ביאור ההפטרה פרשת וארא

י"ח טבת תשפ"ו | 07/01/2026 | 21:56

כה כֹּֽה_אָמַר֘ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ בְּקַבְּצִ֣י| בעת שאקבץ אֶת_בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מִן_הָֽעַמִּים֙ [א] אֲשֶׁ֣ר נָפֹ֣צוּ נתפזרו בָ֔ם וְנִקְדַּ֥שְׁתִּי בָ֖ם אהיה מקודש על ידיהם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֑ם באותות ובמופתים שאעשה אז עם בית ישראל וְיָֽשְׁבוּ֙ עַל_אַדְמָתָ֔ם בארץ ישראל אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְעַבְדִּ֥י לְיַֽעֲקֹֽב (מ"ד): כו וְיָֽשְׁב֣וּ עָלֶיהָ֘ לָבֶטַח֒ כי לא ימצא עוד מי שיעשה להם רעה וּבָנ֤וּ בָתִּים֙ וְנָֽטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְיָֽשְׁב֖וּ לָבֶ֑טַח בַּֽעֲשׂוֹתִ֣י שְׁפָטִ֗ים בְּכֹ֨ל הַשָּׁאטִ֤ים הבוזזים (ת"י) והשודדים והמבזים אֹתָם֙ מִסְּבִ֣יבֹתָ֔ם וְיָ֣דְע֔וּ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיהֶֽם הלוחם מלחמתם ועושה משפטם (מ"ד):

