סדר סעודה שלישית של שבת קודש

א. טשו"ע (סי' רצא סעי' א).

ב. כתב הגאון חיד"א ז"ל בספרו מחב"ר (סי' רצא אות א) לשון הטור "יהא אדם זהיר מאד לקיים סעודה שלישית", ואפשר דהכונה הוא לפי שבסעודה זו ניכר כבוד שבת, שהוא דבר שאינו עושה בחול, דעיקר האכילה דבר יום ביומו הוא בלילה פעם אחד, וביום פעם אחד, ובסעודה שלישית מגדיל כבוד השבת לעשות בו סעודה מחודשת, והזהיר לקיימה הנה שכרו גם על סעודת לילה וסעודה שניה כאילו עשאה לכבוד שבת דווקא, אך אם יתרשל לקיים סעודה ג' מורה דהב' סעודות לא עשה לכבוד שבת, ומשום הכי צריך ליזהר מאד לקיים סעודה שלישית, ע"כ.

ועיין להרב סדר היום (מנחה של שבת) שכתב וז"ל, סעודת הערב יש לה מעלה רמה משאר הסעודות, וצריך לנהוג בה עונג ושמחה ומנוחה ולהאריך בה מעט לכבוד השבת, ולא יאמר אדם איך אשב לאכול בקבע ואני שבע מסעודת הבוקר עד אשר אני קץ במאכל ובמשתה, ואיני יכול לאכול דבר, היא הנותנת לתת לו תלונה ותרעומת על אשר לא כלכל דבריו במשפט, ומילא בטנו כחמורים עד אשר לא הניח מקום לקיים המצוה, והחכם עיניו בראשו כשיושב לאכול בבוקר, אע"ג שיאכל וישתה כראוי אין הכוונה למלאת בטנו "כי לא מנוחה ועונג יקרא לזאת אלא איבוד המאכל והגוף, גם הפסד לנפש שלא יוכל לעמוד על עמדו מרוב שביעתו כדי לעסוק בתורה ובמצות כאשר ביארנו" עכ"ד.

ג. כ"כ בספר דברי אמת. והובא בספר מבואו ועד צאתו (פרק סח הערה ג)

ד. סדר היום (סעודת רעוא דרעוין, בד"ה וצריך), וצריך להשתדל עליהם, ולעשות תבשיל מיוחד מתוקן ומתובל לכל אחד ואחד, להיות לו שמחה ועונג ביחוד בפני עצמו, ואין לעשות סעודה דרך עראי מצות אנשים מלומדה, לאחיזת עינים אוכלים פירות או ירקות, או כזית להנצל מהעונש, ולצאת מן החיוב לגמור המצות, כי לא די בזה, אלא צריך לתקן מאכל ומשתה מיוחד לסעודה הזאת, ולסדר שלחנם כראוי, כאשר עשה בסעודת הבוקר דמה גרעה זאת מזאת, ואדרבה סעודת הערב יש לה מעלה רמה משאר הסעודות, וצריך לנהוג בה ענג ושמחה ומנוחה, ולהאריך בה מעט לכבוד שבת

ובמשנ"ב (סי' רצא ס"ק כב) כתב, כיון דילפינן ג' סעודות מג' פעמים היום דכתיבי גבי מן, צריך לעשותה בפת, וגם מצוה לכתחלה להרבות במעדנים כפי יכלתו.

ועיין בספר מגיד מישרים (פרשת צו) למרן הב"י זיע"א שאמר לו המלאך וז"ל, וסעודתא תליתאה היא רמזה לתפארת, וכיון דהוא סליק לתפארת הא איהו סליק לכתר, דהא דא לקבל דא אינון, ומשום הכי מסתייא בכזית דהא תמן לית אכילה ושתיה, ומכל מקום מיבעי דהאי כזית יהא מתבשילא כמה דאולפך שלמה ידידי [הוא ר"ש אלקבץ הלוי ז"ל] לרמוזי דכולהו מתערבין דא עם דא עכת"ד. וכ"כ הגאון החיד"א במחזיק ברכה (סי' רצא אות ג).

ה. זה לשון פע"ח (דף קג ע"ד): ז"א עולה במנחה דשבת עד רצון תיקון נוצר חסד, אשר הוא דיקנא דא"א, לכן יש לעשות סעודה שלישית בדגים, כי הדג עינו פקיחא ואז ההארה מא"א לז"א בלי שום מסך כלל, עכ"ל. ובספר אור צדיקים (סי' כח אות ו) כתב: ומצוה גדולה לקנות דגים לכבוד שבת, ולאכול בכל סעודה דגים, ובפרט בסעודה שלישית עכ"ל.

