הלכות וסדר ההבדלה במוצאי שבת

א. רמב"ם (פרק כ"ט מהלכות שבת ה"א) מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו", כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה. ובמשנה ברורה (סי' רצו ס"ק א) מביא שי"א שהוא מדברי סופרים ואסמכוהו אקרא.

וכתב בפסקי תשובות (סי' רצו אות א') וז"ל: ולדידן שמבדילין אנו בתפילה (אתה חוננתנו) או באמירת 'ברוך המבדיל בין קודש לחול', לדברי הכל חיובו על הכוס מדרבנן.

ולדברי החתם סופר בתשובותיו (או"ח סי' כא) כקידוש כן הבדלה, הרי אנו כמכוונים להדיא שלא לצאת ידי חובה מן התורה אלא כתיקון חז"ל על הכוס, ולא בתפילה, וכאילו לב חכמים מתנה על זה. ומה שהתירו לעשות מלאכה קודם לכן על ידי הבדלה בתפילה או אמירת 'ברוך המבדיל' וכו', צריך לומר שהגם שאינו יוצא בזה ידי חובת הבדלה, מכל מקום כיון שמן התורה מותר מיד עם צאת השבת במלאכה, אפילו קודם שהבדיל, אלא שחכמים הצריכו לעשות היכר, סגי בהבדלה בתפילה או באמירת 'ברוך המבדיל', אפילו אינו יוצא בזה ידי חובת הבדלה מן התורה. עכ"ל.

ואמרו חז"ל (בפרקי דר"א פרק כ. ובטור סי' רצו) שכל מי שאינו מבדיל על היין במוצאי שבת, או שאינו שומע מאחר שמבדילים, אינו רואה סימן ברכה לעולם, והמבדיל על היין, הקב"ה קוראו קדוש ועושהו סגולה, שנאמר (שמות יט, ה) "והייתם לי סגלה מכל העמים", ואומר (ויקרא כ, כו) "ואבדל אתכם מן העמים". יעו"ש.

ואמרו עוד בגמרא (שבועות יד ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי כל המבדיל על הכוס במוצאי שבת זוכה לבנים זכרים בעלי הוראה בישראל, דכתיב (ויקרא י, י) "להבדיל ולהורות". יעו"ש. ועי' בתורה תמימה (ויקרא פרק יא הערה ריד) שכתב, דנראה שייכות הגמול למבדיל על היין במוצאי שבת, שזוכה לבנים זכרים בעלי הוראה, משום שבזה שמבדיל על היין נותן כבוד לקדושת השבת שמלוהו ביין ומבדיל בזה מן החול, ועבור זה יהיה לו בנים זכרים שידעו להבדיל בין קודש לחול, ותהיה המתנה בנים זכרים שידעו להבדיל ולהורות. יעו"ש.

ב. משנה בשבת (קנ.) אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו.

ובגמרא (ע"ב) אבל מחשיכין. ואף על גב דלא אבדיל? והאמר רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אליעזר בן יעקב: אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל! וכי תימא - דאבדיל בתפלה, והאמר רב יהודה אמר שמואל: המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. וכי תימא - דאבדיל על הכוס, כוס בשדה מי איכא? תרגמא רבי נתן בר אמי קמיה דרבא: בין הגיתות שנו. אמר ליה רבי אבא לרב אשי: במערבא אמרינן הכי: המבדיל בין קודש לחול, ועבדינן צורכין (להיכרא בעלמא ללוות המלך). אמר רב אשי: כי הוינא בי רב כהנא הוה אמר המבדיל בין קודש לחול ומסלתינן סילתי (חוטבים עצים).

וכתב הר"ן (סד: דיבור ראשון) משמע ברש"י שאומר המבדיל בלא שם. והרי"ף (שם סד סוע"א) כתב נראה שהוא מפרשה בשם.

ולדעת הרא"ש והרמב"ם אף שהבדיל בתפילה אסור לו לעשות מלאכה עד שיאמר המבדיל בין קודש לחול. מאידך הגאונים סברי דסגי להבדיל בתפילה כדי לעשות מלאכה. וכתב ה"ה שכן הסכימו האחרונים וכן עיקר. (ב"י סימן רצט)

וכתב רי"ו (דף כ"ז) לחלק דדוקא במלאכת אורג וכותב וכיו"ב, אבל הדלקת נר ולהעביר מרשות לרשות אינו צריך לכל זה, ותמה עליו הב"י מנין לו חילוק זה.

וכתב הב"י שהיה ראוי למינקט כהרא"ש והרמב"ם, אבל כיון שזה מילי דרבנן שפיר דמי למינקט כוותייהו לקולא. והיכא שלא הבדיל בתפילה יאמר המבדיל בלא הזכרת ה' כיון שזה דרבנן, וגם ספק הזכרת שם שמים לבטלה הוא.

וכן פסק בשו"ע (סי' רצט סעי' י) אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל, ואם הבדיל בתפלה מותר אע"פ שעדיין לא הבדיל על הכוס. ואם צריך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפלה אומר: המבדיל (בין קודש ובין החול), בלא ברכה, ועושה מלאכה.

ג. טעמי המנהגים (עמ' קפ"ט). ומשנ"ב (סי' רצה ס"ק יז).

וזה נוסח התפלה: אלהינו ואלהי אבותינו, בסימן טוב ובמזל טוב החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים לקראתנו לשלום, חשוכים מכל חטא ופשע, ומנוקים מכל עון ואשמה ורשע, ומדובקים בתלמוד תורה ומעשים טובים, וחנונים חכמה בינה ודעת מאתך, ותשמיענו בהם ששון ושמחה, ולא תעלה קנאתנו על לב אדם, ולא קנאת אדם תעלה על לבנו, מלכנו ואלהינו, שים ברכה רוחה והצלחה בכל מעשה ידינו, וכל היועץ עלינו ועל עמך בית ישראל עצה טובה ומחשבה טובה אמצו, ברכו, גדלו, קיימו, קיים עצתו, כדבר שנאמר יתן־לך כלבבך, וכל עצתך ימלא: ונאמר, ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור: וכל היועץ עלינו ועל עמך בית ישראל עצה שאינה טובה ומחשבה שאינה טובה, אבדו, בטלו, גדעו, הפרו, הפר עצתו, כדבר שנאמר ה' הפיר עצת גוים, הניא מחשבות עמים: ונאמר: עצו עצה ותפר, דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל. ע"כ.

ודע: דמו"ר מופת הדור בספרו חזו"ע (שבת ב דיני הבדלה על הכוס הלכה א ד"ה קודם ברכות ההבדלה) כתב בשם היפה ללב (סי' רצו ס"ק ב) דבאמירת אלהינו ואלהי אבותינו שאומרים קודם ההבדלה יש להקדים וכל היועץ עלינו עצה שאינה טובה וכו' ואח"כ וכל היועץ עלינו עצה טובה כענין סור מרע ועשה טוב וכן אנו נוהגין עי"ש.

ד. וזה נוסח הבקשה: אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב, שמר והצל את עמך ישראל אהוביך מכל רע, למען שם תהלתך, הנה שבת קדש האהובה עוברת, ויהי רצון מלפניך, שיבא עלינו השבוע הבא לאמונה שלמה, לאמונת חכמים, לאהבת חברים, לדבקות הבורא ברוך הוא, להאמין בשלשה עשר עקרים שלך, ובגאלה קרובה במהרה בימינו, ובתחית המתים, ובנבואת משה רבנו עליו השלום:

רבונו של עולם, אתה הינך הנותן ליעף כח, תן כח גם לילדיך רחומיך היהודים, להלל שמך ולעבד אותך לבדך, והשבוע הבא, יבוא עלינו לבריאות ולמזל, ולהצלחה ולברכה ולחסד, ולבני חיי ומזוני, לנו ולכל ישראל, ונאמר אמן:

ה. הב"י הביא מה שכתב בכל בו (סי' מא) שנכון להבדיל מעומד לכבוד המלך שאנו מלוין אותו (עי' פסחים קג.) ודרך לויה מעומד. והתוספות כתבו בפרק כיצד מברכין (מג. סוד"ה הואיל) צ"ע קצת מהבדלה שאנו מבדילין ועומדים היאך אנו פוטרין זה את זה מיין ומהבדלה אחר שאין אנו לא יושבין ולא מסובין ושמא יש לומר מתוך שקובעים עצמם כדי לצאת ידי הבדלה קבעי נמי אכולה מילתא לכך נאה וטוב למבדיל וגם לשומעים שישבו בשעת הבדלה שאז יהיה נראה כקבע ופוטר אותם ע"כ, וכתב על זה הבית יוסף ואנו אין לנו אלא דברי התוספות שכתבו שנאה וטוב לישב. ע"כ. וכתב הד"מ (אות ה') שהמנהג שעומדים. וכ"פ השו"ע (סי' רצו סעי' ו) אומר הבדלה מיושב. ובט"ז (ס"ק ה) ביאר דעת מר"ן כיון דאחד פוטר חבירו יש להם לעשות קביעות, ובמעומד לא הוה קביעות. ועיין בספר הקדוש בא"ח (שנה ב' פרשה ויצא אות כא) שבבגדד נוהגים לעמוד, וסיים שם ושמעתי שבעה"ק תוב"ב אין מקפידין ומבדילין כפי מה שיזדמן בין עומדין בין יושבין שאין מדקדקין בזה.

ורבותינו המקובלים כתבו שצריך לאומרה מיושב וכפי שהביא רבנו הגדול מהר"ח פלאג'י ז"ל בספרו כף החיים (סי' לב אות לח) בשם מדרש תלפיות עיין עליו שם.

ובחמדת ימים (חלק שבת דף קה ע"ב) כתב שצריך שתהיה ההבדלה מיושב וז"ל: וצריך להיות ההבדלה מיושב כדי שיקבעו בישיבה לצאת השומעין בברכתה וגם לפי סודן של דברים כן הוא כמ"ש בזוה"ק כל מילין דאינון מעלמא דנוקבא עכ"ל.

ו. שו"ע (סי' רצו סעי' א) ועי' לכה"ח (ס"ק ג) שכתב וטעם לסדר זה כתב המט"י (אות א) בשם הרשב"ץ בס' מאמר חמץ. יין תחלה לפי שחוש הטעם הוא יותר עב שבשאר החושים שאינו משיג אלא בפגישה אל המוחש. וחוש הריח יותר דק ממנו כי מרחוק יריח. וחוש הראות יותר דק שהוא משיג עד לשמים יגיע בהשגת הכוכבים. והבדלה היא חכמה להבדיל בין הקודש ובין החול וע"כ קבעוה בחונן הדעת. והשכל הוא יותר דק משאר החושים שהוא משיג המלאכים והשגת המלאכים היא מהקל תחלה ואח"כ אל העומק. וכן הם מסודרים החושים הלשון הטועם תחתון. והחוטם המריח למעלה ממנו. והעינים לראות למעלה ממנו. והמוח המשכיל למעלה מכולם יעו"ש. נמצא דסדר ההבדלה היא ממטה למעלה. תחלה ברכת היין שהיא בפה. ואח"כ ברכת הריח שהיא בחוטם. ואח"כ ברכת הנר שהיא בעינים לראות. ואח"כ ברכת הבדלה שהיא במוח השכל.

וכתב רבנו בחיי (שמות לה, ב) שד' ברכות אלו רמוזים בפסוקים של מעשה בראשית וז"ל: והנה ד' ברכות ההבדלה רשומות שם לכל משכיל: ברכת היין רמוזה היא בפסוק בראשית במלת "הארץ" (בראשית א, א) שהוא הגן וגפן בגן, והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ברכת "עצי בשמים" רמוזה במלת (שם, ב) "ורוח אלהים" כי הריח באמצעות הרוח והוא האויר שישאף האדם האויר ויכניס אותו בחוטמו, ועוד ממה שידוע כי הרוחות מניעות הריח. "מאורי האש" נאמר: (שם, ג) "יהי אור". "המבדיל בין קדש לחול", שנאמר: (שם, ב) "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך", והבן זה. עכ"ל.

