ביאור ההפטרה פרשת וירא

א. ואשה אחת מנשי הנביאים – אמר רבי מנא אלולא זכות אשתו של עובדיה כבר היו ישראל אבודין חס ושלום באותה שעה, שנאמר ואשה אחת וגו'.

ואשה אחת מנשי הנביאים – רמז לנפש שהיא חלק אלוה ממעל דוגמת האש, צעקה אל אלישע – הוא יצר הטוב המושיע את האדם. עבדך אישי – הגוף – שהבחירה בידו בין טוב לרע – כמו שהאשה נוטה לאיש גם הנשמה נוטה לגוף. מת – רוצה להרשיע, שהרשעים קרויים בחייהם מתים.

ואתה ידעת כי עבדך שהוא הגוף היה ירא את ה' – רוצה לומר לא היה רשע מעיקרו אלא ירא את ה' ועתה סרח. והנושה – יצר הרע, בא לקחת את שני ילדי העין והלב לו לעבדים – שהעין רואה והלב חומד, לכן כובש אותם תחילה היצה"ר.

ויאמר לה מה אעשה לך? - הרי כבר נטמא הגוף וצריך התעוררות ממנו. ועתה הגידה לי מה יש לך מצוות ומעש"ט בבית – לעולם הבא שהוא הבית העיקרי. ותאמר אין לשפחתך כל בבית – אין מצוות כי הרשיע, כי אם אסוך שמן – מעט מצוות. אמר לה היצר הטוב – אם כן צריכים לתקן. כלים ריקים – שנתרוקנו מהאור הגדול. וכן קודם כל צריך לסגור הדלת שממנה נכנס היצר הרע כדי שלא יכשיל איתו את האיברים. והיא מוצקת – השכינה מוצקת שפע לניצוצי הקדושה.

ב. כי עבדך ירא - גימטריא עובדיה גר אדום, "ירא את" גימטריא תלמידי חכמים. ספר ישן נושן על קלף כת"י מתלמידי רבינו יהודה החסיד זצ"ל שקבלו מרבם. (צוארי שלל אות ה')

ג. ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך? – וכי היא צריכה לתת לו עצה והלא היא עומדת בצרה ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין. אלא אותה אשה היה שורשה במלכות שנקראת "מלכה" אותיות מ"ה כ"ל, ואותיות כל רומזים על זמן שהיתה עשירה ושלמה בי"ס, אך אותיות מ"ה מורין על מיעוט שלה כי המלכות לפעמים דלה ועניה. ונחנו מה – ויש מה לשון ריבוי. מה רב טובך. לכן בא אלישע לבשר לה שיתוקן מקום וניקתה מן אותיות מ"ה שיהיו כמו "כל". המורים על עושר. מה אעשה לך, אעשה תקון כמו ובן הבקר אשר עשה, וזהו "לך" אותיות כל.

ד. לכי שאלי לך כלום מן החוץ – אפילו שהכלי שלך קטן והוא רק אחד, תשתלשל הברכה עליו למלאות כל הכלים הריקים.

ה. בס' מעם לועז כ' שמילאה שלוש מאות תשעים וחמשה כלים כמנין "השמן".

ו. ואת ובניך תחיי בנותר - כתב הרב ברכת שמואל משם הרב שפתי כהן, אותו שמן שיצק יעקב על האבן אשר שם מראשותיו, נתגלה לו אותו הפך, וראה יעקב כל הנסים שנעשו בפך זה. שנמשחו בו כלי המקדש והמשכן, ובו נמשחו כל המלכים, וזה היה כד השמן של אליהו ועובדיה, ונגנז לדורות לעולם הבא.

וכתב עלה הרב הנזכר, ופשוט בעיני, שגם אותו הפך נתגלה לבני חשמונאי, שהיה חתום בחותמו של כהן גדול הוא אהרן, דכתיב (שמות ל, לא) 'זה לי לדרתיכם' לעולם הבא. ובו הדליקו שמנה ימים לצורכם, לרמוז שנתקנה מדה שמינית שהיא הוא, והמותר נגנז לעולם הבא. וכפי זה אני מבין מדרש ילקוט (מלכים ב' רמז רכ"ח) 'ואת ובניך תחיי בנותר' עד שיחיו המתים, דאליהו רמז לצרפתית, ששמן זה קיים לעולם הבא עד תחיית המתים. (דברים אחרים דרוש ל"ב ד"ה 'ועוד כתב הרב').

