דרוש לתשעה באב

כ"ב תמוז תשפ"ה | 18/07/2025 | 14:50

מתוך החושך מתגלה האור

הנה, אמרו חז"ל (יומא נד, ב): "בשעה שנכנסו האויבים להיכל, ראו את הכרובים [-צורת שני תינוקות שהיו מעל ארון הקודש המונח בקודש הקודשים, האחד בצורת זכר והשני בצורת נקיבה] מסתכלים אחד כלפי השני". והדבר תמוה, הרי אמרו חז"ל (ב"ב צט, א): "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום [הי יתברך] - הכרובים פניהם איש אל אחיו, ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום - פניהם אל הבית". ובזמן החורבן הרי עם ישראל לא עשו רצונו של מקום, א"כ כיצד יתכן שהיו הכרובים באותה שעה פניהם איש אל אחיו, מעשה המסמל את גודל אהבת ה' לעם ישראל?

מבואר האדמו"ר בספר נתיבות שלום (במדבר עמ' קצ"ה) משל למה הדבר דומה? לאבא שאהב את בנו אהבת נפש, אך הבן הימרה את פי אביו, נטל את מפתחות המכונית של אביו ללא רשותו, התניע את המכונית שעמדה בחנייה, ונסע עם עוד חברים לבלות ולעשות שטויות. כשחזרו מהבילוי, נהג הבן בשכרות ועשה תאונת דרכים. הרכב הפך לגרוטאה, והוא יצא עם חבלות קשות בראשו ובעוד מקומות בגופו.

כששמע על כך אביו, כעס עליו ביותר. אבל היות שהאבא היה מנתח בכיר, הוא זה אשר ניתח את בנו. ובאותם הרגעים שחתך האב בבשר החי של בנו, הוא הוצף ברגשי רחמים ואהבה כלפי בנו. כל רגשות החיבה והאהבה העמוקים ביותר ששכנו בתוך נימי נפשו, פרצו להם באותה שעה מתוך לבו של האב. כעת, אהב האב וריחם על בנו, אפילו יותר מאשר אהבו לפני התאונה.

והנמשל, ה' יתברך הוא אב רחום לנו, ואנו נחשבים לבניו, וכמו שכתוב "בנים אתם לה' אלוקיכם". ואנו נוקטים להלכה כדעת רבי מאיר בעל הנס, שגם בשעה שעם ישראל חוטאים עדיין נקראים הם בנים, שנאמר "בנים משחיתים", (קידושין לו, א). ולכן בזמן החורבן, כשעם ישראל השחיתו דרכם: מחד גיסא, ה' כעם על עם ישראל, החריב את בית המקדש והגלה את בניו לבין העמים. זוהי הסיבה שימים אלו הם ימי דין ופורענות, ה' ירחם. מאידך גיסא, אחר שאבינו הרחום -אשר נשאר בגדר אבא גם בשעה שישראל חטאו, וכאמור- הוצרך לעשות את הניתוח לעם ישראל, בהבאת פורעניות קשות עליהם. באותה שעה, בראות אבינו הרחמן את הסבל שבניו אהוביו עוברים, התעוררו רחמיו ואהבתו אלינו ביתר שאת וביתר עוז. כי זאת עלינו לדעת, עונשיו של הקב"ה אינם בגדר נקמה, אלא הם באים בכדי לנקות ולטהר את האדם או את העם מטומאת עוונותיהם. מעתה מובן מדוע יום תשעה באב הוא גם "מועד", כיון שבאותו היום ה' מגביר רחמיו ואהבתו לעם ישראל, ומבחינה "פנימית" יום זה הוא יום של רחמים. וזו הסיבה גם כן, שבשעת החורבן היו הכרובים פניהם איש כלפי רעהו, כי הקב"ה רצה להודיע לעם ישראל, שלמרות שהם חטאו ופשעו, ולמרות שה' שפך חמתו על עצים ואבנים, והיגלם לבין האומות, עדיין אהבתו שלימה עמם. ודבר זה התבטא בכך, שהכרוב הזכר המרמז לשכינה פניו היו כלפי הכרוב הנקבה המרמז לעם ישראל.

המסר העולה מן הדברים הנ''ל, שגם עתה בהיותנו שרויים בגלות החשוכה, על אף הנהגת הסתר הפנים שה' נוהג עמנו, אשר בגינה אנו סובלים מפיגועים ורציחות וכו' מידי שונאי ישראל, עם כל זאת, אהבתו אלינו לא פסקה, וכמו שכתוב "ואף כן זאת בארץ אויביהם, לא מאסתים, ולא געלתים וכו". ואדרבא, אהבתו גדלה יותר אלינו בזמן הגלות, מתוך רחמים על מצבנו האומלל. ה' יתברך, מצפה בכיליון עיניים, שנשוב אליו בלב שלם, ונחזור בתשובה שלימה מדרכינו הרעה, כדי שיוכל לשוב ולגאלנו גאולה שלימה בקרוב, אמן.

מזמור לאסף, קינה לאסף היה צריך לומר

שפך חמתו על עצים ואבנים הדרישה מאיתנו

כתוב בתהלים (פ"ב) "מזמור לאסף אלהים באו גויים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, שמו את ירושלים לעיים, נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידך לחיתו ארץ". ושואלים רבותינו (קידושין ל"א) מזמור לאסף, קינה לאסף היה צריך לומר.

