יום צום והעיקר לעשות בו תשובה ומעשים טובים

שמונה מאות וחמשים שנה ישבו ישראל בארצם מיום שהכניסם יהושע לשם, והולידו בנים ובני בנים - עשרים דור, עד שעלה עליהם נבוכדנצר הרשע מלך בבל והגלם, ארבע מאות וארבעים שנה עד שבנה שלמה את בית המקדש, ועוד ארבע מאות ועשר שנים שהיה בית המקדש קיָּם עד שהחריבוהו חיל כשדים.

ויהי בשנת התשיעית למלכו, בחדש העשירי, בעשור לחדש, בא נבכדנאצר מלך בבל, הוא וכל חילו, על ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב, ותבא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו. בתשעה לחדש - ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ, ותבקע העיר וגו' (מלכים - ב כה).

ובחדש החמישי בעשור לחדש וגו' בא נבוזראדן רב טבחים וגו' וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים וגו' ואת כל חמות ירושלים סביב נתצו וגו' ואת יתר האמון (ההמון) הגלה נבוזראדן רב טבחים (ירמיה נב).

אמור מעתה: ראשית הפורענות, בעשרה בטבת היתה, שבו התחיל המצור, ובאו אנשי ירושלים במצוק עד שנפלו חומות העיר ונשרף בית המקדש ויהודה הלכה בגולה.

ומובא בספר כל בו (סימן סב) ארבעה תעניות המפורשים בקבלה כמו שכתוב צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה.

צום הרביעי זה י"ז בתמוז שהוא בחודש הרביעי.

צום החמישי זה ט' באב שהוא בחודש החמישי.

צום השביעי זה צום גדליה שהוא בחודש השביעי ובו נהרג גדליה בן אחיקם, ונכבית גחלת ישראל הנשארת, וסבב להם הגלות.

צום העשירי הוא עשרה בטבת שהוא בחודש העשירי, שבו סמך מלך בבל הרשע ידו על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק.

בד' צומות הצומות האלו מתענין ישראל מפני הצרות הנזכרות שאירעו להן כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשה אבותינו הרעים ולמעשינו שגורמין הצרות, ונשוב להטיב ולעשות תשובה שלימה.

וכתב בטור (או"ח סימן תקפ) הביא את דברי בעל הלכות גדולות שכתב, אלו הימים שמתענין בהם מן התורה [אף על גב דמתקנת חכמים הם, קרי להו מן התורה לומר שיש להיזהר בהם כמו בשל תורה (בית יוסף)], והמתענה בהם לא יאכל בהן ולא ישתה עד הערב, וכו', ב-ח' בטבת היה מעשה דתלמי המלך, ב-ט' בו לא כתבו רבותינו על מה הוא, ב-י' בו סמך מלך בבל על ירושלים להחריבה וכו'. אלו ימי תעניות קבלו ישראל מן התורה, ועוד גזרו רז"ל שיהיו מתענין מפני שלשה דברים בשני וחמישי על חורבן הבית, ועל התורה שנשרפה, ועל חרפת ה'. ולעתיד לבוא הקב"ה עתיד להפכם לששון ולשמחה, דכתיב "והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם" (ירמיהו לא, יב) וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן.

ומובא בשו"ע (או"ח סימן תקפ) ב-ח' בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך, והיה , חושך בעולם שלשה ימים, וב-ט' בו לא נודע איזה היא הצרה שאירע בו. ומובא במגן אברהם (ס"ק ו) וז"ל, ובסליחות שלנו איתא שמת עזרא הסופר.

והברכי יוסף (סימן תקפ) רצה לתרץ מדוע הצום שאמרו חז"ל בט' בטבת וזל"ק, שהרי כתבו בה"ג וכלבו - בט' בו לא כתבו רבותינו על מה הוא, ובו ביום מת עזרא הכהן ונחמיה בן חכליה, והדבר פשוט דהגם דידענו דמתו בו עזרא ונחמיה ממה שלא נכתב על מה מתענין, יש סוד בדבר דאי התענית משום עזרא ונחמיה נכתבו להדיא בט' בו על שמתו עזרא ונחמיה כדרך שכותבים בכל יום על מה, אלא מדכתוב סתם סוד יש בענין. וכן משמע מדברי ארחות חיים (סי' כג) שכתב וז"ל בט' בו לא כתבו רבותינו על מה ונסתר הסוד, ובו ביום מת עזרא הכהן ונחמיה בן חכליה עכ"ל.