ומה שתקנו חז"ל לומר ארבעה הבדלות, שהם בין קודש לחול, ובין אור לחושך, ובין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, כנגד ד' קליפות הרמוזים בפסוק "והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב". (ור"ל שאומרים כנגדם ד' הבדלות כדי להכניעם). מדרש תלפיות (ענף הבדלה דף קיח ע"ד ועי"ש).

ומסופר על מו"ר הבא"ח שיום אחד בקטנותו התעמת רבנו עם אחותו, מי יחזיק את נר ההבדלה, ואחותו היתה בוכה. אמר לו אביו: תוותר לה היא קטנה ממך. אמנם בזאת נאות לוותר לך ואתה תזכה בהחזקת הנר, אם תדע לומר לי טעם בסדר ברכות ההבדלה שנתקנו על סדר יבנ"ה - יין, בשמים, נר, הבדלה. על אתר ענה לו שיש סוד גדול בדבר, והוא שהסדר, יין בשמים נר הבדלה הוא בדווקא, שהרי יין הוא 'טעם' שהוא בפה, אח"כ הבשמים במקום יותר גבוה 'ריח' בחוטם, והנר הוא יותר למעלה בראיית העיניים, ולבסוף 'דעת' כמאמרם ז"ל אם אין דעת, הבדלה מניין.

ז. בגמ' בפסחים (קה:) אמרינן דבהבדלה לא יהיה הכוס פגום, והוי בכלל כוס של ברכה. וכן משמע מדברי הרי"ף והרמב"ם. וכ"פ השו"ע (סי' רצו סעי' א) וצריך ליזהר שלא יהא הכוס פגום. [ופירוש פגום – אם שתה תחלה אחד מן היין].

ח. רמ"א (שם). וטעם השפיכה, דאמרינן כל בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה, ועושין כן לסימן טוב בתחילת השבוע. ובלבושי שרד (סי' רצו, ס"ק ג) כתב: ובענין השפיכה מכוס של הבדלה, שאז הוי תחלת השבוע דהיינו שיצא השבת על ידי הבדלה, ומתחיל שבוע הבאה, ויהיה סימן טוב בתחלת השבוע.

ועיין בפסקי תשובות (סי' רצו הערה 55) שהביא מ"ש הט"ז הכא (ס"ק א) ששפיכה זו הרי זה לסימן לכל השבוע, שאפילו ישפך (או ישבר) שום דבר על ידי אחד מבני הבית, ודרכן של בני אדם להתרגז בשביל זה, שיהיה נחשב לו כאילו היה מים, ולא ירגז, כי כל בית שיש שם רוגז הוא סימן עניות ח"ו (סוטה ג ב), עיין שם בדבריו הנעימים. ובמטה משה (סי' תק"ד) כותב בזה הלשון: "יין עולה מספר שבעים, וע' הם השרים החיצונים מצד ישמעאל ועשיו, אינהון מייריהון דקטיגרון, ואנו שופכים היין להחליש כוחם לארץ, גם טעם שפיכת היין על דרך שהרמב"ן מביא משל למי שעשה סעודה למלך, וציוה המלך לתת לפלוני, לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין מן הסעודה שיספרו בשבחו ולא בגנותו, לכן גם בכאן צריך ליתן לעדתו של קרח חלקם, כדכתבתי לעיל בענין מים אחרונים", עכ"ל.

ט. שער הכונות (ענין שינוי התפלות, דף ס ע"ב): אין להטיל מים בכוס של ההבדלה בשום אופן, וכמ"ש בספר ב"י בשם מהר"י גיקטליא ז"ל. וכ"כ בסידור ר' שבתי (דף פט, ב): ויזהר מאד שלא למזוג כוס הבדלה במים, כי מתוק הכוס עתה, לא על ידי מים שהיא חסד, אלא על ידי הדס, שהוא תפארת. ועיין כה"ח (סי' רצו ס"ק ז) וכ"כ מו"ר מופת הדור בחזון עובדיה (שם דיני הבדלה על הכוס הלכה ב).

ובחמד"י (חלק שבת דף קה ע"ב והוא המקור לדברי הרב קמח סולת דיני הבדלה אות י"ח) הביא אזהרה זו וז"ל: יזהר שלא ימזוג כוס של הבדלה אלא בהחזיק היין בימינו ממתק אותו בבחינת וימין הוא יסוד המים אבל לא יתן לתוכו מים כלל לא בתחילה ולא בסוף וכו' עכ"ל. והטעם כי המים הם סוד החסד והוא המכניס לדינין תקיפין לגמרי ומבטלם בסוד ואל זועם בכל יום ועתה בהבדלה אין הרצון לדחות אותם אלא למתק אותם ולתת להם הארה מן הנר של הקדושה כי על כן רואים האצבעות והמים סוד החסד מבטל אותם לגמרי ולכן אין מוזגים אותו במים, עכ"ל.

י. השו"ע (סי' ער"ב סעי' ט) כתב וז"ל: במקום שאין יין מצוי, י"א שמקדשים על שכר ושאר משקין, חוץ מן המים. וכו' וכתב להעיר במשנ"ב (ס"ק כה) וז"ל: מ"ש חוץ מן המים ר"ל אף אם שתיית כל המקום ההוא הוא רק מים אפ"ה אין דינו לקרותו חמר מדינה עי"ז.

וג"ע החיד"א בברכ"י (סי' רצו סעי' ג) כתב להעיר על דברי השו"ע (סי' רצו סעי' ג) שכתב: אין מבדילין על הפת, אבל על השכר מבדילין אם הוא חמר מדינה "וה"ה לשאר משקין, חוץ מן המים". דרבים הבינו מלשון זה דמצי להבדיל על החלב ועל השמן, והוא טעות, דהא דקאמר וה"ה לשאר משקים היינו כשהמשקה הוא חמר מדינה, וקאי אמאי דסמיך שכתב על השכר מבדילין אם הוא חמר מדינה, ועל זה כתב וה"ה לשאר משקין, דהיינו כשהמשקה הוא חמר מדינה. ומ"ש חוץ מן המים, ר"ל אף דאין שותין במקום ההוא אלא מים לבד, וסלקא דעתך אמינא שיהא דין המים כחמר מדינה. וכמ"ש מור"ם בדרכי משה בסי' זה. וכל זה פשוט ומבואר בב"י סי' זה וסי' ער"ב. ויען ראיתי טועים ועבדי עובדא הוזקקתי לבאר המבואר.

וחמר מדינה הוא כגון ארק, ליקר, קוניאק, בירה לבנה. אבל קפה, או תה, או חלב, ומיץ פירות, לא נחשבים לחמר מדינה ואין מבדילין עליהם. מיץ ענבים (טבעי) נידון כדין יין גמור והוא קודם לכל מיני חמר מדינה. (מו"ר מופת הדור חזו"ע שבת ב דיני הבדלה על הכוס הלכה ו).

יא. כ"כ הרמ"א (סי' רצו סעי' ב') בשם אבודרהם. וכתב הכה"ח (ס"ק כד) שאף שבמג"א חולק ויש מן האחרונים שפסקו כמותו, מ"מ נראה לפי סודן של דברים שיין פגום יותר טוב מהשכר ולא על חנם קבעו רבותינו ז"ל הבדלה על היין והוא משום דיין רומז אל בחי' הדין כידוע ובעי לאכפייא יתיה ע"י הברכה ובמוצ"ש שהוא התחלת ממשלתם. ועוד יין גי' שבעים כנגד שבעים שרים ובעי לאכפייא יתהון תחון שכינתא. וכ"ז אם היין מזוג וא"א להוסיף לו מעט מים אבל אם אפשר יתן בו מעט יין ויתקן הפגימה. ע"כ.

יב. כן כתב הטור (סי' רצט) שצריך המבדיל לשתות מהיין של ההבדלה לפחות כמלוא לוגמיו.

ועי' במשנה ברורה (סי' רצו ס"ק ו) שכתב, שמשום ספק ברכה אחרונה ישתה המבדיל את כולו. ועי' עוד נמי במגן אברהם (סי' רצו ס"ק ד) שכתב, כ' בש"ל (בהל' קידוש) כוס של הבדלה רגיל המבדיל לשתות כלו ואין משקה ממנו בני הבית.

יג. מג"א (סי' רצו, ס"ק ד): "נהגו הנשים שלא לשתות מכוס הבדלה, עי' הטעם בשל"ה. וכתב בשבלי הלקט בהלכות קידוש כוס של הבדלה רגיל המבדיל לשתות כלו ואין משקה ממנו בני הבית. וכתב המשנ"ב (ס"ק ו') ונראה שהטעם כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה דכשישתה רק מלא לוגמיו יש ספק ברכה אחרונה וכמבואר לעיל סימן ר"י

וז"ל השל"ה (מס' שבת, בסוף פרק תורה אור, ד"ה ומברך). וז"ל "וכבר ידעת מה שארז"ל (סנהדרין ע, א) בסוד העץ שחטא בו אדם הראשון גפן היתה, ואמרו (בראשית רבה יט, ה) מלמד שסחטה ענבים ונתנה לו... ולפי שנתכוונה להבדיל מאדם על ידי היין דהקב''ה אמר ביום אכלך ממנו תמות, אין הנשים טועמות יין של הבדלה". וכתב ע"ז בכף החיים (פלאג'י, סי' לב, אות לה): לפי הטעם שכתב בשל"ה, דלא תטעום אשה מכוס של הבדלה, בעבור כן כדי שלא לבייש לנשים, נראה דהתקינו שלא לתת לטעום אפילו לאנשים, ושב ואל תעשה עדיף.

וכתבו בספרים בשם מהר"ם מטשערנוביל זי"ע שזה גורם שנאה איש על רעהו ומביא מריבה בבית ח"ו, וכן כתב בספר דברי יחזקאל (הלברשטאם, הליכות והלכות עמ' שנד) רבנו אמר (בשם המהרי"ל) להיות נזהר לא לתת לשתות לבני ביתו מכוס הבדלה, כי הדבר מביא מריבה בבית. ובספר מעשה איש כתב שנהג החזו"א לתת שיורי הכוס לילדים שישתו.

יד. כן כתב בשו"ע (סי' רצו סעי' ו) לאחוז הבשמים ביד שמאל. בא"ח (שנה ב' פ' ויצא אות ו')

טו. שעה"כ (דף סב ע"ב).

עיין בספר המגיד והביאו ילקוט ראובני על התורה (דף ו' ע"א) וז"ל: יאות לאבדולי תיכף דנפיק בר נש מבי כנישתא (נכון להבדיל תיכף כשיצא אדם מבית כנסת) לאבדולי נפשן מהנך סטרי עד לא יתו אינהו לשלטאה עלן (להבדיל עצמנו מאותם חיצונים בטרם יבואו אלה לשלוט עלינו) ובאתרי דמבדלי בבי כנישתא עדיפי טפי דלא יהבו להון דוכתא לשלטאה עלן (ובמקום שמבדילים בבית הכנסת הוא עדיף יותר מהטעם שלא יתן לאותם חיצונים מקום לשלוט עלינו) ובגין דא אמרו רבנן דמאן דטעים קמי הבדלה מיתתו באסכרה (ומטעם זה אמרו רז"ל שמי שטועם קודם ההבדלה מיתתו באסכרה ב"מ) כלומר דעל ידי ההיא אכילה מתדבקי ביה הנהו סטרי דמפקי נפשיה באסכרה (כלומר שעל ידי אותה אכילה נדבקים בו אותם החיצונים שגורמים להוציא נפשו באותה המחלה נקראת אסכרה) עכ"ל.

לכן כמה שיסמיך ההבדלה לתפלה הרי זה משובח יותר כי לעת כזאת כל הקליפות שהיו כלואים בנוקבא דתהומא רבה משתחררים אחר קדושא דסדרא וזה העת לעשות הבדלה שתכליתה להבדיל בין קודש לחול ובין קדושה לטומאה כדי שלא תהיה להם שום יניקה ונגיעה בנו.