ומתרצים, כי השירה והשמחה היא, על שהקב"ה שפך חמתו על עצים ואבנים של ביהמ"ק, ומתוך כך נשארו ישראל חיים וקיימים, שאל"כ לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. משל לאמא שהיתה מעוברת והעובר היה מסכן את אמו, ראו הרופאים שאם לא תפיל את העובר תמות, והחליטו כי כדאי שתפיל את העובר ואז תוכל לחיות ותזכה להביא עוד ילדים. אבל האם החליטה שכדאי לה למות בשביל בנה, שיחיה וילמד תורה ויאמר קדיש, וכך היה. כשגדל הילד וחונך על התורה ועל העבודה הביא אותו אביו אל קבר אמו וסיפר לו על מה שמסרה אמו נפשה בשבילו, וכל זה כדי שילמד תורה ויאמר עליה קדיש, אך הילד לא רצה לשמוע בקול אביו ואמר שאיננו מכיר את אמו, איזו בושה גדולה. וכן הדבר עם ישראל, כי השכינה הקדושה הסכימה שיחרב ביתה וכו' רק למען עם ישראל שיחזרו בתשובה וילכו בדרך ה' ויתאבלו על החרבן, וזו תביעה עצומה עלינו, שלא נהיה כאותו הילד שלא מכיר באמו.

מדוע בת"ב בבוקר בכיה ובצהרים נחמה

והמתבונן יראה פליאה גדולה על עצם יום ט' באב, שהרי בו ביום, שהוא יום אבל וחרבן, שבו סבלו ישראל צרות ויסורים, וזה כאלפיים שנה שאנו בוכים ומבכים, ועם כל הצער והבכי, כבר בו ביום אחר הצהרים אנו מתנחמים וקוראים פסוקים של נחמה, "נחמו נחמו עמי". וכן בו ביום בשעה זו, נולד משיח צדקנו. וכי לא נמצא זמן אחר אך ורק ביום קשה ומר זה. על שאלה זו כבר עמדו המפרשים ותירצו, שידוע, כי דבר שאין לו תקנה, במשך הזמן נשכח מן הלב ולא מתפעלים ממנו, כגון אדם שמת לו מת ב"מ, בתחילה מצטער הרבה ולבסוף הולך ונשכח. משא"כ אם יש תקנה לדבר, כגון אדם שיש לו חולה בבית ב"מ, הרי כל זמן שיש תקוה שיחיה, בודאי שאינו נשכח ותמיד משתדלים עבורו בכל מיני דרכים להחיותו. וכן ביארו מ"ש אצל יעקב אבינו ע"ה "וימאן להתנחם", כי לבו הרגיש שיוסף חי ויש עדיין תקוה. ומעתה מובן, כי מה שבבוקר בכינו והצטערנו, אדרבה, זה מכיון שיש תקנה לגלותנו, כי אם לא היתה תקנה הרי עברו כבר אלפיים שנה ולמה עלינו עוד להצטער. וכמו שמסופר על המצביא נפוליון שראה את עם ישראל בוכים בט' באב, ושאל על זה ואמרו לו שבוכים על החרבן, ושאל מתי היה החרבן, ואמרו לו לפני כאלפיים שנה, אמר להם אם עדיין אתם בוכים עליו סימן שיבנה בחזרה. ולכן אחר הצהרים אנו אומרים נחמו, כי עצם הבכיה מראה לנו על בנית בית מקדשנו, וכן זוהי העדות על לידת המשיח שיבא אלינו בב"א לגאלנו.

מידת הדין מהוה סימן והוכחה שלא הסיר הקב"ה את השגחתו וחמלתו מעלינו

עוד אפשר לומר, שהרי אנו יודעים שהקב"ה טוב ומטיב לכל, ואפי' בשעה של צרה נוהג ומשתף את מידת הרחמים וכמו שאמר דוד המלך ע"ה "שבטך ומשענתך המה ינחמוני". וכמו ששמעתי בשם הסבא מנובהרדוק ז"ל, כמו רועה שלוקח את צאנו ומנהיגם ביערות מקום שנמצאים שם חיות טרף, וכאשר הכבשים שומעים אותם הם מצטופפים ונדחקים זה בזה מפחד, אמנם אם יחושו על גופם באותה העת את מקל הרועה החובט בהם, הם מתאוששים ושמחים מאוד, שכן הם יודעים שהרועה עומד כעת עליהם ושומר אותם ומגן בעדם ויש להם על מי לסמוך ולהשען בשעת צרתם. כן הדבר כאשר עם ישראל חשים בשבט מוסר שהקב"ה מראה להם מידת הדין, זה מהוה סימן והוכחה שלא הסיר הקב"ה את השגחתו וחמלתו מעלינו, ומידת דין זו היא עצמה מידת הרחמים, ולכן בו ביום נולד משיח ובו ביום כבר נאמרים פסוקי נחמה.