 פרק כ"ט 

א בַּשָּׁנָה֙ הָֽעֲשִׂרִ֔ית לגלות יהויכין למלכות צדקיהו בָּֽעֲשִׂרִ֕י בחודש העשירי (מ"ד) שהוא חודש טבת (מ"ד) בִּשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֥ה דְבַר_יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: ב בֶּן_אָדָ֕ם שִׂ֣ים פָּנֶ֔יךָ והתבונן עַל_פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִ צְרָ֑יִם וְהִנָּבֵ֣א עָלָ֔יו על מפלתו וְעַל_ עדת מִצְרַ֖יִם כֻּלָּֽהּ (רד"ק): ג דַּבֵּ֨ר וְאָמַרְתָּ֜ כֹּֽה_אָמַ֣ר| אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה הִֽנְנִ֤י עָלֶ֙יךָ֙ [ב] אלחם עמך פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ_מִצְרַ֔יִם שהוא מתנהג כמו הַתַּנִּים֙ הַגָּד֔וֹל הָֽרֹבֵ֖ץ בְּת֣וֹךְ יְאֹרָ֑יו היושב ללא פחד (רד"ק) [ג] אֲשֶׁ֥ר המצרים היו מאמינים שיש בו אלהות כי אָמַ֛ר לִ֥י יְאֹרִ֖י היאור שלי להשקות שדותי ואיני צריך במטר השמים וַֽאֲנִ֥י עֲשִׂיתִֽנִי ואני גדלתי ורוממתי את עצמי בחכמתי ובפועל ידי (רש"י): ד וְנָתַתִּ֤י חַחִיים֙ חכה, טבעת ברזל [ד] (חַחִים֙ קרי) בִּלְחָיֶ֔יךָ שעל ידה נתפס הדג להעלותו מן המים, ולא רק אותך, אלא וְהִדְבַּקְתִּ֥י דְגַת_יְאֹרֶ֖יךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶ֑יךָ שכל העם ההולך אחריך יפול ג"כ ביד האויב וְהַֽעֲלִיתִ֙יךָ֙ מִתּ֣וֹךְ יְאֹרֶ֔יךָ אני יוציא אותך משאנונותיך (ע"פ רד"ק) וְאֵת֙ ועם כָּל_דְּגַ֣ת יְאֹרֶ֔יךָ כל עמך בְּקַשְׂקְשֹׂתֶֽיךָ תִּדְבָּֽק כי בנפול השר יפול כל העם (מ"ד): ה וּנְטַשְׁתִּ֣יךָ אפזר אותך הַמִּדְבָּ֗רָה אֽוֹתְךָ֙ וְאֵת֙ כָּל_דְּגַ֣ת יְאֹרֶ֔יךָ כל עמך - ששמה בודאי לא יחיו עַל_פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ תִּפּ֔וֹל בחרב, [והיינו, שיכלה אותו ואת עמו], וגם לֹ֥א תֵֽאָסֵ֖ף וְלֹ֣א תִקָּבֵ֑ץ אל הקבר, כי לְחַיַּ֥ת הָאָ֛רֶץ וּלְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם נְתַתִּ֥יךָ לְאָכְלָֽה (מ"ד): ו וְיָֽדְעוּ֙ כָּל_יֹֽשְׁבֵ֣י מִצְרַ֔יִם כִּ֖י אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה הנאמן לשלם גמול יַ֧עַן הֱיוֹתָ֛ם מִשְׁעֶ֥נֶת קָנֶ֖ה לְבֵ֥ית יִשְׂרָאֵֽל בני ישראל נשענו על המצרים שיעזרום כבני אדם הנשענים על קנה הנשבר, אבל הם לא רק שלא עזרום אלא גם גרמו לישראל חורבן ונפילה, שע"י בטחונם בהם הסירו ליבם מה' ולא שמעו לקול ירמיה בשם ה' (מלבי"ם): ז בְּתָפְשָׂ֨ם כאשר יאחזו בְּךָ֤ בַכַּפ֙ך (בַכַּף֙ קרי) להשען עליך תֵּר֔וֹץ אתה תישבר וּבָֽקַעְתָּ֥ ושברת לָהֶ֖ם על ידי חידודי השברים כָּל_כָּתֵ֑ף את כתפיהם [ה] וּבְהִשָּֽׁעֲנָ֤ם עָלֶ֙יךָ֙ תִּשָּׁבֵ֔ר וְהַֽעֲמַדְתָּ֥ לָהֶ֖ם כָּל_מָתְנָֽיִם כאשר תשבר הרי אינם יכולים להשען עליך ויצטרכו לעמוד על מותניהם, (רש"י) ור"ל שהבטחת להם עזרה מול האויב ולא עזרת להם א"כ הבטחתך היתה להם לרעה כי עי"ז הוסיף האויב לחרות בהם (מ"ד): ח לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הִנְנִ֛י מֵבִ֥יא עָלַ֖יִךְ על ארץ מצרים חָ֑רֶב שיבא עליכם נבוכדנצר אל ארצכם, ועל ידו וְהִכְרַתִּ֥י מִמֵּ֖ךְ אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה (מלבי"ם) [ו]: ט וְהָֽיְתָ֤ה אֶֽרֶץ_מִצְרַ֙יִם֙ לִשְׁמָמָ֣ה וְחָרְבָּ֔ה על ידי שאביא על מצרים חרב [ז] וְיָֽדְע֖וּ כִּֽי_אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה הנאמן לשלם גמול יַ֧עַן אָמַ֛ר פרעה יְאֹ֥ר לִ֖י לצרכי להשקות שדותי וַֽאֲנִ֥י עָשִֽׂיתִי אני גידלתי ורוממתי את עצמי בחכמתי ובפועל ידי (מ"ד): י לָכֵ֛ן הִֽנְנִ֥י אֵלֶ֖יךָ אלחם בך וְאֶל_ועם יְאֹרֶ֑יךָ ור"ל שאחריב מימי'ה וְנָֽתַתִּ֞י אֶת_אֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם לְחָרְבוֹת֙ חֹ֣רֶב שְׁמָמָ֔ה חורבן גדול מאוד חורבן של שממון, כן יהיה בכל הארץ מִמִּגְדֹּ֥ל סְוֵנֵ֖ה שהוא תחילת גבול מצרים וְעַד_גְּב֥וּל כּֽוּשׁ (מ"ד): יא לֹ֤א תַֽעֲבָר_בָּהּ֙ במצרים רֶ֣גֶל אָדָ֔ם מגודל השממון והחורבן וְרֶ֥גֶל בְּהֵמָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲבָר_בָּ֑הּ וְלֹ֥א תֵשֵׁ֖ב לא תהיה מיושבת באנשים אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה (מ"ד): יב וְנָתַתִּ֣י אֶת_אֶרֶץ֩ מִצְרַ֨יִם שְׁמָמָ֜ה בְּת֣וֹךְ| אֲרָצ֣וֹת נְשַׁמּ֗וֹת שגם הארצות סביבותיה תהיינה נשממות באופן שא"א שתבנה ותתיישב מן השכנים שסביבה, והוסיף, שיגדל חורבן מצרים יותר מחורבן שכניה וְעָרֶ֙יהָ֙ בְּת֨וֹךְ עָרִ֤ים מָֽחֳרָבוֹת֙ תִּֽהְיֶ֣יןָ שְׁמָמָ֔ה בערכן, כי תגדל שוממותה עד שיאמרו שבערכה הם אינם נשמות, ותשאר שוממה אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וגם וַֽהֲפִֽצֹתִ֤י אֶת_מִצְרַ֙יִם֙ הפליטים והשרידים לא יתיישבו במקום אחד במדינה אחרת אלא יפוצו בַּגּוֹיִ֔ם וְזֵֽרִיתִ֖ים ואפזר אותם בָּֽאֲרָצֽוֹת (מלבי"ם): יג כִּ֛י כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה מִקֵּ֞ץ מסוף אַרְבָּעִ֤ים שָׁנָה֙ [ולא בתוך הזמן הזה] [ח] אֲקַבֵּ֣ץ אֶת_מִצְרַ֔יִם מִן_הָֽעַמִּ֖ים אֲשֶׁר_נָפֹ֥צוּ נתפזרו שָֽׁמָּה: יד וְשַׁבְתִּי֙ אֶת_שְׁב֣וּת בני השבי של מִצְרַ֔יִם וַֽהֲשִֽׁבֹתִ֤י אֹתָם֙ אֶ֣רֶץ פַּתְר֔וֹס היא ארץ מצרים עַל_אֶ֖רֶץ מְכֽוּרָתָ֑ם לארץ מגוריהם (רש"י) וְהָ֥יוּ שָׁ֖ם מַמְלָכָ֥ה שְׁפָלָֽה כי כל הממלכות ירימו ראשם נגדה: טו מִן_שאר הַמַּמְלָכוֹת֙ תִּֽהְיֶ֣ה שְׁפָלָ֔ה [ט] וְלֹֽא_תִתְנַשֵּׂ֥א ע֖וֹד עַל_הַגּוֹיִ֑ם שלא יכולה להעמיד לא מלך ולא מושל ולא שר (מכילתא) וְהִ֨מְעַטְתִּ֔ים אמעיט אנשיה לְבִלְתִּ֖י רְד֥וֹת שלא ימשלו עוד בַּגּוֹיִֽם (מ"ד): טז וְלֹ֣א יִֽהְיֶה_עוֹד֩ מצרים לְבֵ֨ית יִשְׂרָאֵ֤ל לְמִבְטָח֙ לבטחון שהוא מַזְכִּ֣יר עָוֺ֔ן של ישראל בִּפְנוֹתָ֖ם במה שהם פונים אַֽחֲרֵיהֶ֑ם ולא בוטחים בקב"ה, ואז וְיָ֣דְע֔וּ הכל כִּ֥י אֲנִ֖י אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה ואין עוד מלבדו (מ"ד): יז וַיְהִ֗י בְּעֶשְׂרִ֤ים וָשֶׁ֙בַע֙ שָׁנָ֔ה למלכות נבוכדנצר [י] בָּֽרִאשׁ֖וֹן בחודש הראשון בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֥ה דְבַר_יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: יח בֶּן_אָדָ֗ם [מצייר כי נבוכדנצר שלוחו של ה' שבט אפו להחריב הארץ וראוי שישלם לו שכר (מלבי"ם)] נְבֽוּכַדְרֶאצַּ֣ר מֶֽלֶךְ_בָּ֠בֶל הֶֽעֱבִ֨יד הכריח אֶת_חֵיל֜וֹ לעבוד עֲבֹדָ֤ה גְדֹלָה֙ אֶל_על עיר צֹ֔ר שיצורו עליה ימים רבים כָּל_רֹ֣אשׁ של אנשי חייליה מֻקְרָ֔ח שער ראשם נשר מטורח וריבוי המשא שנשאו על הראש וְכָל_כָּתֵ֖ף עור בשר הכתף (מלבי"ם) מְרוּטָ֑ה נחלש ונעשה דק מריבוי המשאות וְ֠שָׂכָר לֹא_הָ֨יָה ל֤וֹ וּלְחֵילוֹ֙ מִצֹּ֔ר מהשלל והביזה עַל_הָֽעֲבֹדָ֖ה אֲשֶׁר_עָבַ֥ד עָלֶֽיהָ כי לא מצאו בה ערך שווי העבודה (רש"י) כי בא הים ושטף אותה (מלבי"ם): יט לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הִנְנִ֥י נֹתֵ֛ן לִנְבֽוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ_בָּבֶ֖ל אֶת_אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְנָשָׂ֨א הֲמֹנָ֜הּ יקח המון העם לעבדים ושפחות וְשָׁלַ֤ל שְׁלָלָהּ֙ יקח כל שללה וּבָזַ֣ז בִּזָּ֔הּ יקח ויבזוז את כל הרכוש לאנשי החיל (מלבי"ם) וְהָֽיְתָ֥ה שָׂכָ֖ר לְחֵילֽוֹ על עבודת צור (מ"ד): כ פְּעֻלָּתוֹ֙ אֲשֶׁר_עָ֣בַד בָּ֔הּ בצור נָתַ֥תִּי ל֖וֹ אֶת_אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם ותשאר ממלכה תחתיו, מפני הרע אֲשֶׁר֙ עָ֣שׂוּ לִ֔י מצרים שאמר לי יאורי וגרמו לישראל לבטוח בהם (רש"י) נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה: כא בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא האמור לעיל מקץ ארבעים שנה [יא] אַצְמִ֤יחַ קֶ֙רֶן֙ אקים ממשלה חזקה לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּלְךָ֛ יחזקאל אֶתֵּ֥ן פִּתְחֽוֹן_פֶּ֖ה בְּתוֹכָ֑ם כשיראו שנבואתך מתקיימת ותוכל להוכיחם ויקבלו את תוכחתך (רש"י) וְיָֽדְע֖וּ אז כִּי_אֲנִ֥י יְהֹוָֽה נאמן במאמרו (מ"ד):

