הנהגות ימי בין המצרים

י"ב תמוז תשפ"ה | 08/07/2025 | 09:22

1. כתב רבנו האר"י ז"ל בשעה"כ (דף פט ע"ג): ענין בין המצרים והם כ"א ימים שבין י"ז לתמוז עד תשעה באב א, מנהג טוב וכשר הוא מאד לכל בעל נפש ב, לשבת באבלות אחר חצי היום בכל אלה הימים, ולבכות בכיה ממש על חרבן הבית. [כמו זמן של חצי שעה ויותר ג]. וטעם היות זה אחר חצות היום הוא, כי אז הוא התעוררות הדינין בסוד כי ינטו צללי ערב, אשר לסבה זו נשרף ההיכל אחר חצי היום, ודבר זה עושה תועלת גדולה בנפש האדם ד. וענין חצות הלילה אין צורך להזכירו, כי אפי' בכל שאר הלילות צריך להתאבל על החרבן, ומכ"ש בלילות בין המצרים שצריך להוסיף בבכי', ועליו נאמר שמחו את ירושלים כו' כל המתאבלים עליה, ע"כ ה.
2. מנהג מרנן ורבנן בישיבת פורת יוסף, שהיו כולם יושבים יחד בחצות היום ואומרים המזמורים של תיקון רחל כמו שתיקן החיד"א, והקינה "על היכלי", וכן קינת "קול ברמה", ואח"כ שיר המעלות בשוב ה' וקדיש יהא שלמא.
3. כתב הרב חיים פלאג'י בספרו "רוח חיים" אחר תיקון חצות יתן צדקה למתק הדינים. ובכל פעם שיתן צדקה בימים אלו יכוין לעילוי שכינת עוזנו.
4. זמן תיקון חצות היום הוא עד זמן מנחה קטנה וי"א עד השקיעה וכן עיקר.
5. בערב שבת אין אומרים תיקון חצות של יום וכן בר"ח אין נוהגין בא"י לומר תיקון חצות ביום ולא שום קינה וכן בכל יום שאין אומרים תחנון. וכן ביום ט"ב אחר חצות היום אין אומרין תיקון חצות.
6. המנהג לומר תיקון חצות גם בערב תשעה באב, אמנם מנהג חכמי ורבני ישיבת "פורת יוסף" שאין אומרים תיקון חצות בערב תשעה באב, וכל אחד יעשה כמנהגו.
7. אף שאין אומרים תיקון רחל בכל לילה בשנת השמיטה בארץ ישראל אלא תיקון לאה בלבד, יש לומר תיקון רחל בימי בין המצרים אחר חצות היום.
8. תקנו חז"ל מי"ז בתמוז ואילך מפטירין תלתא דפורענותא, שבעה דנחמתא, תרתי דתיובתא. וסימן של שלש דפורענותא דש"ח דברי, שמעו, חזון, ושבעה דנחמתא נו"ע ארק"ש נחמו ותאמר ציון, עניה סוערה, אנכי, רוני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש, דרשו ה'. שובה ישראל. ואין לדלג שום הפטרה דפורענותא או דנחמתא משום הפטרה אחרת. וכשחל ר"ח מנחם אב בשבת מפטירין שמעו כדרכן, ומוסיפין פסוק ראשון ואחרון של ר"ח.
9. צריך ליזהר ולהמנע מלאכול בימים אלה שום פרי חדש, ושלא ללבוש שום לבוש חדש, כדי שלא יצטרך לברך עליו ברכת שהחיינו, וכמו שנזכר ענין זה בספרי הפוסקים האחרונים. וענין זה נוהג אף בשבתות ובר"ח אב.
10. בגד חדש שאינו חשוב, ואין מברכין עליו שהחיינו, אין איסור לקנותו וללובשו בימים אלה [עד ר"ח אב], לפי שאין המניעה אלא מצד ברכת שהחיינו.
11. אם חל שבעה עשר בתמוז בשבת ונדחה, לא יברך שהחיינו בשבת ההיא לפי דברי האר"י ז"ל.
12. מנהג טוב למי שהוא בריא, שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מיום י"ז בתמוז עד מוצאי תשעה באב, שהוא רמז לביטול הקרבנות והנסכים. ומעיקר הדין אין איסור לאכול בשר, רק מיום ב' אב עד י' באב.
13. בימים אלה מי"ז בתמוז עד ר"ח אב, מותר לישא אשה לדעת מרן השו"ע, וכן מנהג בני ספרד בארץ ישראל, וכן ראוי לנהוג. ומנהג בני אשכנז, להחמיר שלא לישא אשה מי"ז בתמוז עד ט' באב.
14. אסור לעשות ריקודים ומחולות כל ימי בין המצרים, והיינו מליל י"ז בתמוז עד אחר עשירי באב. והוא הדין שלא לשמוע כלי זמר, או שירה מוקלטת עם כלי זמר. מלבד חולה עצבים שמותר, כיון שיכול להסתכן אם ימנע.
15. מעיקר הדין מותר להסתפר בימי בין המצרים עד שבוע שחל בו תשעה באב, ויש נוהגים להחמיר בתספורת מי"ז בתמוז עד לאחר תשעה באב.
16. צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט"ב, שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם שולט קטב מרירי), ולא יכו התלמידים בימים ההם. וכתב במעיל צדקה יזהרו בימים אלה שלא לילך בין חמה לצל, ומיהו כ"ז צריך ליזהר בעיקר מחוץ לעיר.
17. נכון לימנע מלילך לשוט בימים אלה על הימים ועל הנהרות, ואפילו במקום שיש בו רק ספק וחשש סכנה.
18. ברכת הגומל יכול לברכה בימי בין המצרים או בשאר תעניות מלבד תשעה באב.
19. טוב שירבה צדקה בימים אלה, וכשיתן הצדקה יוסיף בכוונתו לעילוי שכינת עוזנו, כי בפשעינו שולחה אמנו זה רבות בשנים.