עמו אנכי בצרה

וידוע שבאותן שעות של יסורים, גם הקב"ה כביכול נמצא עמנו וחש אותם אתנו, כמ"ש "עמו אנכי בצרה" וכמו שמספרת הגמ' (מס' גיטין דף נ"ו) כאשר טיטוס הרשע עלה להחריב את בית מקדשנו ונכנס לבית קה"ק וביצע את עברתו באותם עבירות חמורות, לא הסתפק בכך אלא שלף את חרבו ודקר את הפרוכת וראה שמתוך הפרוכת מבצבץ דם וחשב אותו רשע שהרג את עצמו, ובאמת מדוע עשה הקב"ה כדבר הזה, אלא שרצה להראות לכל העולם "עמו אנכי בצרה" וכמ"ש "ובכל צרתם לא צר", כתוב "לא", באלף, ואנו קוראים בוי"ו.

האמא מטפלת בתינוק אף כאשר הוא שקוע בלכלוך וגם אז אינה פוסקת מלנשקו ולחבקו. כמו כן השכינה הקדושה

וכמאמר הזוה"ק שבשעה שמדת הרחמים מתעוררת לבא לעולם אזי השכינה הקדושה מתלבשת ובאה בדמות אשה בדמות אם, ומסביר ר' חיים מוולוז'ין ז"ל האב נושא את התינוק ומחבקו ומנשקו עד בלי די, אמנם בעת שמגלה האב שבנו מלוכלך נשאר חסר אונים ומזעיק את האם לבא לעזרה, והוא לא מסוגל לטפל ולסבול את לכלוך התינוק. אבל האמא מטפלת בתינוק אף כאשר הוא שקוע בלכלוך וגם אז אינה פוסקת מלנשקו ולחבקו. כמו כן השכינה הקדושה מגן ומחסה לעם ישראל אפי' שהם מלוכלכים בעבירות, וכמ"ש "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם".

לאחר הישיבה בחושך יזריח האור לעם ישראל

מסופר בגמרא (מכות דף כ"ד:): פעם אחת הלכו רבן גמליאל, ור' יהושע, ור' אלעזר בן עזריה, ור' עקיבא והיו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, המשיכו להר הבית וראו שועל שיצא מבית קה"ק, התחילו הם בוכים ור"ע מצחק, א"ל מפני מה אתה משחק, א"ל מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת, עתה שועלים הלכו בו, אמר להם לכך אני משחק, שכיון שראיתי כי נבואתו של ירמיה התקיימה במקדש ראשון שאמר ציון שדה תחרש, א"כ בידוע שנבואתו של זכריה שאמר עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים תתקיים גם היא.

והמהר"ל מסביר את זה כמ"ש למעלה שמצב זה של אבדן וחרישת בית המקדש מראה שחייב להיות תהליך לגאולה האמיתית, וכמו שאמר "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי". שדוקא לאחר הנפילה תבא הישועה. לאחר הישיבה בחושך יזריח האור לעם ישראל. וכמו שידוע כי האדם אינו רואה מתוך החלק הלבן שבעין אלא מתוך נקודות השחור שבגלגל העין. וכן רק לאחר שהגרעין נרקב באדמה אזי צומחים פירות וזרעים טובים.

כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, ומה נענה אנו, אנו צריכים להכין את עצמנו לבנות ביהמ"ק, וכמו המעשה עם החפץ חיים שאסף את הקהילה בראדין ואמר להם אנו נכין את עצמנו לקבל פני משיח, אמרו לו אנחנו? אברהם אבינו ע"ה, יצחק יעקב משה, זקנים ונביאים וכו' הם לא זכו אנחנו מה, אמר להם משל למלך שהלך לבקר בכמה ערים, הלך למקום גדול יצאו אליו נכבדי העיר בלבוש מכובד, אמנם הגיע לאיזה כפר ויצאו אליו גדולי הכפר בלבוש של עורות עזים וכו'.

אדם שהולך לבה"ח למחלקה קשה שלכולם יש כאבים, והצעקות שם נוראות, גדולים וקטנים, הנה כשבא הרופא ונותן להם תרופה, הילדים מצחקים ונרגעים, אמנם הגדולים עדיין נשארים בלי מצב רוח, ואדרבה צועקים יותר, כי עתה כשנרגעו מכאוביהם יש להם זמן לחשוב מה יהיה בסופם, וכן היה בזמן החרבן, שהרגישו מאוד את הכאב היות וכל אחד חש מה שראה אצל חבירו והיה הצער גדול עד שציוו חכמים להוציא את הסכין מעל השולחן שמא מחמת הצער האדם ידקור את עצמו בברכת בונה ירושלים. וכן הוא גם היום, ואע"פ שהדבר רחוק מאד, שאדם יקח סכין לדקור היות וחבירו הציק לו וכו', מ"מ עבור צער החרבן הגדול חששו חכמים לכך.

