מאמרי הזוהר הקדוש פרשת בלק

ד תמוז תשפ"ה | 30/06/2025 | 08:10

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי

תָּא חֲזֵי, בְּשָׁעֲתָא דְחָמָא בָּלָק דְּהָא סִיחוֹן וְעוֹג אִתְקַטָּלוּ, וְאִתְנַסִּיבַת אַרְעְהוֹן, בא וראה, בשעה שראה בלק שסיחון ועוג נהרגו, וארצם נלקחה מהם, חָמָא ראה איזו ראיה, ושואל מַה חָמָא דְּאִיהוּ אָמַר וַיַּרְא מה ראה שאמר הכתוב "וירא", שהרי מה שעשו ישראל לאמורי ראו כולם, ומשמעות הכתוב כי ראה בראיית השכל מה שאחרים לא ראו, ומשיב אֶלָּא חָמָא בְּחָכְמָתָא דִּילֵיהּ, דְּאִיהוּ, וַחֲמִשָּׁה עִלָּאֵי דְּמִדְיָן, וְעַמֵּיהּ, נָפְלִין בִּידָא דְּיִשְׂרָאֵל אלא ראה בחכמת כשפיו, שהוא וחמשה מלכי מדין, וכל עמו יפלו בידם של ישראל, שיהרגו אותם פינחס וישראל. חָמָא, וְלָא יָדַע, וְעַל דָּא אַקְדִּים לְבִלְעָם, דְּחֵילֵיהּ בְּפוּמֵּיהּ, כְּגַוְונָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּחֵילֵיהוֹן בְּפוּמְּיהוֹן ראה זאת, אבל לא ידע בבירור, ועל כן הקדים לקרוא את בלעם, שכחו בפיו לקלל, כעין בני ישראל שכחם בפיהם להתפלל לפני הקב"ה.

וַאֲפִילּוּ בִּלְעָם תָּאִיב הָוָה יַתִּיר מִבָּלָק ואמר כי אפילו בלעם התאוה לקלל ולכלות את ישראל יותר מבלק. וְהַהִיא יְדִיעָא דְּאִיהוּ הָוָה יָדַע, בְּלֵילְיָא הָוָה יָדַע ואותה הידיעה שהיה יודע בלעם, רק בלילה היה יודע, בְּגִין דְּאִינּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין וַחֲמָרֵי, לָא שְׁכִיחוּ אֶלָּא בְּמִשְׁמָרָה רִאשׁוֹנָה דְּלֵילְיָא לפי שאותן הספירות התחתונות של הסטרא אחרא, וקליפות החמורים שהן צד הזכר דקליפה, אינן נמצאות אלא במשמרה הראשונה של הלילה, כי אז הוא זמן שליטתן, וְעַל דָּא הָוָה לֵיהּ אֲתָנָא, דְּהַאי גִּיסָּא ועל כן היתה לו אתון שהיא צד הנקבה דקליפה, לְאִתְחַבָּרָא (דף ר"ז ע"א) חֲמָרֵי בַּהֲדָהּ בְּרֵישָׁא דְּלֵילְיָא להתחבר עמה החמור בתחילת הלילה, שרצה לגרום יחוד של זו"ן דקליפה.

וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה ואם תאמר הרי כתוב ויבא אלהי"ם אל בלעם לילה הרי ששם אלהי"ם בא אליו, ואיך תאמר שידיעתו היתה מקליפות חמרי ואתני, ומשיב הֲכִי הוּא וַדָּאי, וְאוֹקִימְנָא, הַהוּא מְמֻנָּא דִמְמֻנָּא עֲלַיְיהוּ, וְהוּא הָוָה אָתֵי לָקָבְלֵיהּ כך זה ודאי כי שם אלהי"ם זה הנזכר בפסוק אינו קליפה, אלא כבר ביארנו כי אותו הממונה, הממונה על חמרי ואתני גם הוא נקרא בשם אלהים, והוא בא כנגדו כדי למנוע אותו שלא ילך לקלל את ישראל. כְּגַוְונָא דָא (בראשית לא) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי וְגוֹ'. וְכֹלָּא חַד מִלָּה כעין זה מש"כ ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה, גם כן את הממונה עליו קרא הכתוב אלהים, והכל הוא דבר אחד, דהיינו שרי מעלה הממונים עליהם נקראים בשם אלהים, כי בשם זה נקראים אפילו הדיינים, ואפילו העבודה זרה נקראת בשם אלהים אחרים, וחוזר לדבריו דלעיל. בְּגִין דָּא אִיהוּ אָמַר לְרַבְרְבֵי בָּלָק לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה ולכך אמר בלעם לשרי בלק, לינו פה הלילה כי אין הממונה שעליו שולט אלא בלילה.