ואין הכוונה שיש ענין גם להקדים תפילת ערבית בכדי להזדרז להבדיל שהרי אמר רבי יוסי (שבת קיח:) יהא חלקי ממוציאי שבת בציפורי שהיו מאחרים להוציא את השבת. וכ"פ בשו"ע (סי' רצב סעי' א) דמאחרין תפילת ערבית. עי"ש.

טז. כתב הב"י (סי' רצו) וז"ל: נהגו העולם להבדיל בבית אף על פי ששמעו כל בני הבית הבדלה בבית הכנסת וכתב הר"ן בסוף פרק ראוהו בית דין (ר"ה ז: ד"ה אבל) דאפילו אי קיימא לן (ר"ה כח:) מצות אינן צריכות כוונה שפיר דמי משום דהני מילי בסתם, אבל אם מתכוין שלא לצאת אינו יוצא והכי נמי כיון שמתכונים שלא לצאת בהבדלה שמבדילים בבית הכנסת לא נפקי והוה להו כלא הבדילו כלל. וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה בסוף פרק קמא דברכות (ו. ד"ה ורבנו).

להלכה כתב השו"ע (סי' רצו סעי' ז) אפי' שמעו כל בני הבית הבדלה בבהכ"נ, אם נתכונו שלא לצאת מבדילים בבית.

וכתב שו"ע הרב (סעי' יז) לפיכך נהגו העולם שכל אחד חוזר ומבדיל בביתו אף אם כל בני ביתו היו בבית הכנסת לפי שאין דעתם כלל לצאת ידי חובתם בהבדלה שבבית הכנסת.

וכתב הסמ"ע (חו"מ סי' רא) דת"ח אין סומכין על הבדלה שבבית הכנסת. ומיירי שיש לו בני בית. (מג"א ס"ק י') וכתב הכה"ח (ס"ק מ"ח) שכן ראוי לנהוג כל אדם כדי להוציא בני ביתו וגם כדי לקיים המצוה בעצמו כי מצוה בו יותר משלוחו.

יז. דעת הארחות חיים (הל' הבדלה סי' יח) שאין נשים עושות הבדלה דאין הבדלה תלוי בשמירת שבת אלא רבנן אסמכוה (פסחים קו.) אקרא (שמות כ, ח). וה"ר יונה כתב דכשם שחייבות בקידוש חייבות נמי בהבדלה. וכתב השו"ע (סי' רצו סעי' ח) נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק.

ועיין למו"ר בא"ח (ש"ב פרשה ויצא אות כב) שכתב וז"ל אף על גב דאיכא פלוגתא בענין ההבדלה בדין הנשים, קי"ל להלכה דהנשים יכולים להבדיל לעצמן, ולא עוד אלא גם מי שהבדיל בבית הכנסת ויצא י"ח יכול להבדיל להם, וכאשר העלה כן להלכה הגאון חיד"א ז"ל וכן נוהגים פה עירנו בגדאד. מיהו נ"ל דאם האשה יודעת לברך, טוב שתברך ותבדיל לעצמה, דאין הנשים בני סמכא לשמוע הברכה מתחלה וע"ס מפי המבדיל, עכ"ל. וכ"כ מו"ר בחזון עובדיה (שבת ב' דיני הבדלה על הכוס הלכה ד).

הדין בברכת בשמים וברכת מאורי האש לנשים - כתב הביאור הלכה (סי' רצו ד"ה לא יבדילו לעצמן), וברכת בשמים והגפן בודאי יכולות לברך דהוא ברכת הנהנין, אבל ברכת מאורי האש לא נתקן על הנאת האור, ויש להסתפק אם הנשים חייבות בנר, דהוא מצוות עשה שהזמן גרמא. ופסק מו"ר בחזון עובדיה (שם הלכות ברכת בורא מאורי האש הלכה ב) שנשים חייבות לברך ברכת בורא מאורי האש עם ברכות ההבדלה וכן המנהג עיין עליו שם.

יח. כתב מרן השו"ע (סי' רצו סעי' ח') נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק. הגה: ע"כ לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים.

ודעת המשנ"ב (ס"ק ל"ו) דאיש אשר כבר יצא ידי חובת הבדלה, מהנכון שלא יבדיל שוב להוציא אשה ידי חובתה (אפילו היא אשתו), אלא תבדיל היא לעצמה וז"ל: ואם האנשים כבר הבדילו לעצמם או שנתכונו לצאת בבהכ"נ לא יבדילו כדי להוציא הנשים אם אין שם זכרים גדולים או קטנים ששומעין ממנו דלהיש חולקין הוא ברכה לבטלה (מ"א וש"א). והנה בספר זכור לאברהם בערך הבדלה וכן בספר ברכי יוסף הביאו כמה פוסקים דס"ל דאפילו מי שהבדיל כבר יכול להבדיל בשביל הנשים מ"מ למה לנו להכניס עצמן בחשש ספק לענין ברכה אחרי דהיא יכולה להבדיל בעצמה וכמו שכתבנו בס"ק הקודם.

וראה בכה"ח (שם ס"ק נד) שהביא דעת האחרונים בזה, והכריע דכיון דבספק ברכות אזלינן להקל, לא תברכנה ברכת המבדיל בעצמן, וכן לא יוציאם מי שכבר הבדיל, ע"ש.

אולם כתב האול"צ (ח"ב פכ"ד תשובה ג) מנהג בני ספרד שנשים גם כן מבדילות, וכן נהגו שאף אם הבעל כבר הבדיל שיכול להבדיל לאשתו ולהוציא אותה בכל סדר ההבדלה, ומכל מקום טוב לכתחילה שאת ברכת הנר תברך האשה בעצמה. ושכן כתב הברכ"י (שם אות ז') שאין לנו אלא דברי הרמב"ם ומרן השו"ע שנשים חייבות בהבדלה מן התורה ויכולות לברך לעצמן, וכן מי שכבר יצא ידי חובת הבדלה יכול להוציאן ידי חובה, וכן פשט המנהג בבני ספרד כדעת מרן. ומ"מ לענין ברכת הנר ראה בבאה"ל (שם ד"ה לא) שפקפק בזה, ולכן טוב לכתחילה לחוש לזה, ויניח לה שתברך בעצמה. עכ"ל. וכן דעת מו"ר מופת הדור בשו"ת יביע אומר (ח"ד חאו"ח סי' כד), ושו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סי' מד).

יט. כתב בספר הזכירה וז"ל: סגולה להנצל כל השבוע מרעה אז במוצאי שבת אחר הבדלה יראה בכוס ויראה מצח שלו ויאמר ג"פ על הכוס כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי. (הביאו בספר רמזי שבת אות תשטו)

כ. כתב הרמ"א (סי' רצו סעי' א) וז"ל: ונוהגין לשפוך הכוס של יין על הארץ קודם שסיים בורא פרי הגפן כדי שלא יהיה הכוס פגום וטעם השפיכה דאמרינן כל בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה ועושין כן לסימן טוב בתחלת השבוע גם שופכין מן הכוס לאחר הבדלה ומכבין בו הנר ורוחצים בו עיניו משום חיבוב מצוה עכ"ל.

והלבוש (סי' רצו סעי' א) הביא דברי הרמ"א וביאר כוונתו שמה שכתב שאת שפיכת היין עושים אחר שהתחיל בורא פרי הגפן ולא קודם הברכה היינו כדי שלא יהיה הכוס פגום עיי"ש מ"ש בזה.

ובמטה משה (סי' תקל) כתב שיש טעם ע"פ הסוד בשפיכה זו ששופכים היין על הארץ וז"ל: וכשמבדילין על הכוס שופכים מן הכוס פירוש מן היין לארץ כדאיתא בבראשית רבה כל בית דלא אשתפיך ביה יינא במוצאי שבת כמיא לית ביה סימן ברכה. ועוד טעם לשפיכה זו שבשעה שמבדילין כל משמרות החול אשר זזו ממקומן בערב שבת מוכנות לשוב אל מקומן כמו שכתב הרקנטי פרשת קרח דסלקא מגיהנם חד כוסירא טעינא בישא וכו'.

אמנם אזהרה שמענו מהרב כנסת הגדולה (סי' רצט בהגהות על הטור) שכתב ששמע בשם רבנו האריז"ל שאסור לשפוך ע"כ.

ובעבודת הגפן (דף י"א ע"ג) כתב דהגם דיש הרבה טעמים לשפיכה מכל מקום ראוי לחוש לטעמם של המקובלים שלא לשפוך על הקרקע עכ"ד.

וג"ע החיד"א בספרו מחזיק ברכה (סי' רצו אות ב) כתב דברי הרב מטה משה והרב עבודת הגפן הנז"ל שיש לחוש לדעת רבנו האריז"ל והוסיף מדיליה וז"ל: ועתה בדורינו בהרבה מקומות כמעט נתבטל מנהג זה לשפוך דיצאו עליו עוררין עכ"ל.

ובזמננו זה נהגו לשפוך מעט ע"י שיעלה היין על גדותיו ומשתפך לתוך הכלי שהכוס נמצא מתחתיו ובהכי לית קפידא של רבנו האריז"ל ובכהאי גוונא יוצאים אליבא דכולי עלמא.

כא. שו"ע (סי' רצז סעי' א). ומקור לזה הוא בגמ' ביצה (דף טז ע"א) אמר רבי שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם בערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו שנאמר שבת, וינפש, כיון ששבת, ווי אבדה נפש. ולכן מברכים על בשמים במוצ"ש.

ובכלבו כתב (סי' מא, ד"ה במוצאי שבת) וי"א שטעם הבשמים במוצאי שבת, לפי שבכל שבת שובת אור של גיהנם, ואינו מסריח, ובמוצאי שבת חוזר ושורף ומסריח, ועל זה אנו מריחין בבשמים שיגין מאותו הריח. ועי' בתוספות ביצה (דף לג ע"ב ד"ה כי הוינן) שכתבו לדחות דברים אלו דא"כ מדוע במוצאי יו"ט אין מברכים על בשמים. הרי גם ביו"ט שובת הגיהנם, ועי"ש שפירשו דהטעם הוא משום נשמה יתירה וביו"ט אין נשמה יתירה והוסיפו דמה שלא מברכים על בשמים כשחל יו"ט במוצ"ש אף שהנשמה יתירה אזלה ליה, כיון דיש לו מאכלים חשובים וטובים ובזה מיושב דעתו ממילא בלא בשמים.

וכ"כ בזוה"ק פרשת ויקהל (דף רח ע"ב) כתב וז"ל: בגין דא כד נפק שבתא (בשביל זה כשיוצאת השבת) בעי לארחא בבוסמין לאתישבא נפשיה בההוא ריחא (צריכין להריח בבשמים כדי שתתישב נפשו באותו הריח) על ההוא רוחא עלאה קדישא דאסתלק מינה (על צער של אותו רוח העליון שנסתלק ממנה) וכו'. לאתקיימא מההוא ערטולא דאשתארת (כדי שהנפש תתקיים ממה שנשארה ערומה מתוספת הרוח של שבת).

כב. כן כתב בשעה"כ (ענין שינוי התפילות דף ס ע"ב) והובא דבריו ג"כ בבא"ח (שם אות ט) וז"ל: ותכוין להשאיר לך כח מתוספת נר"ן שנתוספו לך בשבת, וזה נעשה לך עתה ע"י ג' הדסים אלו בהריחך מהם. וכבר נודע דכל פעולות ליל מוצאי שבת הם כדי להשאיר חלק מתוספת קדושת שבת לימי החול הבאים, וכנז' כ"ז בשער הכונות. וכתב בספר כתר מלכות כשיריח ימשוך וישאב הריח בחוטמו שלשה המשכות ושאיבות בזה אחר זה כנגד נר"ן, וגם עתה יכוין במחשבתו בארבע תיבות אלו שהם ריח ניחוח אשה לה'.

ובטעם הדבר שמברך על ההדס בדוקא - כתב הטור (סי' רצז) נהגו לברך על עצי הדס וסמך לדבר "שומר שבת מחללו" וסמיך ליה "תחת הסרפד יעלה הדס". וי"א כיון שעשינו בו מצות לולב נעשה בו מצוה אחרת. ובב"י כתב ובעלי קבלה אומרים שיש סוד בהדס לברך עליו במוצ"ש.