בתוך החרבן נרמז הגאולה

בתוך הגלות יש גילוי. כיון שהחרבן היה בסוד "ציון שדה תחרש" ושדה הנחרשת חוזרת ונזרעת, דהיינו היה פה חזרה בבניה שבנו האבות הקדושים כהכנה לבנין ביהמ"ק. כי נודע שאברהם אבינו קראו הר, ואילו יצחק קראו שדה כמ"ש: "ויצא יצחק לשוח בשדה", ויעקב קראו בית שנאמר: "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים". והמתבונן יראה כי יש כאן תהליך הדרגתי של הורדת השכינה לתחתונים: "הר" שאין מה לעשות בו, אח"כ "שדה" אפשר לזרוע בו ולהוציא פרדסים וכו' ואח"כ "בית" הבית מכיל את כל טוב בתוכו. בית זה ב' ית, י"ת גי' קודש. אם כן המהות של "בית" זה ב' פעמים קודש. הקדושה של השכינה השורה על הבית מתחברת עם הקדושה של דרי הבית. כך היה כשבית המקדש היה קיים בסוד בית הרי שהוא היה חיבור של העליונים עם התחתונים.

והנה כאשר נחרב ביהמ"ק מהיותו בית, וחזר להיות שדה כמו שקראו יצחק, "ציון שדה תחרש", ושדה ענינו להצמיח, לכן חורשים שדה על מנת לזרוע בו, כך גם הגלות ענינה היה להצמיח את הגאולה. בתוך הגלות ישנו הגילוי, הגילוי של ה"אלף" שהופכת את הגולה לגאולה, כאשר יהודי לומד ממה שעבר עליו בשנות הגלות הארוכות, וממה התחייבה עליו הגלות, יש בזה תקוה אמיתית שבתיקון ובשיפור המעשים שלנו ניתן להפוך חשוכא לנהורא ולצאת בב"א מגלות לגאולה. מתוך אבל יצמח הששון ומתוך היגון יצמחו השמחה והנחמה.

"יוצר אור ובורא חושך" - יצירת האור היא תוצאה מכך שתחילה נברא החושך

אם נתבונן מעט על חוקי הנהגת העולם, כפי שרצה הבורא מתחילת הבריאה ועד עתה, נראה שבכל ענייני העולם הזה אין דבר שיכול להגיע לתכליתו האמיתי קודם שיהיה בו העדר מוחלט. וזהו שאמרו רבותינו בילקוט (מיכה ז', רמז תקנ"ח) מתוך צרה - רווחה... מתוך נפילה - קימה, שנאמד "כי אשב בחשך ה' אור לי". ובמקום אחר דרשו רבותינו באותו עניין "אלמלא נפלתי - לא קמתי, ואלמלא ישבתי בחשך - לא היה ה' אור לי". דהיינו, זה הכרח בבריאה שלפני יצירת דבר מה, יהיה זה בבחינת העדר. הנה למשל הביצה המודגרת, על מנת שיצא ממנה אפרוח, עוברת בשלב הראשון תהליך של ריקבון והרס, כל תוכה הפנימי הולך ומצטמק. אך דווקא מתהליך זה יוצא לבסוף אפרוח חי. הזרע הנזרע באדמה, על מנת שיצא ממנו צמח, הולך ונרקב בשלב הראשון ובסופו של התהליך נובט הצמח החי. אמנם, לא העדר גמור יהיה לצורה הקודמת כי אז לא יגדל ולא יצמח ממנה מאומה, באשר אין ההתפתחות החדשה באה בבחינת יש מאין, אלא שמתוך היש הקודם שנשתנה צורתו, צומח ועולה היש החדש. נשארת, אפוא, ביש הקודם ההולך ומתאפס, נקודת חיים איתנה, שאינה כלה ואינה מתאפסת, אדרבה, ההעדר והריקבון הכללי, מעורר ומגרה נקודה זו, ביתר שאת וממנה צומח ועולה היש החדש. כך היה בתחילת בריאת העולם. האור בא מכח החושך שקדם לו, כמו שנאמר "והארץ הייתה תהו ובהו וחושך... ויאמר אלהים יהי אור". כי מציאות החושך היא הסיבה לאור. "ויהי ערב ויהי בוקר" - הערב הוא הסיבה לבוקר שבא בעקבותיו, "יוצר אור ובורא חושך" - יצירת האור היא תוצאה מכך שתחילה נברא החושך. כן הוא גם מצב הגלות, טרם בקיעת שחר הגאולה. הגאולה בביאת המשיח, שהיא התחדשות הווייתו של עם ישראל - קודמת לה הגלות, שהיא העדר צורתו הקודמת בשבתו על אדמתו ובית המקדש על תילו. זהו פשר דברי רבותינו האומרים כי בתשעה באב, ביום שנחרב בית המקדש, נולד המשיח. כולם תמהים ושואלים, וכי לא נמצא למשיח יום אחר שיום הולדתו חל דווקא ביום המר והנמהר? דבר זה אינו מוחשי עתה, בתקופת ההעדר, אולם הוא יתברר לבסוף, כאשר תבוא ההוויה החדשה. כיוון שיום החורבן יום בכי ומספד שאין כמוהו והחושן מכסה תבל ומלואה, מתון החושך וההעדר יוצא המשיח. רמז מופלא לרעיון זה, אמרו בדרך צחות, כי על פי סדר אותיות א"ת ב"ש הרי ביום שחל ראשון של פסח יחול גם יום תשעה באב. והדבר פשוט, כי תחילת גאולתנו בפסח, וסוף הגאולה בט' באב, המעגל נסגר, כביכול מאל"ף עד תי"ו. אולם כיוון שלגלגל אין סוף, הרי שהסוף, הופן להיות התחלה...