כֵּיוָן דְּהָוָה אָתֵי הַהוּא מְמֻנָּא, בִּלְעָם הָוָה אָתֵי לְגַבֵּי אֲתָנֵיהּ, וְעָבַד עוֹבָדֵיהּ, וְאָמַר מִלֵּי כיון שהיה בא אליו אותו הממונה, בלעם היה בא על אתונו, ועשה מעשה כשפיו ואמר דברי לחשיו, וּכְדֵין אֲתָנָא אוֹדְעָא לֵיהּ. וְאִיהוּ אַחֲזֵי עוֹבָדָא לְמִשְׁרֵי עֲלוֹי הַהוּא רוּחָא ואז האתון היתה מודיעה לו, דהיינו הממונה שלו שהיה מלובש באתונו היה מודיע לו מה שהיה צריך לדעת. ומפרש כי כך היתה דרכו של בלעם שהיה עושה מעשה של כשוף כדי שתשרה עליו רוח הטומאה. וּמַאי אַחֲזֵי. הוּא הָוָה יָדַע דַּחֲמָרֵי שָׁטַאן וְשָׁרַאן בְּקַדְמִיתָא דְלֵילְיָא, כְּדֵין אַחֲזֵי עוֹבָדָא ואיזה מעשה עשה, ומבואר הוא היה יודע שקליפות החמורים שהם הזכרים משוטטים ושורים בתחילת הלילה, אז עשה מעשה כשפיו, וְקָאִים לַאֲתָנֵיהּ בַּאֲתַר מִתְתַּקַּן, וְעָבִיד עוֹבָדוֹי וְסִדֵּר מִלּוֹי והעמיד את אתונו במקום המתוקן כנגד קליפת החמור, ועשה מעשה כשפיו וסידר דברי לחשיו. וּכְדֵין הָוָה אָתֵי מַאן דְּאָתֵי, וְאוֹדַע לֵיהּ עַל יָדָא דְהָהִיא אָתוֹן ואז היה בא אליו מי שבא, דהיינו הממונה עליו, ונתלבש באתונו, והודיע לו על ידי אותה האתון מה שהיה צריך לדעת.

ח"ג קצ"ח ע"א

(במדבר כ"ב) וְעַתָּה לְכָה נָא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כי עצום הוא ממני וְגוֹ'. וְעַתָּה, רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אָמַר הַהוּא רָשָׁע אמר אותו רשע בלק, וַדַּאי שָׁעֲתָא קָיְימָא לִּי לְמֶעֱבַד מַה דַּאֲנָא בָּעֵי. בודאי השעה עומדת לי לעשות כל שאני רוצה, דהיינו לכלות את ישראל ח"ו, חָמָא, וְלָא חָמָא יָאוּת ראה בכשפיו אבל לא ראה כראוי. חָמָא כַּמָּה אַלְפִין נָפְלִין מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹי לִזְמַן זְעֵיר דהיינו ראה כמה אלפים נופלים מישראל על ידו לזמן קצר, אָמַר וַדַּאי הַשְׁתָּא שָׁעֲתָא קָיְימֵי לִּי אמר בודאי עתה השעה עומדת לי לעשות הכל. וּבְגִין כָּךְ וְעַתָּה, וְלָא בְּזִמְנָא אָחָרָא ובשביל כך אמר ועתה, לכה נא ארה לי ולא בזמן אחר.

לְכָה, לֵךְ מִיבְעֵי לֵיהּ, מַאי לְכָה ושואל, היה צריך לומר לך, בלי ה' ומדוע כתוב לכה עם ה'. אָמַר, נִזְדָּרַז גַּרְמַן לְהַהוּא דְרָחִיף בְּגַדְפּוֹי עֲלַיְיהוּ, לְהַהוּא דִשְׁמֵיהּ כֹּ"ה. אמר בלעם נזרז עצמנו להלחם כנגד השכינה המרחפת בכנפיה ושוכנת לאותה ששמה כ"ה עליהם וְעַתָּה לְכָה, נִגַּח קְרָבָא בְּהָהוּא כֹּ"ה. (וְעַתָּה לְכָה כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלכים ב' ג') וְעַתָּה לַשָּׁלָל מוֹאָב) ועתה לכה, אותיות לכ"ה שהיא השכינה נעשה מלחמה עם כ"ה ההוא דהיינו השכינה.