א. 'בקבצי את בית ישראל מן העמים' ארצות הסטרא אחרא, 'אשר נפצו בם', כלומר שהוצרכו לזה הגלות, יען 'אשר נפצו בם' דנשמות קדושה 'נפצו בם' נתפזרו בהם. וכשישראל יקובצו הוא גמר בירור הניצוצות של קדושה 'אשר נפצו בם'. ואקבץ הניצוצות 'ונקדשתי בם', שיחזרו לקדושה אותם הניצוצות אשר שבו והיו לעינים להם, וזה שכתוב 'לעיני הגוים', הם הניצוצות דהיו עיני גיותם ועתה יצאו לאור. 'וישבו על אדמתם', רמז לניצוצות הקדושה שיעלו ויבואו בשכינה, וזהו 'על אדמת"ם' שהשכינה בסוד אדמה, 'אשר נתתי לעבדי ליעקב', שהשכינה נתן ליעקב אבינו ע"ה.

ב. הנני עליך פרעה מלך מצרים - יובן על פי משל: אורח אחד נכנס לביתו של עשיר אחד, ומצא שם את משרתו של העשיר. שאל אותו האורח: מי הוא בעל הבית הזה ולמי כל הכבוד הזה? השיב לו המשרת בגאוה: אני הוא בעל הבית, וכל אשר אתה רואה לי הוא, ובתוך כך נכנס בעל הבית האמיתי ואמר למשרת: אל לך להתפאר בדברי שקר! אני אדונך ואתה נכנע תחת שלטוני.

והנמשל, פרעה הרשע התגאה בלבבו כי הוא השליט היחידי הגדול ביותר והוא הגבוה מעל גבוה. לפיכך אומר לו השם יתברך: "הנני עליך פרעה מלך מצרים", דע לך כי אני למעלה ממך, אני שליט עליך ונתון אתה בידי לעשות בך כרצוני (כוכב מיעקב).