וכתב ה"ר אפרים אני איני מברך על הדס שוטה שלבו יבש ואין בו לחלוחית של ריח. וכתב הב"י דווקא בהדס שוטה, אבל בהדס כשר היה מודה לברך עליו, דמ"מ יש לו קצת ריח, וכיון שהוא של מצוה שפיר מברכים עליו (בשם הגאון מהר"י קולון). וכתב הטור שכבר נהגו בכל המקומות לברך עליו ומנהג אבותינו תורה הוא. וכ"פ השו"ע (שם סעי' ד) נהגו לברך על ההדס כל היכא דאפשר [וכוונתו היכא דיש קצת ריח כמבואר בב"י וכ"כ המשנ"ב ס"ק ח]. וכתב הרמ"א וי"א דאין לברך על הדס היבש דאינו מריח, רק על שאר בשמים (טור בשם הר"ר אפרים והר"א מפראג), וכן נהגו במדינות אלו. ונ"ל דיש להניח גם הדס עם הבשמים, דאז עושין ככ"ע.

ובספר יש שכר (דף כט ע"ב) כתב להטעים גם כן מדוע מברכים על ההדס וז"ל: ואמר איהו הדס וכו' פירוש הריח ומעולה מכל הבשמים הוא הדס. והטעם שמקור מוציא הנשמות גם כן נקרא הדס שהוא העטר"ת ירוקה מצד הדין התעטרות הבינה שבה. וכמו שהיא קיום הנשמות למעלה כן ריח ההדס למטה הוא קיום הנפש למטה כשמריח בהם.

כענין שמצינו בזוה"ק גבי רבי חגי שהיה בידו שני בדי א' כנגד זכור וא' כנגד שמור ויש שכר טוב בעמלו כמו שהוא משמח נפשו בעולם הזה אף כן יזכה לשמח נשמתו ורוחו בעולם הבא להתענג בתענוג העליון הצפון וגנוז לצדיקים עכ"ל.

ובזוה"ק (שם) כתב וז"ל: וההוא ריחא מעליא דבוסמין איהו הדס (והריח המעולה והמשובח בבשמים הוא הדס, שרומז על חג"ת דז"א) דהא קיומא דאתר קדישא דנשמתין נפקין מניה (כי הקיום של מקום הקדוש של המלכות שהנשמות יוצאות ממנו לבא לעולם הזה) הדס איהו (הוא ההדס דהיינו חג"ת דז"א) ודא איהו קיומא דנפשא (וההדס הוא הקיום של הנפש) כגוונא דלעילא (כעין שלמעלה שחג"ת דז"א מקיימים את המלכות הנקראת נפש, ואמר שהטעם שצריך להריח בבשמים במוצאי שבת)

וכתב עוד מהרח"ו: מורי ז"ל היה אומר כי במוצאי שבת יכול כל איש לדעת באיזה מקום יושב אז נפשו והוא שבבואו להריח בהדס של הבדלה אם הריח בא לו תיכף כשהריח בהדס בידוע הוא שהנפש והרוח והנשמה למעלה קרוב לחוטמו ואם מתאחר לבא הריח בחטמו בידוע שרחוקים מן החוטם ועל דרך זה יתפשט עד כי לפעמים ישאיר נפשו למטה ברגליו כמ"ש בתיקונים (דף קלא) בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב ונפקא מינה לפשפש במעשיו ולשוב אל ה' בשבת ההוא.

כג. כ"כ הרב אברהם אזולאי זצוק"ל (חסד לאברהם מעין ב' נהר מ"ט). והביאו המעם לועז (בראשית ב, ז, במציאות הנשמה).

כד. שו"ע (סי' רצו סעי' ו) נוטל ההדס בימין והיין בשמאל ומברך על ההדס. וכתב הט"ז (ס"ק ו) וכן בכל ברכה של מצוה ראוי לו שיאחזנו בימין.

וכתב הבא"ח (שנה ב פר' ויצא אות י') וז"ל: יזהר שיטול ההדס בשעת ברכה ויריח בו כדרך גדילתו, וצריך שיאחזהו בימין, וכשהוא בעצמו מברך על הכוס דאז אוחז ההדס בשמאלו, צריך שבשעת ברכה של ההדס יאחז הכוס בשמאלו וההדס בימינו, ואחר שיברך מאורי האש יחזיר הכוס לימינו, ויברך עליו ברכת ההבדלה, כי כל דבר שמברך עליו ראוי לאחזו בימין. ע"כ. ועי' בכה"ח (ס"ק ד) שכתב דהנכון שגם אם אינו הדס ואינו מן עצי יש ליטול דרך גדילתו בשעת ברכה.

כה. בא"ח (שנה ראשונה פ' ואתחנן אות ב')

כו. בא"ח (שנה ב' פ' ויצא אות י) וז"ל: ואחר שיברך על ההדס לא יזרקנו לארץ, אלא ישים אותו בחיקו או ימסרנו לאחד מבני ביתו, וכתוב בספר תורה לשמה, ההדס של שבת לא יזרקנו אחר מוצאי שבת שיהיה עם הזבל לאשפה, אלא יצניענו עד שיתייבש ויניחנו בהסקת התנור של לחמי שבת. עכ"ל. וכתב הכה"ח (סי' רצז ס"ק יא) ונראה כי כן יש ליזהר בכל דבר שנעשה בו מצוה או שבירך עליו שלא יזרקינו לאשפה אלא יצניענו עד שיתייבש ויסקנו דרך כבוד.

כז. גמ' בברכות (נא:) איתא דמברך על הבשמים. ואמרינן (שם נג:) אמר רב יהודה אמר רב אין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על כל המצות.

וכתבו הרא"ש וה"ה בשם הרשב"א שכ' בשם הראב"ד וכ"כ רי"ו וכ"ש על הבשמים דאינם אלא להשבת נפש שכואבת מיציאת השבת. וכ"פ השו"ע (סי' רצז סעי' א) מברך על הבשמים אם יש לו, ואם אין לו א"צ לחזור אחריהם.

וכ"כ מו"ר מופת הדור בס' חזון עובדיה (שבת ב' הלכות בשמים להבדלה הלכה ב) שאין צריך לחזר לא על הבשמים ולא על הנר בהבדלה, ולכן אם אין לו בשמים או נר, יעשה את ההבדלה בברכה על כוס יין בלי נר ובשמים. יעו"ש.

אולם כתב הכה"ח (סי' רצז ס"ק יג) לפי דברי האריז"ל משמע דנכון לחזור אחריהם.

כח. בילקוט מאורי אור (ערך שבת, עט' רפו) מובא סיפור נורא: "פעם בא להרה"ק ר' דוד מטאלנא זצוק"ל איש אחד מאיזה כפר, שבתו המירה דת ישראל ל"ע, ונשאת לגוי אחד מהכפר לעיני אביה ואמה ר"ל, ונסע האיש להרה"ק לעורר רחמים עליה, כשבא לפני הרה"ק וסיפר לו מהאסון הזה, שאל אותו הרה"ק אם מריח בשמים בעת שעושה הבדלה, והתודה האיש שאינו נוהג לעשות הבדלה, ולא רצה שוב הרה"ק לדבר עמו עוד, רק לאנשים שעמדו סביבותיו אמר, שמי שמריח בשמים בעת שעושה הבדלה, מובטח לו שאסון הזה לא יהיה בבניו לעולמים. (מבואו ועד צאתו פרק ע"ז הלכה כ"ז)

כט. גמ' פסחים (נד.) רבי יוסי אומר: שני דברים עלו במחשבה ליבראות בערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת נתן הקדוש ברוך הוא דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור.

וכתב השו"ע (סי' רח"צ סעי' א) מברך על הנר: בורא מאורי האש. ובמג"א (ס"ק א) כתב הטעם משום דתחילת ברייתו הוי במוצאי שבת והא דלא מברכין על שאר דברים כשנבראו, דשאני נר דנאסר בשבת והוי כאלו נתחדש עתה.

ואיתא במדרש רבה (פרשה יא סי' ב) אמר רבי יהודה בר רבי סימון אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו כיון שהסתכל הקב"ה באנשי דור המבול ודור הפלגה שמעשיהן מקולקלין עמד וגנזה והתקינה לצדיקים לעתיד לבוא וכו' רבי לוי בשם רבי זעירא אמר ל"ו שעות שימשה אותו אורה. י"ב של ערב שבת וי"ב של לילי שבת וי"ב של שבת כיון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא ונתיירא אדם הראשון שנאמר ואומר אך חשך ישופני ולילה אור בעדני, אותו שכתוב בו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב בא להזדווג לי, מה עשה הקב"ה זימן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצא מהן אור ובירך עליה הדא הוא דכתיב ולילה אור בעדני. מה בירך עליה בורא מאורי האש. אתיא כשמואל דאמר שמואל מפני מה מברכין על האור במוצאי שבת מפני שהיא תחילת ברייתה עכ"ל.

ובזוה"ק פרשת ויקהל (דף רח ע"א) כתב מה ענין הדלקת הנר ומה הטעם שמברכין בורא מאורי האש ולא שברא מאור האש וז"ל: בְּכָל יוֹמָא אֲנָן מְבָרְכֵינָן בכל יום בברכת יוצר המאורות אנו מברכים מְאוֹרֵי אוֹר ולא מאורי האש, דְּאִינּוּן נְהוֹרִין עִלָּאִין, דְּקַיְימָן בְּהַהוּא אוֹר קַדְמָאָה לפי שאנו מברכים על האורות העליונים חגת"ם דז"א שהם עומדים ונכללים כולם בחסד העליון מכולם, וְאִתְבָּרְכָן כֻּלְּהוּ דַרְגִּין, וְנָהֲרִין כֻּלְּהוּ כַחֲדָּא, מִגּוֹ בּוּצִינָא עִלָּאָה ומתברכים כל החגת"ם ומאירים כאחד מנר העליון היא הבינה. וְהָנֵי אִקְּרוּן אבל מרכבות ומחנות אלו של עולם היצירה נקראים מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. וּבְגִינֵי רָזָא דָּא, מְבָרְכִין ובשביל הסוד הזה אנו מברכים בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ.

וְאִי תֵּימָא, אַמַּאי וא"ת למה אנו אומרים בוֹרֵא, וְלָא אָמְרוּ מֵאִיר מְאוֹרֵי הָאֵשׁ בורא לשון בריאה ולא אומרים מאיר מאורי האש. הוֹאִיל וְקָא נַהֲרִין מֵהַהוּא אֵשׁ, מֵהַהוּא בוּצִינָא מְבָרְכָא ויותר טוב לומר מאיר שהרי הם מאירים מאותה האש של המלכות והיינו צריכים לומר מאיר ולא בורא.

אֶלָּא כֵּיוָן דְּעָאל שַׁבְּתָא ומתרץ, כיון שנכנסת השבת, כָּל אִינּוּן דַּרְגִּין דִּלְתַתָּא, וְכֹל אִינּוּן דְּנָהֲרִין וְשַׁלְטִין כל אותם מדריגות שלמטה וכל אותם המלאכים המאירים ושולטים, כֻּלְּהוּ עָאלִין וְאִתְכְּלִילוּ בְּהַאי שַׁרְגָּא כולם נכנסים ונכללים באותו הנר שהיא המלכות, וְאִתְטָמָרוּ וְאִתְגְּנִיזוּ וְאִתְנְּטָרוּ בֵּיהּ, והם נטמנים ונגנזים ונשמרים בתוכה ולא משמשים בכלום וְלָא יִתְחֲזוּן בֵּיהּ, אֶלָּא הָהִיא נְקֻדָּה בִלְחוֹדָהָא, ואינם נראים בה אלא רק נקודת המלכות עצמה נראית לבדה וְכֻּלְּהוּ אִתְטְמָרוּ בְגַוָּוה, כָּל יוֹמָא דְשַׁבְּתָא וכולם נסתרים נשמרים בה כל השבת.