ומובא בספר הקבלה להראב"ד (עמ' מב הובא בברכי יוסף שב) שכיוונו ברוח הקודש להריגת רבנו יוסף הלוי שנהרג בו ביום ו', הכי איתא שם - "רבי שמואל הנגיד היה קרוב למלכות באדום, וכל דברי המלכות ההוא היה על פיו והמלך גידלו ועשה טובות גדולות לישראל בספרד, ובארץ מערב ובאפריקה ובמצרים ועד ישיבת בבל ועד עיר הקודש, כל בני התודה בארצות האלוהיה מקנה נכסיו, וקנה ספרים הרבה מכתבי קודש והמשנה והתלמוד שגם הם מכתבי הקודש. וכל מי שהיה רוצה להיות תורתו אומנותו בכל ארץ ספרד ובארצות הנ"ל היה מוציא עליהם ממונו, והיה לו סופרים כותבי משנה ותלמוד ונותן במתנה לתלמידיהם שלא היו יכולים לקנות משלהם, בין בישיבות ספרד בין בארצות שהזכרנו לעיל, ועוד היה מספק שמן זית לבתי כנסיות שבירושלים בכל שנה ושנה, והרביץ תורה ברבים ומת בשיבה טובה זקן לאחר שזכה לד, בתריס, כתר תורה וכתר גדולה, כתר לויה וכתר ש"ט עולה על גביהן ומע"ט על שלושתן, ונפטר בשנת ד' אלפים תתט"ו לפ"ק.

ועמד על כנו רבי יהוסף הלוי בנו הנגיד, ומכל מדות הטובות שהיו באביו לא חסר לו אלא שלא היה ענותן כאביו, מפני שגדל בעושר ולא נשא עול בנעוריו, וגבה ליבו עד להשחית, ויקנאו בו סדני פלישתים עד שנהרג ביום שבת ט' בטבת שנת ד' אלפים תתכ"ד, והוא וקהל גראנטה וכל הבאים מארצות רחוקות לראות תורתו וגדולתו, ואבלו הלך בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר. ועוד מימי רבותינו הקדמונים שכתבו מגילת תענית, גזרו התענית בט' בטבת ולא ידעו על מה הוא, מכאן ידענו שכוונו ברוח קודשם ליום זה, ולאחר פטירתו נתפזרו ספריו ומחמדיו ופשטו בכל העולם, וכן תלמידים שהעמיד הם היו רבני ספרד ומנהיגי הדור אחר פטירתו.

מובא בבית יוסף (סי' תקנ) בשם הרב רבנו דוד אבודרהם, שאילו היה חל עשרה בטבת בשבת לא היו יכולים לדחות, כשאר צומות שכשחלים בשבת נדחים ליום ראשון, מכל מקום צום עשרה בטבת לא נדחה, מפני שכתוב בו "בעצם היום הזה" כמו ביום הכפורים, וכתב על זה הבית יוסף "ולא ידעתי מנין לו".