ז. ויעבר אלישע אל שתם - ר' יהושע בן קרחה אומר מכח הצדקה המתים עתידין להחיות, בא וראה מאלישע בן שפט, שלא היתה אשה יכולה להסתכל בפניו שלא תמות, והיה מהלך מהר אל הר וממערה למערה, והלך לשונם וקבלתו שם אשה גדולה בכבוד גדול, אחותה של אבישג השונמית, אמו של עדו הנביא. אמרה האשה לבעלה, הנה איש האלקים הזה אין אשה יכולה להסתכל בדמותו שלא תמות, אלא נעשה נא עלית קיר קטנה, וכל פעם שהוא עובר כאן יסור שמה (פדר"א ל"ג).

ח. ושם אשה גדולה – הצדקה וגמילות חסדים רמוזים באותיות ג'-ד' ותורה שבכתב ושבע"פ ה'-ו' וידוע שאותה אשה היתה אחותה של אבישג השונמית והיתה בעלת צדקה וגמ"ח ובעלת תורה חכמנית ורבנית. ותחזק בו – ב-וא"ו היא תורה שבע"פ שהיא בסוד נו"ק – לאכול לחם לחמה של תורה. ולכן והיה מידי עבר ויסור שמה לאכול לחם כי היתה ראויה להתאחסן אצלה מצד מעשיה ומעלותיה הנזכרים.

ט. ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש הוא עובר עלינו תמיד – היתה צריכה לומר עובר אלינו ומהו עלינו? – נראה לפרש בס"ד חז"ל אמרו שכל אשה שהיתה מסתכלת באלישע הנביא – תמות. והשונמית היתה זהירה לא להסתכל בו לכן סר אליה ולא לאחרים. ולכן נראה לה שעובר למעלה מהם כי עיני התמיד היו למטה ולכן אמרה עד מתי זה יהיה שמא תטעה ותסתכל לכן נעשה לו עליית קיר קטנה וכו' והוא יכנס לשם ישר. לכן אמרה איש אלוקים מחמת עוצם קדושתו. ומנין ידעה? שלא ראתה זבוב על שולחנו. והזבובים תמיד נמצאים על השולחן כי דברי תורה על השולחן הן חיוב גדול. ולכן המלאך הממונה על הזבובים שולח אותם לשולחן לדעת אם עוסקים בתורה אם לאו.

כי איש אלקים קדוש הוא - אמר רבי יהודה בן פזי מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים תהיו, ללמדך כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. ר' יהושע דסיכנין בש"ר לוי מייתי לה מן השונמית, ותאמר אל אישה הנח נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא, א"ר יוסי בר חנינא מכאן שאשה מכרת באורחין יותר מן האיש." מנא ידעה, רב ושמואל, חד אמר שלא עבר זבוב על שלחנו, וחד אמר סדינין של פשתן היתה מצעת לו ולא ראתה עליהן קרי מעולם. קדוש הוא - א"ר יוסי בר חנינא הוא קדוש ואין משרתו קדוש. עובר עלינו תמיד - א"ר יוסי בר חנינא משום ר' אליעזר יעקב כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילהו ומשקהו ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו מקריב תמידין (ויק"ר).

י. נעשה נא עלית קיר קטנה – סדין פרסה לו ולא ראתה קרי עליו ומזה הבינה קדושתו. קיר הפך אותיות קרי. נעשה ונשיא – היא ובעלה למרות שזו מלאכת האיש להכין לו.

עליה, מטה, שלחן, כסא, ומנורה – כנגד נפש רוח נשמה חיה יחידה. יסור שמ"ה = שם השם שיש בו 5 בחינות אלו.

ולמה "קטנה"? ידעה שגיחזי אינו ראוי להיות שם ולכן עשתה קטנה שתספיק רק לאלישע.

ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה. ראשי תיבות משכן מ'טה ש'ולחן כ'סא נ'ר, כמו שאמרו דורשי רשומות, והם ד' תקוני שכינה כמו שכתוב בזהר הקדוש (ח"ב מד, א). וכבר אמרו רז"ל (ברכות י/ב) 'עובר עלינו תמיד' (פסוק ט'), דחשוב כאילו הקריבו תמידין. ועתה ע"י ד' אלו, יעלה עלינו כאילו עשינו ד' תקוני שכינה, דהרי השכינה שורה בו ממש כמעט בפרהסיא, שכל אשה המסתכלת בו מתה (פרקי דר"א פל"ג).