א. ימי בין המצרים ימים קדושים הם עד למאוד, והם כ"א יום כמנין שם אהי"ה שהוא בבינה שהיא עולם התשובה. והתשובה בימים האלו מסוגלת, כי המלך נמצא עמנו, כמו שכתוב עמו אנכי בצרה. וזה פירוש הגמרא (קידושין כו.) קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה. ומאימתי הויה חזקה? מכי דיש אמצרי. רומז לימי בין המצרים שהם מסוגלים לקנות ולהשיג את השכינה, שהיא רומזת לקרקע ונקראת ארץ קדושה, נקנית בכסף-בכסופין, בשטר-זו התורה, ובחזקה-מכי די"ש אמצרי, די"ש ע"י שם שד"י, אמצרי, רומז לימי בין המצרים.

ויש בהם תקכ"ח שעות. כי כ"ב יום כפול כ"ד שעות = תקכ"ח, כמנין מפת"ח, והם כמנין הפרקים של המשניות. כי משנה אותיות נשמה, שע"י המשנה זוכים לנשמה, וע"י לימוד המשנה מתקבצים כל הגלויות, ובזה זוכים לצאת מן השאול של הגלות והצרות, ורמז לזה כי משנ"ה ר"ת העלית מן שאול נפשי. נוציא מהם ג' שבתות ור"ח סה"כ צ"ו שעות. ועוד שש שעות של תשעה באב אחר חצות, סך הכל ק"ב שעות. נוריד ממפת"ח ק"ב ישאר תכ"ו כמנין תו"ך. רמז למה שכתוב (שמות יא, ד) "הנה אני יוצא בתו"ך מצרים"-אותיות מֵצָרִים, כלומר שהקב"ה נמצא עמנו בימים אלו של בין המצרים, כמ"ש עמו אנכי בצרה. וראה זה פלא, כי י"ג ימים ראשונים של ימי בין המצרים, שהם משבעה עשר בתמוז עד ר"ח אב, באו לכפר על מה שפגמו בחטא העגל, וט' ימים דחודש אב, לכפר על מה שפגמו במרגלים, הנה עג"ל גי' ק"ג, ומרגלים גי' שכ"ג, ושניהם יחד עולים תכ"ו כמס' תו"ך, שבאלו הימים בוכים על חרבן הבית. וז"ש אני יוצא בתו"ך מצרים, רמז לימי בין הַמֵּצָרִים אותיות מצרים. וז"ש יחזקאל הנביא ואני בתו"ך הגולה, ו' של ו'אני רומז להקב"ה ו"אני" היא השכינה "בתוך" שעות של ימי בין המצרים.

ב. הנה עיקר הצער הגדול בימים אלו הוא על צער השכינה, שאין לה משכן, ואין לה בית ומקום ליתן את השפע והאור הגדול שהיא מקבלת, להוריד לעם ישראל שהם בניה, כי הכלים, שהם עם ישראל, פגומים, כיון שאינם לומדים תורה ולא מקיימים מצוות וביהמ"ק חרב, והיא מצטערת מאוד עלינו, כי צריכה ליתן השפע לחיצונים ח"ו, לכן צריך בימים אלו לבכות על צער השכינה מאוד, ובזה יזכה האדם לתורה ונזכה לגאולה, כמ"ש "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". פי' כל רודפי-ה', אות ה' היא השכינה, זוכה להשגה ולקבל הארה. כי בימים אלו מי שרודף אחר השכינה להשיג אותה ולהשתתף בצערה, וזאת ע"י שבוכה על גלות השכינה ולומד תורה ומקיים המצוות ומתפלל התפילות כדבעי, אז יזכה להשיג הרבה מהארת השכינה כמ"ש השיגו-ה' בין המצרים.