בכל עשרה בטבת, יושבים ודנים למעלה על משפט החורבן של אותה שנה

ורבנו החתם סופר זצוק"ל מביא על דברי אבודרהם, יש להבין הלא י' טבת לא היה רק תחילת מצור העיר, ועד שתי שנים ומחצה לא נחרבה, וקשה חורבנה מסתמא מן התחלת המצור, ולמה ט' באב לא דוחה שבת? גם צריך להבין למה ט' באב שחל בערב שבת לא משלימין, ואילו י' טבת שחל בשבת משלימין? וכתב לבאר שהטעם שקבעו תענית על מצור ההוא, אף שהייתה ירושלים כמה פעמים במצור בימי פרעה נכה וכדומה, אלא הטעם הוא שקבעו תענית על המצור של נבוכדנצר, לפי שאותם ב' שנים ומחצה שהייתה ירושלים במצור, ישבו בבית דין של מעלה אלו מיימנים ואלו משמאילים, עד שגברו המשמאילים ונחרב הבית. והנה אין לך שנה שאין קללתה מרובה מחברתה, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, נמצא שבכל שנה ושנה נתחדש חורבן חדש. וזהו "ובכל עשרה בטבת, יושבים ודנים למעלה על משפט החורבן של אותה שנה" ודבר זה מרומז בספר "הקרנים" (חיברו רבני יצחק בן הראב''ד) בפירושו הנקרא "דן ידין" (הוא פירוש הרב שמעון מאוסטרופולי) והוא בעניין חודש סבת. וידוע שכל צרה שעברה כמו יום שמת בו אביו או אמו אין אנו מתענים בשבת, אבל תענית חלום מותר להתענות, שבשביל עונג שבת שיש לו שמבטל צרה העתידה לבוא עליו לא מעונה הוא. לכן תענית ט' באב שהוא רק על צרה שעברה לא דחו שבת, אבל תענית י' בטבת שבאה בכדי לבטל את הצרה העתידה עונג הוא. ולכן אילו היה חל בשבת היה דוחה את השבת. (עיין בחתם סופר דרוש לז' באדר, תורת משה סוף פרשת ויקרא, דף ט).

כתב הרמב"ן בפרשת מקץ (בראש'ת מב, ס) שמהלך מחברון למצרים ח' ימים, וכתב רבנו החתם סופר זצוק''ל (דרשות לח' טבת) שיעקב אבינו גופו היה ע' ימים במצרים ככתוב, ונסעו לארץ ישראל מהלך ח' ימים, ונתאבל קודם קבורה ז', עולה סך הכל פ"ה יום מיום מותו עד קבורתו, ויעקב אבינו ע"ה נולד וגם מת ביום א' דסוכות הרי י"ו מתשרי עם יום המיתה, ונ"ט מחשון וכסליו אחד מלא ואחד חסר, ועשרה מסבת הרי כלו פ"ה יום בעשרה בטבת, ואז נקבר יעקב ואז נהרג עשו (סוטה יג) וראשו של עשיו בעטיפה דיצחק נגע ראש הס"מ בקדושה. והיינו סמך מלך בבל אבי הטומאה סמך מלך ר"ת ס"מ, אל ירושלים עטיפה דיצחק בקדושה.

ומובא ברבותינו הקדושים זצוק"ל שאברהם אבינו אשר נקרא איתן האזרחי מת בחודש טבת, תקבר בשיבה טובה ראשי תיבות למפרע "טבת".

תענית לשם תיקון עוונות

התענית של עשרה בטבת, כשאר התעניות שנתקנו לאבל ולצער על חרבן בית המקדש וגלות ישראל, לא הצער והאבל הם העיקר בתענית, כי דיה הצרה שהיתה בשעתה, אלא עיקרה של התענית ותכליתה לעורר את הלבבות, לפתוח דרכי התשובה, ויהי זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלה נשוב להטיב, שנאמר (ויקרא כו): "והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו בי" וגו'.

אמרו חכמים: 'כל דור שאינו נבנה (בית המקדש) בימיו - מעלין עליו כאילו הוא החריבו'. לפי שיש בכחו של כל דור ודור לעורר עליו רחמי שמים לגאול את ישראל מיד צר ולקבץ כל נדחיו לארצם ולבנות להם בית הבחירה. ובמה, בתשובה שלמה ובתיקון עוונות הראשונים. וכל זמן שהישועה לא באה, סימן הוא זה שעדיִן לא שבנו מחטאינו ואנו נמקים בעוונותינו ובעוונות אבותינו אתנו, ומשהים את הקץ לבוא, וכאילו ח"ו אנחנו גרמנו את החרבן.

אפילו חרב בית המקדש וישראל שרויין בגלות ונחלתנו שממה ביד זרים, חס ושלום לא ספר כריתות נתן ה' לעמו, לא גלות עולם גזר עליהם ולא חרבן נצח חרץ למקדשיו, אלא הישיבה בארץ ובנין בית המקדש, הם נִתנו להיות קיָּמים לעולם, ואילו הגלות והחרבן והצער - ארעי, ולשעה בלבד הם, ויכולים בכל שעה של רחמים להפוך לשמחה וששון.