אָמַר, עַד הַשְׁתָּא לָא הָוָה בְּעָלְמָא מַאן דְּיֵיכוּל לְהוּ אמר, עד עתה לא היה בעולם מי שיכול להלחם עם ישראל, בְּגִין הַהוּא פַּטְרוֹנָא דְקָיְימָא עֲלַיְיהוּ בגלל אותו הפטרון-השכינה שהיא העומדת עליהם, ומגינה בכנפיה ושומרת עליהם, הַשְׁתָּא דְשָׁעֲתָא קָיְימָא לַּן, לְכֹ"ה נַעֲבִיד קְרָבָא עכשו שהשעה עומדת לנו, נעשה קרב בשכינה וננצח. וְכָל עֵיטָא דְהַהוּא רָשָׁע לְכֹה הָוָה וכל עצה של אותו רשע על השכינה היתה, דִּכְתִּיב שכתוב וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה אָעְקַר לְהַהוּא כֹּה מֵאַתְרֵיהּ פי' אקרה, אעקור לאותו כ"ה שהיא השכינה מעל ישראל ואז יוכל עליהם ח"ו. וְתַרְוַויְיהוּ בְּעֵיטָא בִּישָׁא לְהַאי כֹּה הָווּ ושניהם בלק ובלעם בעצה רעה על זו השכינה היו, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר כמו שנאמר (תהלים ב) עַל יְהֹוָה וְעַל מְשִׁיחוֹ, דהיינו השכינה, אבל לָא יָדְעוּ דְהָא לְבָתָר, הַאי כֹּ"ה אַעְקַר לוֹן מֵעָלְמָא ולא ידעו שהרי אח"כ זאת השכינה תעקור אותם מהעולם, כמו שראינו בזמן דוד המלך.

ח"ג קצ"ח ע"א

כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי. וְכִי עַד הַהוּא שָׁעֲתָא אָן אַגַּחוּ בֵּיהּ קְרָבָא וְנָצְחוּ לֵיהּ ושואל מהיכן ידע, וכי עד אותה שעה היכן מצינו שעשו עמו מלחמה ונצחו ישראל אותם. בְּאָן אָתָר אַעְרָעוּ בְּחַרְבָּא דִלְהוֹן באיזה מקום פגשו מואב בחרבם של ישראל, וְהָווּ גָּבְרִין (דף קצ"ח ע"ב) כְּגִבָּרִין לְאַחְזָאָה גְּבוּרְתָּא דִלְהוֹן והיו מתגברים כגבורים להראות את הגבורה שלהם. מַאי כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי מאיזו סיבה אמר שישראל עצומים ממנו הרי לא נלחם אתם עדיין. אֶלָּא הַהוּא רָשָׁע חַכִּים הָוָה, וְחָמֵי לְמֵרָחִיק אלא אותו בלק הרשע חכם היה בכשפים וראה למרחוק, חָמָא לְדָוִד מַלְכָּא, דְּאָתֵי מֵרוּת הַמּוֹאָבִיָּה, גִּיבָּר תַּקִּיף כְּאַרְיֵה דהיינו ראה את דוד המלך שבא מרות המואביה גבור חזק כאריה, וְעָבִיד קְרָבִין תַּקִּיפִין, וְנָצַח לְמוֹאָב, וְשַׁוֵּי לוֹן תְּחוֹת רַגְלוֹי ועושה מלחמות חזקות ומנצח את מואב ושם אותם תחת רגליו. אָמַר עָצוּם הוּא אמר בלק על דוד המלך שהוא עצום וחזק ממנו. הַהוּא דְיָרְתָא הַהוּא גְּבוּרְתָּא, חַד מַלְכָּא דִלְהוֹן, מִינַּן יִפּוֹק לְשֵׁיצָאָה לְמוֹאָב כלומר אותו שיירש אותה הגבורה שהוא מלך אחד שלהם מאיתנו יצא להשמיד את מואב, והיינו כי עצום הוא ממנו, שהוא יצא מאיתנו ממואב ויכלה בנו.

אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בוֹ ויש לשאול על מה שכתב אולי אוכל "נכה" בו. הַאי קְרָא הֲכִי הָוָה לֵיהּ לְמֵימַר, אוּלַי אוּכַל אַכֶּה בוֹ. אוֹ אוּלַי נוּכַל נַכֶּה בוֹ זה הפסוק כך היה לו לומר - אולי אוכל אכה בו זה לשון יחיד, או אולי נוכל נכה בו לשון רבים. אֶלָּא הַהוּא רָשָׁע הָוָה חַכִּים, אָמַר, חֲמֵינָא יָדָא חֲדָא, דְּחַד אַרְיָא תַּקִּיפָא, פָּרִישׂ (רַגְלָא) יָדָא אלא אותו רשע היה חכם אמר אני רואה יד אחת של אחד אריה חזק שפושט ידו נגד מואב שנאמר בו גור אריה יהודה, אִי אֵיכוּל עִמָּךְ, דְּנִתְחַבַּר (וְנִתְחַבָּר) תַּרְוַויְיהוּ (ס"א תַרְוָונָא) וְנִגְרַע מֵהַהוּא אַרְיֵה יָדָא דָא, עַד לָא יֵיתֵי הַהוּא מַלְכָּא לְעָלְמָא אם אוכל יחד אתך להתחבר שנינו יחד ונוריד מאותו אריה את היד הזאת כל עוד שלא יבוא אותו מלך לעולם, וְלָא יְתָרֵךְ יָת מוֹאָב מֵאַתְרֵיהּ. ולא יגרש את מואב ממקומו, ושואל

אָרָה לִּי, מַאי אָרָה לִּי מה פי' ארה לי. אָמַר רִבִּי אַבָּא, הַהוּא רָשָׁע בִּתְרֵי לִישָׁנֵי קָאָמַר לְבִלְעָם אמר רבי אבא אותו רשע בלק בשתי לשונות מדבר לבלעם. חַד פעם אחת אָמַר אָרָה לִּי, וְחַד ופעם אחת אָמַר קָבָה לִּי. מַה בֵּין הַאי לְהַאי מה ההבדל בין הלשון הזה לזה. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, אָרָה לִּי עִשְׂבִּין וְחָרָשִׁין דְּרֵישֵׁי דְחִוְיָין אלא אמר לו אסוף עשבים וכשפים של ראשי נחשים, וְשַׁוֵּי לוֹן בִּקְדֵרָה דְּחָרָשַׁיָּא ותשים אותם בקדרה של מכשפים, כֵּיוַן דְּחָמָא דְחֵילֵיהּ יַתִּיר בְּפוּמָּא, תָּב וְאָמַר, וּלְכָה נָא קָבָה לִּי כיון שראה שכוחו יותר בפיו חזר ואמר לו לך בבקשה תקלל אותם, שלא יצא מהם דוד המלך.

וַאֲפִילּוּ הֲכִי, הַהוּא רָשָׁע דְּבָלָק, לָא שָׁבַק חֲרָשׁוֹי ועם כל זה אותו רשע לא עזב את כשפיו, אֶלָּא לָקִיט כָּל זֵינֵי עִשְׂבִין, חָרָשֵׁי דְרֵישֵׁי דְחִוְיָין אלא לקט כל מיני עשבים וכשפים של ראשי הנחשים, וְנָטִיל קְדֵרָה דְּחָרָשִׁין, וְנָעִיץ לַהּ תְּחוֹת אַרְעָא אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאָה אַמִּין ולקח קדרה של מכשפים ונעץ אותה בכשפיו תחת הקרקע אלף וחמש מאות אמות, וְגָנִיז לַהּ לְסוֹף יוֹמִין וגנז אותה שם לסוף הימים. כֵּיוַן דְּאָתָא דָוִד, כָּרָא בִּתְהוֹמָא, אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאָה אַמִּין כיון שבא דוד המלך וראה ברוח הקודש את הכישוף הזה, חפר בתהום אלף חמש מאות אמה עד המקום שהיתה שם הקדרה של הכשפים (עַל אֶלֶף וַחֲמִשָּׁה מֵאָה אַמִּין), וְאַפִּיק מַיָּא מִן תְּהוֹמָא, וְנַסִּיךְ עַל מִדְבָּחָא והוציא מים מהתהום ונסך אותם על גבי המזבח. בְּהַהוּא שָׁעֲתָא, אָמַר, אֲנָא אַסְחֵי הַהִיא קְדֵרָה, מוֹאָב סִיר רַחְצִי. סִיר רַחְצִי וַדָּאי באותה שעה אמר דוד אני ארחץ את אותה הקדרה של הכשפים כמו שכתוב (תהלים ס) מואב סיר רחצי דהיינו שאבטל בה הכשוף הנ"ל בכוונה.

עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי, מַאי אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי מה פי' אשליך נעלי מה הכוונה בזה. אֶלָּא דָּא אוּף הֲכִי לְמֵרָחִיק הָוָה, דִּכְתִּיב, אלא זה גם כן מרמז למרחוק, מדבר שכבר היה, שכתוב (בראשית כה) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדוֹם הָאָדוֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי. הַלְעִיטֵנִי, פי' הַלְעָטָה מַמָּשׁ, פְּתִיחוּ דְפוּמָּא וּגְרוֹנָא לְמִבְלַע דהיינו פתיחת הפה והגרון לבלוע כל השפע הבא לישראל מלמעלה. אָמַר דָּוִד לְהַהוּא בַּלְעָן, מְלָעֵט הַלְּעָטִין, אֲנָא אַרְמִי עֲלֵיהּ נַעֲלִי, לְמִסְתַּם גְּרוֹנֵיהּ אמר דוד המלך לאותו בלען שהוא הס"מ שרוצה לאכול כבלען, אני אזרוק עליו נעלי לסתום גרונו שלא יינק מהשפע. כלומר אשים כנגדו את מלאך מטטרו"ן שהוא נעל השכינה שינעול ויסגור גרונו.

ח"ג קצ"ט ע"ב

בלק וּבִלְעָם הַהוּא אֹרַח מַמָּשׁ נָקְטוּ אותה דרך ממש של הס"מ לקחו לעצמם, וְהָא אִתְמַר דְּחִבּוּרָא בִּישָׁא עָבְדוּ והרי למדנו כי בלק ובלעם חיבור רע עשו יחד. אָמְרוּ, עֲמָלֵ"ק, אותיות עָ"ם לָ"ק, עַמָּא דְּלָקָא לוֹן, כְּחִוְיָא דְּמָחֵי בִּזְנָבָא דִּילֵיהּ פי' עם שהלקה אותם את ישראל, כנחש שמכה בזנב שלו, כי מכיון שסוף שמו ל"ק יש בו כח להלקות, אבל בתחילת שמו - ע"ם, אין בו שום כח, הָא אַנַּן יַתִּיר אבל הרי אנחנו יכולים יותר מהם כי השם שלנו כולו מלקות. בָּלָ"ק: אותיות בָּ"א לָ"ק. פי' אָתָא מַאן דְּלָקֵי לוֹן כִּרְעוּתֵיהּ בא מי שילקה אותם כרצונו. בִּלְעָ"ם, אותיות בַּ"ל עָ"ם, לֵית עַמָּא, וְלֵית רַעְיָא פי' שבדמיונו חושב שבכח הקללה שלו אין עם ואין רועה. היות שְׁמָא דִּילַן גָּרִים לְשֵׁיצָאָה לוֹן וּלְאַעְקָרָא לְהוּ מֵעָלְמָא והשם שלנו גורם לכלות אותם ולעקור אותם מהעולם.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָשִׁיב בְּגַוְונָא אָחָרָא שְׁמֵיהוֹן והקב"ה חשב באופן אחר את שמותם, בְּבָלָק, בַּ"ל בבלק יש אותיות ב"ל, בְּבִלְעָם, בַּ"ל ובבלעם יש אותיות ב"ל, הָא בִּלְבֵּ"ל הרי כשמתחברים אלו האותיות נעשה בלב"ל. מַה אַתְוָון אִשְׁתָּאֲרוּ, עֵמֶ"ק א"כ מה האותיות שנשארו עמ"ק, והכונה בזה בִּלְבֵּל עֻמְקָא דְּמַחֲשָׁבָה דִּלְהוֹן, דְּלָא יִשְׁלְטוּן בְּעָלְמָא, וְלָא יִשְׁתָּאֲרוּן בְּעָלְמָא שהקב"ה בלבל עומק המחשבה שלהם שלא ישלטו בעולם ולא ישארו בעולם.