ובמג"א (סי' רמב ס"ק ב) כתב בשם תיקוני שבת (הנהגות האריז"ל ותלמידיו), יאכל בכל סעודה משלש סעודות דגים. ובשער הכולל (פ' כט סעי' ה) כתב, טוב לאכול דגים בסעודה זו יותר מבשאר סעודות, כן כתוב בסידור האריז"ל על פי סוד. ובספר דודאים בשדה (פ' שלח): בשבת במנחה כנודע מצוה לאכול דגים שרומזים לעינא פקיחא שמתגלה אז, ואין דינים שולטים כלל, רק רעוא דרעוין אשתכח כנודע.

ועי' למורנו בבא"ח (ש"ב פ' וירא אות ח"י) שכתב כמה רמזים וענינים באכילת הדגים בסעודות שב"ק.

ויש נוהגים לאכול בשר בסעודה זו כ"כ בטעמי המנהגים (קונטרס אחרון אות קצ"ו)

ו. כ"כ המהרי"ל (מנהגים, שבת יד) שכך נהגו במדינת ריינוס בסעודה שלישית בשבת לאכול ביצים מבושלות קשות ע"כ. וכ"כ הרב שיורי כנה"ג (סי' רפח אות ח בהגה"ט) דנוהגים לאכול בסעודת שחרית ביצים מבושלות שלימות בקליפיהם שהטמינו אותם בתנור, מפני אבלו של משה רבנו ע"ה שמת בשבת, והמהדרין אוכלים אותם גם בסעודה שלישית עכ"ד. וכ"כ הכה"ח (סי' רפט ס"ק יב), בערב אחר מנחה בסעודה ג' נהגו מן המהדרין לאכול ביצים כנזכר, מטעם אבלו של משה.

ז. כן הוא בפע"ח (שער יח פרק כא) וכ"כ הרמ"ק הובא דבריו באור החמה (ח"ב דף קד ע"ג), וכ"כ בדבר בעתו (ח"א דף לב ע"א) שסעודה זו באות שלישית דהוי"ה שהיא ו' ונרמזה בפסוק וזכרתי את בריתי יעקוב (ויקרא כו, מב).

ח. שער הכוונות (דף עב ע"א). ועיין בא"ח (ש"ב פר' חיי שרה אות י) וז"ל: בסעודת המנחה קודם שתטול ידיך להמוציא, תאמר בקו"ר ובשמחה רבה "אתקינו סעודתא דמהימנותא שלימתא חדוותא דמלכא קדישא, אתקינו סעודתא דמלכא, דא היא סעודתא דז"א" וכנז' בשער הכונות. ודע כי שמעתי שהחסידים המקובלים בעה"ק תוב"ב אין אומרים "זעיר אנפין" בפירוש, אלא אומרים "ז"א", בר"ת דוקא, הן בלימודם בקבלה הן באתקינו וכו' הנז'. וקשיא לי על דבריהם, מפיוט בני היכלא דכסיפין שתיקנו רבנו האר"י ז"ל, ומשם ראיה דהיה אומר "זעיר אנפין" בפירוש להשלים המשקל, ואין לומר דרבנו האר"י ז"ל שאני, דאדרבא להיותו גדול מאד, דיבורו פועל יותר ואית ליה למיחש טפי משאר אדם. ובספר כ"מ איתא וז"ל להיות שהשעה זאת הז"א עולה בעלייה גדולה עד הדיקנא, אין מן הראוי שנזכיר אותו בתואר זה של "זעיר אנפין" לכן לעת עתה יאמרו "זהיר אנפין" עכ"ד. ואני נוהג לסיים "דא היא סעודתא דמלכא קדישא" בלבד, ולפעמים אני מסיים "דא היא סעודתא דמלכא קדישא זהיר אנפין". עכ"ל. וכ"כ בספרו כתר מלכות (אות קצא) וז"ל: בסעודה שלישית יאמר "דא היא סעודתא דישראל קדישא זהיר אנפין" ולא יאמר זעיר אנפין ככתוב בסידורים, יען כי עתה ז"א עולה במקום עליון ואז אתתקן ואנפוהי מתפשטין ואריכין בההוא זמנא ואיך נקראהו זעיר אנפין וכו' לכן יזהר בזה בזמן זה, וכן בפיוט בני היכלא דכסיפין במקום זעיר אנפין יאמר זהיר אנפין" עכ"ל.

ט. כ"כ מורנו הבא"ח (שם אות יד), והיינו מלבד שסעודה שלישית זמנה דוקא משהגיע זמן מנחה וכמו שכתבו הראשונים לחלוק על בעל הלכות גדולות שהתיר להפסיק באמצע סעודת הבוקר ולעשותה ב' סעודות, וכן פסק השו"ע (סי' רצא ס"ב) דזמנה משש שעות ומחצה ולמעלה ואם עשאה קודם לכן לא יצא, ע"כ. חידש כאן הרב דבעינן לפי סודן של דברים ותיקון העולמות שקודם ממש יתפלל מנחה ואח"כ יאכל סעודה שלישית, ובאמת שמלבד זאת שלפי הסוד יש לעשות כן, גם לפי הפשט נכון הוא וכמו שכתב הגהות מיימוניות על הרמב"ם בפרק ל' מהלכות שבת (הלכה י') דמה שכתב הרמב"ם להתפלל מנחה ואח"כ לאכול סעודה שלישית כן עיקר שהרי אסור לקבוע סעודה משהגיע זמן מנחה, וע"ע במעשה רב (הלכות שבת קמח) שכן היה נוהג הגר"א ז"ל להתפלל מנחה ואח"כ לאכול סעודה שלישית.