ועדיין זה עתה אנחנו בגלות הקשה ביותר וכידוע כל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאלו נחרב בימיו, וע"י תשובה ומעשים טובים יכולים להפוך הכל לטובה.

וכתב מרן החתם סופר בספר "תורת משה" (דרוש ל-ז' אדר) וז"ל "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. נמצא שבכל שנה ושנה נתחדש חורבן חדש. וזהו בכל פעם שמגיע אותו יום של עשרה בטבת שהתחיל אז למעלה משפט החורבן, כמו כן בכל דור ודור יושבים בית דין של מעלה וגוזרים החורבן של כל שנה ושנה".

הגלות כשורש הגאולה

הגלות היא שורש הגאולה, והגרעין נובט אחרי שנרקב, "והארץ היתה תהו ובהו" לפני ה"ויהי אור".

ופה בפרשתנו שבה מתחילה הגלות במצרים נזרע גם שורש לגאולה "ויגש אליו יהודה" הוא גישת משיח בן דוד אל משיח בן יוסף וכמו שנרמז בהפטרה "ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו, וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך". ובהמשך "והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים ועבדי דוד מלך עליהם וגו' עד "וידעו הגויים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם".

וצריך להבין מדוע מסובב הקב"ה צרות ורדיפות נוראות על עם ישראל לפני הגאולה. כותב רבי יוסף גיקטיליא ב''צפנת פענח" וזת"ד: אמנם יש לנו לחקור חקירה גדולה ונכונה, והיא טעם הגלות אשר במצרים, הוא לסוד גדול וזה, כי מאחר והשם ית' בחר בזרע אברהם, אילו לא יתנם בגלות אי אפשר להם לקבל התורה, כי אילו הרבה אותם והפרם והשפיעם בלי גלות, והיו מתאחזים בארץ ומצליחים עליה, והם מבלי תורה מקובלת מפי הגבורה, האיך היה מכריחם להוציאם למדבר ולאסור עליהם כמה דברים שהיו רגילים בהם, בין במאכלות בין בעריות בין בשאר דברים, ואילו יתעכב לאחד מהם היום לאכול בשר או לשתות יין, אנו מצטערים לרוב, אחר שאנו מורגלים בהם, כל שכן באיסור תרי''ג מצוות לדורי דורות, היש דבר קשה ליצרו של האדם יותר מזה. והנה הוצרך ה' ית' להגלותם למצרים וכו', ולא היו רשאים לצאת ממנה כי כולם תחת שעבוד הגלות היו עומדים וכו', וכששלח הקב"ה למשרע"ה אמר לו לך אמור להם לישראל, תרי"ג מצוות יש לכם לקבל, אם אתם מקבלים הנני גואל אתכם, ואם לאו היו בהיותכם, וכך היתה ההסכמה במצרים, כד"א "בהוציאך את העם תעבדון את האלהים על ההר הזה".

וא"כ נמצאת גלות מצרים לקבל התורה סיבה לגמול הטוב והגדול הנשפע עלינו מאיתו ית'. עכ"ל.

למדים אנו מדבריו. שסוד הגלות הוא כדי שירצו לצאת למדבר לקבל את התורה כי אילו היו שרויין בטובה היו ממאנין לצאת למדבר שממה ולקבל את התורה ולאסור עליהם מה שהיו רגילים מקודם.

ואח"כ שהוציא הקב"ה את עם ישראל ממצרים והכניסם לארץ ישראל ובנה להם את בית הבחירה וכפרו בטובתו, החריבו ופזרם בכל העולם כדי שיהיו בגלות רדופים וסחופים כדי שיכירו בערך הגאולה.

סוד "הא לכם זרע"

וממה שאמר יוסף הצדיק למצריים "הא לכם זרע" האריך הגלות כ"ש בפרע"ח (שער חג המצות פרק ד) וז"ל "ועל המצה הפרוסה שהיתה ה' בציור ד"ו אומרים הא להמא עניא, דע כי הה' שבשם, הוא מזל בנים, לכן כל האמהות היו בשמן ה' חוץ מרחל, אמנם בלהה היה לה ב' ההי"ן, לכן אמרה רחל "בא אל שפחתי אולי אבנה ממנה". פירוש מצד אות ה' יתרה שהיא מזל בנים, וכן זכתה להיבנות, וה' זאת היא סוד המילה, שממנה יוצא הזרע ובכוחה כמ"ש לעיל, אך בעוון שחתם יוסף אותה במצרים, (דהיינו שהכריחם למול עצמם) באמת "הא לכם זרע", וחתם ה' ברשות אחרת גרם "לחמא", סוד מזלא עה"כ, שהבנים תלויים במזל כנודע שיהיה "עניא" בגלות מצרים.