הבה ונבחן אם כן שוב את אנחתנו. האם כל סבל או צער הוא בהכרח רע? כותב על כך "השפת אמת" (פרשת ויצא) "כי כאשר יתקיימו כל ההבטחות לעתיד לבוא, יתברר אז למפרע כי הכל היה לטובה. ולכן נקרא הקדוש ברוך הוא 'בעל הנחמות' - כי הנחמות של בני האדם, אינן יכולות לתקן כל צער העבר, אבל הנחמה שתהיה מהקדוש ברוך הוא על ידי זה שתהפך כל הצער לטובה, והגם כי אין אנו מבינים איך יהיה מתהפך מה שעבר, לפי שאנחנו בתוך הטבע והזמן, אבל לעתיד נראה ונבין כי זה הצער והייסורים היה אך ורק לטובה!".

מתוך החושך מתגלה האור

הסיפור המופלא הבא שלפנינו כפי שסיפר הסופר הנודע רבי חנוך טלר שאירע בסוף מלחמת העולם השנייה ימחיש לנו דברים אלו היטב. הנאצים, ימח שמם, רצחו את רוב היהודים באירופה. כוחות בעלות הברית ניהלו מלחמה עיקשת נגד הנאצים ובעזרת הקדוש ברוך הוא הצליחו גם לדחוק אותם לתוך גרמניה. הנאצים נסוגו בכל החזיתות אן לא נתנו ליהודים מנוחה, הם לקחו אותם לגרמניה, מסע של מאות קילומטרים, חלקו עשו ברגל וחלקו ברכבות. במחנה "ברגן בלזן' שבגרמניה, לשם נלקחו חלק גדל מהיהודים שנותרו, גדלה האוכלוסיה תוך חודש פי שלוש. המצב במחנה עצמו היה קשה מנשוא. רעב, צמא ומחלות היו רק חלק מן הצרות שאפפו את יושבי המחנה, המחנה היה מחולק לאגפים ובאחד מהם היו גם חיילים רוסיים שבויים. מספר ניצול מאגף זה: בוקר אחד הגיעו הנאצים לאגף זה, והכריזו "אנחנו יודעים כי בעוד כמה ימים יגיעו הנה האנגלים ואנו רוצים שתספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו... לכן הבאנו לכם לחמניות טריות". הרעב ששרר במחנה היה נורא, בלתי ניתן לתיאור. אותו יהודי במשך חמש שנים כמעט ולא אכל, וכל מחשבתו הייתה נתונה רק לשאלה אין להשיג אוכל. אם היה נשאל באותו רגע מה הוא מעדיף: להשתחרר או לחמניה! היה מבקש לחמניה! המוח נעשה אטום ואינו מסוגל לחשוב על שום דבר מלבד על אוכל. הוא נעמד בתור. וכשהביט לעבר סל הלחמניות, ראה שלא נותרו בו הרבה לחמניות, התעורר בליבו החשש שמא בדיוק כשיגיע תורו יגמרו הלחמניות. מחשבה זו גרמה לו לדפיקות לב מואצות. זעה קרה נגרה ממנו מרוב פחד. התור מתקדם, שישה אנשים לפניו, הוא מביט ורואה שנשארו שבע לחמניות, מה שאומר שהוא יזכה באחרונה. והנה מתקדמים לאט לאט ובאמת קיבל את הלחמניה האחרונה. הוא היה מאושר. הנה בידו הלחמניה. אמנם קטנה, אבל טרייה וריחנית. באותו רגע הבחין לפתע שליד החייל מניחים סלים נוספים מלאים בלחמניות. מיד עלה בדעתו רעיון, אם יש כל כך הרבה לחמניות, מדוע לא לקחת עוד אחת. הרי הנאצי ודאי לא יזהה אותו בין כל כך הרבה יהודים. ואז כשהנאצי שאל מי הבא בתור אמר "אני" וקיבל עוד לחמניה. עתה בידו היו שתי לחמניות טריות. הוא היה מאושר. לפתע הוא הרגיש יד לופתת את צווארו, וקול מאיים לוחש באוזניו "ראיתי, יהודי!". הוא הסתכל לראות מי הדובר, זה לא היה נאצי אלא חייל רוסי שבוי. אותו רוסי בריון תפס בו בחזקה ואמר "תן לי את שתי הלחמניות!". היהודי ערך לעצמו חשבון, הוא הרי אסיר כמוני, מה פתאום שאתן לו, "לא אתן לך" אמר בנחישות. היהודי הרגיש את צילו של מלאך המוות פורש עליו את כנפיו, נשא עיניו למרום וקרא "ריבונו של עולם, דווקא עכשיו למות, רגע לפני השחרור!! אם רצית לקחת ממני את נשמתי, במשך חמש השנים האלה היו לך מאות הזדמנויות לעשות זאת!!". וכך, כשהוא מלא טענות כרימון כלפי מעלה, איבד את הכרתו. כשהתעורר משנתו ראה שמש זורחת. הוא לא הבין איך זה יכול להיות. חמש שנים הוא לא ראה שמש זורחת כשהוא קם, שכן הנאצים היו מעירים את כולם בארבע לפנות בוקר למסדר. ומי שלא קם לא זכה לקום יותר... אז איך ייתכן שהוא ישן - והשמש זורחת! ניקרה בראשו השאלה. לאט לאט חדרה למוחו ההכרה: הנאצים כבר אינם נמצאים כאן, הם ברחו. השתחררנו... אבל למה כזה שקט מסביב! הביט סביבו וראה שכולם...מתים! ואז הוא הבין, הלחמניות היו מורעלות! והיות ונגזר עליו ממרום לחיות, דאג בורא עולם שייקחו ממנו את הלחמניות... אמנם הוא סירב לתת אותם, אז הוא קיבל מכות. כן, כדי שיוכל להמשיך לחיות! הסבא מקלם היה דורש את הכתוב (תהלים קיח, כא) "אודך ה' כי עניתני ותהי לי לישועה" - בדרך זו: אני מודה לך, ריבונו של עולם, על שעיניתני... (לשון עינוי) שעל ידי זה באה לי הישועה הגדולה...!