ג. התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו - המלבי"ם ז"ל ביאר דהמצרים היו מאמינים שהיאור נילוס הוא קדוש, ושהתנינים הגדולים שבו יש בהם אלוהות, ושיש תנים אחד הגדול מכולם שהוא מושל על כולם, והוא ברא את עצמו ואת היאור. והמשיל אליו את פרעה בכוחו.

וכן מצינו דנצטוו משה ואהרן להשליך המטה לפני פרעה ויהי לתנין (שמות ז, ט). וע"ש בבעל הטורים דלפי שפרעה אמר על עצמו "תנין הגדול" הרובץ בתוך יאוריו, לכך בא האות בדמות התנין. וכ"כ בעלי התוס' (דעת זקנים שם) שעל שנתגאה ונקרא "התנין הגדול'' נעשה לו אות מתנין.

ובכתובים לפנינו (יחזקאל כט, יט) נתבאר כי היתה מצרים לשלל לפני נבוכדנצר מלך בבל. וי"ל דכיון מתנבא הנביא (שם טו): מן הממלכות תהיה שפלה ולא תתנשא עוד על הגוים, לכך אמרו (שבת קב.) גבי נבוכדנצר; מלמד שרכב על ארי זכר וקשר "תנין" בראשו.

וכתב הכלי יקר דהראוהו משה ואהרן לפרעה תנין שכוחו גדול מפרעה. כי בפרעה כתיב; "התנים" הגדול, במ"ם בסוף, המורה על נקבה, אשר כוחה אינה גדול ככח התנין הזכר, בנו"ן בסוף. ועל כן נעשה מטה אהרן לתנין, כי הוא יבלע את פרעה שנמשל לתנים נקבה.

ד. ונתתי חחים - מצרים נחרבה כמה פעמים ופרעה היה מושל תחילה עד נהר פרת, והכהו נבוכדנצר במלוך יהויכין כמ"ש במ"ב כ"ר וכן בשנה הרביעית ליהויקים, הכהו בכרכמיש כמ"ש בירמיה מ"ו, ואח"כ יצא שלישית בעת שצרו על ירושלים ושב לארצו (ירמיה ל"ז), וכל זה היה חוץ לארצו, וע"ז אמר במשל שיתן חחים בלחייו - כמו שמושכים הדג הגדול בחחים שלא ברצונו כי אז יצא ממצרים בהכרח ע"פ גזרת ה' להענישו.

ה. ובקעת להם כל כתף - עת צר מלך בבל על ירושלים ושמעו כי חיל פרעה יצא ממצרים ונסתלק ועי"ז נבקע להם הכתף, כי הוצרכו לתת ממונם שוחד למלך מצרים (כמ"ש (ישעיה ל') ישאו על כתף עירים חיליהם וכו' לא לעזר וכו' כי לבושת וכו'), ואח"כ נשענו עליו והוצרכו לעמוד על מתניהם ולהלחם בעצמם. ורגליהם כבר נועפו ונכשלו.

ו. והכרתי ממך אדם ובהמה - הנה אמרו רבותינו במדרש (ויקרא רבה יז, ד): "אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה", אולם כל זה דוקא אם העונש בא להחזירו בתשובה, כגון במלך בשר ודם שמרדו בו אנשים, שולח הוא את אנשי הצבא להשקיט את המריבה כדי להשיב את האנשים אליו, ומנסה בתחילה להענישם בדבר קל ואחר כך בדבר חמור, אבל אם לא שבו מעצמם, אזי מענישם בעונש כבד בגופם בנוסף לעונש הממון. וזהו שאומר הכתוב: "והכרתי ממך אדם ובהמה", קודם אדם ואחר כך בהמה, כי זה המשפט שלהם (מסגרת השער).

ז. והיתה ארץ מצרים לשממה - עתה באר חורבן שלישי כללי שיהיה למצרים שזה היה בשנת כ"ז למלכות נבוכדנצר, שמונה שנה אחר החורבן שכבר נשא עונו מה שלא עזר לבני ישראל. רק היה מסבה אחרת יען אמר יאור לי ואני עשיתי - שעדיין היה מיחס כל כחו אל היאור ואל עצמו שאמר שיש בו כח אלהות כי גם אחר המכה הנזכר שהחריב קצת מארצו עדיין לא נבטלה מלכות מצרים מכל וכל. (מלבי"ם).