ומו"ר רבי נתן שפירא כתב בספרו תורת נתן (ערך נר"ן סי' קס"ז), וכ"כ מו"ר הרי"ח הטוב (בדעת ותבונה) בשם שער הגלגולים (הקדמה י"ח) וז"ל: עוד דע, כי האדם המתעסק בעשיית המצוות לבד הנה הוא זוכה אל הנפש הנקראת עשיה ולא יותר, והוא דומה לאשה שהלך בעלה למדינת הים והניחה ערומה רעבה וצמאה, והיא דומה אל השכינה היושבת בגלות וביתה נחרב ויושבת בגלות בחושך, כך נפש האדם בהיותה בלתי רוח שהיא בעלה אין לה לא אור ולא שכל להשכיל, ואם ישתדל עוד האדם הזה לעסוק גם בתורה ולומד והוגה ושונה בה תמיד בתורה שבע"פ ועוסק תמיד בה לשמה, אז יזכה גם אל הרוח שהוא מן היצירה, ואז ידמה לאשה שבא בעלה ודר עמה בביתה תמיד ומלבישה ומאכילה ומשקה וחוזרת למעלתה, כך האדם הזה כשיבא בו הרוח וישרה בתוך נפשו אז תתמלא נפשו ברוח חכמה ותתעלה נפשו מעשיה ליצירה. ואם ישתדל עוד האדם הזה ויעסוק בחכמה הנעלמת ובסודות התורה אז יזכה גם אל הנשמה שהיא מן הבריאה ותאיר הנשמה ברוח שבו ויוסיף מעלה על מעלתו וחכמה על חכמתו ואז נקרא אדם שלם אשר עליו נאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו, וסוד הענין היא כי בהיות באדם נפש לבדה אין לו השפעה אלא משם אדנ"י בלבד, וכשיעסוק בתורה לשמה זוכה גם אל הרוח הבא משם הוי"ה. וכשיעסוק בסודות התורה יזכה גם לנשמה וימשך עליו כח והשפעה גם משם אהי"ה. ובהתחבר באדם שלשה שמות אלו יעלו בגי' יב"ק ואז יאמר עליו, ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו ר"ת יב"ק, ואז יהיה האדם שלם בנפש מן עשיה ורוח מן יצירה ונשמה מן בריאה ואם יתקן עצמו יותר אז יהיו לו שלשתן מן היצירה, ואם יתקן עצמו ביותר יהיה לו כל הג' מן הבריאה, ואם יתקן עצמו ביותר יהיו לו כל הג' מן האצילות עכ"ל זלה"ה.

ג. כ"כ בפע"ח עיין עליו.

ד. והוא מדה כנגד מדה, כי היות והצטער בצער השכינה שהיא במלכות בחי' נפש, ובכה על חרבן ביתה בית מקדשנו ותפארתינו לכן יזכה להארה גדולה בנפשו.

ה. כתוב בפסוק באיכה (ב, יט) "קומי רוני בלילה לראש אשמורות, שפכי כמים לבך נכח פני ה'". אחד מתקוני השכינה הגדולים הוא קימת חצות לילה, ואמירת תיקון חצות, ועסק התורה לאחריו עד עמוד השחר, ואח"כ להתפלל עם הנץ החמה, כמש"כ רבנו האר"י ז"ל בשעה"כ מעלתה. והטעם בזה הוא, כי אז השכינה בצער גדול, כי יורדת לבי"ע לברר בירורים להחיש הגאולה, ועוד כי אז זו שעת הרחמים הגדולים ביותר, והקב"ה משוטט בעולם לראות כיצד בניו עוזרים לשכינה הקדושה.

ו. ובשעה"כ לא כתב איזה מזמורים לומר אלא לבכות, אמנם מרן הגאון חיד"א (בספרו יוסף אומץ סי' כא) תיקן לומר המזמורים של תיקון רחל כדי לעורר הלבבות ולבכות על הגלות.

ז. כ"כ החיד"א במורה באצבע (סי' ח אות רלא).

ח. כ"כ הרב אליהו מני זצ"ל, בספרו מעשה אליהו (סי' שי"ח) שיתאבל על החורבן מזמן חצות היום עד מנחה קטנה, וכן נראה מדברי הגאון החבי"ף במועד לכל חי (סי' ט' אות ז'). אמנם מו"ר מופת הדור פסק בתשובה (כת"י שנד"מ בקובץ בני תורה) שיכול לומר תיקון חצות ביום מחצות היום עד השקיעה יעו"ש, וכן ראינו לחכמים זצ"ל שהיו אומרים עד השקיעה וכן עיקר.

ט. אגרות הרמ"ז (סוף סי' י"ז).

י. בא"ח (ש"א פר' דברים אות כה) כה"ח (סי' תקנ"א ס"ק רכג). אול"צ (ח"ג פכ"ה בביאורים לתשובה ו)

יא. בערב ט"ב אחר חצות היום, כתב הפמ"ג דאין עושין תיקון חצות אחר חצות היום (הביאו ביאור הלכה סי' תקנא בסופו בד"ה בחפיפת הראש), ובספר יוסף אומץ להחיד"א כתב לאומרו אף בערב ט"ב אחר חצות, וכן הוא המנהג לומר כמו שאר הימים של בין המצרים (כה"ח סי' תרנא ס"ק רכג), אמנם מנהג ישיבת פורת יוסף שלא לומר תיקון חצות בערב ט"ב אחר חצות היום, וכ"כ מו"ר באור לציון (ח"ג פכ"ה אות ו) שכבר נתפשט המנהג שלא לאומרו בערב תשעה באב. וכ"א יעשה כפי מנהגו.

יב. הנה נודע מה שכתב רבנו ז"ל בענין תיקון רחל הנאמר בחצות הלילה בשעה"כ (דרושי הלילה דף נ"ד ע"ג) וז"ל: הנה ממש בחצות הלילה נגמר ענין התמעטותה של רחל עד שנשארת בסוד נקודה אחת, ורגלי לאה דחו אותה והוכרחה ליכנס ולירד למטה בעולם הבריאה, [כלומר אח' דמלכות דכתר דנוק' ירדה להיכל ק"ק דבריאה]. ואז תעשה שני דברים, האחד הוא ענין הבכיה בעת חצות ממש על חורבן הבית, לפי שאז היא עת ירידתה מן האצי' אל הבריאה, והקב"ה דבעלה ז"א צועק כארי מבפנים והיא מבחוץ. וישתף עצמו בצער השכינה שהיא הנקודה השורשית של רחל, ויבכה כמו חצי שעה או יותר על טירוף רחל וגירושה וגלותה ועל חורבן בית המקדש.