כֵּיוָן דְּנָפַק שַׁבְּתָא, אַפִּיק לוֹן לְכָל חָד וְחָד, כיון שיוצאת השבת מוציאה אותם המלכות כל אחד ואחד למקומו כְּאִילּוּ הָהִיא שַׁעֲתָא אִתְבְּרִיאוּ כאילו אותה השעה הם נבראו, וְנַפְקוּ כֻּלְּהוּ וְאִתְבְּרִיאוּ כְּמִלְקַדְּמִין ויוצאים כולם חדשים כמו בתחילת בריאתם, וְאִתְמְנִיאוּ עַל דּוּכְתַּיְיהוּ לְשַׁלְטָאָה וחוזרים ומתמנים במקומם לשלוט בימי החול כל אחד ואחד במקומו כְּדֵין אִתְבָּרְכָא הַאי שַׁרְגָּא ואז במוצאי שבת אנו מברכים מאורי האש ומתברכת המלכות, וְאִתְכַּפְיָין קַמֵּיהּ, לְאַנְהָרָא והם כולם באים ונכפפים לפני המלכות לקבל שפע והארה ממנה. כֵּיוָן דְּנָהֲרִין, כְּדֵין אִתְמְנּוּן כָּל חָד וְחָד עַל דּוּכְתֵּיהּ כיון שקיבלו שפעם והארתם ממנה אז הם מתמנים כל אחד ואחד על מקומו לחזור ולשלוט בימי החול.

כְּגַוְונָא דָּא, אִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין, דְּאִקְּרוּן כעין זה אלו המדריגות העליונות חגת"ם דז"א הנקראים מְאוֹרֵי אוֹר, שַׁלְטִין בִּימָמָא, וְנָהֲרִין מִגּוֹ בּוּצִינָא עִלָּאָה שולטים ביום ומאירים מהנר העליון שהיא הבינה. בְּשַׁעֲתָא דְרָמַשׁ לֵילְיָא בשעה שמחשיך ובא הלילה שאז זמן שליטת המלכות, הַהוּא בוּצִינָא עִלָּאָה כָנִישׁ לוֹן, וְאָעִיל לוֹן בְּגַוֵּיהּ, עַד דְּנָהִיר יְמָמָא אותו הנר העליון שהיא הבינה אוספת אותם ומכניסה אותם בתוכה עד שמאיר היום. כֵּיוָן דִּמְבָרְכִין יִשְׂרָאֵל עַל נְהוֹרָא בִימָמָא כיון שמברכים ישראל בבוקר יוצר המאורות, כְּדֵין אַפִּיק לוֹן בִּשְׁלִימוּ דִּנְהוֹרָא מוציאה אותם הבינה בשלימות האור.

ל. שו"ע (סי' רח"צ סעי' ב) מצוה מן המובחר לברך על אבוקה.

ובמג"א (ס"ק ג') כתב משמע בכנפי יונה (חלק ב' סי' ד') דיש להבדיל על נר של שעוה, וכן מפורש בכוונות האר"י. וכתב הכה"ח (אות יב) בשם שעה"כ (דף ס ע"ב) והאר"י ז"ל היה מדליק נר של שעוה ומברך עליו בורא מאורי האש ולא היה מבדיל על הנר שבבית רק באבוקה מיוחדת. ועיין בס' פע"ח (שער ח"י פרק כד) שנתן טעם בסוד לנר שעוה יעו"ש, וז"ל: כשאדם מדליק האבוקה יכוין כי דונג גימ' ס"ג ושעוה רוצה לומר ש"ע-ו"ה רוצה לומר ש"ע נהורין דאריך אנפין הם המאירים לאותיות ו"ה שהם זו"ן דכתיב בהו "עושה גדולות עד אין חקר". עושה הם אותיות שעו"ה ובכח ש"ע זה, הבדלנו מש"ע קליפין דכתיב בהו ע"ש תאכלם היונקים מ-ו"ה ואז הרים הקליפות כדונג נמסו מאת הקדושה שבאמא שבה שם ס"ג דאלהים מלא ביודי"ן גימטריא ש' ועם הכולל א"ש. והנה שעוה ודונג גימ' ד' אלפין [אלף, אלף, אלף, אלף] גימ' מדת כי כן בחילוף אותיות בא"ב דאי"ק בכ"ר הוא כולה באמא דאהיה ס"ג דהיינו דונג עכ"ל.

עוד כתב מורינו האר"י בשער רוח הקודש יחוד נ"ט וז"ל: "עושה נפלאות עד אין חקר". עושה הוא ש"ע-ו"ה והוא ש"ע נהורין, והם אר"ך בא"א וק"ן בז"א. ותכוון להמשיך ש"ע לזו"ן שהוא ו"ה וע"י כך יוסרו הקליפות הנקראים ע"ש, וכשתעשה כך תכוון להסירם ע"י האש באופן כי אלהי"ם דיודי"ן ע"ה הוא בגי' א"ש. ותכוון להמשיך האש מן האלקים שהוא הבינה אל הקליפות הנקראים ע"ש שהיו נאחזות בו"ה שהוא זו"ן, והיו בתחילה עוש"ה וכעת שעו"ה ויותכו ויומסו מפני האש וז"ס "הרים כדונג נמסו".

ובזה תבין מעלת נר שעוה שהם אותיות ש"ע-ו"ה שיכוין להמשיך מש"ע ריבוא נהורין שבפנים דא"א אל זו"ן שהם ו"ה ועל ידי כך יוסרו ויובדלו מהם הקליפות הנקראים ע"ש ותכוון להסיר את הקליפה ע"י האש באופן הזה. כי אלהי"ם דיודי"ן ע"ה גי' א"ש ותכוון להמשיך אש מן אלקים שהוא הבינה אל מקום הקליפה הנקראים ע"ש שהיו נאחזות באותיות ו"ה שהם זו"ן. ע"כ.

לאור דברים אלו, כתב מו"ר הרי"ח הטוב בתורה לשמה, אדם שיש לו איזה צרה ר"ל ורוצה להתחנן להקב"ה שירחם עליו ומתפלל וקורא תהלים, כדאי מאד לעשות כונה זו, ויעשה כסדר הזה.

ידליק ב' נרות של שעו"ה בבית הכנסת מול ארון הקודש, ואם אי אפשר לו בבית הכנסת ידליק בביתו, מכיון שע"י העוונות הקליפות שנקראים ע"ש נאחזים באותיות ו"ה דהוי"ה ב"ה שהם בחי' זו"ן וזה הגורם לכל המחלות והצרות. ועתה ע"י שעשינו תשובה וע"י קריאת התהלים וע"י הדלקת נר שעוה נמשיך אור גדול מש"ע רבוא נהורין דא"א אל ו"ה שהם זו"ן. ועי"ז יוסרו ויבדלו הקליפות מזו"ן. ויכוין לשרוף הע"ש שהם הקליפות בא"ש הדולקת כאן. כי א' דא"ש הוא אלהי''ם וש' דא"ש הוא גימ' אלף למד הי יוד מם ותכוין להמשיך הא"ש מן אלהי"ם שהוא הבינה אל הקליפות הנקראים ע"ש שהיו נאחזות בה שהם זו"ן, ועי"ז אותה צרה או מחלה ב"מ יתבטלו.

לא. ב"י (סי' רח"צ) ונפסק בשו"ע (סעי' טו) וכ"כ הבא"ח (שנה ב' פ' ויצא אות יד) וכ"כ מו"ר מופת הדור בהליכות עולם (ח"ג פר' ויצא הלכה ד). ונפק"מ אם יש לאדם נר בתוך זכוכית שיש אומרים (הובא במשנ"ב ס"ק לז) שאין זה נקרא שרואה השלהבת וצריך להתקרב ממש ולראות השלהבת ולא מהצד.

לב. גמ' בברכות (נג:) אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. אמר רב יהודה אמר רב: לא יאותו יאותו ממש, אלא: כל שאילו עומד בקרוב ומשתמש לאורה, ואפילו ברחוק מקום. ורבא אמר: יאותו ממש. וכמה? אמר עולא: כדי שיכיר בין איסר לפונדיון; חזקיה אמר: כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של צפורי.

והביא הב"י (סי' רח"צ) מחלוקת ראשונים, דעת הרשב"ם כרבי יהודה. והרי"ף והרא"ש כתבו המשנה כצורתה, ומשמע דס"ל כרבא כלו' שיעמוד במקום קרוב ויבדיל בין מטבע למטבע. וכ"כ הרשב"א. וברמב"ם כתב כחזקיה. ופסק השו"ע (סי' רח"צ סעי' ד) כהרי"ף והרא"ש.

ובכה"ח (שם אות כג) כתב אפי' עומד חוץ לבית, כל שהאור גדול שיכול להכיר במקום שעומד מקרי נהנה לאורה. וכ"כ בהליכות עולם (שם) ובחזון עובדיה (שבת ב הלכות ברכת מאורי האש במקורות להלכה י).

לג. בא"ח (שם) וז"ל וכתוב בספר תורה לשמה אף על פי דמן הדין כל שיוכל להבחין בין מטבע למטבע רשאי לברך, מ"מ מצוה מן המובחר שיתקרב אל הנר ביותר שיגיע לו האור בשופע מרובה.

לד. איתא בפרקי רבי אליעזר (פרק כ') רבי מנא אומר כיצד חייב אדם לברך על כוס של יין לאור האש, וכו', ואם אין לו יין פושט את ידו לאור האש ומסתכל בצפורניו שהן לבנות מן הגוף ע"כ. ולכן מסתכלים בצפרנים לראות שיוכל ליהנות ממנו ולהכיר ממטבע ומטבע כמו שמכיר בין צפורן לבשר. וכתב הטור ונהגו הראשונים להביט בשרטוטי הכפים עד שיכיר ביניהן מפני שהן מצויות ושמענו מזקנים שאומרים שיש בשרטוטי פיסת היד סימן להתברך בו. עוד כתב הטור דהוי סימן טוב להסתכל בצפרניים שהם פרות ורבות בעולם. וכ"כ השו"ע (סי' רח"צ סעי' ג)

ויש עוד טעמים להסתכל בצפרנים ממה שהבאנו לעיל, והוא שזוכרין על צפרניו של אדם הראשון לפי שהיו מאירין ביותר דעקבו מכהה גלגל חמה שאר גופו לא כ"ש. ועוד שהוא זכר לכתנות עור שאמרו באגדה חלקים כצפורן היו ומדובקים על עורו ומאירין כאור. (כה"ח אות יט)

וכתב בשיבולי הלקט תחילה מכניס אצבעותיו לתוך ידיו ומחשיך תחתיהן ואחר כך פושטן והנה אור במקום חושך ומברך שכבר הוא נאות מן האור.

לה. עיין בשעה"כ (דף ס' ע"ב) שכתב וז"ל: ובענין ברכת בורא מאורי האש היה נוהג [רבנו האריז"ל] לכפוף ראשי אצבעותיו הימניים אל תוך כפו ימנית והגודל מכוסה תחתיהם ויהיו נכפפים כנגד פניו של האדם המברך וגם נכפפים לפני הנר. שלא כדברי הנוהגים להסתכל באחורי האצבעות בהיותם פשוטים בלתי כפופים.

וגם שלא כאותם הנוהגים לשים פני האצבעות זקופות כנגד הנר ואחר כך כופפים אותם כנגד הנר. גם שלא כאותם הנוהגים לכפוף אותם כנז' אלא שמהפכים פני הכף כלפי מטה כלפי הקרקע ואחורי האצבעות שהוא מקום הציפורנים כלפי מעלה לשמים, אלא צריך לזקוף ידך הימנית ואצבעותיך כלפי מעלה ופני האצבעות כנגד פניך, ואח"כ תכוף ראשי אצבעותיך אל תוך הכף ותשאיר אחורי אצבעותיך כנגד מעלה נגד הנר, אמנם אצבעותיך יהיו כפופות למטה על גבי הגודל כנזכר ויסתכל בצפורניו בלבד ולא בתוך פני האצבעות עכ"ל.