אם מגרשים אדם מהעבודה ידע שזה רק לטובתו

בסה"ק הביאו מעשה שהיה פעם שמש בבית כנסת, באחת העיירות הקטנות שבמחוז גליציה. עיר קטנה ועניה היתה וכמוה בית הכנסת אשר בה, בית כנסת קטן ודל. וכמוהם גם השמש עני ואביון, משכורתו דלה עד מאד. לימים העשירו בני העיירה הזאת, רבים מבניה. מעיינות מרפא שנתגלו בעיירה הפכו את המקום לאבן שואבת לתיירים. עסקי העיר פרחו ועמהם שפר חלקם של בני העיר. כאשר היטיב ה' עמהם, נתנו לבם ראשית דבר להיטיב עם בית הכנסת הדל שלהם. אמרו ובנו בית כנסת חדש לתפארת, ברוב פאר והדר. כאשר עמד בית הכנסת על תילו הכל חדש בו ונוצץ, נתנו ראשי הקהל דעתם על השמש, שאינו מתאים עוד לבית כנסת החדש. בית הכנסת בתבניתו החדשה, גמרו ראשי הקהל בדעתם, מצריך שמש שידע לכתוב, לרשום קבלה, לעשות חשבונות, אולם השמש שלא נמצא בו כל חסרון מעולם לא למד את מלאכת הכתב. נמנו וגמרו לתת לשמש ארכה של ששה חודשים בהם יצטרך לרכוש את מיומנות הכתיבה והחשבון, אחרת יפוטר, באין ברירה. ששת החודשים חלפו. הגבאים ישבו מכונסים יחד במועד שנקבע מצפים להופעתו של השמש לשמוע אם אכן עמד בתנאים ורכש את מלאכת הכתיבה, אחרת יודיעו לו... כפוף קומה ונבוך הופיע השמש ובגמגום מתנצל החל להסביר שלמרות רצונו לא עלה בידו לעמוד בתנאים. קשה היה לו בגיל הזה, בצפיפות הגדולה בחדר בודד, כאשר עשרה טפלים כרוכים אחריו, כאשר גם אשתו לא היתה בקו הבריאות... "לא עמדתי בתנאים..." נאנח השמש, בידעו שדינו נחרץ. ואכן ההחלטה לא הפתיעה את השמש, בו במקום הודיעו לו על פיטוריו הבלתי נמנעים. כדי לא לקפחו העניקו לו סכום פצויים כגמול על שרותו המסור במשך השנים הרבות. הכסף תם. ומה עושה אדם שאינו יודע לכתוב? כמובן, אינו יכול לחשוב על עסקי פקידות ובנקאות. הלך והשכיר עצמו לאחד מסוחרי העצים לעזור במסחרו. אחד מענפי המסחר בימים ההם של היהודים היה המסחר בעצים. היו קונים מן המושלים, הפריצים, יערות עצים. כורתים העצים ומשווקים אותם למקומות שונים בעולם, ומזה מחייתם ופרנסתם של יהודים לא מעטים בימים ההם. השמש עשה חיל בעבודתו החדשה. איש חרוץ ונבון היה למרות אי ידיעתו לכתוב. לאט, לאט עלה וטיפס במסחר העצים, עד שנעשה עצמאי לגמרי. קונה בעצמו יערות מן הפריצים ומוכרם ומשווקם לארצות. עסקיו שגשגו והפך להיות אחד מן העשירים הגדולים באירופה.

לימים, בהזדמנו בפני המנהל של אחד הבנקים הראשיים, שאלו מנהל הבנק בתדהמה, כאשר נוכח שהלקוח הגדול ביותר שלו אינו יודע כלל לכתוב: - "כיצד זה יתכן שיהודי עשיר מופלג כל כך, נבון וחכם אינו יודע לכתוב ו" "הכיצד"...? שאל בתדהמה. חייך הסוחר ונענה במנוד ראש "הו, זה כל המזל שלי... אילו ידעתי לכתוב הייתי נשאר שמש עד היום הזה...!".