ואח"כ תקום ותעסוק בתורה עד אור הבוקר, וגם בזה יכוין לצורך רחל, וז"ס דוד המלך ע"ה שהיה עוסק בתורה בשירות ותשבחות כל חצות לילה לתת עזר וסיוע לשכינה שהיא רחל כנז', עכ"ל.

וכן בדף נ"ח ע"ב כתב רבנו ז"ל כנ"ל וכתב כל סדר תיקון רחל עם כל המזמורים והפסוקים כמסודר בסידורים וכידוע שסדר זה של התיקון הוא בדוקא.

אמנם בשנת השמיטה לא אומרים תיקון רחל בחצות הלילה היות ויש עילוי למלכות כמ"ש רבנו בשער המצוות פ' בהר.

ונקראת שבת הארץ שבת לה' ולכן אין לומר קינות דלמא ח"ו יהיה פגם כיון ששנה זו נקראת שבת לגבי המלכות.

וכן כתב באמת ליעקב (קונטרס שפת אמת אות ב' דף קא ע"ד), וז"ל: הוי יודע דבכל שנת השמיטה אין אנו אומרים תיקון רחל בחצות הלילה כיון שיש עילוי המלכות ונקרא שבת הארץ, ולכן אין לומר קינות דילמא ח"ו יהיה פגם, עכ"ל. וכן כתב הרב כמוהר"א עזריאל ז"ל והביא ראיה לזה מדברי הזוה"ק (פרשת שלח דף קעא:) וז"ל: תא חזי, בכל שמיטה ושמיטה כרוזא קא נפיק איתכנישו גברים ונשים וכל אינון בני מהימנותא וסליקו, כדין כולהון מתפשטין בדכורין ונשים וסלקין וכו', וחדאן חדווא ועילויא דילהון דתמן חידו על חידו [שמחה על שמחה] כו', דלית חדוותא כהאי חדווה. ע"כ. ומבואר, שיש שמחה מיוחדת בשנת השמיטה, ומטעם זה אין לומר תיקון חצות בשנת השמיטה, משום השמחה יתירה שיש בשנה זו. וזהו דוקא לדידן בני ארץ ישראל, אבל לבני חוץ לארץ צריכים לאומרו כנ"ל. וכן כתב בפירוש הרב החסיד הראב"ד. עכ"ל. וכ"כ בדברי שלום מנהגי בית אל. ובשו"ת רב פעלים חלק א' (סוד ישרים סי' י'), ובכה"ח (סי' א ס"ק יב וסי' תקנב ס"ק רכד).

יג. בענין קינות שאומרים בחצות היום בימי בין המצרים נראה שצריך לומר גם בשנת השמיטה מפני שאינו משום תיקון כדי להעלות את המלכות וכו' כמו בחצות הלילה וכנ"ל, אלא רק מטעם צער וחרבן בית המקדש שנחרב אחר חצות כנודע.

ואפשר להוכיח זה ממה שכתב המהרח"ו ב"שער הכוונות" (דף פט ע"ג ד"ה "ענין בין המצרים"), בכ"א יום שבין י"ז בתמוז עד ט' באב, מנהג טוב וכשר הוא מאד לכל בעל נפש, לשבת באבלות אחר חצי היום בכל אלו הימים, ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית, וכו'. ע"כ.

הנה מבואר בדברי רבנו האר"י ז"ל שצריך לבכות על חורבן בהמ"ק בצהרים ומ"מ לא כתוב לעשות בצהרים תיקון למלכות, וכן לא כתב כאן סדר תיקון רחל כסדר שכתב בדרושי הלילה המזמורים המיוחדים אשר הם תיקון למלכות, וכן לא כתב שאח"כ יעסוק בתורה לתקן המלכות וכו', אלא כתב לשבת באבלות לעשות בכיה ממש על החרבן ואינו אלא משום צער, ורק מרן החיד"א בספר "יוסף אומץ" (סי' כא) כתב, שנהגו לומר תיקון רחל, שפסוקים אלו מיוסדים על בכיה והספד על חורבן הבית, וכדי שיהיה מסודר דבר השוה לכל נפש. וכן כתב בספרו "מורה באצבע" (אות רל), שנהגו לומר בארץ ישראל סדר תיקון רחל בכל יום חול מבין המצרים אחר חצות, והוא מנהג ותיקין. ואין זה מטעם שיש תיקון לרחל אלא שבפסוקים אלו מתעורר האדם בבכיה. ועוד אם נאמר שאין לומר קינות בחצות היום בימי בין המצרים מטעם שבשנת השמיטה יש עילוי למלכות וח"ו שלא יהיה פגם כיון ששנה זו נקראת שבת לגבי המלכות וכו', א"כ מדוע נוהגים דיני אבלות בשנת השמיטה בא"י כמו בשאר השנים כיון שיש שמחה למעלה, אלא בודאי צריך לחלק ולומר שאבלות זו עיקרה בשביל חרבן הבית. ולכן גם בשמיטה אפשר לומר את הפסוקים הללו של תיקון רחל ולהתעורר בבכיה, ואינו משום תיקון אלא קינות בעלמא כדי לבכות על החרבן בימים אלו והוא דבר גדול, וכמו שצמים ובוכים על החרבן ביום ט' באב בשנת השמיטה כן גם אומרים את הסדר הנז' בימי בין המצרים. וכן פסק כה"ח (סי' תקנא ס"ק רכד וכן בסי' תקפא ס"ק עה) דאומרים תיקון חצות בחצי היום בימי בין המצרים, וכתב הגם דכתיב בזוהר שלח לך שיש עילוי למלכות בימים אלו, אפשר דזהו דוקא בזמן הבית ולא בזמן הזה, דאי לאו הכי גם בחו"ל לא היה להם לומר תיקון רחל בשנת השמיטה כיון שיש עילוי לשכינה ויש שמחה למעלה דמה הפרש בזה בין א"י לחו"ל, עיין שם.