ומקורו מהזוה"ק פרשת ויקהל (דף רח ע"א) שכתב שיש להסתכל דווקא על הצפורנים ולא להסתכל דרך אחור ולא דרך פנים, וז"ל: וְעַל דָּא מְבָרְכִין יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת ועל כן מברכים יוצר המאורות כי הם כאילו נוצרו עתה כשיצאו מהבינה, וְלָא אַמְרֵי בּוֹרֵא, (ס"א אֶלָּא יוֹצֵר) אבל אין אומרים בורא אלא יוצר הואיל ויש להם הארה מצד עצמם ואינם בטלים כאשר נכללים בבינה ועלו בה רק לקבל תוספת כח וְהָכָא בוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. בְּגִין דְּאִינּוּן דַּרְגִּין לְתַתָּא משא"כ בברכת בורא מאורי האש שזה על המרכבות ומחנות שלמטה שאינם מאירים מעצמם אלא מהמלכות וכשעולים למעלה בשבת ויוצאים במוצאי שבת הם כמו בריאה חדשה ממש.

וְכֹלָּא אִיהוּ רָזָא דְאֶצְבְּעָאן והכל נרמז בסוד האצבעות, בְּהוּ רָמִיז דַּרְגִּין עִלָּאִין כי בהן נרמז המדריגות העליונות חגת"ם דז"א, וְדַרְגִּין תַּתָּאִין וכן נרמז בהן המדריגות התחתונות מרכבות ארגמ"ן שהם ביצירה והם מרכבות מט"ט. דַּרְגִּין עִלָּאִין אִשְׁתְּמוֹדְעַאן, בִּזְקִיפוּ דְאֶצְבְּעָאן לְעֵילָּא. מדריגות העליונות חגת"ם דז"א נודעות במה שאנו זוקפין האצבעות למעלה וּבִזְקִיפוּ דְּאֶצְבְּעָאן, אִתְבָּרְכָן דַּרְגִּין עִלָּאִין, וְדַרְגִּין תַּתָּאִין כַּחֲדָּא. כי בזקיפת האצבעות אנו ממשיכים שפע וברכה מהבינה ומתברכות המדריגות העליונות והתחתונות כאחד וּבִמְאִיכוּ דְאֶצְבְּעָאן ובכפיפת האצבעות נרמז מרכבות מט"ט, אִתְבָּרְכָן לְאַנְהָרָא דַרְגִּין תַּתָּאִין לְחוֹדַיְיהוּ ומתברכים מהמלכות רק המדריגות התחתונות לבדם.

וְרָזָא דָּא, וסוד זה הנרמז באצבעות גם חגת"ם דז"א וגם מרכבות מט"ט הוא באופן זה טוּפְרֵי דַאֲחוֹרֵי אֶצְבְּעָאן כי יש את הצפרניים שאחרי האצבעות. וְאֶצְבְּעָאן לְחוֹדַיְיהוּ לְגּוֹ. ויש את האצבעות בצד הפנים שאין להן צפרניים טוּפְרֵי דַאֲחוֹרֵי אֶצְבְּעָאן, אִינּוּן אַנְפִּין אַחֲרָנִין הצפרניים שאחרי האצבעות הן פנים אחרים והן מרכבות מט"ט, דְּאִצְטְרִיכוּ לְאַנְהָרָא מִגּוֹ הַהוּא שְׁרָגָא, והן צריכות להאיר מאותו הנר שהיא המלכות וְאִינּוּן אַנְפִּין דְּאִקְּרוּן אֲחוֹרַיִים ואלו הצפרניים הן כוחות הדין הן פנים ונקראות אחוריים בערך החגת"ם. אֶצְבְּעָאן לְגּוֹ בְּלָא טוּפְרִין והאצבעות שלצד פנים שהן ללא צפרניים, אִלֵּין אִינּוּן אַנְפִּין פְּנִימָאִן אִתְכַּסְיָין אלו הן פנים פנימיים המכוסים סוד חגת"ם. וְרָזָא דָּא, וזה סוד (שמות לג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי. אִלֵּין אֲחוֹרֵי אֶצְבְּעָאן, לַאֲחוֹרָא בְטוּפְרֵיהוֹן הן אחרי האצבעות לאחור במקום הצפרניים, אבל. וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ, אִלֵּין אֶצְבְּעָאן לְגּוֹ, בְּלָא טוּפְרִין, דְּאִינּוּן אַנְפִּין פְּנִימָאִין אלו האצבעות לצד פנים שאין שם צפרניים והן בחינת פנים הפנימיים חגת"ם דז"א.

וְכַד מְבָרְכֵינָן עַל שְׁרָגָא, וכאשר מברכים על הנר במוצ"ש בָּעֵי לְאַחְזָאָה אֲחוֹרֵי אֶצְבְּעָאן בְּטוּפְרִין צריכים אנו להראות כלפי הנר את אחורי האצבעות במקום הצפרניים, לְאִתְנָהֲרָא מִגּוֹ הַהוּא שְׁרָגָא שיאירו הצפרניים מהנר, וּפְנִימָאֵי דְּאֶצְבְּעָאן, לָא אִצְטְרִיכוּ לְאַכְפַּיָּא (נ"א לְאַחְזָאָה) לוֹן לְאִתְנָהֲרָא מִגּוֹ הַהוּא שְׁרָגָא אבל את צד הפנים של הצפרניים אין צריכים להראותם כלפי הנר שיאירו ממנו, דְּהָא אִינּוּן לָא נַהֲרִין, אֶלָּא מִגּוֹ שְׁרָגָא עִלָּאָה דִלְעֵילָּא לְעֵילָּא כיון שהם רומזים לחגת"ם דז"א שאינם מאירים אלא מהבינה העליונה למעלה מהמלכות ולמעלה מז"א, דְּאִיהִי טְמִירָא וּגְנִיזָא דְּלָא אִתְגַּלְיָיא כְלַל והיא נסתרת וגנוזה ואינה מתגלית כלל. וְאִינּוּן לָא נַהֲרִין מִגּוֹ שְׁרָגָא דְּאִתְגַּלְיָא כְלַל וחגת"ם דז"א אינם מאירים מאור הנר המגולה כלל, בְּגִין כַּךְ בָּעֵי לְאַחְזָאָה אֲחוֹרֵי אֶצְבְּעָאן בְּטוּפְרִין ולפיכך צריכים אנו להראות רק את אחורי האצבעות במקום הצפרניים. וּפְנִימָאֵי דְאֶצְבְּעָאן, לָא בָעֵי לְאַחְזָאָה קַמֵּי הַאי שְׁרָגָא אבל פנימיות האצבעות לא צריכים להראות כלל לפני הנר. טְמִירִין אִינּוּן, וּבִטְמִירוּ אִתְנָהֲרִין כיון שהם נעלמים ומאירים מהבינה הנעלמת. פְּנִימָאִין אִינּוּן, וּמִפְּנִימָאָה אִתְנָהֲרָן פנימיים הם ומהפנימיות הם מאירים. עִלָּאִין אִינּוּן, וּמְעִלָּאָה אִתְנָהֲרָן עליונים הם ומלמעלה הם מאירים. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, בְּעָלְמָא דֵין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי אשריהם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא עכ"ל.

וכתבו המקובלים כי בד' אצבעות יש אלפיים ות"ק כחות חיצוניים היונקים מן האצבעות ולכן אנו מראים אותם לפני האבוקה של נר מצוה הרומז לשכינה להכניסם, ואנו מברכים בורא מאורי האש כלומר אין לנו חלק בהם רק בבורא אותם.

כתב בדרכי משה (סימן רח"ץ אות ב) להגיד בזה כיצד צריך להסתכל וז"ל: ואני אומר כי מנהגן של ישראל תורה היא שנוהגין לכפוף האצבעות ולראות בציפורנים ולא לפשוט האצבעות ולראות פני האצבעות רק אחורי אצבעות במקום הציפורנים ויש סוד נקשר במרכבה העליונה כמו שהאריך בזה בזוה"ק פרשת ויקהל (דף רח ע"ב) ופרשת בראשית (דף כ סע"ב) דיש להסתכל ביד ימין עכ"ל.

לו. בב"י (סי' רח"צ סעי' יג), ורבנו יהודה ב"ר קלונימוס היה מסתפק בסומא אם לברך, דהוי כמו שלמדנו דסומא פורס על שמע כיון דאית ליה הנאה מיניה. לרבי אבי העזרי נראה דלא מברך דהתם בפורס על שמע בהנאה גרידא תליא מילתא, אולם בהבדלה צריך ראיה ממשית עד שיאותו לאורו. וברשב"א כתב דסומא לא צריך להבדיל ובתפילה לבד סגי, משמע דס"ל שלא יכול לברך מאורי האש. ובאורחות חיים כתב לכו"ע במוצאי יוה"כ לא יברך על הנר. ופסק השו"ע (סע' יג) סומא אינו מברך.

לז. כ"כ הרמ"א (סי' רצו סעי' א) "שופכין מן הכוס לאחר הבדלה, ומכבין בו הנר.

וכתב שו"ע הרב (סי' רצו סעי' ה), ומכבין בו הנר כדי שיהא נראה לכל שלא הודלק נר זה אלא למצוה, לנר של הבדלה לברך עליו.

לח. היעב"ץ בסידורו (פרק ו, אות ז) יש מכבין בו הנר ומריחין בעשן, הכל לחבב המצוה.

ובליקוטי מהרי"ח (סדר הבדלה, בד"ה וציין ברמ"א) כתב, ועי' בספר זכירה שהוא סגולה להנצל מרוחות רעות. (מבואו ועד צאתו)

ומ"ש שמסוגל לחשוב מחשבות טובות כ"כ בספר מבואו ועד צאתו בשם האדמו"ר מסקווירא זצוק" ל.

ובספר אור השבת (פרק ט, אות יב), כתב, איתא בספרים שיש להריח בנר הבדלה, ושמעתי שאומרים בשעת שמריח הפסוק 'זכרו תורת משה', ובספר תענוג שבת (מבעל ילקוט ראובני) איתא (בשם המקובלים) במוצאי שבת יאמר מ"ט פעמים פסוק 'זכרו תורת משה וגו" ויועיל לשכחה.

לט. כן מובא בזוה"ק (בקדמה בראשית יד:) וז"ל: ואינון מקיימי על ההוא בר נש כל ברכאן דקא אמרי ציבורא ויתן לך האלהים מטל השמים.

וכ"כ בשעה"כ (דף ס ע"ב) וז"ל: אותם הפסוקים של ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' הכתובים במחזורים במוצ"ש בסדר ההבדלה, היה נוהג מוז"ל לאמרם בכל מוצ"ש בעת שמבדיל על הכוס בביתו. וכ"כ בפע"ח (שי"ח פרק כד). ומהר"ח פלאג'י בספרו כף החיים (סי' לא אות מט-נ) סמך ידו על כל אמירת הפסוקים וכתב דמנהג אשכנז לאמרם קודם הבדלה. ע"כ.

ובמשנת חסידים (מסכת שארית ערבית פרק ו' משנה א) כתב להדיא שיש לומר הפסוקים הללו אחר ההבדלה עיי"ש.

ובסידורי האריז"ל לרבנו אשר זאלקווא, ורבי שבתאי בסוף תפלת ערבית של חול כתבו וז"ל, הרב ז"ל היה נוהג לומר אחר הבדלה ויתן לך כמו שנוהגים הרח"ו ז"ל עם התלמידים.

ובזוה"ק פרשת בראשית משמע דויתן לך יש לאומרה בבית הכנסת, שכך כתב אינון ברכות דאמרינן בציבורא ברוך אתה בעיר וכו' וכנלע"ד שגם הרב זלה"ה היה אומרה בבית הכנסת כשהיה מתפלל בק"ק אשכנזים אבל כשהיה מתפלל בק''ק ספרדים שאין מנהגם לאומרו בבית כנסת נזהר היה לפחות לומר אחר הבדלה בביתו עכ"ל.