וכתב מו"ר האול"צ (ח"ב פרק כא תשובה ז) מכל מקום במקום שהציבור מתפללים תפילת מנחה עם השקיעה, עדיף לעשות סעודה שלישית קודם תפילת מנחה, ולהתפלל אחר כך תפילת מנחה בציבור. ומ"מ כבר כתבנו לעיל שאם ימצא מנין במנחה גדולה יתפלל מוקדם כדי לעשות הסעודה לאחר מנחה.

י. עי' כה"ח (סי' רצט אות ג) ובביאור הלכה (שם), וכן הוא בבא"ח (שנה ב' פ' ויצא אות ח"י). וכתב שם הב"ח דאיסור גמור הוא להתחיל לאכול לאחר השקיעה. ודעת מופת הדור בספרו הלכות עולם (ג' עמ' קנח) דמותר להתחיל לאכול סעודה שלישית אפי' כמה דקות קודם השקיעה ואם לא הספיק יכול ליטול ידיו אף בבין השמשות שיכול להמשיך לאכול גם משחשיכה, וכן פשט המנהג.

יא. בא"ח (שם).

יב. משנ"ב (סי' קפח ס"ק לב). מו"ר מופת הדור בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סו"ס נה).

יג. בטור ובבית יוסף (סי' רצא) הובאה מחלוקת הראשונים בזה דעת הר"ן ורבנו יונה בשם חכמי צרפת יוצאים ידי חובת סעודת שלישית במיני תרגימא [ובזה יש מחלוקת מהו מיני תרגימא האם זה דוקא מאכל העשוי מחמשת מיני דגן או אפילו בשר וכו' ויש אומרים אפילו פירות] אך דעת הרמב"ם והתוספות והרא"ש והסמ"ג דבעינן דוקא לחם. וכן פסק השו"ע (שם סעי' ה) בסתם. ואח"כ הביא את שיטת הסוברים שיוצאים ידי חובה במיני תרגימא, וסיים וסברא ראשונה עיקר שצריך לעשות בפת, אא"כ הוא שבע ביותר, עכ"ל.

והא דנשים חייבות ג"כ בסעודה שלישית כן פסק שם השו"ע (סעי' ו), וכן הוא בבא"ח (שנה ב' פ' חיי שרה אות יג). והמג"א כתב הטעם דבכל מעשה שבת איש ואשה שוין.

יד. כ"כ שם הבא"ח ומקורו מדברי הרמ"א (בסי' תקכט סעי' א) בשם מהרי"ל דאע"פ שערבי ימים טובים דינם כערבי שבתות שאין לאכול מן המנחה ולמעלה אבל סעודה שלישית של שבת כן יעשה, וכתב הכה"ח (שם אות טז) דמ"מ יזהר לא לאכול אלא מעט כדי שבלילה יאכל לתיאבון, [ודע דבענין זה אם לאכול סעודה שלישית בשבת שחל בו ערב יום טוב נחלקו בזה בזוהר (פ' אמור דף צ"ד) עי"ש ובמפרשים שם].

טו. כן מתבאר מדברי השו"ע שהבאנו לעיל בהערות להלכה ט' עי"ש. וכ"כ מופת הדור בחזון עובדיה (שבת ב' דף שמב)

טז. כ"כ הבא"ח (שם אות יב) וז"ל: אך ודאי צריך להניח י"ב ככרות כפי הסוד כמו סעודת הלילה ושחרית, וגם צריך שני מפות אחת למעלה מן הלחם ואחת למטה, דאע"ג דבסעודה זו ליכא קידוש ובטל טעם בושת הפת, הא איתא עוד שני טעמים [דתיתי סעודה ביקרא דשבתא, וזכר למן] דשייכי גם בסעודה זו. ע"כ. וכ"כ הכה"ח (סי' רצא ס"ק לד) וזה סדר סעודה ג' יסדר השלחן... ויכסה הפת משום זכר למן.

אולם הא"ר (סי' רעא ס"ק טז) כתב דבסעודת היום לא שייך טעם דתיתי סעודה וז"ל: הא דלא כתבו נמי טעם דתיתי סעודה ביקרא דשבתא, משום דלא שייך בסעודת שחרית כמו שכתב מרדכי פרק ערבי פסחים (לד ע"ד).

יז. וכתב בספר פרי עץ חיים (שער ק"ש שה"מ פי"א) בשם רבנו האר"י, שטוב לומר מזמור לדוד ה' רועי קודם האכילה, מפני שיש בו ז"ן תיבות והאומרו לא יחסרו לו מזונותיו וטוב ג"כ למזון הנפש עכ"ד. וכ"כ במשנת חסידים (מסכת מוצ"ש פ"ב אות ה). והא"ר (סי' קסו ס"ק א) כתב דטוב לאמרו על מזונותיו ושאר דברים, ואחר מותו לא ילך בגהינם ע"כ. וכתב הבא"ח (ש"א פר' אמור אות ד) בשם ספר כתר מלכות שיאמר קודם כל סעודה מזמור לדוד קודם נט"י, והעולם נוהגים לאמרו בין נטילה להמוציא, ואעפ"י שיש מדקדקים בדבר משום הפסק אין למחות בידם עכ"ד.

ובספר שיבת ציון (ח"ב שער יא הערה כט) לגאון ר' בן ציון מוצפי שליט"א הביא שבספר בני יששכר (מאמרי השבתות ח, יז) כתב לאמרו בסעודה שלישית שלש פעמים, וכתב בשם רבנו שמשון מאוסטרופולי הי"ד זצוק"ל בשם ספר הפליאה שבגיהנם יש תת"ן חדרים כמנין "תכלת", ותק"פ מהם אינם כל כך קשים והם גימטריא "גיא צלמות". ונשארו ר"ע חדרים קשים וכשנפטר הצדיק מעוה"ז עובר בכל התת"ן חדרים, והולך עמו מלאך ושמו יהושע ובידו נר שעוה וכותב על מצח הצדיק "אתה" והוא שם קדוש ומשמרו. וזה כוונת הפסוקים גם כי אלך "בגיא צלמות" לא אירא "רע" אפילו מר"ע חדרים לא אפחד כי "אתה" עמדי. ואמר "עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני" ר"ת יהושע, וגם "עמדי שבטך ומשענתך המה" ר"ת שעוה. וכיון שבשב"ק רשעי גהינם יש להם מנוחה (עי' זוה"ק תרומה קלו.) והולכים בין הצדיקים שיצילום מגהינם, לכן אומרים מזמור זה קודם סעודה שלישית שהוא קרוב לזמן ההוא ע"כ. וכתב עוד (שם אות כ) בשם תלמידי רבנו האר"י שיש במזמור זה ז"ן תיבות, ולכן יאמרנו בסעודה אחרונה של שבת להשפיע מזונו לכל ימי החול ויכוין בתיבת ה' רועי הוי"ה במילוי כזה [יוד הה וו הי] והיא גימטריא ז"ן. ואותיות המזמור גימטריא "ברכה" שישלח השי"ת ברכה בכל מעשה ידיו, ולכן אומרים אותו ג"פ כי נאמרה ברכה בדגים ביום ה', ובאדם ביום ו' וברכה לשבת ויברך אלהים את יום השביעי נמצאת ברכה משולשת אכילת דגים ע"י האדם ובשבת, ונרמז בנאות דש"א דגים שבת אדם ר"ת ע"כ. ונודע כי עיקר אכילת דגים בשבת הוא בסעודה שלישית.

יח. כה"ח (שם). ומה טוב לומר ג"כ קודם הנטילה מש"כ הבא"ח בלשון חכמים (ח"א סי' ה) שני מאמרי הזוה"ק האחד אלין ארבע ממנן משגחן בכל אינון דמענגי שבתא (פקודי רנב:) והשני מתחיל בנוסח מצחא דאתגלי בעתיקא קדישא (האזינו רפח:) ודבר בעתו מה טוב.

יט. שעה"כ (דף עב ע"ג) וז"ל: יקרא כמה פרקי משנה ממסכת שבת ואם תרצה תקרא ח' פרקים הראשונים בליל שבת וח' אמצעיים בסעודת שחרית וח' אחרונים בסעודת מנחה ותכוין כי הם כ"ד פ' כנגד כ"ד קישוטי כלה.

כ. וחתם שמו יצח"ק לוריא [יהון צבי חדו קריבו לבר והא רעו ישויה ארי] ועי' בספר סידורו של שבת (ח"ב דרוש א) ותמצא פירוש על פיוט זה.

וכתב הבא"ח (ש"ב פר' חיי שרה אות יג) וז"ל: והפיוט של בני היכלא דכסיפין שסידר רבנו האר"י ז"ל לסעודה זו, שמעתי שיש חסידים נמנעים לאומרו מחמת הפחד, שנזכר בו דברים כנגד הקליפות, ואומרים שיראים להתגרות בקליפות, ורבנו האר"י ז"ל המחבר הפיוט, שאני, דרב חיליה. ונ"ל דהנוהג לאומרו לא יבטל מנהגו, ורק יזהר לומר מן פסוק קריבו לי וכו' בלחש ממש עד פסוק הרי השתא, וכשיתחיל בפסוק הרי השתא יגביה קולו, והכי עדיף, ואין בזה מיחוש. ואנחנו אין נוהגים לאומרו כלל:

כא. בענין הקפת השלחן עיין רב פעלים (ח"ב סוד ישרים סי' ז) שכתב שאין להקיף השלחן כיון שאין לנו השגה בזה אמנם מו"ר הש"ש והתו"ח כתבו שיש ענין להקיף השלחן, ומנהגינו שלא להקיף.

כב. בא"ח (פ' חיי שרה אות יא), ומקורו מדברי רבנו האריז"ל שכתב בשעה"כ (דף עה ע"ד) גבי סעודה שלישית וז"ל: ולכן אין בחינת קידוש על היין בסעודה זו כמו בסעודת הלילה ובשחרית, שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שפסק לקדש על היין בכל הג' סעודות, וטעם הדבר וכו'. אמנם עכ"ז באמצע אכילת הסעודה הזו צריך לשתות יין ולברך עליו בפה"ג אבל לא לקדש עליו בקידוש היום בתחילת הסעודה כבשאר הסעודות, עכ"ל. ודע דפי' דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת (פ"ל ה"ט) שכתב: וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על היין, שנוי במחלוקת כיצד לפרשו ואכמ"ל.

כג. בספר קדושת לוי (לקוטים) כתב: רעוא דרעוין כלומר שהרצון אצל הקב"ה נעשה מרצון ישראל, וזהו רעוא דרעוין - הרצון מרצון, שיעשה הקב"ה רצון שלו, כרצון של ישראל.

וז"ל בספר סידורו של שבת (ח"ב, דרוש א), ורעוא דרעוין אשתכח, הוא שמחת מלך מלכי המלכים הקב"ה עצמו, אשר אין די באר לפרש ענין השמחה, וערך השמחה הלזו, ואין רעיון אדם יכול לתפסו.

ובספר בני יששכר (מאמרי השבתות, מאמר ח אות א) כתב, שמעתי מאת כבוד אדוני מורי ורבי הרה"ק מהרמ"מ [מרימנוב] זצוק"ל הטעם, להיות בריאת העולם בששת ימי בראשית, הנה התחלת הבריאה אור ליום א', שהוא מוצאי שבת, הנה קודם בריאה עלה ברצונו ית"ש לברוא את העולם, הנה הזמן שקודם ליום א' הוא זמן ועת רצון, כמו התחלת הבריאה, אז עלה ברצונו עכ"ד ז"ל.

וכתב בספר אמרי פנחס (שער השבת, אות מג), אמר בשם ר' שמעריל (ווארחיווקער) ז"ל, שבעת סעודה שלישית נגזר איך יתנהגו עם האדם כל השבוע. ולכן נקרא סעודה דזעיר אנפין שצריך להיות שפל בעיני עצמו... ובשעת סעודה שלישית יכול האדם להתפלל להשי"ת בענין השפלות.

ובשיח שרפי קודש (עה"ת ושבת עמ' קעג) מובא, בעת שבא הרה"ק החידושי הרי"ם זי"ע בפעם ראשונה להרה"ק אדמו"ר הרבי ר' שמחה בונם זצללה"ה מפרשיסחא, וידוע שהיה בעת סעודה שלישית על השלחן של אדומו"ר הק' זי"ע כמו בעת נעילה, זמן תשובה בבכיות ובדמעות ובחרטה בפנימיות הלב, ואמר הרה"ק מאלכסנדר בעת שהיינו הולכין בסעודה שלישית אל השלחן הטהור של אדמו"ר מפרשיסחא זי"ע, אף שהייתי גדול בשנים מהרבי מגור זי"ע אעפ"כ הנחתי אותו לילך מקודם, ובעת שהיינו עומדים אצל השלחן בעת סעודה שלישית הייתי מעביר ידי על פניו, וטפחתי את ידי בדמעות עיניו, ואמרתי, אז ער איז אונזער, שהכיר בזה שנעשה הרבי מגור זי''ע חסיד דפרשיסחא.

ובזמירות חתם סופר (אות קמח) מובא, דרכו של מרן החתם סופר להאריך בסעודה ג' כמה שעות בלילה, גם אצל מרן הכתב סופר זצ"ל נמשכה הסעודה עד כשעה ושתי שעות בלילה.

וז"ל הזוהר חי (להרה"ק מקאמארנא זצוק"ל, זוהר דף יד), בין חכמי האשכנזים נתפשט להאריך בסעודה שלישית עד הלילה הרבה, וכן נהג מרן הקדוש אלקי נורא רבנו ישראל בעל שם טוב.

ובספר עטרת צבי (על הזוה"ק, אמור, רף צד) כתב: "בוודאי ר' שמעון וחביריו האריכו תמיד בסעודה שלישית הוא הסעודה המובחרת".

כד. מג"א (סי' רצט ס"ק ז) כתב ומותר לשתות מכוס של ברכת המזון. והסביר המשנ"ב (ס"ק יד) אף שהוא קודם הבדלה, דכוס של ברכת המזון שייך לסעודה.

כה. בשו"ע (סי' רצט סעי' ד) כתב ששותים מכוס של ברהמ"ז של סעודה שלישית אף לאחר חשיכה וקודם הבדלה, וכן מנהג בני ספרד.

ובני אשכנז נהגו שלא לשתות כלל משחשכה, אבל בספק חשיכה נהגו להקל.

וכתב המשנ"ב (ס"ק יד) ומותר לשתות מהכוס אף שהוא קודם הבדלה דכוס של בהמ"ז שייך לסעודה. וכ"ז למי שנזהר תמיד לברך על כוס אבל למי שמברך לפעמים בלא כוס לפי שסומך על הפוסקים שס"ל דאין בהמ"ז טעונה כוס אסור לו לשתות עתה מהכוס של בהמ"ז קודם הבדלה [מג"א וש"א] וכתב הח"א דזה דוקא אם הוא כבר ודאי חשיכה אבל אם הוא ספק חשיכה נראה דיכול לשתות מכוס של בהמ"ז אף מי שאינו נזהר תמיד לברך על הכוס.

אולם הא"ר (ס"ק ו') כתב שאין דברי המג"א מוכרחים, וכ"כ בפועלת צדיק (ח"ב סי' רסה) שכיון שיש מצוה לברך ברכת המזון על הכוס רשאי לברך ולשתות.

ודעת מו"ר מופת הדור בחזו"ע (שבת ב אכילה קודם הבדלה הלכה ה) שבספק חשכה רשאי לברך בורא פרי הגפן ולטעום ממנו, אבל בודאי חשכה דהיינו בצאת הכוכבים לא יטעם. וכ"פ המשנ"ב בשער הציון (סי' קצט ס"ק כד).

ודעת מו"ר האול"צ (ח"ב פכ"ב בהערות לתשובה ט) מנהג בני ספרד לשתות מכוס של ברכת המזון אף כשמברך לאחר חשיכה, אך המברך בלבד ישתה ממנו (כיון שיש בזה מחלוקת), ולא יתן לאחרים לשתות. ודוקא כשלפחות שלושה סועדים יחד, אבל בפחות מכן לא יביאו כלל יין לברכת המזון.

כו. מו"ר האול"צ (שם).

א. אילנא נטע אברהם וכו'. ממסקנא דמלתא משמע שלא היה זה אילן ממש, אלא שכל מה שנאמר הוא רמז לקב"ה. וענין העץ והמים היו דרושים שהיה אברהם דורש לכל באי שער עירו, וצריך לבאר הנמשל. וכך היא הגרסא בכמה ספרים. וממשיך שאפשר לפרש שהענין ממש כמשמעו עץ ממש, ועינא דמיא ממש ר"ל שאברהם אכן נטע אילן בידיו ועשה תחתיו מעין של מים, וכיוון כנגד הקב"ה לעשות רמז לעץ החיים ולמעין המים העליונים המטהרים את הטמאים. ומש"כ לקמן ות"ח כד חב וכו' שם נותן טעם למה היה הרמז בעץ ולא בדמיונים אחרים. ותירץ שהוא הפך עץ הדעת טוב ורע כדמפרש. כד אתא אברהם וכו' דהיינו אדם הראשון שנתגלגל באברהם לתקן את אשר עיוות כנזכר בפרשת בהר סיני בר"מ שבאותו עון היה ע"ז וג"ע וש"ד ולכך תיקן אברהם את אשר עיוות אדה"ר בעה"ז. לתקנו במקבילו עשה עץ שהוא דוגמת עץ החיים לאפוקי אילנא אחרא דאדה"ר עץ הדעת טו"ר, דהיינו השכלת עניני דרושי הנהגותיהם של החיצונים. ואדם הראשון ירד לחקור וסחטה לו ענבים כנ"ל עד שבא ונתגלגל באברהם. והפך ממה שנכשל באל זר, שבר את הפסילים של תרח אביו והודיע אלהותו בעולם וכו'. (מהרא"ג)

ב. כאשר גר בארץ כנען, היא ארץ ישראל, שם היה אור השפע עליו גדול והמשיך אור מע"ח שבת"ת דזעיר ששם ב' יסודות או"א כי סתם עץ הוא ת"ת המסתעף בפארותיו גם אותיות יהו"ה בהכאה י"פ ה' עולה נ'. ה"פ י' עולה נ'. ו"פ ה' עולה ל'. ה"פ ו' עולה ל'. ביחד עולה ע"ץ. (ע"כ מהמקדש מלך מתוך הרמ"ז)

ג. כתב במק"מ, בין עכו"ם ובין טמא זיבה, כולם כשהיו יושבים תחת העץ היו הענפים עולים לעשות צל. והחילוק היה כי מי שהיה טמא בזיבה או בנידה, המים נתייבשו, ומי שהיה טמא בקרי המים כביכול עלו לקראתו לרמוז שאינו צריך לחכות ז' ימים אלא יטבול ויטהר מיד. ומי שעבד ע"ז המים היו נשארים במקומם ולא חל בהם שינוי ואז ידע אברהם והזהירו ולא עזבו עד שנקשר באמונה של הקב"ה. ובנזר ישראל כתב, כי האילן שנטע אברהם היה בחי' עץ החיים כדלהלן, והוא בחי' ת"ת שגדל במלכות שהיא בחי' ארץ ישראל ולכן לא היה אותו עץ עולה בכל מקום רק בארץ ישראל.

ד. וכתב הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פרק א' הלכה ג') אברהם אבינו החזיר אלפים ורבבות לאבינו שבשמים. ואמרו בתלמוד (בבא בתרא טז:) מרגלית היתה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא. ופרשו המפרשים שלאברהם אבינו היתה מרגלית שאף דבר בעולם לא ישוה לה, וזהו הדיבור שהיה מונח בצוארו (בגרונו). כשהיה פוגש אדם מרוחק מהאמונה היה מדבר עמו בתבונה. כל דבריו שקולים ומדודים וכל מי שנפגש עמו היה מתרפא מכל התאוות ששקוע בהם (ספר העקידה דברים ד' על הפסוק וידעת היום).

וכך היו דבריו, כשהיה רואה אדם שמשתחוה למנורה, אומר לו: התבונן וראה שאתה בגיל ששים, והמנורה הזאת בסך הכל לפני שנה יצרו אותה. אם כן כיצד תעבוד לדבר שיצרו אותו אחריך וכן על זה הדרך על כל עבודה זרה היה מוכיח לאדם במתק שפתיו שהוא טועה, ובכך היה מתרכך לבו ומתאחד עם הקדוש ברוך הוא.

ופעם נכנס אליו זקן בגיל תשעים שנה והיתה לו עבודה זרה בכיסו, והרבה אברהם אבינו לדבר עמו בדרכי נועם שיחזור בו, אך הזקן נשאר איתן בדעתו. כשראה אברהם שהוא לא יכול לשכנע אותו שלחו לדרכו. הזקן הלך לדרכו בשעות לילה המאוחרות והגיע בדרכו ליער, משכן זאבים ונמרים. אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: מדוע שלחת את האדם הזה, אני מחכה לו כבר תשעים שנה, לך אין סבלנות לחכות עוד שלוש שעות, אברהם הבין את הרמז, רץ לאותו אדם ואמר לו: אנא, חזור לביתי, תנוח ותאכל. לאחר שאכל ושתה, המשיך אברהם להשפיע עליו, ובשעה שלישית נתרכך לבו של הזקן וזעק "ה' אלהי אברהם אחד ושמו אחד" (ספר הישר).

ה. ומעשה דשונמית [מלכים ב' ד' ח' ועיין שם] יוכיח שהיא היתה נזהרת במצוה זו כמו שכתוב בזוהר הקדוש [ב' מד"א] על פסוק אשה גדולה על שאר נשי עלמא, דהא שאר נשי עלמא כד חמאן אושפיזא בבית מצטערין ביה ודחקן ביה כל שכן לאפקא עליה ממונא והיא חדת ביה באושפיזא ולאפקא עליה ממונא. ועיין ילקוט שמעוני שם רמז רכ"ח שכתב אמר רבי אבא אלמלא זכות אשתו של עובדיה היו כבר ישראל אבודין חס ושלום באותה שעה שנאמר ואשה אחת מנשי בני הנביאים וגו' ויעמוד השמן שהוקיר ובא לשאול לו אם תמכור אם לא תמכור והברכה האחרונה היתה גדולה מן הראשונה שנאמר ואת ובניך תחיי בנותר עד שיחיו מתים. ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם, רבי יהושע בן קרחה אומר מכח הצדקה המתים עתידין להחיות בא וראה מאלישע בן שפט שלא היתה אשה יכולה להסתכל בפניו שלא תמות והיה מהלך מהר אל הר וממערה למערה והלך לשונם וקבלתו שם אשה גדולה בכבוד גדול אחותה של אבישג השונמית אמו של עדו הנביא, אמרה האשה לבעלה הנה איש האלהים הלזה אין אשה יכולה להסתכל בדמותו שלא תמות אלא נעשה נא עלית קיר קטנה וכל פעם שהוא עובר כאן יסור שמה אל העליה, ובנו והכינו והתקינו, ולאחר ימים היה עובר אל שונם ויסר אל העליה וישכב שמה קרא לשונמית ולמה עמדה בפתח אלא שלא היתה יכולה להסתכל בפניו, אמר לה למועד הזה את חובקת בן, אמרה לו אדוני זקן מאוד וחדל ממני אורח הנשים אל תכזב בשפחתך, רבי זכריה אומר רצון יראיו יעשה והרת וילדה וגדל הנער ויצא לפוגת נפש לראות בקוצרים וקרהו אסון ומת שנאמר ויהי היום ויצא אל אביו אל הקוצרים וגו', הלכה אל הר הכרמל ונפלה לפני אלישע על פניה אמרה לו הלואי נשאר כלי ריקם אלא שנתמלא ונשפך, אמר הנביא כל דבר הקדוש ברוך הוא מגיד לי וזה לא הגיד לי, מיד לקח המשענת ונתן לגחזי ואמר לו אל תדבר בפיך כל דבר מאומה רע או טוב עד שתלך ותתן המשענת על פני הנער, וגחזי היה הדבר כשחוק בעיניו וכל אדם שהיה פוגע בו היה מדבר עמו ואומר לו התאמץ שהמטה הזה מחיה את המתים, לפיכך לא עלתה בידו, עד שהלך הוא בעצמו ונתן פיו אל פיו והתחיל מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא ואומר רבון העולמים כשם שעשית נסים על ידי אדוני אליהו והחיה את המת כן יחיה הנער הזה, ויפקח את עיניו.

ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא, אמר רבי יוסי בר חנינא מכאן שהאשה מכרת באורחים יותר מן האיש, איש אלהים קדוש מנא ידעה, רב ושמואל, חד אמר שלא עבר זבוב על שלחנו וחד אמר סדינין של פשתן היתה מצעת לו ולא ראתה עליהן קרי מעולם. ועיין בזוהר הקדוש שם בפרשת בשלח במה ידעה שהוא קדוש שלא ראתה קרי על סדינו, ואמר שם הזוהר הני מילי קשיין אי תימא דלא חמת ביה קרי הא סגיאין אינון בני נשא הכי בעלמא מאי שנויא הכא, כלומר המבחן שלה שלא ראתה קרי על סדינו אינו מבחן לאיש קדוש כאלישע הנביא שהרי הרבה אנשים פחותין יותר ממנו אינם נכשלין בקרי, אלא שפיר אמרה שהנה נא ידעתי שהיא ידעה ולא אחר מאחר והיא הציעה לו המטה בשעה שהוא שוכב בלילה ובשעה שהוא קם בבוקר ופירוש שהציעה סדינין לבנים על מטתו כך היה ובזה ידעה דדרך העולם דכיון שהאדם קם ממיטתו הסדין שקם ממנו יש ממנו ריח ניוול ואצל אלישע בשעה שקם ממיטתו היו יוצאין ממנו ריחות כריח גן עדן, אמרה השונמית אם לא שקדוש הוא וקדושתו של רבו עליו לא היה יוצא ריח קדושה כזו ולכן רצה לפרוש מהבית שאדם לא נזהר כל כך בביתו.

ויהי היום ויבא שמה, היום ההוא היה יום ראש השנה שנפקדו בו עקרות ונזכרים בו בני העולם, היש לך לדבר אל המלך מלכו של עולם, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת, כלומר אני רוצה להפקד ביחד עם כלל ישראל וזכות הרבים תעמוד לי מה שאין כן שאתה מתפלל עלי לחוד יפתחו את דיני לבד ומי יודע אם אני ראויה לכך. ויאמר גחזי אבל בן אין לה ויאמר למועד את חובקת בן, ותהר האשה ותלד בן למועד אשר דבר אליה אלישע, ולמה מת אחר כך אלא בשביל שאלישע נתן לה ולא לבעלה ומאחר שלא ניתן לבעלה נזדמנה לו מיתה שהרי כתוב את חובקת בן את ולא בעלך. ותעל ותשכיבהו על מטת איש האלהים בגלל ששם ראתה קדושה נעלה מאוד ויאמר לה השלום לך השלום לאישך השלום לילד, מכאן שהיא עיקר הבית, ועוד שהיא הולכת אחריו ולא בעלה.

וה' העלים ממני, ובכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, ולמה לא ידע אלישע אלא אמר הקדוש ברוך הוא מה אומר לאלישע הלא הוא היה צריך למות ויאמר לגחזי חגור מתניך וקח משענתי ולך ותאמר חי ה' וחי נפשך אם אעזבך, ולמה אמרה כך כיון שהכירה את דרכיו של גחזי שאינו ראוי שיהיה נס על ידו, ויזורר הנער עד שבע פעמים ולא יותר לפי שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ' י') וילד זה היה חבקוק ולמה קראו חבקוק שהרי כתוב את חובקת בן אם כן היה צריך לקרותו חבוק, אלא שני חיבוקים אחד של אמו ואחד של אלישע.

וזה שאמר תפילה לחבקוק הנביא על שגיונות (חבקוק א' א') ה' פעלך בקרב שנים חייהו איזו פעולה זו הפעולה שבה נולד חבקוק ה' שמעתי שמעך יראתי תן לו חיים שלא ימות כמו בתחילה"