מעשה נורא

אנו בעיני הבשר שלנו המוצקות רואים הרבה פעמים לאחור את הטוב ואת החסד המבצבצים מבעד להסתר פנים ולצרה. הסיפור הבא שלפנינו ימחיש לנו דברים אלו היטב. מעשה נורא אירע שנים ספורות קודם פרוץ מלחמת העולם השנייה. כף ידו של ילד קט, יצחק סלוצקי שמו, הוכנסה בטעות בהיותו בן שבע, באחד המערבלים של המאפיה הגדולה של אביו, וחתיכות גדולות של עור כף יד נקרעו. הפציעה בכף היד נחשבה לחמורה במיוחד, כזו ששרידיה ילווהו עוד שנים רבות. קול הצווחה הנוראה התפשט במרחב למרחקים עצומים, קולות נאקה, כאב ובכי, שבקעו מפיו של הילד הקטן. ההורים החרדים והבוכיים הבהילו את יצחק בנם במהירות האפשרית לבית החולים המקומי בניסיון להציל את שניתן. "הרפואה המודרנית" בתקופה ההיא, לא הייתה מפותחת דיה וכמובן שכל ענייני השתלות העור עדיין היה בוסר, אולם בכל זאת נעשו טיפולים מעין אלו ובכף ידו של יצחק הושתלה פיסת עור שנלקחה מאחת מרגליו של הילד, והושתלה במקום הכוויה. ההשתלה עברה בהצלחה, ופיסת העור, נקלטה היטב. זמן לא רב עבר עד שהילד שוחרר מבית החולים ושב אל ביתו מנסה לשקם את ידו הפצועה. אולם הרופאים המעולים ששמחו על הצלחתם, לא שמו לב כי פיסת העור שנלקחה הייתה ממקום שעיר ברגלו של הילד, בתוך זמן קצר "נהנה" יצחק הקטן מכף יד ובה שערות רעננות שצמחו להם כאות וכעדות להצלחתה של השתלת עור... עוגמת הנפש הייתה ממשית. תופעה שכזאת איש עוד לא ראה. שערות בכף היד...? ואולם האם הצדקנית, דאגה תמיד לשבר את אוזן בנה שללא ספק "כל דעביד רחמנא לטב עביד ומי יודע שאתה עוד תראה שזה יהיה לך לטובה" כך אמרה. איש לא הבין כיצד ומדוע... אך היו אלה מעט דברי ניחומים שהקלו על צערו של הילד ועל צערם של בני המשפחה, והזקום באמונה תמימה בבורא ובמעשיו. שנים ספורות עניו, ורעמי המלחמה נשמעו מעל שמי בתי היהודים. שנות הזעם והאימה פרסו כנפיהם, כשרבבות מאחינו בית ישראל, מובלים ברכבות בקר אל תוך מחנה המוות וההרג. צרו הצעדים מללכת ברחובות, ואיש לא ידע מה ילד יום. משפחות התפוררו, נפרדו, נעלמו והושמדו במגוון שיטות אכזריות וקול מסמריהם של מגפי הקלגסים הנאצים היה כפעמון על גלימתו של מלאך המוות, המבשר על חרב ששולטת בעולם וכורתת את ראש יושביו. ילדים קטנים בגרו ביום אחד. יסורי איוב היו מנת חלקם של רבים וטובים, כל קללות התוכחה ניחתו על ראש בני עמינו. גם הוריו של יצחק נלקחו, כמו כל שאר בני המשפחה אחים ואחיות. זה היה לפתע, הוא אפילו לא נפרד מהם, סתם כך לא שבו הביתה, ופעמיהם אל הבלתי נודע. יצחק שיצא באותו יום לטייל עם אחותו הקטנה, נותר שם לבדו ילד בן שש עשרה בקושי, ואיתו אוצר, פיקדון של ממש, אחות קטנה בת ארבע בלבד. "שמרתי עליה מכל משמר" סיפר לימים רבי יצחק שגר בעיר מונסי שבארצות הברית, "נמסכו בי כוחות עילאיים מן השמיים. הפכתי לאיש מבוגר היודע כי הוא שומר על משפחתו". יצחק לא עזב את אחותו אף לרגע בבית ובכל מקום בו הוא היה אחותו הקטנה הייתה צמודה אליו. הוא הרגיש אחריות מופלגת וידע כי חייה של אחותו מסורים בידו, ובכל זמן התפלל עליה ונשא תחינה לבורא עולם כי יושיעם מצר ומציק. הוא דאג לה למזון, שיחק עמה ודאג להעניק לה כל שיכל. היא הייתה בשבילו כל עולמו. באחד הימים סמוך לשעת בין הערביים, נוכח יצחק כי אחותו הקטנה נרדמה והיא ישנה שינה עמוקה ומתוקה. הוא עדיין לא התפלל מנחה, וכך עזב את אחותו לדקות מספר על מנת להתפלל מעומק ליבו. הוא האריך מעט בתפילתו וכשחזר גילה לתדהמתו את מיטתה של אחותו הקטנה ריקה. "הם לקחו אותה" אמר לו אחד השכנים, "הם" הוא ידע אליו מלאכי החבלה אנשי האס.אס. היא הובלה על ידם אל משרדי הריכוז, מקום שכל באיו לא ישובו!. אחותו מלכה לבלי שוב, כך ידע, הכל קרס וחרב. מה יהיה...? יצחק נתקף בטירוף לרגע. הוא איבד את היקר לו מכל. הוא פרץ בריצה מטורפת נגד כל שיקול הגיוני לכיוון משרדי הריכוז מקום מושבם של חיילי הנאצים. הוא רץ אל תוך הגיהנום, לידיהם של מלאכי חבלה הנוראים. כל גופו רעד ורתח, ומראהו אימה. ילד בן שש עשרה המנסה לפרוץ לתוך מפקדה של אנשי האס. אס. חמושים, ילד הקופץ אל תוך כבשן האש. יצחק נעמד בחזית המפקדה, הוא החל צורח במר, בכל כוחו :"איפה האחות שליי הביאו לי אותה מידי אני רוצה את אחותי תוציאו אותה". והם הוציאו את הנשק הדרוך למולו, כמה חיילים צוהלים, "לך מפה יהודי מזוהם שכמותך לפני שאנחנו..." הניף אחד החיילים את נשקו, ויצחק כמו עיוור חרש, אינו שומע ולא רואה, הוא זועק וצועק "תביאו לי מיד את אחותי, עכשיו מיד תנו לי אותה...". העסק התחיל להרגיז את החיילים, וקולותיהם כמו גם צווחותיו המוזרות של הילד היהודי, הגיעו עד לחדרו של מפקד משרדי הריכוז, זה האחרון הטריח עצמו לקום מכיסאו ויצא אל החצר כדי "להסביר" לחצוף הקטן מי כאן בעל הבית ומה דעתו על צעקותיו של האורח הבלתי קרוא. "מה אתה רוצה?" צרח המפקד על יצחק "מה אתה רוצה?". "תביאו לי את אחותי" ענה יצחק, "אני יוצה שתחזירו לי אותה מיד, היא ילדה בת ארבע ולקחתם אותה עכשיו!!!". "ילד", צרח המפקד "תסתלק מפה מיד לפני שאצווה לירות בך כמו בכלב. דע ,לך, כמו שאין סיכוי שבכף ידך יצמחו שערות, כך לא תראה את אחותך לעולם!". "הנה!" צרח יצחק למולו, ופשט כף יד שעירה אל מול פניו הנדהמות של הגרמני... "אתם מכשפים כולכם, היהודים" צרח מפקד המשרד! בטירוף. "תנו לו את הילדה ושילכו מכאן מיד!" הקטנה : המבוהלת הוצאה מתוך משרדי הריכוז הישר אל ידיו של אחיה, ולעיניהם הנדהמות של חיילי האס.אס. שראו לראשונה יהודי יוצא מתוך משרדי הריכוז חי ומשוחרר. כך הרפואה הוקדמה מן השמיים למכה...