מ. כ"כ הב"י (סי' רצט) כתב בשם הכלבו, נהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תיכף ששמעו 'ברכו', שמצינו באגדה, שבארה של מרים בימה של טבריה, וכל מוצאי שבת מחזרת על כל בארות ועל כל מעיינות, וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו מים וישתה, אפילו כל גופו מוכה שחין מיד נרפא. ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין, והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים, ונתעכבה יותר מדאי, ונזדמנה לה בארה של מרים, ומלאה כדה מאותן המים, כיון שבאה אל בעלה, כעס עליה, ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה, ונשפך הכד ונפלו מטיפי המים על בשרו, ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין, ועל זה אמרו חכמים (קידושין מא.) רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו, ולכך נהגו לשאוב מים בכל מוצאי שבת. ע"כ.

וכתב ע"ז בכף החיים (פלאג'י סי' לא אות נג), מכאן תוכחת חיי"ם, לבל יהיה כועס בכל מקום ובכל זמן, אפילו בדבר שראוי לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח, ובפרט במוצאי שבת, כי כמה בני אדם שהם עצבים (חולי הנפש) והם כועסים, כי הלא תראה כי על ידי הכעס איבד טובה הרבה, שאם לא היה כועס, היה שותה מן המים, והיה מתרפא כל גופו. וזה הוא כוונת הכתוב בספר קהלת (יא, י) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, שאם היה מסיר הכעס מלבו היה מתרפא כל בשרו.

מא. כ"כ בכף החיים (פלאג'י, סי' לא, אות נג), ונראה דמלבד סגולת רפואת הנפש, למי ששותה מים מבארה של מרים, עוד רבותא יתירה אישתכחת כי הם מסוגלים לפתוח לבו בחכמת התורה, כמו שאמרו רז"ל, וכן אמרו על הרב מוהרח"ו ז"ל שהשקהו מים, רבו - רבנו האר"י ז"ל מבארה של מרים, ובזה זכה לחכמת הקבלה. ועי' בספר בני יששכר (חודש אייר, מאמר א, אות ו) שהביא גם כן ענין זה.

מב. גמ' שבת (קיט:) חמין במוצאי שבת - מלוגמא, פת חמה במוצאי שבת - מלוגמא. פרש"י מלוגמא: "רפואה". וכתב המהרש"א (באגדות, בד"ה פת חמה), דיש לכבד השבת בסעודת לויה בדבר חדש שנתחמם אחר השבת ליהנות ממנו שהיה אסור בו ביום, חמין, ופת חמה... ומשום דרוב אכילות ומשקין בשבת קרים, רע לחולים, קאמר דהחמין בסעודת לויה במוצ"ש הם רפואה, כמו מלוגמא.

ובספר דברי יצחק (אות לג) הביא, שמעתי בשם הרה"צ המפורסם מורינו משולם זושא מאניפאלי זצוקללה"ה על מאמר הגמ' חמין במוצ"ש מלוגמא, והנה לא ביארו הגמ' לאיזה דבר הוא רפואה, רק אמרו סתם שהוא מלוגמא. ואמר הוא ז"ל שהוא רפואה שלא יהי' לו עצבות, והוא מרומז בפסוק (תהלים קמז, ג) 'ומחבש לעצבותם', כי כן "מחבש" [הוא ר"ת] חמין במוצאי שבת מלוגמא, וסמיך ליה "לעצבותם" לומר שהיא רפואה לעצבות עד כאן, ושמעתי בשם איזה צדיק מפורסם שטוב לומר כן בפירוש". ובספר טעמי המנהגים (אות תכה, בקונטרס אחרון) הובא זה בשם הרה"ק אריה ליבוש אבד"ק ווישניצא זצוק"ל בעל אריה דבי עילאי.

מג. כ"כ בסדר היום (סדר מוצאי שבת, בד"ה ויש נוהגין), ויקרא מעט תורה נביאים וכתובים, כי בהתחלת השבוע יפה לו להתחיל בשלשה אלה, תורה, נביאים, וכתובים, ומובטח לו שיצלח בלימודו כל השבוע גם במעשה ידיו, כמו שאיתא בגמ' (ע"ז יט:) כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין, והוא כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים. ואם יעלה בעדו לעסוק מעט במשנה, מעט בגמ', כמה יפה לו.

וכ"כ הגאון החיד"א בספרו דבש לפי (מערכת ת אות מא) וז"ל: וכד הוינא טליא ראיתי להרב המופלא חסידא קדישא כמהר"ח ן' עטר ז"ל שיסד קריאה נאמנה בכל ליל מוצאי שבת קודש מתחילת הלילה עד הבוקר וחילק הלילה לד' משמרות ובכל משמרה לומד משנה וגמרא וזוהר והלכה פסוקה וכך הוא בכל לימוד מד' חלקים והיה מיוסד הכל במספר במפקד שמות הקודש ותפלות שיסד הרב ז"ל ליחד ולקשר כל העולמות ויתר כוונות פשוטות זי"ע. עכ"ל.

ובזמירות עבודת ה' (עמ' 291) מובא משמיה דהרה"ק מהרי"ד מבעלזא זצוק"ל: היה נוהג לומר, שמיד במוצאי שבת קודש אחר הבדלה יש להתחיל את השבוע בעסק התורה.

וכך נוהג מו"ר ראש ישיבת פורת יוסף חכם משה צדקה שליט"א, שבכל מוצ"ש שב"ק מוסר שיעור בחבורה יחד משנה הלכה וגמ' עד חצות לילה ואח"כ אומרים כולם תיקון חצות ואיזה תפילות והולכים לביתם לחיים טובים ולשלום.

מד. כ"כ הגאון יעב"ץ בספר עמודי שמים (דף תא ע"א). והוא לסימנא טבא בראשית ימי המעשה, והביא דבריו מהר"ח פלאג'י (סי' לא אות סג) והוסיף שעיקר הברכה תהא שיזכו לתורה וגם יראה טהורה.

מה. כ"כ במדרש תלפיות (דף קיח ע"ג) שהיא מסוגלת מאוד לשמירה וחן וחסד, ורבנו הקדוש רבי יהודה הנשיא יוכיח, ויאמרנה אחר פסוקי ויתן לך ע"כ. והגאון מהר"ח פלאג'י (כה"ח סי' לא אות נא) העיר שאין לומר פסוקי מקרא בלילה, וכ"כ הגאון יעב"ץ (עמודי שמים דף תו ע"ב) בשם אביו הגאון החכם צבי ז"ל שלא היה קורא שום פרשה של תורה במו"ש כי אין זמן לימוד מקרא בלילה, ומסקנת מהר''ח פלאג'י שרק בשבוע שצריך לנסוע לדרך או לילך לפתחי השרים יאמרנה. וכן הוא ז"ל היה נוהג זיע"א. (שיבת ציון שער יב הלכה נא)

רבנו הקדוש נהג לקרות פרשת "וישלח" קודם שהלך אל הקיסר

מבואר במדרש בראשית רבה (פר' עח טו), שרבנו הקדוש נהג לקרות פרשת "וישלח" קודם שהלך אל הקיסר. ופירש הרמב"ן (בראשית לג טו) שהיתה קבלה בידם שזו "פרשת גלות" וע"י הקריאה בפרשה זו ילמד האדם עצה איך להתנהג כשהוא יושב בחברת עכו"ם, ולראות הנהגת יעקב עם עשו. ולכן גם כשחזר רבנו הקדוש לביתו סירב להתלוות בדרך עם עבדיו הרומאים של הקיסר, שכן מצינו ביעקב אבינו שסירב להתלוות עם עשו.

ומספר המדרש, שפעם אחת אירע שרבנו הקדוש לא קרא פרשת וישלח לפני שהלך לקיסר, והסכים להתלוות לביתו עם עבדי הקיסר, ולא הגיע לעכו עד שהוצרך למכור את סוסו ומעילו לעבדי הקיסר כדי לשחדן. וכן איתא במדרש לקח טוב (ריש פרשת וישלח): "אמר רבי יהונתן כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם, יניח פרשה זו לפניו, וילמוד הימנה טכסיס פיוסים וריצוים. (פלאות התורה)

מו. נוהגים החסידים ואנשי מעשה שלא להשהות את ענין חיוב הנדרים והנדבות הללו שנדבו ביום שבת קודש אצלם כלל, ולכן תיכף ומיד לאחר ההבדלה במוצאי שבת קודש הולכים לפרוע את החוב הזה, וכשאין ביהכ"נ קרוב למקום מגוריהם מפרישים מיד את סכום זה להכינו לצורך צדקה זאת, וכדכתיב (דברים כג, כב) "כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו" וגו'. ודרשינן בגמ' ראש השנה (ה:) כי תדר נדר - אין לי אלא נדר, נדבה מניין, נאמר כאן נדר ונאמר להלן (פר' צו) אם נדר או נדבה, מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו. יעו"ש. והיינו שיש לו לאדם לפרוע חובותיו שנדב לצרכי צדקה. וגם כבר אמרו חז"ל (כתובות סח.) רבי יהושע בן קרחה אומר, כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא (דברים טו) "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגו' וכתיב התם (דברים יג) "יצאו אנשים בני בליעל", מה להלן עבודת כוכבים, אף כאן עבודת כוכבים. יעו"ש. ואם הוא מאחר את תשלום חובותיו לצדקה ח"ו, שמא הוא בכלל ענין זה של מעלים עיניו מהצדקה. ועל כן אדרבה נכון הוא להתחיל את השבוע בענין של מצוה.

מז. ענין סגולת ארבעה הנהרות הזאת, מקובלת עוד נמי מהמקובל האלקי מוהר"ר מוהר"ר יוסף טאייצ'אק זי"ע, ומועתק בארוכה בסידור רבנו הרש"ש, (וכנראה מתוך כך נתפרסם הענין שרבנו הרש"ש אמרו, אבל באמת הוא רק בסידור רבנו הרש"ש), וכן בס' שרשי השמות להרמ"ז. ושם נאמר: "ואם השמות האלו תמחה במים או ביין יעשו פלאות באיש או אשה אשר ישתו אותם, ובראותך אלו הפלאות אזי תאמין שיש אלוה בישראל, כי יסירו כל מיני קדחות שבעולם בנתינתך אלו השמות מחויים כנז' או כתובים בלחם על הדרך אשר הוריתיך". יעו"ש.

ועי' בקובץ אור ישראל מונסי ניו יורק, (תמוז תשס"ד, שנה ט גליון ד, עמוד רל והלאה) שהובא שם מאמר ארוך בענין סגולה זאת אם אכן אפשר לסמוך לעשותה על ידי הכוס הנז' וא"כ הרי שבשו"ת תורה לשמה כתב שיש לכתוב את שמות הנהרות הללו "על קלף" והענין בכתיבה בכוס אינה על קלף, ועוד גם שהרי בדברי הרש"ש (הנ"ל) הוזכר למחות את שמות אלו במים, והכתיבה בכוס אינה נקראת למחות. יעו"ש שהאריך הרב הכותב שם עוד בזה. יעו"ש.

ועיין בשו"ת תורה לשמה (סי' תקיג) שכתב שם וז"ל: שאלה מצינו בספרים כ"י סגולה אחת לכתוב שמות ארבע נהרות פישון גיחון וחדקל ופרת בכמה מיני צירופים שיש להם על קלף ולמחוק הכתב ביין שמבדילין עליו במוצאי שבת ולשתותו, ומפליגים מאוד בסגולה זו, ורצינו לדעת אם אחר שמחקו הצרופים הנז' ביין נשפך ממנו שלישו או חציו, אי סגי לשתות השאר ומהני ליה, או"ד דהסגולה הוא שצריך לשתות כל מה שנמחק מכל שמות הצרופים, וזה חשיב כאלו מעיקרא לא כתב כתיבה שלימה. גם רצינו לדעת אם צריך לדקדק כששותה שלא ישאר אפי' טיפה אחת. גם רצינו לדעת אם שתה ואח"כ הקיאו אי מהני הסגולה בזה. על הכל יודיענו ושכמ"ה.