וכן ראינו מנעורינו ועד עתה שכן עושים מעשה ואומרים פרקי תיקון רחל בשנת השמיטה בישיבת מדרש פורת יוסף תכב"ץ.

אולם הגאון מה"ר אליהו מני בשו"ת "מעשה אליהו" (סימן קצג) כתב, שבשנת השמיטה, כשם שאין אומרים תיקון חצות בלילה, גם בחצות היום בימי בין המצרים אין לומר תיקון רחל, ואפי' שאפשר לחלק שב ואל תעשה עדיף, לבל יטעו לאומרו גם בחצות הלילה. ע"ש. וכ"כ הריא"ז מרגליות (בספרו קומי רוני סימן כ"א עמוד ל"ז) שהוא לעצמו אומר רק הקינות הנדפסים (בשערי ציון) ולא אומר המזמורים של תיקון רחל. וכן כתב הרב "אוזני יהושע" להרה"ג ר' יהושע משה זצ"ל בהלכות תיקון חצות, שאין לומר תיקון חצות בימי בין המצרים בצהרים. וכן אמר לי רבי שלום הדאיה בשם אביו רבנו עובדיה הדאיה.

ועיין בשו"ת "אור לציון" (חלק ג פרק כה אות ו), שיש שרצו לומר שבשנת השמיטה בארץ ישראל אין לומר תיקון רחל בחצות היום בימי בין המצרים, כיון שאין אומרים תיקון רחל בשנת השמיטה בארץ ישראל, וכמבואר בשו"ת רב פעלים (חלק א בקונטרס סוד ישרים סימן י), ובכף החיים (סי' א ס"ק יב), וכיון שאין אומרים תיקון רחל בלילה, אף ביום אין לאמרו. אולם אין נראה כך, שאינו דומה תיקון רחל הנאמר בכל לילה לתיקון רחל הנאמר בימי בין המצרים ביום, ומכיון שלא צריך לומר דוקא תיקון רחל בימי בין המצרים ביום, דבאמת יכול כל אדם לקונן על החורבן לפי צחות לשונו, אלא כיון שלא כל אדם בר הכי, נהגו לומר תיקון רחל, וכמבואר מדברי החיד"א בספר יוסף אומץ, שפסוקים אלו מיוסדים על החורבן, וכדי שיהיה מסודר דבר השוה לכל נפש, וכיון שכן, אינה דומה אמירת תיקון רחל בכל לילה שבאה בכוונה מיוחדת לתקן ענינים מיוחדים כמבואר ב"רב פעלים" שם, לתיקון רחל הנאמר בימי בין המצרים ביום, שבא בתורת קינות בעלמא. ועל כן אף שאין אומרים תיקון רחל בכל לילה בשנת השמיטה בארץ ישראל, יש לומר תיקון רחל בימי בין המצרים אחר חצות היום. ע"כ. וכן כתב מו"ר מופת הדור בספרו חזון עובדיה הלכות ארבע תעניות (עמוד קכט בהערה).

יד. ועיין מש"כ בענין זה רבנו צדוק הכהן מלובלין בספרו קונטרס דברי חלומות (אות כד) וז"ל: ליל ש"ק תזריע שנת והברכו"ת. כי ג' דפורענותא שמפטירין דברי ושמעו וחזון הוא תוכחות הנביאים לתקן הפגמים שפגמו בדבור ושמיעה וראיה שעי"ז היה החרבן. ונגד זה בפסח שהוא זמן גאולה אלו הג' נתקנו. וע"כ קורין בשבת חוה"מ ראה אתה אומר אלי ומפטירין העצמות היבשות שמעו, והוא תיקון הראיה והשמיעה, ובז' של פסח קוראים השירה ומפטירין וידבר דוד את דברי השירה הוא תיקון הדיבור, עכ"ל.

טו. שו"ע (סי' תכח סעי' ח').

טז. ב"י (סי' תכה).

יז. כ"כ הרב בשעה"כ (דף פט ע"ג). ופע"ח (קכ"ז ע"ד-צמח), וחולה מותר לאכול פירות חדשים שצריך לברך עליהם שהחיינו, אפילו בחול, מפני שהפירות פותחין תאותו לאכול דברים טובים, ובמקום חולי לא גזרו רבנן. ע"כ. וה"ה למעוברת שמותר לה לאכול פרי חדש בימים אלו.

עוד כתב שם סיפר לי בנו של הרח"ו ז"ל, כי זוכר שפעם א' היו חכמי הדור אוכלין על שלחן אביו, והפצירו בו לאכול פרי חדש, ואכל אותן בלי לברך שהחיינו וזה כל אותן הימים שבבין המצרים, ואחרי בין המצרים יאכל פרי אחר שצריך שהחיינו ויכיון לפטור הפרי שאכל בלא שהחיינו וכ"כ החיד"א ושאר האחרונים (כה"ח סי' תקנא ס"ק ריד).

בשו"ע (סי' תקנא סעי' יז) כ' אבל על פדיון הבן אומר שהחיינו, ולא יחמיץ המצוה. ע"כ. וברמ"א שם: וכן בפרי שלא ימצא אחר ט' באב, מותר לברך ולאכלו בין המצרים. וע"ש במ"ב שאם א"א לשמרו עד אחר בין המצרים, ישמרנו עד לשבת, ויברך אז, ויסמוך על המתירין לברך בשבת, וכ"ה באול"צ (שם אות ג) וע"ש עוד דאם אפשר לשמור הפרי במקרר, לא יברך עד אחר בין המצרים.

וכ"כ בספר נר ציון להגאון ר' נתן בן סניור שליט"א (עמוד שפג) שמברכין שהחיינו על מצוה עוברת, כגון ברית מילה שמברך אבי הבן, או בפדיון הבן. וכן על פרי שלא יזדמן אח"כ, וא"א לשמרו עד לאחר ימי בין המצרים, רשאין לברך. ואם אפשר לשמרו עד השבת, ישמרוהו לשבת ויברכו בשבת.

וכשמברכין שהחיינו במילה או בפדיון הבן, רשאין לפטור באותה ברכה גם בגד חדש שלובשים [עד ר"ח], או פרי חדש שלפניהם. מועד לכל חי (פ"ט אות כה) ואול"צ (ח"ג שם אות ג).

וכן חתן הנושא אשה בימי בין המצרים, רשאי לברך שהחיינו על טלית גדול שמתעטף בו בחופה, אף בימים אלו. כן פסק באול"צ (שם אות א) וטעמו לפי שהיא מצוה עוברת, דדעת המור וקציעה לברך על הנישואין באשה ההגונה לו, הובא דבריו במחב"ר (סי' רכג סעי' ה') אף דיש חולקין, מ"מ נהגו להתעטף בבגד חדש ולברך עליו ולכוון גם על הנישואין, וכמ"ש ביפה ללב (ח"ד אבהע"ז סי' סב אות ל) ובכה"ח (סי' רכז ס"ק כה), ובנהר מצרים (הל' ציצית סי' א), ועל כן אף בימים אלו יברך.

יח. דעיקר הקפידה של רבנו האריז"ל הוא על ברכת שהחיינו. ועי' במשנ"ב (סי' תקנא ס"ק מה)

יט. עיין במג"א (סי' תקנא ס"ק מב) שכתב ששבעה עשר בתמוז שחל בשבת מברכים שהחיינו גם להולכים לפי רבנו האר"י ז"ל. וכ"כ הרמ"ז, והחיד"א בברכ"י (שם ס"ק י"א), וז"ל: י"ז בתמוז שחל להיות בשבת ונדחה, כתבו האחרונים שמותר לברך שהחיינו. וכ"כ מהר"ם זכות בתשובה כ"י וז"ל, הן בזאת צדקה אענך במה שאמרת לברך שהחיינו ביום י"ז בתמוז שחל ביום שבת קדש, כי אפילו בין המצרים הגמורים היתה הסברא רווחת שבכל השבתות שבינתיים ראוי לברכה, דקי"ל אפי' בט' באב שחל להיות בשבת שמעלה על שלחנו כסעודת שלמה, ואי לאו דמרן האר"י זלה"ה כתבו, היינו מברכין והבו דלא להוסיף עליה, עכ"ל. אבל הרב כנה"ג (בתשובה א"ח ח"ב סי' ע) כתב דלנוהגין שלא לומר שהחיינו בשבת אסור גם בי"ז שחל להיות בשבת, ע"ש. ודעתי היא כהמתירים. ועי' בכה"ח (שם ס"ק רו) שהביא דברי המג"א וכתב וז"ל: אבל הרב כנסת הגדולה (בתשובה אורח חיים חלק ב' סימן ע') כתב דלנוהגין שלא לומר שהחיינו בשבת אסור גם בי"ז שחל להיות בשבת יעו"ש, והביא דבריו הברכי יוסף (אות י"א). וכן הסכים בספרו חיים שאל (שם), וכתב שכן הסכים הרב מור וקציעה היפך מגן אברהם. ומה שכתוב שם בברכי יוסף ודעתי הקצרה כהמתירין, כתב שם בחיים שאל שהוא טעות סופר וצ"ל ודעתי הקצרה כמותו, ור"ל כמו שכתב הרב כנסת הגדולה דאוסר יעו"ש. וכן כתב בספר בגדי ישע על מגן אברהם (ס"ק מ"ב) דלהאוסרים בשבת אין לחלק ואפילו י"ז שחל בשבת ונדחה אסור יעו"ש. עכ"ל. ומבואר דס"ל שאין לברך שהחיינו בי"ז בתמוז שחל בשבת.

ועי' למו"ר מופת הדור בחזו"ע (שם הלכות ברכת שהחיינו בימי בין המצרים במקורות הלכה א ד"ה הנה מרן החיד"א) שהביא שבספר נתיבי עם (סי' תקנ) הביא מסקנת הברכי יוסף שדעתו כהמתירים, דלא כדעת הכנה"ג, כי די שנמנעים בשבתות שבינתים כי הדבר יצא מפי האר"י ז"ל, והבו דלא להוסיף עלה. ודלא כהכנה"ג. ע"כ. ואשתמטיתיה מ"ש בחיים שאל ח"א (סי' כד) הנ"ל, שהוא ט"ס בברכי יוסף, וצ"ל ודעתי כמוהו, היינו כהכנה"ג שאוסר. ע"ש. והתימה על המהר"ש קמחי בספר יקהל שלמה (דף מז ע"א), שהביא דברי החיים שאל, שאין לומר שהחיינו אף בליל י"ז בתמוז, וכתב ע"ז, והחיד"א עצמו בברכי יוסף כתב שדעתו כהרמ"ז להתיר בי"ז בתמוז שחל בשבת, וחזר לכתוב בסוף דבריו, שיש ספק ספיקא להקל בליל י"ז בתמוז שחל בשבת, כיון שהחיד"א עצמו כתב על הברכים (פי' בברכ"י) כדעת המתירים. ע"כ. והוא תימה, איך לא ראה שם בחיים שאל שכתב שהוא ט"ס בברכי יוסף, ושצ"ל בברכ"י שדעתו כהכנה"ג שאסר. ומכל מקום לענין הלכה נראה לפע"ד שיש להקל לברך שהחיינו אפילו בשבתות שבתוך ימי בין המצרים, וכל שכן בשבת שחל בו י"ז בתמוז, שעדיין לא התחילו בפועל ימי בין המצרים. והנוהגים כרבנו האר"י יותר טוב שלא יברכו שהחיינו בשבת זו.

כ. כתב מהרש"ו (שעה"כ דף פט ע"ג גוב"י א) וז"ל: א"ש גם ראיתי למורי ז"ל שלא היה אוכל בשר ולא היה שותה יין מיום י"ז בתמוז עד מוצאי ט"ב בכלל אם לא שהיה דחוי שאז היה אוכל במוצאי ט"ב, ודבר זה היה נוהג בחול אפילו ביום ר"ח אב, אבל לא בשבתות, גם לא היה מסתפר מיום י"ז בתמוז עד אחר ט"ב, ואני מיקל בסיפור להיות כי הוא חומרא בעלמא והאבילות היא ישנה, משא"כ בבשר ויין שהוא רמז לביטול הקרבנות והנסכים כמ"ש ז"ל עכ"ל.

וכ"כ בסדר היום ראוי לכל ת"ח לנהוג כך מיום י"ז בתמוז אם בידו לעשות שאינו חלוש כ"כ כיון שהם ימי הרעה וכו' יעוי"ש (כה"ח סי' תקנא ס"ק קל).

כא. כה"ח (שם ס"ק קכה קכו). וכ"כ מו"ר מופת הדור בחזו"ע (דיני אכילת בשר ושתיית יין הלכה א).

כב. בשו"ע (סי' תקנא סעי' ב) כתב דמר"ח ועד התענית ממעטין וכו' ואין נושאין נשים וכו' ור"ח מכלל האיסור, וברמ"א שם ונוהגין להחמיר שאין נושאין נשים מי"ז בתמוז ואילך עד אחר ט"ב.

ובאול"צ (שם אות א) כתב דכהיום שיש בזה חשש תקלה, שיכולים לצאת מכשולות גדולות בעיכוב הנישואין, יש לנהוג כמנהג א"י להתיר, וכמעט שהיה אפשר להורות לישא אף בתשעה באב אם יש חשש איסור, עי' בב"י סי' תקנא.

וכ"פ מו"ר מופת הדור בחזו"ע (דיני נישואין ונגינה בימי בין המצרים הלכה א) וז"ל: יש נוהגים שלא לערוך נישואין כלל מיום י"ז בתמוז עד ט' באב, שהם ימי "בין המצרים". וכן המנהג במדינות אשכנז. ומנהג הספרדים בעה"ק ירושלים ת"ו להתיר הנישואין עד ראש חודש אב. ומראש חודש אב עד ט' באב אסור לערוך נישואין, וראש חודש עצמו מכלל האיסור. ומכל מקום אם הוא בחור שעדיין לא קיים פריה ורביה מותר מעיקר הדין לשאת אשה. אלא שהמנהג להמנע משום דלא מסמנא מילתא (שאין סימן טוב בדבר לערוך הנישואין בימי אבל עם ישראל על חורבן בית המקדש). אבל לעשות "אירוסין", מותר גם אחר ראש חודש אב, ואפילו בתשעה באב עצמו, בין ביום בין בלילה, שמא יקדמנו אחר (הרמב"ם פ"י מהל' אישות הל' יד), עכ"ל.

כג. מ"ב (סי' תקנא ס"ק ט"ז). בא"ח (ש"א פ' דברים אות ה) כה"ח (שם ס"ק ל"ט).

כד. אול"צ (שם אות ב).

כה. כ"כ בהגהה בשער הכוונות (דף פ"ט ע"ג) וז"ל, גם לא היה מסתפר מיום י"ז בתמוז עד אחר תשעה באב, עכ"ל. אולם בשו"ע (סי' תקנא סעי' ג וסעי' יב) מבואר דשבוע שחל בו אין מסתפרין, והרמ"א (סעי' ד) כתב דמנהג אשכנז להחמיר בתספורת מי"ז בתמוז, ומבואר דלדעת השו"ע מותר עד שבוע שחל בו. וכן הוא בכה"ח (ס"ק י). והגם שבבא"ח (פר' דברים אות יב) כתב, דיש נוהגין להחמיר מי"ז בתמוז, ובכה"ח (ס"ק פ) כתב בשם שעה"כ דכן מנהג האר"י ז"ל, אבל באול"צ (שם במקורות לתשובה א) כתב דאין בני ספרד צריכין להחמיר בזה, וכ"ה בכה"ח (שם) בשם מהר"ש ויטאל ז"ל בשעה"כ. ומו"ר מופת הדור בחזו"ע (הלכות תספורת בימי בין המצרים הלכה א) פסק כדעת מרן השו"ע שאין להסתפר בשבוע שחל בו תשעה באב בלבד, והמחמיר תע"ב.

כו. שו"ע (סי' תקנ"א סעי' ח"י). ומקורו טהור מדבריו בב"י בשם הגהות מיימוניות החדשות והוא מדברי מדרש איכה רבתי (פרשה א אות כט). ובמדרש תהלים (מזמור מא אות ו) איתא אמר ר' הונא בשם ר' יוסי קטב מרירי עשוי קליפין קליפין שערות שערות, ועל עין אחד הוא רואה, ועינו תוך לבו, ואינו שולט לא בצל ולא בחמה, אלא בין צל לחמה, מתגלגל כדור, ושולט מארבע שעות ועד תשע שעות משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, וכל מי שהוא רואה אותו נופל על פניו, חזקיהו ראה אותו ונפל על פניו. אמר ר' פנחס הכהן בר חמא מעשה בחד שראה אותו ונכפה על פניו. ר' שמואל בר רב יצחק הוה מפקד לספרייא דיהוון מפנין לטלייא בארבע שעות. ר' יוחנן הוה מפקד לספרייא דלא ליהוי מחיין לטלייא בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, הוי מקטב ישוד צהרים.

וכתב מו"ר מופת הדור (שם עמוד קכו) דמדברי הגמ' יש להזהר בזה יותר באחד בתמוז והלאה. ופשוט הדבר שצריך ליזהר שלא יכה אף את בניו וכמו שכ' בלבוש ובקיצור שו"ע.

כז. כה"ח (שם ס"ק רכז)

כח. כ"כ מו"ר מופת הדור בחזו"ע (דיני ומנהגי בין המצרים במקורות להלכה ב ד"ה וכתב בשו"ת התעוררות תשובה) וז"ל: וכתב בשו"ת התעוררות תשובה הנד"מ (סי' שמח), דמ"ש הפוסקים שלא ילך יחידי בתמוז בשעות הנ"ל, היינו אפילו בעיר, ורק בשאר ימות השנה אין לחוש ללכת יחידי בעיר, דאמרינן בחולין (קה:), א"ל מר בר אשי לההוא שידא, את בדוכתא דשכיחי רבים מאי בעית. וכן אמרו בזוהר (פר' וישלח דף קסט סע"ב), דבכל זימנא לא יהך בר נש יחידאי באורחא דמתא אלא באתר דבני נשא אזלין ותבין ומשתכחין תמן. ע"ש. והערוך השלחן (ס"ס תקנא) כתב, דמ"ש הפוסקים שבתמוז לא ילך יחידי, היינו בדרך שהוא מחוץ לעיר, אבל בעיר לית לן בה, וכדמוכח בשוחר טוב. וכ"כ באשל אברהם מבוטשאטש, דלא קפדינן אלא במקום שאין אנשים מצויים, וא"צ לומר ע"י בנינים שיש בהם מזוזה, כל שהוא בתוך העיר. ואולי גם עיבורה של עיר. והבא להוסיף לחוש בתוך העיר, עליו הראיה, ושומר פתאים ה', עכ"ל.

כט. עי' במקור חיים לבעל החוות יאיר (סי' תקנא) שכתב שראה נוהגים לימנע מלרחוץ בנהרות מר"ח אב ואילך מפני הסכנה. ועי' בספר משא חיים למהרח"פ זיע"א שעשו הסכמה ותקנה בכח התוה"ק שמיום י"ז בתמוז עד אחר ט"ב לא ילך שום בר ישראל לטייל בגנות ופרדסים ועל שפת הים והנהר, והוא כדי שלא יסיחו דעתם מן האבילות. ועי' בספר אורחות רבנו שהגרי"י קניבסקי זצ"ל היה אוסר על בני ביתו ללכת לים בימי בין המצרים, ואמר דאף דמדינא אין איסור, מ"מ איתרע מזלא בימים אלו. ועל כן גם ההולכים עכ"פ ימנעו עצמם מכל מקום שיש בו אפילו ספק וחשש רחוק של סכנה.

ל. מו"ר האול"צ (שם תשובה ד).