יא. ויהי היום - מובא בזוהר הקדוש דיום טוב של ראש השנה היה, שנפקדו בו עקרות העולם, ונאמר ויהי שהוא לשון צער, כי ביום הזה שהוא ראש השנה, יש בו דין קשה (זוהר פנחס רלא). ויסר אל העליה, אלישע נהנה מן הבריות כדברי הגמרא (ברכות י:): הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, ושאינו רוצה להינות אל יהנה כשמואל הרמתי, שנאמר (שמואל־א, ז, יז): "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו". ואמר רבי יוחנן: לכל מקום שהלך שם ביתו עמו. ומובא בספר "מעם לועז" מלכים־ב עמוד מ"ד. ומובא במשם רבי אברהם בן הרמב"ם ז"ל הטעם שקיבל אלישע מתנות מפני שכל אדם הנותן מתנה לתלמיד חכם בכוונה שתגיע אליו ברכה מצד המקבל שהוא עובד ה', זה דומה לנותן מתנות כהונה לכהנים, ומותר לקבל בענין זה לשם נימוס ובתנאי שתהיה מתנה מועטת קטנה. ובאופן זה קיבלו הנביאים מתנות כמבואר במקומם. וזה שאמרו: הרוצה ליהנות יהנה כאלישע. הכוונה שהסכים לקבל עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו לפרנס מהם מאה אנשים מבני הנביאים, אבל סירב לקבל מנעמן (שר צבא מלך ארם שרפאהו אלישע מצרעתו) עשרים ככר כסף ומשא ארבעים גמלים מטוב דמשק, מחזאל ובן הדד, אבל אסור ליהנות מכבוד התורה לצורך עצמו, אבל מי שבוטח בה' וימנע מליהנות מאחרים, הקב"ה ישלח לו שפע מאוצרו הטוב ומידו המלאה והרחבה ולא יצטרך לבריות. כמו שאמר דוד המלך (תהלים לב, י): "והבוטח בה' חסד יסובבנו". ואומר המלבי"ם ז"ל: אלישע בהיותו נהנה משל אחרים, היה משפיע להם מברכתו באופן שלא היה מקבל רק משפיע ברכה, כדברי הגמרא (ברכות מב.): "תכף לתלמידי חכמים ברכה", שנאמר (בראשית ל, כז): "ויברכני ה' בגללך" או (בראשית לט, ה): "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף. (ילקוט שבע).

יב. ויהי היום ויבא שמה ויסר אל העליה וישכב שמה – שידע ברוח הקודש מה הכינו לו והלך ישר לשם.

יג. כ"כּ בזוה"ק בכמה מקומות: ח"א דף סט/ב. קס/ב. ח"ב מד/ב. ועיין במלבי"ם.

יד. ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת – ישראל בתוך שמם יש "ראש" והיא היתה חשובה מן הראשים בישראל.

טו. ויאמר גיחזי אבל בן אין לה ואישה זקן – אומר לו אתה צריך לעשות שני ניסים לאשה העקרה ולבעלה הזקן.

טז. ויאמר למועד הזה כעת חיה את חובקת בן – כתיב "אתי" וקרינן "את" שני חיבוקין: אחד כשיוולד והשני כשימות ויחיה אותו אלישע בחיבוקו, לכן אמרה אל תכזב בשפחתך, אני לא רוצה שימות.

ויאמר למועד הזה – אותם מלאכים שבשרו את שרה אמרו, למועד אשוב אליך, אבל אלישע לא אמר אשוב, המלאכים שהם חיים וקיימים לעולם אמרו למועד אשוב אליך, אבל אני שאני בשר ודם היום כאן ומחר בקבר, בין חי בין מת כעת חיה(ב"ר): אל תכזב - אמרה לו אדוני זקן מאד וחדל ממני אורח נשים, אל תכזב בשפחתך (ילק"ש).

יז. ויאמר אל אביו ראשי ראשי – שאביו המשיך לו נפש מסטרא דנוק' ולכן מת. וחזר אלישע והמשיך לו נפש מסטרא דדכורא ונתקיים. וזה שאמר ראשי ראשי.

יח. ותאמר שלום – פתחה פיה במילת שלום – שהוא כינוי לזכר וכן לשון שילום. ז"א תשלומים אני צריכה להשלים לו תיקון חייו.

מדוע את הולכת אליו. ומובא במסכת סוכה (כז:) שנו רבותינו: מעשה ברבי אלעאי, שהלך להקביל פני רבי אליעזר בעיר לוד ברגל (בחג), אמר לו: אלעאי, אינך משובתי הרגל? כלומר, אינך מבין אלה היושבים בבתיהם בחג, שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנים, שאינם יוצאים מבתיהם ברגל, שנאמר (דברים טז, יד): "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך...". ושואלת הגמרא: איני, והאמר רבי יצחק, מניין, שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר (מלכים־ב, ד, כג): "מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת", מכלל שבחודש ובשבת מחוייב האדם להקביל פני רבו? ואומרת הגמרא: אין פה שום קושיא, אם האדם הולך וחוזר באותו יום למקומו, יש לו להקביל פני רבו, ואם אינו חוזר באותו יום אינו חייב. ורבי אלעאי היה רחוק מלוד שהוא מקום מגוריו של רבי אליעזר.