"א שיברך רק ב' ברכות-ברכת להדליק נר חנוכה וברכת שעשה נסים. וי"א שיברך רק ברכת להדליק נר חנוכה, וספק ברכות להקל.

י. נהגו לאכול מאכלי חלב בחנוכה, לפי שהנס נעשה ע"י חלב שהאכילה יהודית את האויב. וכיום נהגו לאכול סופגניות מטוגנות בשמן וטעמם כצפיחית בדבש, והעיקר שכל מעשיך יהיו לשם שמים.

מוגש ע"י ראש כולל ישיבת המקובלים "נהר שלום" הרה"ג רבי יוסף שמואלי שליט"א מתוך מאמרי מורנו ורבנו הגאון המקובל רבי בניהו שמואלי שליט"א על פרשת השבוע

בברכת שבת שלום ומבורך!