תשובה סגולה זו לא ידעתי מה היא ומה שורשה וטעמה ואיך נשיב דבר חכמה על הסגולה והיא נעלמה. אך באמת תורתינו הקדושה והעצומה יקרה ותמימה, אשר היא ארוכה מארץ מדה ומני ים רחבה, הפוך בה והפוך בה דכולא בה נוכל ללמוד ממנה גם על דבר הסגולה הזאת הצריכה רבא ע"ד השאלה אשר שאלתם בה, והוא כי בגמרא דסוטה דף י"ח ע"א בעי שם על מגילת סוטה שכתבה ומחקה לתוך המים ונשתפכו מהן ונשתיירו מהן מהו, ואסיק בתיקו, ופסק הרמב"ם בה' סוטה פ"ד הי"א בעיא הנז' לקולא בדיעבד, שכתב נשפכו ונשתייר מהם לא ישקה את השאר, ואם השקה כשר, ע"ש. והתם נמי גבי סוטה הענין הוא כמו סגולה, שיהיו המים ההם של מחיקת פרשת הסוטה פועלים בבטן הן לטוב והן להפכו, ואין זה ענין טבעיי, והרי קי"ל דבנשפך מהם לא ישקה השאר לכתחילה אלא יכתוב מגילה אחרת וימחוק, וגם הכא בנידון שאלתכם נראה שככה ראוי לעשות לכתוב עוד הפעם.

ואשר שאלתם אם יש להקפיד גם על טיפה אחת שלא יחסר וישפך חוצה, הנה גם זה נלמד מדין הסוטה הנז', דליכא קפידא בדבר מועט, דהא איתא התם בדף י"ט ע"ב שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה, ופירש"י כלומר פותחין פיה שלא בטובתה ושופכין המים לתוך גרונה. והכי איתא בבריתא התם רי"א כלבוס של ברזל מטילין לתוך פיה ע"ש, והנה בזה שהם משקין אותה בעל כרחה א"א שלא יאבד מן המים חוץ לפיה איזה דבר מועט.

גם מה ששאלתם בענין ההקאה, נראה ודאי שתועיל הסגולה, דכיון שנכנסו המים דרך הגרון לבטן מתקיימת הסגולה, דהא התם גבי סוטה נמי אם הקיאה ודאי אין כותבין אחרת דהא לא אשתמיט במשנה ובריתא וגמרא וראשונים לאשמעינן בענין ההקאה כלום, ומוכרח דפשוט הוא שגם בהקיאה תועיל השתיה. ודבר זה ג"כ יש להוכיח מן המשנה עצמה התם, דקאמר אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ע"ש. על כן גם כאן ודאי הסגולה תועיל אפי' אם הקיא אח"כ וזה פשוט. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. עכ"ל.

מח. כ"כ בספר תשית לראשו (הלכות והנהגות מוצאי שבת קודש הלכה כ) וז"ל: כן הביא והזכיר את דבר סגולה זאת בס' שבט מוסר (פרק לא אות לב) בשם המקובלים, וכתב על זה, שאכן טובים הם להצלחה מאוד, ואז אין צריך לאומרם בימי השבוע. יעו"ש. וכן הביא דברים אלה הגר"ח פלאג'י בס' כף החיים (סי' לא אות חי) ושאמירת פסוקים אלה במוצאי שבת הם טובים להצלחה מאוד. יעו"ש.

מט. כן כתב רבנו דוד אבודרהם בספרו (סדר מוצאי שבת וסדרו עמוד קצא) וז"ל: ואחר ההבדלה [במוצאי שבת] אומר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו' שהוא כולו מלא פסוקים של ברכה והצלחה לסימן טוב מתחילת השבוע שיתברכו במעשה ידיהם וכו' וכתב אבן הירחי נהגו בפרובנצא לומר אחר אלו הפסוקים אין כאלהינו ופיטום הקטורת, והטעם משום דתניא ביומא (כו ע"א) מעולם לא שנה אדם בה מפני שמעשרת שנאמר (דברים לג י) "ישימו קטורה באפך" וסמיך ליה "ברך ה' חילו" ונשלמה פרים שפתינו למען נתעשר ונצליח בכל דרכינו. עכ"ל. ע"ש. וכ"כ בס' המנהיג (הל' שבת סי' עה) שכתב שם, ומנהג כל ישראל לומר במוצאי שבת ויתן לך וכל הפסוקים של הברכות שיתברכו ישראל בשבת הבאה, ומעתה ועד עולם, ובפרובינצא אומרים אחריה אין כאלהינו ופיטום הקטורת, ונראה הטעם לפי מה דאמר בבבלי ביומא מעולם לא שנה אדם בה מפני שמעשרת ונשלמה פרים שפתינו למען נתעשר ונצליח. עכ''ל. ע"ש.

וכן הביא והזכיר למנהג זה גם האורחות חיים ח''א (סדר תפילת מוצאי שבת אות י דף סז ע"א) שכתב שם: ויש מקומות שנהגו לומר אין כאלהינו ופיטום הקטורת וכו', והמנהג לאומרו לפי שהשבת נקראת כלה ודרך לבשם הכלה, ובשבת שהוא יום חופתה אינה צריכה בשמים לפי ששמחת חופתה משמחת יותר מכל בשמים שבעולם, ובמוצאי שבת אנו מבשמים אותה בפיטום הקטורת כל ימי השבוע, לפי שהכלה צריכה להתבשם כל ל' יום אחר חופתה, ולפיכך צריך לאומרו בכל יום עד השבת שהוא יום חופתה ואז אינה צריכה בשמים. ובצרפת אומרים אותו בשבת שחרית קודם קדיש בתרא כמו שאומרים בכל ימי השבוע שיר מזמור. ולא רצו לצרף אותו במוצאי שבת עם ויתן לך לפי שאין כבר טעם אמירתו כמו שאמרנו. והעיקר לרמוז כי השבת היא לה בשמים יותר מכל בשמים. ויש מי שכותב שאין אומרים אותו במוצאי שבת כי אם לסימן טוב לפי שפיטום הקטורת הוא מעשיר כל המתעסקים בה, ואפשר שהזכרתו ג"כ מעשיר, ואח"כ אומרים קדיש על ישראל עלינו לשבח וכל אחד הולך לביתו לשלום. עכ"ד. ע''ש.

וכ"כ רבנו יהודה ב"ר יקר שהיה רבו של רבנו הרמב"ן ז"ל (מערכת מוצאי שבת, עמוד קכה מהדורת ירושלים תשל"ט) וז"ל: מי כאלוהינו מי כאדונינו מי כמלכנו מי כמושיענו, לפי שיום שבת היא ככלה שנישאת בשבת, שאם יניחוה בני החופה במוצאי שבת יהיה לה עגמת נפש, לפיכך באים כולם ומשוררין לפניה במוצאי שבת. ולכך אנו אומרים מי כאלוהינו וגו' לשבחו מאד. ולפי שדרך לבשם הכלה במיני בשמים כל אחר השבת שהוא יום חפתה, שהרי יום החופה אינה צריכה בשמים, ששמחת חופתה משמחה יותר מכל מיני בשמים, ולאחר חופתה מבשמים אותה כדי לשמחה כל שלשים יום. כמו כן באנו לבשם השבת הנקראת כלה. ויום השבת אינה צריכה בשמים שהוא עצמו בשמים. ולכך אנו עושים בשמים במוצאי שבת ואנו אומרים פיטום הקטורת כל ימי השבוע. דאמרינן בתנחומא (פרשת נח) מה כלה זו כשמלאו ימי החופה חוזרת למלאכתה, אף כנסת ישראל חוזרת לשעבודה. דכתוב ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה. ולפי שהקטורת מעשיר כדאמרינן ביומא, מעולם לא שנה איש בקטורת לפיכך הרגילוה במוצאי שבת לסימן טוב, וכמה דברים היו עושין רבותינו לסימן טוב כדאמרינן בהוריות (יב.) דמייתי בריש שתא קרא וכרתי וסלקא ותמרי ושאר דברים. ולפי שלא יטעה אדם לומר כי כח הקטורת הוא בלא כח אחר, באנו לרמוז ה' מוריש ומעשיר, ולכך אמרינן תחלה אין כאלוהינו מי כאלהינו אתה הוא אלהינו שהקטירו לפניך ופי' ממך כח הקטורת.

ויש אומרים פיטום הקטורת בכל יום עם השבח שאומרים תחלה כאשר סדרנו, אין כאלהינו - אומר כאלהינו לפי המנהגים, ולא בשבת לפי שהכלה צריכה להתבשם בכל שלשים יום אחר חופתה, ולכך צריך לומר פיטום הקטורת כל השבוע עד שבת שהיא יום החופה ואז אינה צריכה בשמים. ובצרפת אומרים אותו בשחר בשבת בלבד קודם קדיש בתרא והטעם לפי שאומרים בכל מקום שיר מזמור לאסף כל ימי השבוע. ואומרים בכל מקום במוצאי שבת ויתן לך, ולא רצו לצרף פיטום הקטורת עם דבר אחר לפי שלא יהיה ניכר טעם אמירתנו ויתלו העיקר בשאר הדברים הנאמרין עמו. אבל בשבת בשחר אין אומרים שום דבר אחר שהרי בשאר מקומות נמי שאין אומרים בשבת בשחרית פיטום הקטורת אין אומרים כלום אחר תפלה, והעיקר לרמוז כי השבת היא לה לבשמים יותר מהכל, והיא בשמיה ותכשיטיה, כלומר עכשיו היא מבושמת ומה שאנו מברכים לבשמים במוצאי שבת הוא להשיב את נפשנו, על שם וינפש, ווי אבדה נפש. ושבת היודעת שתחזור לחופתה אחר שבעה, אינה צריכה להתבשם אחר השבת. אבל הכלה שלא תחזור לחופתה, צריכה להתבשם אחר חופתה. וכך היא בבראשית רבה (פרשה יא ט), אמרה שבת לפני הקב"ה לכל יש לו בן זוג ולי אין בן זוגי אתמהה. אמר לה הקב"ה כנסת ישראל יהיה בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל על הר סיני, היו זוכרין לאותו דבר. ואמר הקב"ה זכור את יום השבת לקדשו. עכ''ל. ע"ש.

וכן הביא למנהג זה של אמירת פיטום הקטורת במוצאי שבת בס' סדר היום (סדר מוצאי שבת עמוד קמב דפוס ירושלים תשל"ח) שכתב שם: ויש נוהגין לקרוא [אחר ההבדלה] פיטום הקטורת והוא ג"כ סימן הצלחה והרוחה וסימן עושר כמו שמצינו במשנה (יומא כו.) חדשים לקטורת בואו והפיסו, ומי שהקטיר פעם אחת לא היה מקטיר פעם ב', משום שכולם יזכו לאותה הצלחה ויזכו לעושר והצלחה בקריאתו. עכ"ד.

ברם עי' לרבנו החיד''א בס' מחזיק ברכה חאו"ח (סי' קלב סק"ט) שכתב שם, יש שנוהג לומר פיטום הקטורת במוצאי שבת אחר ההבדלה וכמ"ש הר"ב אבודרהם ואורחות חיים, וכ"כ בס' תוצאות חיים, אבל קבלתי מגדולים שלא לאומרו במוצאי שבת. עכ"ל. וראה נמי בס' חסד לאלפים למהר"א פאפו (סי' קלב סעיף כב) שכתב שם נמי כיו"ב, דאחר שהביא שם דראוי לומר פיטום הקטורת ג"פ בכל יום לפני שחרית ולאחריה וכן לפני תפילת מנחה, בין בחול בין בשבת, הוסיף בסוגריים וכתב: ותו לא, והנוהגים לאומרו במוצאי שבת אחר הבדלה לא טוב. עכ"ל. ע"ש.

ולכן הטוב ביותר שיעשה האדם שאחר ההבדלה תיכף ומיד ישב לאכול סעודה רביעית, ואח"כ ישיב את נפשו בלימוד תורתינו הקדושה עד חצות לילה, ויעשה תיקון חצות ככל לילה, ואח"כ יאמר הפיטום הקטורת ובזה יראה הצלחה והרוחה ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח.