מאמרים חוצבי להבות בחיוב הגדול לעסוק בתורה יומם ולילה

י"א שבט תשפ"ו | 29/01/2026 | 20:26

פרשתנו עסוקה בקבלת התורה, ושעם ישראל נצטוו להכין את עצמם קודם לכן, ואת כל המעמד הגדול של מתן תורה, ועל הפסוק (שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר", ידועים דברי הגמרא (שבת פח.) שדרשו, מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם, אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם. ובמדרש (כת"י ילקוט, עי' תורה שלמה) כתוב שאמר להם בלשון אחרת, ואם לאו, אחזיר את העולם לתוהו ובוהו. ולכך נדבר מעט דברים במעלת התורה, קדושתה ודרכי השגתה.

כתב הרב ראשית חכמה (בהקדמתו אות כ"א והלאה) בשם הזוהר (ויקרא דף כ"ב ע"א) בא וראה, סוד הדבר, אין כנסת ישראל עומדת לפני המלך אלא בתורה. שהרי כל זמן שישראל שבארץ עוסקים בתורה, כנסת ישראל שהיא השכינה שורה עמהם. אך כשמתבטלים מהתורה, אין כנסת ישראל יכולה להמצא עמהם אפילו שעה אחת. עד כאן. ועיקר תורה לשמה הוא לדעת אותה כדי לקיים מצוותיה. ובעוד שיעסוק בה, אף על פי שיעסוק בה שלא לשמה, מתוך שלא לשמה בא לשמה (כדאיתא בפסחים נ:). וכן אמרו בירושלמי (חגיגה א, ז), הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה היה מקרבן אצלי. ועוד, שהעוסק בה על מנת לקיים, חשוב לפניו יתברך כאילו קיים.

ומבואר ברעיא מהימנא ובתיקונים שעיקר עסק התורה הוא למעשה, וזה לשון הרעיא מהימנא (פנחס דף רי"ט ע"א) כי התורה נקראת עץ, כמו שכתוב (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. ואדם הוא עץ, כמו שנאמר (דברים כ, יט) כי האדם עץ השדה, והמצוות שבתורה דומות לפירות, ומה כתיב בו (דברים כ, כ) רק עץ אשר תדע כי לא מאכל הוא אותו תשחית וכרת, "אותו תשחית" מהעולם הזה, "וכרת" מהעולם הבא, ומשום זה הוא צריך לעקור את עצמו מאותו מקום שיש שם רשעים, שלא יכול להצליח שם בתורה ומצוות, ולנטוע עצמו במקום אחר בין צדיקים, ויצליח בתורה ומצוות. מה אדם בלא בנים נקרא עקר, ואשתו נקראת עקרה, אף התורה כך, בלא מצוות היא נקראת עקרה, ומשום זה אמרו (במשנה באבות פ"א מי"ז) לא המדרש עיקר אלא המעשה. עד כאן מהזוהר.

וממשיך הרב ראשית חכמה (שם אות כ"ז), עם היות שאמר "זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי", לשון הפסוק נקט ככתוב (תהלים א, ב) ובתורתו יהגה יומם ולילה, ולא ישלול בעבור עסק התורה, עסק המעשה, שאפשר לקיים זה וזה. כגון שיעסוק בתורה מעוטר בציצית ותפילין, שהקדמונים היו זהירין בזה הרבה, שלא היו הולכים ארבע אמות בלא ציצית ותפילין, הרי בזה מקיימים תורה ומעשה כאחד. וטעם העסק בתורה יומם ולילה, הוא לדעת אמיתות קיום המצוות ברמיזתם וסודם כראוי. וזה רמוז בראש פרשת מקץ (זוהר מקץ דף קצ"ג ע"א) בא וראה כמה יש להם לבני אדם להסתכל ולהתאמץ בעבודת הקדוש ברוך הוא, ולעסוק בתורה ימים ולילות, כדי שידעו ויתבוננו בעבודתו יתברך. ע"כ. ראה, כמה חיוב מוטל עלינו לעסוק בתורה, וממנה תתעורר היראה, שנאמר (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה עומדת לעד, וכל מציאות ספר תורה ותפילין, הוא להזכיר לעסוק בתורה בתמידות שנאמר (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך, והיינו (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.

מעלת החושק בתורה

אדם שחושק בתורה כל כך, עד שביום ובלילה לא יחשוב בדבר מדברי העולם אלא בה, בודאי שישיג מעלה נפלאה בנשמתו, ולא יצטרך לסיגופים ותעניות, שאין הדבקות תלוי אלא בחשק ואהבת התורה, עד שיחשוק בה כאהבת תשוקתו, וגם בהתמדת השכמת חצות לילה בחשק.

הבט וראה בחנוך ואליהו ומשה רבנו עליהם השלום, אשר עלו למרום בחיים ונכנסו בתוך להבות אש, וניתן לחנוך להיות ראש המלאכים, ואליהו מלאך הברית, ולמשה להלחם עם כת האבירים ולנצח האדירים, ותורה לישראל הוריד. וכמה מהשלמים אשר מנו חכמים, שנכנסו לגן עדן בגוף ובנפש. ואף השלמים שלא נכנסו כמותם, והם קבורים בקבריהם, אין הרקבון שולט בהם, מסיבת שגופם נהפך לאור בהיר ובנשמה מאיר, ואין הרקבון שולט כי אם בגוף בולט. הרי שביד האדם להזדכך חומר שלו ולהעלותו בבחינה רוחנית על עסקו בתורה ומצוות, כי בטורח עסקו בהם מתמרקת קליפת החומר מעליו. כי הזיעה שמזיע בעסקו בהם, ממחה את החומר ומזכך אותו, כשמש המכה ברוב חמימותה במחנות הזהב ומהפך עפר מן האדמה לעפרות זהב. כי יש זהב שנעשה מחמימות השמש המכה באותו מקום, כך גם כן חמימות התורה שנמשלה לאש דכתיב (דברים לג, ב) אש דת למו, ועסק מצוותיה מהפכים את הגוף לצורה.

ההפרש בין מאכל התורה למאכל עבירה

וכתב בשבט מוסר (פרק י' ד"ה ודע) ודע בני, שהתורה נקראת מאכל דכתיב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, והעבירה נקראת מאכל, דכתיב (שם ל, כ) אכלה ומחתה פיה, וההבדל בין שני המאכלים הוא, כי מאכל התורה דהיינו לימודה, מאכל רוחני הוא, וכל עוד שאוכל, מתאווה עוד לאכול ואינו שבע, באופן שמעולם אינו קץ מאכילתה. ואילו מאכל העבירה הוא מאכל גופני, ואחר שאוכל ושבע, קץ באכילתו ומואס בכל מאכל שבעולם. המשל בזה, להנחת השולחן וסילוקו, מאכל התורה דומה לשעה שאדם עורך שולחנו לאכול, והיא נקיה וטהורה (איוב לו, טז) "ונחת שלחנו מלא דשן", אז אדם מתאווה לאכול כל מאכל שיביאו לפניו, כי מחמת רעבונו לא תשבע עינו. ואילו מאכל הזנות ושאר העבירות, דומים לשעת סילוק השלחן, כשהוא מלא קליפות ועצמות ומאוס מהמרק הנשפך בו, ואדם קץ לראותו ומואס בכל מאכל. כך הרשעים, אחר שעושים העבירה ושבעין ממנה, מיד מואסים בה, וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה רשעים מלאים חרטות, והטעם, שמיד שמילא תאוותו, יצרו מסתלק ממנו, ועולה למעלה לקטרג עליו (בבא בתרא טז.), ובאותה שעה רואה בדופי המעשה שעשה ומתחרט, עד שיחזור יצרו בקרבו לחזור להחטיאו. לא כן הצדיקים, האוכלים לחמה של תורה, שכל עוד שאוכלים ממנו, מתאווים עוד לאכול ואינם שבעים. והטעם, שכל עוד שאוכל אותו לחם, כל פרוסה ופרוסה שאוכל, דוחה ומגרש חלק מיצרו לחוץ. כי התורה כסם המות ליצר הרע, ונשאר הגוף פנוי ממנו בבחינת הרוחניות, ואין שביעה ברוחניות, כי ראשון ראשון מסתלק למעלה להמליץ עליו לפני המקום.

עסק התורה קורע גזר דין

מוסיף הרב מוסר חכמים השלם (שם עמ' ר"י) שהתורה היא תרופה לכל חטא ועון. וכלשון הזוהר פרשת קדושים (דף פ' ע"ב) כל מי שעוסק בתורה, אף על פי שנגזר עליו עונש מלמעלה על עוונותיו, הוא יפה לו מכל הקרבנות והעולות, והעונש ההוא נקרע. ומשום שעוסק בה לשמה, הקדוש ברוך הוא מתפייס עמו. בא וראה, שאין אדם נטהר מעוונותיו לעולם, אלא בדברי תורה, ובגלל כן, אין דברי תורה מקבלים טומאה, בגלל שהיא עומדת לטהר לטמאים האלו, והרפואה נמצאת בתורה. שנאמר (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, והטהרה נמצאת בתורה, שנאמר (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה עומדת לעד. ומה הפירוש עומדת לעד, שהאדם הלומד תורה עומד תמיד באותה טהרה, ואין טהרתו מתבטלת לעולם.

אין "צדיק" שאינו עוסק בתורה

וכתב רבנו בחיי (ויקרא כז, כט ד"ה ובמדרש), שחז"ל דרשו במדרש (תנחומא פרשה ה') על הפסוק (משלי יא, ל) "ולוקח נפשות חכם", אם יהיה האדם צדיק ואינו עוסק בתורה, אינו כלום, "אלא פרי צדיק עץ חיים", שנאמר (שם ג') "עץ חיים היא למחזיקים בה", שמתוך שהוא בן תורה, ילמד היאך לוקח נפשות, שנאמר "ולוקח נפשות חכם". אתה מוצא ביפתח, מתוך שלא היה בן תורה, איבד את בתו. אימתי? בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר שנאמר (שופטים יא, ל־לא) וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עולה. וכתיב, והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ומחולות, וכתיב, ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו, ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתיני ואת היית בעוכרי. והלא פנחס היה שם? [ואם כן היה לו ליפתח לילך אליו שיתיר לו את נדרו.] אלא בגסות הרוח שהיתה בו ביפתח, שלא רצה ללכת לפניו, אבדה בתו, אמר, אני שופט ישראל ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך לפניו? אמר פנחס, אני כהן גדול בן כהנים גדולים, אלך אצל עם הארץ? מבין תרויהון אבדה הדא עלובתא מן עלמא [מבין שניהם, אבדה זו העלובה מהעולם], ושניהם נענשו עליה, פנחס נסתלקה ממנו רוח הקודש. יפתח נתפזרו אבריו במותו, שנאמר (שם יב) "ויקבר בערי גלעד", כלומר בכמה ערים נקבר.

תולעת יעקב

קודם קריעת ים סוף נאמר (שמות יד, י) וישאו בני ישראל את עיניהם ויצעקו אל ה', תפסו אומנות אבותיהם, ועל זה נמשלו ישראל לתולעת שנאמר (ישעיה מא, יד) "אל תיראי תולעת יעקב", מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפיה, והיא רכה ומכה דבר קשה, כך אין להם לישראל אלא תפלה. שהרי העכו"ם נמשלו לארזים, שנאמר (יחזקאל לא, ג) "הנה אשור ארז בלבנון", וכתיב (תהלים כט, ה) "וישבר ה' את ארזי הלבנון". וישראל נוצחים בשביל התורה והתפילה, שנאמר (דברים ד, כט) "ובקשת משם את ה' אלהיך ומצאת", וכתיב (תהלים כ, ח) "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר".

ונאמר (בראשית כז, כב) "הקול קול יעקב", אמרו במדרש, אין יעקב שליט אלא בקולו, שנאמר "הקול קול יעקב", ואין עשו שליט אלא בידיו, שנאמר (שם) "והידים ידי עשו". וכן כתיב (תהלים כ, ח) "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר", וכן אמר משה למלך אדום (במדבר כ, טז), "ונצעק אל ה' וישמע קולנו", אמר רבי אבא בר כהנא, לא עמדו פילוסופים בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, נכנסו כל אומות העולם אצלו, אמרו לו, תאמין שאנו יכולין להזדווג לאומה זו? [האם ננצח אומה זו?] אמר להם לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם, אם אתם מוצאים תינוקות מצפצפים בקולם, אין אתם יכולים להם, ואם לאו, אתם יכולים להם. שכך הבטיחם אביהם, הקול קול יעקב, בזמן שיעקב מצוי בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הידים ידי עשו.

תכלית עסק התורה הוא לברר ניצוצות

היות וענפי הקדושה נתפזרו בעולם, ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל, וביותר באמצעות עסק התורה, שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם. ובאמצעות מה שילמדו, התורה מגינה ומכפרת עון ומרבה זכויות, כאמרם (ריש פאה) ותלמוד תורה כנגד כולם. ואפילו היו ביד האדם עבירות רבות, על ידי עסק התורה מעלה עליו כאילו הקריב כל הקרבנות המכפרים, שנאמר (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם.

כאמור תכלית עסק התורה הוא לברר ניצוצי הקדושה אשר נפלו ואשר נאנסו מהקדושה, ולהחזירם ביחוד שלם לכמות שהיו, ואין לך דבר שפוקד עליו להוציא בלעו מפיו, זולת אמצעות עסק התורה. ולכן יעשה התורה עיקר, ויעלה ניצוצי הקדושה שנפלו קודם עולם התיקון, ויוציא מס"מ בלעו מפיו, ומפוצצו וממחה כוחו עד אשר חיל בלע ויקיאנו, לזבוח יצרו, ואין מציאות להשגה זו, זולת באמצעות התורה. עוד ירמוז באמרו "ולזבח השלמים", כי תכלית הברור יהיה באמצעות הזבח, וגם הדבר הזה יושג באמצעות עסק התורה.

בזכות הלימוד יזכה לעשות

על ידי עסק התורה, יעלה במעלות לזכות שה' ידבר בו, והוא כמו שנאמר (דברים כח, א), "תשמע בקול ה' אלהיך", ועוד ימשך לך מהשמועה "לשמור לעשות", שהתורה מצלת מן החטא הרמוז בשמירה. גם תלמוד תורה גדול כחו שמביא לידי מעשה, והוא אמרו ו"לעשות", ועוד לך "ונתנך ה' עליון", וחוץ מדרכינו, יכוין הכתוב לומר, שצריך שיעסוק בתורה בגדר מעלתם של הדברים, שממקום קדוש ועליון באו. ועוד ביאור "לשמור ולעשות" הוא על דרך אמרם זכרונם לברכה (אבות פ"ד מ"ה), הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, והלומד על מנת "לעשות", מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. עד כאן. הרי שהמובחר שבלימוד הוא, "לקיים". עד כאן מספר מוסר חכמים השלם (שם).

משל לממית עצמו על התורה

החפץ חיים על התורה (פרשת חוקת) כתב, על הפסוק (במדבר יט, יד) "זאת התורה אדם כי ימות באהל", חכמינו זכרונם לברכה (ברכות סג:) ביארו, אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם. ובאמת תמוה, הלא להיפך נאמר (ויקרא יח, ה) "וחי בהם" ודרשו חז"ל (יומא פה:), ולא שימות בהם?

ונבאר הדברים על פי משל לסוחר גדול, שהיו נוהרים אליו קונים, מעירו ומהעיירות הסמוכות, ולרגל מסחרו היה טרוד כל היום והלילה עד שלא היה לו זמן אפילו ללכת לבית הכנסת להתפלל בציבור. עברו שנים ושיער לבן נראה בזקנו, כוחותיו נתדלדלו, והתחיל להרגיש כי הוא כבר מתקרב לתכלית חייו, וכי יהיה עליו לתת דין וחשבון על מפעליו. החליט להכין צידה לדרכו, ויעבור עליו מה. וממחשבה למעשה, למחרת פקד את בית הכנסת לתפילת שחרית בציבור, ואחר התפילה ישב ללמוד שתי שעות בבית המדרש, ולא השגיח על הסוחרים והקונים, כי המה הבל ולא יועילו. בשובו למסחרו מבית הכנסת, שאלה אותו אשתו בתמהון על שאיחר לבוא, והלא כל החנות מלאה סוחרים ואצים הם לדרכם? ענה ואמר לה, כי היה טרוד והיה מוכרח להתעכב.

ויהי ביום השני, כשראתה אשתו שעבר הבוקר ובעלה עדיין לא שב לביתו, הלכה בעצמה לראות מה קרה לו, ומה נבהלה לראותו יושב ולומד, והחלה לצעוק עליו, מה זה, כלום יצאת מדעתך או משוגע אתה, החנות מלאה קונים, ואתה יושב לך ולומד? לא איכפת לי ההפסד שאתה גורם לנו, אבל כלום אפשר לגרש קונים מהחנות, בעת שכל העברים מתחרים אתנו? ענה בעלה ואמר לה, שמעי נא רעייתי, מה היית עושה לו בא מלאך המות ואמר לי כי הגיע זמני להפטר מן העולם קום ולך... כלום יכולת לאמר לו, אין לי פנאי עתה כשהחנות מלאה קונים? ואם כן תחשבי לך שכבר כעת הנני מת, ומה איכפת לך אם בעוד שעתיים אקום לתחיה ואלך לחנות לעזור לך...

זהו כוונת אומרם ז"ל אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם, האדם צריך לחשוב שהוא מת, ואז שוב אין ליצר הרע פתחון פה לטעון כדרכו, אין השעה פנויה עתה, תלמד בזמן אחר... ואם כה יחשוב, יוכל ללמוד ולקיים את התורה, הנותנת חיים ללומדיה ולעושיה.

עוד בדרך זו ביאר החפץ חיים (שם בהגה) את הפסוק (דברים לג, ט) "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע"... "יורו משפטיך ליעקב", מי שפועל בנפשו להבל את כל ענייני העולם וקרבת משפחה, כדי שיעסוק בתורה, ולכן יעזוב את אביו ואת אמו, ואיננו שם לב להכיר את אחיו ובניו, והוא גולה למקום תורה, הוא יזכה למדרגת "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".

כלות הנפש אל הבורא

כתב בספר ראשית חכמה (שער האהבה פרק א' אות י') ובענין האהבה כתב החסיד בעל חובת הלבבות זכרונו לברכה (שער אהבה פרק א' ושער הבטחון פרק ז') ענין האהבה הוא כלות הנפש, ונלותה בעצמה אל הבורא, כדי שתדבק באורו העליון. והוא שהנפש הוא עצם רוחני נוטה אל הדומים לה מהאישים הרוחניים. וכשתרגיש הנפש בענין שיוסיף לה אור בעצמה וכח בנפשה, תטה במזימתה אליו ותדבק בו במחשבתה, ומתאוה לו, וכוספת אליו, וישתעשע בזכרו בבדידות, וישתומם מבלתי המחשבה בגדולתו, ויהיה היכספו לו דומה למה שאמר (ישעיה כו, ט) "נפשי אויתיך בלילה" וכו', ואמר (שם ח') "לשמך ולזכרך תאות נפש", ואמר (תהלים מב, ב) "צמאה נפשי לאלוקים לאל חי", ואמר (תהלים סג, ב) "אלוקים אלי אתה אשחרך". "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" וכו', אז תשוקה הנפש, סם האהבה באלוקים, ותתבודד ביחד לבבה בו ולאהבה אותו ולבטוח עליו ולכסוף לו, וימסור גופו ונפשו וממונו לקדושת שמו יתברך, כמו שנאמר על אחד מן החסידים, שהיה קם בלילה ואומר, אלהי הרעבת אותי, והשארת אותי בלי לבוש, והושבת אותי בחשכת הלילה, ואת גדלך ועזך הראת אותי, אם תשרפני באש, לא אוסיף כי אם אהבה אותך, ואשמחה בך, דומה למה שאמר איוב (איוב יג, טו) "הן יקטלני לו איחל". על דרך שאמרו (ברכות נד.) בפסוק (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלהיך", ואפילו נוטל נפשך.

עוד כתב (שם אות ט"ו), וזהו אהבת הקדוש ברוך הוא, מי שמוסר את נפשו ב"אחד" של קריאת שמע על אהבת קונו, ומשום זה נאמר (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך", מה שחביב עליך יותר, מסור אותו באהבת אדוניך. ומה שחביב עליך מסור אותו באהבת הקדוש ברוך הוא. ובזמן שמוסר הכל לפני הקדוש ברוך הוא, הוא מתקשר במלת אהבה שהיא בראשית. ומי שלא מסר את נפשו או גופו או ממונו באהבת השם יתברך בשעת השמד, כאילו החזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו. ומי שמוסר נפשו גופו וממונו באהבת אדונו להקדוש ברוך הוא, ודאי בעולם הבא אין למעלה ממנו.

אחר שחרית יקבע עת ללמוד תורה

הגמרא ברכות (סד.) אומרת, אמר רבי לוי בר חייא היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר (תהלים פד, ח) "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". וכתב הטור (או"ח סי' קנה), ילך לבית המדרש קודם שילך לעסקיו ויקבע עת ללמוד, דאמר רבא (שבת לא.), בשעה שמכניסים האדם לדין, אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה.

ובשלחן ערוך (אורח חיים סימן קנ"ה) נפסק כן להלכה, אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה. וכתב שם הרמ"א, ואף מי שאינו יודע ללמוד, ילך לבית המדרש ושכר הליכה בידו, או יקבע לו מקום לימוד מעט במה שיודע, ויחשוב בעניניו ויכנס בלבו יראת שמים.

וכתב כה"ח (שם ס"ק ט) גם צריך ליזהר שלא לבטל בכל יום הקביעות של מקרא ומשנה ותלמוד וקבלה עם הכוונות שלהם, וצריך ליזהר בזה מאוד. ואם נאנס איזה יום ולא השלים קביעתו, ישלים בלילה, כמו שכתוב בגמרא (עירובין סה.) רב אחא בר יעקב יזיף ופרע. והיינו דוקא תורה שבעל פה משלים בלילה, אבל לא תורה שבכתב, לפי שאין קורין מקרא בלילה.

לא יוותר על קביעותו

וכמו ששנינו באבות (פרק ד' משנה ט'), רבי יונתן אומר, כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. וכל המבטלה מעושר סופו לבטלה מעוני. ופירש (שם) רבינו יונה, כל המקיים את התורה מעוני, שדוחק שעותיו ומניח מלאכתו הצריכה לפרנסתו, כדי לקיים התורה והמצוה, והוא לומד ועושה מתוך דוחק. סופו לקיימה מעושר, כי יתעשר ונוסף עוד ויהיו לו שעות מרווחות לעסוק בתורה ולקיים המצוות. כי פרנסתו תהיה מרובה, ולא יצטרך אל יגיע כפיו, כי יאכל וילמד בשמחה ובטוב לבב, כי בחכמה יהיה לו כל טוב, כמו שמצינו בשלמה המלך עליו השלום ששאל החכמה, ולא שאל כסף וזהב, כמו שנאמר (משלי ל, ח) "שוא ודבר כזב, הרחק ממני. ראש ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חוקי". משל למלך שאמר לעבדו, שאל מה אתן לך. אמר, אם אשאל כסף וזהב, הנה הוא נותן לי נכסים וקרקעות [אבל לא דברים אחרים שיש ביד המלך ליתן]. אלא אשאל את בת המלך לי לאשה, והכל בכלל. כך אמר שלמה עליו השלום, אשאל את החכמה והכל בכלל, כי בצל החכמה בצל הכסף.

מה ילמד

עוד כתב כף החיים (שם ס"ק ג'), המנהג בכל מקום בישראל שקובעים ללמוד אחר התפלה בבית הכנסת, ואומרים קדיש דרבנן. ואין אומרים אותו אלא על תורה שבעל פה, או על דברי אגדה, אבל לא על הפסוקים. והוא נקרא "קדיש דרבנן", לפי שבו תקנה ובקשה על רבנן. והמנהג עכשיו ללמוד תיכף אחר התפילה ספר חק לישראל, כי הוא מסודר על פי דברי האר"י ז"ל, וגם בזמן מועט הוא לומד תנ"ך ומשנה וגמרא וזוהר הקדוש ומוסר ודינים. וטוב שהתלמיד חכם או יודע ספר, יקרא החוק לישראל בקול רם ובמיתון, ואליו יאספו כל יראי ה' וחושבי שמו וילמדו אחריו, ויפרש להם הגמרא והזוהר אם הוא מתוכחת מוסר ויוסף לחוק.

לימוד המשנה ומעלתה

עוד שם (ס"ק י"ב) בשם ספר אור צדיקים (סימן כ"ב אותיות י"א-י"ג) טוב ללמוד משניות בכל יום, ואם אפשר שישלים המשניות בכל חודש להשלים י"ח פרקים בכל יום נגד ח"י עולמות, והוא תיקון גדול לפגם הברית, ויש להם סגולה להרוג היצר הרע ולהמשיך לנשמה. עד כאן.

וכתב במדרש תלפיות (ענף אפוד) בשם האר"י הקדוש, וזה לשונו, לאחר פטירתו של אדם כשהוא נדון בבית דין של מעלה, הוא קורא לכל אחד מהשבטים שיצילו. כאשר הוא מגיע לאשר [בן יעקב], שואלו אשר, קראת מימיך משנה? אם אמר הן, עומד לו אשר בדינו. וזהו שאמר הכתוב (ויחי מט, כ) מאשר "שמנה" לחמו, "שמנה" אותיות "משנה", והמשך הפסוק, והוא יתן מעדני מלך, כלומר גן עדן של מלכו של עולם. עד כאן לשונו. ובספר עבודת הקודש (חלק מורה באצבע ב, מב) כותב החיד"א, לימוד המשנה בקול רם בנחת רוח ובשפה ברורה, אין ערוך אליו. ואמרו רבותינו ז"ל, אשר בן יעקב אבינו עליו השלום עומד בפתח גהינום, ומציל ממנו את כל הלומד משנה וכו', עיין שם.

לימוד הסוד

לימוד שעה אחת של קבלה חשוב יותר משנה של לימוד הפשט. ואסור ללמוד ספרי קבלה אם הוא ריק מלימוד בפוסקים. וכן מי שאינו נשוי אסור ללמוד קבלה. וגם נשוי דוקא מבן עשרים ומעלה. עסק לימוד הקבלה, הצלחתה בעיקר בערבי שבתות אחר חצות, ובתוך הסוכה בחג הסוכות (בשם מהר"ם הירש ז"ל). וכן בשבת ויום טוב עילוי גדול ללמוד בהם קבלה, ובכל לילה אחר חצות. אבל כשהוא עוסק הרבה בענייני עולם הזה, אין היצר מניחו לילך לבית הכנסת להתפלל עם הצבור וכל שכן שאינו קורא בבית המדרש.

ההכנות קודם הלימוד

ויקבע עת ללמוד תורה, וטוב שהקביעות תהיה בבית המדרש שיש שם חלונות כנגד הרקיע, כדי שתמיד בכל עת ורגע יגביה עיניו לשמים ויביט בנפלאותיו יתברך בבריאת שמים וארץ, וכענין שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ח, ד) "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת. מה אנוש כי תזכרנו". וענין זה מחכים האדם ומכניס יראת ה' וטהרה בלבו אם יתמיד וירגיל עצמו בזה.

וקודם שיתחיל ללמוד, יתן שלש פרוטות לצדקה, ואחר כך יאמר היהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה, ואחר כך יהרהר בתשובה ויקבל עליו למסור עצמו על קידוש ה' בארבע מיתות בית דין. ויזהר בתכלית הזהירות שלא יפסיק בלימודו בדברים אחרים. וישתדל ללמוד בחבורה, כמו שכתוב בברכות (סג:), הסכת, עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה. ויותר טוב אם יהיו בעשרה, דבעשרה שכינה שריא. עד כאן. והמנהג, לנשק הספר שלמד בו בפתיחה ובחתימה, ובפרט בספר קבלה. גם הוא סגולה לזכרון.

וטוב לאדם שיחשוב בעת הלימוד שאינו עומד בעולם הזה רק בגן עדן לפני השכינה, ולא ילמד מהשפה ולחוץ. מצות פריה ורביה שייכת גם בדברי תורה, דהיינו שלא יהיה עקר בשכלו שאינו מוליד. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה דלא מוסיף יסיף, וצריך לחדש בכל יום בחכמת הקבלה, ולא יוציא מפיו מה שלא שמע מאדם שראוי לסמוך עליו.

לחזק את כנפי הנשמה

כך הוא הכלל, אם אתה רוצה לזכות לעלות בתורה, או לעלות בתפילה, בשביל זה צריך כנפיים. כשם שעוף שאין לו כנפיים לא יוכל לעלות, וככל שהכנפיים שלו יותר בריאות, יכול לעלות יותר. כך האדם יש לו גוף ויש לו נשמה, הנשמה היא חלק אלוה ממעל, והיא כמו הכנפיים שיכולים לעלות בהם. אבל כדי שהכנפיים יהיו חזקות, צריך האדם תמיד לחזק את עצמו, ולשאוף להיות כמו האבות, להיות זנב לאריות, ולקחת מהם דוגמא וללכת בדרכם, וכך יוכל לעוף ולהתרומם ולעלות הרבה. וכך כל אחד, ככל שהוא עולה ומתרומם יותר, כך יזכה אחר כך לחלק גדול יותר בגן עדן.

כתוב בפסוק (שמות כא, ג) "אם בגפו יבוא בגפו יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו", ורש"י (שם) מפרש, שלשון "בגפו" הוא מלשון "כנפו", דהיינו שבא לעבדות יחידי רק עם כנף בגדו. ולדרכנו לעיל, יש כאן רמז לכך שלכל אדם יש "כנפיים", שאם הוא מחזק אותם ועולה אתם למעלה, אז הוא זוכה, אבל אם הוא נשאר כמות שהוא, אז גם אחר כך כשהוא נפטר מן העולם "בגפו יצא", הוא יוצא אותו דבר כמו שנכנס! אבל "אם בעל אשה הוא", היינו שהתורה נמשלה לאשה (יבמות סג:) כלומר שחיזק את הכנפיים שלו, ועלה בתורה. אזי "ויצאה אשתו עמו", שהתורה תלך לפניו ותמליץ טוב בעדו. וכמו שאמרו חז"ל (אבות פ''ו מ"ט) על הפסוק (משלי ו, כב) "בהתהלכך תנחה אותך ובשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך", וכן נאמר (ישעיה נח, ח) "והלך לפניך צדקך". (ועי' בגמ' סוטה ג: ובפרקי דר"א פרק ל"ד, ובנפש החיים שער ד' פרק י"ז).

אמרה להם "חגיגה" שמי

החכם ר' אברהם רפול ע"ה, היה מספר את המעשה שמובא בחז"ל (מנורת המאור אות רי"ג בשם המדרש תנחומא) על אדם שהיה לומד תמיד את מסכת חגיגה, והיה חוזר עליה שוב ושוב עד שידע אותה היטב. כשנפטר מן העולם, היה בבית לבדו, ולא ידע שום אדם מפטירתו. ובאה דמות אשה אחת ועמדה לפניו והרימה קולה בבכי ומספד, עד שנתקבצו כולם לביתו, ואמרה להם, ספדו לחסיד הזה וקברוהו, שזה כבדני כל ימיו, ולא הייתי עזובה ולא שכוחה. מיד נתעסקו כולם בצרכי קבורתו, וקברו אותו בכבוד גדול, ואותה אשה היתה בוכה וצועקת. אמרו לה, מה שמך? אמרה להם "חגיגה" שמי! כיון שנקבר אותו חסיד, נעלמה אותה אשה מן העין. מיד ידעו שמסכת חגיגה היתה, שנראית להם בצורת אשה, ובאה בשעת פטירתו להספיד אותו ולבכותו ולקברו בכבוד, על שהיה שונה אותה תמיד ושוקד ללמוד בה.

התורה היא לבוש הנשמה

המהר"י אסאד בדברי מהרא"י (ח"ב תצא עמ' 67) אומר, התורה היא הלבוש הרוחני של הנשמה, וכמו שהגוף אינו יכול ללכת ללא לבוש, כך הנשמה צריכה לבוש, והלבוש שלה נעשה מהתורה והמצוות שהאדם עושה. וכשאדם מסתלק מן העולם, הנשמה עולה למעלה כשהיא לבושה ומעוטרת עם התורה והמצוות שלו. ובזה ביאר את הפסוק (שמות כב, כה) "אם חבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו", "רעך", זה הקדוש ברוך הוא, וכמו שנאמר (משלי כז, י) "רעך ורע אביך אל תעזוב". והקדוש ברוך הוא עשה לנשמה שלך לבוש מהמצוות שעשית, "ואם חבול תחבול שלמת רעך", היינו אם חבלת בלבוש הזה, שפעמים האדם יכול ברגע אחד לקרוע את הלבוש ולקלקלו, כגון אם הוא מדבר לשון הרע על חבירו ומבזה אותו, שבזה הוא מפסיד את הלבוש (ככתוב בחובת הלבבות שער הכניעה פ"ז ובעוד גאונים וראשונים, והביאם הגרי"ח סופר שליט"א בספרו שובי השולמית ח"ג סי' יא), עדיין "עד בוא השמש תשיבנו לו", היינו האדם שנפטר נקרא ששקעה עליו שמשו, ולכך רומז כאן הכתוב, שכל זמן שהאדם חי עד שתשקע שמשו, עדיין הוא יכול לחזור בתשובה, והקדוש ברוך הוא יקבל אותו, וכך יחזיר לעצמו את הלבוש שקרע, על ידי הלשון הרע.

והנה על ידי התשובה תמיד אפשר לתקן, וכמה שימהר יותר לעשות תשובה, התשובה תהיה יותר שלימה. קל וחומר מי שכלל לא חטא, התורה והמצוות שלו הם לבוש חשוב לנשמה, והנשמה שלו מאירה באור גדול! ויהי רצון שנזכה לעלות ולהתעלות בדרך של האבות והתורה תהיה לנו לבוש לנשמה, ונזכה להיות עם סגולה וממלכת כהנים וגוי קדוש.

יגיעה ועמלה של תורה

קבלת התורה כוללת שני דברים: לימודה ועשייתה. דהיינו ללמוד את התורה כדי שנדע כיצד לקיים את המצוות. וגם מצות תלמוד תורה כענין בפני עצמו, ללמוד ולעסוק בתורה ולא להרפות ממנה, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות ת"ת פ"א ה"ח) כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים. ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א, ח) "והגית בו יומם ולילה". עד כאן. ועל כן נראה קצת מדברי חז"ל, איך היא הצורה שאנחנו צריכים לעסוק בתורה.

אומרת הגמרא (מגילה ו:) אמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם, יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן. לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן. יגעתי ומצאתי, תאמן. וזה נאמר על דברי תורה, שאם אדם אומר אני אבין את התורה בלי לטרוח, זה לא יתכן. ואם אדם יאמר לך, עבדתי להבין את התורה, ולא הבנתי. גם לו אל תאמין. מוסיפה הגמרא, ולדברי תורה לא אמרן אלא לחדודי, אבל לאוקמי גירסא, סייעתא מן שמיא היא. עד כאן. כלומר, להבין סוגיא על בוריה, עד ההלכה למעשה, הדבר תלוי ביגיעה. אבל בשביל לזכור, לזה צריך סייעתא דשמיא. יוצא מכאן שיש הבדל בין להבין סוגיא, לבין לזוכרה. להבין, תלוי הדבר ביגיעה, כי אדם שיגע בתורה זוכה להבינה. אבל לזכור, תלוי הדבר בסייעתא דשמיא שלו.

הגאון רבנו חיים מוואלזין (ברוח חיים פ"ד מ"א ד"ה והנה בעניני) מבאר את הגמרא הנזכרת, שגם לחידוד וגם לזכרון צריך סייעתא דשמיא, ולא יוכל האדם לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". לפי שעלייתו של האדם בחכמת התורה אינה באה ממילא, כאדם שהולך בדרך ומצא מציאה, שמשום סייעתא דשמיא הוא מצא ולא אחר. ומעתה צריך להבין את כוונת הגמרא הנזכרת שחילקה בין חידוד לזכרון? אלא הכוונה היא כך, בלימוד, כשאדם לומד, אכן הוא צריך להתייגע, ורק אחר יגיעתו, אז יזכה שהקדוש ברוך הוא יתן לו סייעתא דשמיא להבין, ואז הרי הוא כמוצא מציאה, שאם הוא מגביה את המציאה, יזכה בה, ואם לאו, לא יוכל לזכות בה. אבל לגבי הזכרון, הרי הוא כמו מתנה, שבה יש מושג של "דעת אחרת מקנה אותן" (ב"מ יא:), ולפיכך היא תלויה רק בסייעתא דשמיא. ונמצא שבזכרון הדעת האחרת של הקדוש ברוך הוא, היא זו שמזכה אותו שיזכור את הלימוד, אבל בלי סייעתא דשמיא, לעולם אי אפשר להגיע לכלום!

שלשה דברים כדי לזכות בתורה

במדרש (במדבר רבה פרשה א' סי' ד') כתוב, שהתורה ניתנה "באש" "ובמים" "ובמדבר". חז''ל רצו לרמז לנו כאן לשלושה דברים שיש לעשותם כדי לזכות לתורה, ואלו הם: התמדה ושקידה בתורה, הסתפקות במועט, וענווה. ה"אש" רומזת לשקידה והתלהבות. ה"מים" רומזים לענווה, לפי שדרכם לרדת למקום הנמוך ביותר. וה"מדבר" רומז להסתפקות במועט, כי ההולך במדבר, רגיל להתקיים במינימום שיש לו, ואינו מתאווה לתענוגים.

כאמור דבר ראשון התמדה: ההתמדה והשקידה בתורה יכונו באדם שרוצה לזכות בכתרה של תורה, ולכך הוא צריך לשקוד על דלתות בית המדרש יומם ולילה, כדי שהתורה תתקיים בידו. וכמו שאמרה הגמרא (עירובין כא:) על הפסוק (שיר השירים ה, יא) "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב", אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש, והרמב"ם (הלכות ת"ת פ"ג הי"ב) אומר, אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז (במדבר יט, יח) "זאת התורה אדם כי ימות באהל", אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים. וכבר הזכרנו לעיל את דברי החפץ חיים (על התורה פרשת חוקת) שהיה מבאר את הכוונה במי שממית עצמו עליה, שהאדם צריך להתמיד בלימוד התורה ולקבוע לו זמן ללימוד שזה יהיה קבוע חוק ולא יעבור, ואפילו אם הוא טרוד בעבודה ובמסחר, יקבע לפחות זמן של שעתיים ללמוד, ויחשוב שבאותו זמן כאילו הוא מת, ואז לא יוכלו לפתותו ללכת באותו זמן לעבוד או לסחור, כי עכשיו הוא לא נמצא בעולם, ורק כשהוא יגמור ללמוד אז הוא חי מחדש.

הפסוק אומר (בראשית מט, יד) "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים", ורש"י (שם) מפרש את דימוי יששכר לחמור, לגבי לימוד התורה, שיששכר נשא על עצמו את עול תורה, כמו חמור בעל עצמות שמטעינים אותו משא כבד. וכך כתוב בגמרא (ע"ז ה:), לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי. עד כאן. החפץ חיים בספרו על התורה (פרשת ויחי עמ' פ"ה) מסביר למה כתוב דוקא כשור לעול וכחמור למשא, ולא להיפך. זאת משום ששור עיקר יעודו לחרישה, ואילו החמור עיקרו לשאת משאות, וטבעו שככל שישימו עליו, עדיין הוא מקבל. וכך צריך להיות גם בדברי תורה, החרישה משולה לעיון, שצריך להעמיק בגמרא ובתוספות, יש "לחרוש" את הגמרא עם המפרשים, וזהו הדימוי לשור, שצריך בלימוד התורה "לחרוש", ולא שילמדה על מי מנוחות ינהלני. ואחרי שחרש, אז צריך להיות כחמור שנושא עליו משא גדול, וכל אשר למד ישא ולא יפרוק מעליו אפילו כגרגיר של לימוד. ודבר זה יתקיים על ידי החזרה על הלימוד, שאם לא יחזור, ישכח ויפסיד הכל, ואז לא יהיה לו את המשא הגדול של התורה. ויששכר שכאמור מדתו ללמוד תורה על ידי יגיעה, לבסוף הוא באמת זכה, וכמו שנאמר (בראשית מט, טו) "ויהי למס עובד", ואומר המדרש (בראשית רבה פרשה צ"ח סי' י"ב) אלו מאתים ראשי סנהדראות שהיו משבטו של יששכר. דהיינו שהיו מורי הוראה לישראל. ולכך כל אחד ואחד לפי שכלו צריך להיות כשור לעול וכחמור למשא!

כיצד ללמוד בעמל

הכף החיים (סי' קנה ס"ק י') מביא את דברי מהרח"ו בשער המצוות (פרשת ואתחנן) שכתב, בענין עסק ההלכה בעיון עם החברים, ראיתי למורי [האר"י] זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, שהיה מתגבר כארי בכוח בעת שהיה עוסק בהלכה, עד שהיה נלאה ומזיע זיעה גדולה. ושאלתי את פיו, מדוע טורח כל כך? והשיב לי, כי הנה תכלית העיון הוא, לשבר הקליפות, שהם השבויות שיש בהלכה ההיא, שאין מניחים לאדם להבין אותה. ולכן צריך האדם לטרוח ולהתיש כוחו, כי לכן נקראת התורה "תושיה", שמתשת כוחו של העוסק בה. ולכן ראוי לטרוח ולהתיש כחו בהיותו עסוק בהלכה. גם בענין הפלפול ועיון ההלכה היה מורי זלה"ה אומר, כי תכלית העיון הוא לשבר הקליפות שהם הקושיות, כי הם גרמו לאותן הקושיות שהם בהלכה שלא יובנו תירוציהם כי אם בקושי ובדוחק גדול כנודע. ואמנם עסק התורה ממש, אינו העיון, רק קריאת התורה בעצמה בארבעה דרכיה, שהם ראשי תיבות פרד"ס כנודע.

ילמד בכח וירחיק את העצלות

נאמר (דברים לב, מו) "שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם", אומרו "מעיד" אין זו לשון עדות, אלא לשון התראה, וכמו לשון הכתוב (שמות יט, כא) "רד העד בעם", וכן (שמות יט, כג) "כי אתה העדת בנו", ויזהיר משה בכאן, שישים האדם כל מחשבתו בתורה, וזה שאמר "לבבכם" ולא אמר שימו "לבכם", כדי שיעבדו להקדוש ברוך הוא בשני יצרים, ביצר הטוב וביצר הרע. וכן דרשו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין ל:) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.

עוד כתב המוסר חכמים השלם (ח"ב יתרו עמ' ריג ומקורו מדברי רבנו האור החיים יתרו יט, א. וכדאי מאוד לעי' שם בדב"ק כי חשובים הם למאוד) כי אחד מעיקרי ההכנה לקבלת התורה הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה, כי העצלות הוא עשב המפסיד את השגת התורה, ולזה תמצא כי כל מקום שיזכירנה ה' לתורה, ידקדק לומר לשון "חוזק" ו"אומץ", עד גדר ש"ימית" עצמו עליה (שבת פג:). כמו כן ידקדקו רבותינו כשהם מזכירים תורה, לומר "עסק" התורה, "השתדלות" התורה, ורבים כמוהו, וכנגד זה אמר הכתוב (שמות יט, ב) "ויסעו מרפידים", נתכון לומר, שנסעו מבחינת רפיון ידים.

דבר שני ההסתפקות במועט: וכמו שאמרו חז"ל במשנה (אבות פ"ו מ"ג) כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואז המשנה מסיימת, אם אתה עושה כן (תהלים קכח, ב) אשריך וטוב לך, "אשריך", בעולם הזה, "וטוב לך", לעולם הבא. ועוד כתוב במדרש (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תת"ל) עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנס מעדנים לתוך גופו (ועיין בגמ' כתובות קד. תוס' ד"ה לא), כי אם אדם הרגיל לתענוגות העולם הזה, לא יוכל לעמול בתורה, שזה דורש ממנו שלא להיות מפונק. גם משום שאז הוא נעשה יותר חומרי, ואיך תוכל התורה שהיא רוחנית להכנס למעיו ולהדבק בו.

הדבר השלישי, הענווה: וכמו שמצינו בגמרא (עירובין נד.) בענין הדרך לזכית התורה, אמר רב מתנה, מאי דכתיב (במדבר כא, יח) "וממדבר מתנה"? אם משים אדם עצמו כמדבר, זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו. וביתר שאת מבארת הגמרא את כל הפסוק "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא", אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה. וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר, "וממתנה נחליאל". וכיון שנחלו אל, עולה לגדולה, שנאמר "ומנחליאל במות". עד כאן. וכך מצינו אצל משה רבינו, בזמן שעלה לשמים ושהה שם ארבעים יום וארבעים לילה, היה לומד ושוכח, עד שבסוף הקדוש ברוך הוא נתן לו את התורה "במתנה" שיזכור ולא ישכח (עיין נדרים לח.). והכוונה ש"ישים עצמו כמדבר" היא, שכל שאיפותיו יהיו לתורה בלבד. ואיך יזכה לכך? רק על ידי שיבטל ממנו את רצונו בעולם הזה, וגם יתנהג בענווה ובשפלות.

וכן כתב רבנו הרמב"ם (הלכות ת"ת פ"ג ה"ט) שדברי תורה נמשלו למים, וכמו שנאמר (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא לכו למים", וזה בא ללמד אותנו, שכמו שמים אינם מתקבצים במקום גבוה, אלא יורדים למקום נמוך ומתקבצים שם, כך דברי תורה אינם שוכנים במי שרוחו גסה, ובמי שהוא גבה לב, אלא רק אצל עניו ושפל רוח. ועוד אמרו בירושלמי (שבת פ"א ה"ג) מה שעשתה החכמה עטרה לראשה, עשתה ענווה עקב לסוליתה. ובגמרא (ע"ז כ:) אמרו, שענווה גדולה מכולם, וככה גדולה היא מדת הענווה, שנצרכת להכנה לפני מתן תורה.

התורה שייכת לכל ישראל

ואל יאמר האדם שהתורה ניתנה רק לאנשים למדנים, ולא לי, שאיני למדן... כי התורה שייכת לכולם. החפץ חיים (על התורה ריש במדבר) אומר, כתוב בפסוק (בראשית ב, ט) "ועץ החיים בתוך הגן", זה רמז לתורה, שהיא עץ החיים שהוא ממש בתוך הגן, רצונו לומר שהתורה קרובה לכל האנשים, ובכל מקום שיהיה האדם, הוא יוכל להגיע אליה, וכל אחד ואחד זכאי ללמוד בה. ועוד רמז יש בכתוב (במדבר ב, יז) "ונסע אהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות", ונחלקו בירושלמי (עירובין פ"ה ה"א), האם בעת המסעות, עם ישראל היו מסודרים כקורה, דהיינו שהיו השבטים הולכים זה אחר זה, בשורה, הדומה לקורה, או שהיה כמו תיבה בצורה מרובעת, ע"ש. ומ"מ לכל הדעות מפורש כאן בפסוק שהמשכן שהוא התורה, היה באמצע ככתוב "בתוך המחנות", וזה לרמז, שהתורה היא של כולם, וכולם יכולים ללמוד אותה.

עוד רמז יש בכתוב (שמות כה, י) "ועשו ארון עצי שטים", והנה בכל הכלים נאמר "ועשית", ואילו כאן בארון, נאמר "ועשו", ומהי סיבת השינוי? אלא כיון שהארון רומז לתורה, חפץ ה' שהוא יהיה שייך לכולם, וכולם צריכים לבוא וליטול בו חלק. וזאת כדי שלא יאמר אדם, אני תרמתי את הארון, לכן הוא שלי, וכן לאידך גיסא, כדי שלא יאמר אדם, אני לא נתתי תרומה לארון, ולכך איני צריך להשתתף בתורה.

כיצד ללמוד תורה בשמחה ובתענוג

מצינו כשיעקב ביקש מנשותיו לעלות לארץ ישראל, משיבות הן לו (בראשית לא, ט) "הלוא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו", והדבר מתמיה כי בתלותן את רצונן לעזוב משום שאביהם לא נתן להן דבר, משמע שאילו היה לבן נותן להן איזו טובה לא היו יוצאות, והרי הקדוש ברוך הוא אמר ליעקב לצאת, ופשוט שהם צריכים לצאת? וביאר, אכן פשוט שרק משום רצון ה' הן היו יוצאות, אך אילו היו נותנות טעם זה, או אז היה ליצר מה להשיב, ולמצא כל טצדקי בטענות ומענות כדרכו למונעם, ואף שלא היה יכול להן, מכל מקום היה ממעט את גודל רצונם לעשות את רצון השם. ולכך נתנו טעם שגם היצר הרע "מבין" אותו, ועל טעם זה אין לו מה להשיב, ואמרו שעלינו לצאת, משום שבין כה לא יוצא לנו שום דבר טוב מאבינו, ולכן לא רק שאנחנו מסכימות ללכת, שזה פשוט, אלא אנחנו רוצות כבר מיד ללכת ולא להתעכב כאן עוד, וכך הן הרגישו שיש להן שמחה בדבר, ולא רק שמקיימות את דבר ה' מתוך הכרח.

ומכאן נלמד יסוד גדול בעבודת ה', הן האדם צריך להגיע למדרגה שירגיש תענוג בלימוד מחמת עצם הלימוד, אך היצר היושב על מפתחי הלב, עמל בכל יכולתו למנוע את האדם מכך, ובכל עת מספק סיבות וטעמים לכך שאין ללמוד עכשיו, או שילמד מעט זמן, או בפחות חשק, וכדומה. והדרך להשיבו היא לדבר אליו בשפתו של היצר ולהזכיר לו את השכר הגדול העתיד לבא אליו בשכר הלימוד, וזהו מה שאמרו בגמרא (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ולכאורה קשה, למה אמרו "לעולם יעסוק" והיה צריך לומר "לעולם ילמד"? מיישב זאת חפץ חיים (עיין אהבת חסד פרק כ"ג) על פי משל, לאדם שיש לו חנות, הן הוא לא יסתפק לעבוד בחנותו רק חצי שעה, כדי חייו, אלא עובד במשך כל היום. גם בכל עת, מעייניו וליבו עסוקים כיצד להגדיל את עסקיו ורווחיו, ומשתדל לעבוד ולנצל כמה שיותר את הזמן, הן זה "העסק" שלו! כך האדם צריך להרגיש את התורה שהיא "העסק" שלו, ואז מעייניו וליבו יהיו עסוקים תדיר במחשבות מה אעשה שאוכל להרוויח בתורה יותר... ולכך אמרה הגמרא "לעולם יעסוק", כי כשיעשה האדם את עבודת ה' שהיא "העסק" שלו, אזי בוודאי יעשה ויצליח. וכמו שהחפץ חיים (על התורה ויחי עמ' פ"ח) על הפסוק (משלי ח, כא) "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", מביא משל לאדם שמסר נפשו בעד כבוד המלך, ולכן העניק לו המלך אות הצטיינות לעונדו על חזהו, לאות כי המלך חפץ ביקרו. הן כמה שמח האדם באות זה, שהוא רק דבר גשמי. והנה הקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד אות הצטיינות של ש"י עולמות, ולכל אחד יש לו אות אחר, והאות ניתן לפי רוב המסירות לעשות נחת למלך. וכשיעשה האדם את עבודת ה' שהיא "העסק" שלו והרווחים שלו ויסלק טענות היצר, שוב יוכל להגיע לידי מידה זו של הרגשת התענוג בלימוד.

ולכן, אדם אחרי שמבטל את העולם הזה, הוא זוכה ללמוד את התורה בשמחה, כי אז הוא מרגיש את התורה שהיא לבדה העסק שלו, ולכן לא אמרו חז"ל "לעולם ילמד אדם", אלא "לעולם יעסוק אדם", כי לא מספיק שילמד, אלא צריך שירגיש את התורה שהיא עסק שלו. וזהו מאמר שלמה המלך החכם מכל אדם (קהלת א, ב) "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", רצונו לומר, שכל העולם הזה הוא הבל, ולכן אל תדחה את לימוד התורה ועבודת ה' לאחר כך, מחמת שכעת אתה עסוק באיזה דבר, כי העסק האמיתי שלך צריך להיות התורה, וכשתראה את התורה כמו עסק, ואת שאר הדברים כדברי הבל בעלמא, אזי תעשה ותצליח.

ויהי רצון שה' יזכנו ללמוד וללמד ולהתייגע ולעמול בתורה וידע האדם כי זה זכות גדולה להבין ולחדש בתורה, אמן כן יהי רצון.