ח. מקץ ארבעים שנה - מצרים נחרבה בשנת כ"ז לנבוכדנצר והוא מלך חמשה וארבעים שנה נשארו י"ח למלכותו, ואחריו מלך אויל מרודך כ"ב שנה, הם ארבעים שנה, כי בשנת א' לבלשצר נאמרה נבואת פרם לדניאל ומאז התחילו הגולים לשוב בימי מלך פרס, והתחילו להתקבץ.

ט. מן הממלכות תהיה שפלה - וכן הוא אומר יחדיו ישכבו בל יקומו דועכו כפשתה כבו, ללמדך שלא היתה מלכות ירודה ממצרים, אלא שנטלה שררה לשעה בשביל כבודן של ישראל. כשהוא מושל את הממלכות אינו מושלם אלא בארזים. וכשהוא מושל את המצריים אינו מושלן אלא בקש, שנאמר יאכלמו כקש, וכשהוא מושל את המלכיות אינו מושלן אלא בכסף וזהב. וכשהוא מושל את המצריים אינו מושלם אלא בעופרת, שנאמר צללו כעופרת. וכשהוא מושל את המלכיות אינו מושלן אלא בחיות, שנאמר ארבע חיון רברבן, וכשהוא מושל את המצריים אינו מושלם אלא בשועלים, שנאמר אחזו לנו שועלים. שאל אנטונינוס את רבי אני מבקש לילך לאלכסנדריא, שמא יעמוד עלי מלך וינצחני, אמר לו איני יודע, מכל מקום כתוב לנו שאין ארץ מצרים יכולה להעמיד לא מלך ולא מושל ולא שר, שנאמר מן הממלכות תהיה שפלה (מכילתא).

י. ויהי בעשרים ושבע שנה - בשנת כ"ז למלכות נבוכדנצר כבש את ארץ מצרים, ופי' בעשרים ושבע למלכות נבוכדנצר התחילו אותם ארבעים שנה, לכן הודיע הכתוב שבכ"ז למלכות נבוכדנצר היה חרב מצרים, ומשם יצא לנו שבמות אויל מרודך נשלם החשבון כנ"ל. (מלבי"ם).

יא. ביום ההוא - מוסב על מה שאמר למעלה מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים ואמר ביום ההוא אצמיח קרן ממשלה לבית ישראל כי מ' שנה נשלמו בשנת מלוך בלשצר כי נבוכדנצר מלך מ"ה שנה ובנ"ז למלכו כבש את מצרים א"כ נשארו משנותיו ח"י שנים אויל מרודך בנו מלך כ"ג שנים אלא שנבלע שנה אחת במלכות אביו כי השנה הראשונה עלתה לזה ולזה הרי נשלמו מ' שנה ביום שמת אויל מרודך ומלך בלשאצר ואז נאמרה לדניאל נבואת נצחון פרס כמ"ש בשנת חדא לבלשאצר וכו' וארו וכו' דמיא לדוב (דניאל ז) ועל פרס יאמר ונבואת ביאת פרס על בבל היתה צמיחת קרן לבית ישראל כי ע"י נצחון פרס יצאו חפשי מתחת יד בבל. ולך אתן - ר"ל אז תוכל לפתוח פיך להוכיחם גם מלבך כי אז ישמעו לך בראותם שנבואתך מתקיימת. וידעו - ואז ידעו שאני ה' נאמן במאמרו. (מ"ד).

ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל - ישועת ישראל דומה לצמח, מה הצמח מתחיל לנבוט ולצמוח רק כאשר הזרעים מתחילים להרקב באדמה, עד שדומה כי אין להם עוד תקוה, כך גם ישועת ישראל, באה בשעה שהם נתונים בשפל המדרגה ודומה חלילה, כי אבדה מהם כל תקווה של קיום. לפיכך אמר הכתוב: "אצמיח קרן לבית ישראל". וזו גם הכוונה במה שאנו אומרים בתפילת שמונה־עשרה: "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה", צמיחת הצמח אחרי הריקבון המוחלט הינה הוכחה לתחיית המתים, כי אף על פי שהמתים הופכים לעפר, בכל זאת יקומו לתחיה בבוא המועד לכך, במהרה בימינו (אבני האזל).