ויסוד הדברים ממה שכתב רש"י (עפ"י בראשית רבא צ ו וצא ה) בפירוש על (בראשית מא, נה) "ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו" ופרש"י "לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם למה לא צברתם בר והלא הכריז לכם ששני הרעב באים, אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה, אמר להם א"כ כל אשר יאמר לכם תעשו שהרי גזר על התבואה והרקיבה מה אם יגזור עלינו ונמות. עכ"ל. ויוסף כפאן למול כדין עבד קנין כספו של איש מישראל שעל אדוניו הישראלי מוטל למולו וע"ז כותב המדרש (ב"ר צ, ו) רבי שמואל בר נחמן אמר חייתנו אין כתיב כאן (במה שאמרו מצרים ליוסף "ויאמרו החיתנו נמצא חן בעיני אדוני והיינו עבדים לפרעה) אלא החיתנו (בלשון "הפעיל" שמשמעותה החייתה אותנו הבאת לנו החייאה שלאחר המיתה, כלומר) נתת לנו חיים בעולם הזה (בהצלה מן הרעב) וחיים בעוה"ב (בתחית המתים כדין עבד כנעני של ישראל שנימול שיש לו חלק לעוה"ב כגר צדק).

וביאר האריז"ל (בשער הפסוקים פרשת מקץ) שידע יוסף ברוה"ק כי אותם מצריים שהכריחם למול הם בחינת ניצוצות שבאו מההשחתה של אדה"ר (בק"ל שנים שפרש מאשתו), ולכן גזר עליהם מצות המילה לתקן קצת עוון שורשם הראשון שבאו ע"י פגם אות ברית קודש, ואחר שנימולו, התחילו להיתקן קצת ונתגלגלו בדור אחר בבני ישראל שנולדו במצרים במאה שלושים שנה ראשונות של הגלות, והעבודה הקשה עזרה להם לתקנם וללבנם ולצרפם.

מעלת הצדקה

גם ביום הצום צריך להשתדל לעשות צדקות כמ"ש "וחטאין בצדקה פרוק", ובצדקה מתבטלות גזירות רעות וקשות.

בגמרא (תמורה ט"ז.) בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואמר: פרנסני! אם מפרנסו - מוטב, ואם לאו - עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה', מי שעשאו עשיר לזה - עושה אותו עני, עני לזה - עושה אותו עשיר.

מדרש שיר השירים א' (זוטא): גדול כח הצדקה שכל מעשיו של משה לא נשתבחו אלא על הצדקה והדין. וכן מלכת שבא כשראתה גדולתו של שלמה לא שבחתו אלא על הצדקה, וכל דור שיש בו צדקה וגמילות חסדים אף אלו כל מעשיהם רשעים אין גזר דינם לאבד שהרי מיכה עשה עבודה זרה, ורצו מלאכי השרת לדחפו אמר להם הקדוש ברוך הוא הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים.

וכתוב בספר מעלת המדות מעלת הצדקה: אשריהן בעלי הצדקה, שכל זמן שאדם עושה צדקה מממונו, הקדוש ברוך הוא פותח לו את ידו הרחבה, ומרחיב לו בעת צרה, ומעכב הימנו הפורענות, כענין שנאמר (משלי י"ח ט"ז) "מתן אדם ירחיב לו", ולא עוד אלא שבשעת פטירתו, משרה אותו אצל אברהם יצחק ויעקב שנקראו גדולים, שנאמר (משלי י"ח ט"ז) ולפני גדולים ינחנו.