נחמה אמיתית אינה פיצוי ולא שילומים. היא פוקחת עיניים לראות עכשיו את האסון שקרה בעבר בפנים חדשות, אמיתיות, כי לא אסון היה זה אלא ישועה והצלה, ואפילו הצלה כפולה. כל המאמינים יודעים ומודים כי הקדוש ברוך הוא הוא כל יכול. אבל לפי הבנתם המוגבלת, דבר שקרה בעבר הרי כבר התרחש, ואיך אפשר שיכולת כלשהי תשנה אותו למשהו אחר לאחר שכבר קרה. אבל האמת היא ששליטתו של הקדוש ברוך הוא בורא הכל על העתים והזמנים, מגעת גם על העבר כמו על ההווה והעתיד. וכבר כתב הגר"א באיגרתו לבני ביתו: "למחר תבכה מאשר היום תשחק, ולמחר תשחק מאשר היום תבכה!". הוסיף על כך רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בסיפרו 'שיחות מוסר': "ואסונו של האדם הוא שדן את המקרה הפרטי בעוד אין הוא אלא חוליה קטנה ממערכה גדולה, והחשבון עלול להשתנות מן הקצה אל הקצה".

מעתה מה נפלאים הם הדברים שכתב רבינו בחיי בספרו "חובות הלבבות" (שער הבחינה, פרק ה'): "וממה שראוי לך לבחון בו מענייני העולם, שתסתכל תמיד באחרית הדברים שהם מזדמנים לנו ומתקשים עלינו, ותראה בהם פליאה גדולה. כי הרבה דברים באים על כורחינו - ושבח באחריתם!". על זו הדרך מפרשים גדולי ישראל את הכתוב :"דימינו אלוקים חסדך בקרב היכלך" (תהילים מ"ח, י) "דימינו אלוקים" לאור הצרות וחיסורים החולפים עלינו, חשבנו שמדובר במידת הדין, המתבטאת כידוע בתואר 'אלוקים' אבל אצלך, אבינו שבשמיים, היה זה בבחינת "חסד בקרב היכלך", כל מה שעשית ותעשה עימנו הכל הוא בבחינת חסד. אלא שלמרות הכל אנחנו מתפללים ש"הראנו ה' חסדך", שנוכל גם לראות את החסד הזה בעינינו.