בני, אם ראיתם עני בא אצלכם, המלאו עליו רחמים כאלו הוא אחיכם או קרובכם, ואם תראו אותו בישן, תנו לו לשם הלואה כענין שנאמר (דברים ט"ו ז') "כי יהיה בך אביון מאחד עריך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון". ואם בא לפניכם עני, אל תחזירוהו ריקם מלפניכם אם תוכלו, כדי שלא יקבול עליכם לפני המקום, כי דמעתו קרובה ושועתו עולה לפני המקום שנאמר (דברים כ"ד ט"ו) "ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא".

הצדקה מצילה ממות וזה רמזו המפרשים על הפסוק (משלי י' ב') "וצדקה תציל ממות", ראשי תיבות מו"ת וגם סופי תיבות עם הכוללין גימטריא מו"ת רמז שמצילה ממיתה עצמה של עולם הזה ושל עולם הבא.

כתב רבנו האר"י ז"ל כל מצוה שאדם עושה נרשם אות אחת מכ"ב אותיות הרמוז באותה מצוה במצחו, ועד שיעשה אחרת מסתלקת אותה האות ונרשמת אות על מצוה אחרת. אבל האות של צדקה אינה מסתלקת ממצחו במהרה. ועיקר הצדקה תהיה לנו שעניי ביתך קודמין (בבא מציעא עא א) אלו גופו ונשמתו העלובה, שהיא עניה זו ששמרה לשוא ויאכילנה מלחמה של תורה זו תורה שבכתב, וזו היא עיקר הסעודה וישקה אותה מים, זו תורה שבעל פה ואגדה שמושכת לבו של אדם כנחלי מים וירוה אותה מיין זה הסוד גימטריא יין זו היא חכמת האמת, ואחר כך יאכילנה מטעמים אלו המצוות ומעשים טובים פרי התורה תו היא על ידי הצדקה שיעשה עם נפשו שנאמר (משלי יא יז) גומל נפשו איש חסד והיא קודמת לכל אדם שחייו קודמין היינו חיים נצחיים לעולם הבא ויפשיטנה ערומה מן הבגדים הצואים מעליה וירחץ אותה במקוה טהרה, וגם ירחץ פניו בדמעות עיניו במצחו מקום שנרשמים שם העונות וימחה אותם במים המרים שיתמרר בבכי ואחר כך ילבישנה מלבוש רוחני מתורתו מצוותיו חלוקה דרבנן וינחם אותה בדברי פיוסים וידבר על לבה, ויאמר לה נפשי אויתיך בלילה (ישעיה כ"ו ט') בעולם הזה שדומה ללילה (פסחים ב' ב') אף רוחי אשמרך (שם) ואזדרז לקבלך ועיניתיך לא אענך עוד. ובכלל הצדקה שיעשה עם מלך המשיח שנקרא עני ורוכב על חמור (זכריה ט ט) כופה את הדין וכה תעשה לו שיכפה הדין מעליו שגברו עליו הקליפות ויאסרוהו בזיקים ידיו לו אסורות (שמואל ב ג לד) ואין חבוש מתיר עצמו (ברכות ה ב) לכן ישוב מעבירות שמכבידים עליו ויעשה מצות ומעשים טובים שבזכותם תעלה רפואה למחלתו והיא הצדקה. ועיקר הצדקה שיעשה עם השכינה שנקראת דלה ועניה ויאכילנה מלחם הקורבנות שהוא נחת רוח לה' ויפטם אותה בשמן המשחה וישקנה כוס תנחומים לעניה סוערה ועל ידי תפילתו יעשה לה עטרה לראשה ויפייסנה בדברים, וכה יאמר לה הנה מלכך יבוא (זכריה ט ט) ושבו בנים לגבולם (ירמיה לא טו) ועל ידי הצדקה הקדוש ברוך הוא מתיר אסורים וזה שנאמר (תהלים קמו ז), נותן לחם לרעבים ה' מתיר אסורים.

ובלבד שיתן כמתנ"ת יד"ו גימטריא תענית, ורמז הגאון חיד"א כסף במלוי כ"ף סמ"ך פ"ה גימטריא כפר"ה, וגימטריא היצ"ר כי על ידי שכופה יצרו ונותן צדקה יהיה לו כפרה. ועוד רמז שהיצר תמיד מפתה את האדם לרדוף אחר הכסף.