מאמרי הפרשה פרשת קדושים

ב אייר תשפ"ה | 30/04/2025 | 21:10

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ ... אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (יט, ב-ג).

המצייר צורת אביו ואמו ניצול מעריות ומהרהורים רעים

אמרו חז"ל במסכת סוטה (לו:) על הפסוק (בראשית מט, כד): "ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב", שכאשר תקפה אשת פוטיפר את יוסף, ותקף עליו יצרו, באתה לו דיוקנו של אביו, ואמר לו וכו'. מיד: ויפוזו זרועי ידיו, וניצל מן החטא.

וכתב האור החיים הקדוש: "שמעתי בשם אנשי אמת, שדיוקן האב יגביר כח הקדושה בבן, ותמנעהו מבוא אל התיעוב. ועל כן כתבה התורה אצל מצות עריות: איש אמו ואביו תיראו, שמי שתקפו יצרו, יצייר בין עיניו יולדיו, ויהיה לו למשיב נפש".

וזהו שאמרה תורה: "קדושים תהיו" - הוו פרושים מן העריות, וכיצד? על ידי: "איש אמו ואביו תיראו", שיצייר בעיניו דמות יולדיו.

ועיין בירושלמי מס' הוריות (פ"ה ה"ה), שם מסופר כי ראה יוסף גם את צורתה של אמו.

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (יט, ג).

ייחוד אבא ואמא הנעשה ע"י השבת

יש להבין, מהי הסמיכות של "איש אמו ואביו תיראו" ל"את שבתותי תשמורו"? ועוד, היה צריך לומר "את השבת תשמור" ולא "שבתותי" בלשון רבים, מזה משמע שיש לשמור שתי שבתות?!

אלא, ידוע מרבנו האר"י (עי' ליקוטי תורה למהרח"ו פרשת כי תשא על הפסוק ואתה תדבר), שכל שבת הוא בחינת שני שבתות. כי ליל שבת נקראת בחינת שבת בפני עצמה, שבה מתקנים את המלכות שהיא הנוק', ולכן אומרים בלילה "וינוחו בה". וידוע, (עי' מביני עמודי עמוד רנ"ח) כי המלכות היא כנגד אות ה' אחרונה דהוי"ה. וביום שבת אומרים: "וינוחו בו" בלשון זכר, כי בו מתקנים את הזכר שהוא ז"א, כנגד אות ו' שבהוי"ה. וידוע הוא, שבחינת אבא - הוא אות יו"ד דהוי"ה ב"ה, ואמא - בחינת ה' ראשונה דהוי"ה.

וזהו שאמר הפסוק: "איש אמו ואביו תיראו" – אבא ואמא י"ה דהוי"ה ב"ה. "ואת שבתותי תשמורו" - ז"א ונו"ק ו"ה דהוי"ה, ואז תמצא "אני יהו"ה" - שיהיה יחודא שלים. (ובדומה לזה תמצא בעוד יוסף חי עי"ש).

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה'" (יט, ג).

אל תבואו אלי, תלכו אל השבת

כשהיו ניגשים אל החפץ חיים, אנשים הזקוקים לברכה, הוא היה לוחץ את ידם ואומר להם: "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה" - אל תבואו אלי, תלכו אל השבת, היא תעזור לכם. אתם תעשו בשבילה והיא תעשה בשבילכם. שכך אמרו חז"ל (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ז) על הפסוק (משלי י, כב): "ברכת ה' היא תעשיר" – זו השבת, ומי שפנה אליה, היא מעולם לא אמרה לו 'לא'. (הח"ח חייו ופועליו ג' עמוד תתצט).

שמירת השבת – סגולה לבנים

כתב בספר משפט צדק לרבי משה מזאלשין (עמוד ר') בשם רבינו האריז"ל (הו"ד בספר סגולות ישראל ערך בנים אות י"ח), כי אישה שלא נפקדה בבנים - תקבל עליה תוספת שבת, וכשתוסיף בשבת - תזכה שיתווספו לה בנים!

וכ"כ בספר מנחת שבת (סימן ע"ו ס"ק ח') בשם ספר עולת שבת (אות כ"ג) וז"ל: "וכן ראיתי למורי נר"ו היה מצוה על איש חכם מקרוביו שלא היו לו בנים ומתחנן לפניו ובמרירות נאנח מאד על הדבר, והזהירו על תוספת שבת להוסיף כפי כחו ולהיות סובב ברחובות קריה בערבי שבתות ובמוצאי שבתות להזהיר את העם להוסיף מחול על הקדש ובכן ימצא תקון לנפשו, ואנכי שאלתיו על הדבר והשיבני בלשון הכתוב כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ונתתי להם יד ושם טוב מבנים ומבנות" עכ"ל.

וכתב מרן החפץ חיים בספרו משנ"ב (סי' רנ"ו ס"ק ב'): וכעת נמצא כן בכמה עיירות גדולות חבורות קדושות המיוסדות על השגחת השבת ואשרי חלקם כי הם מזכים את ישראל לאביהם שבשמים ויזכו עבור זה המתחזקים תמיד במצוה זו לבנים גדולי ישראל. והוסיף בשער הציון (ס"ק ו') וז"ל: וכעין מה שאמרו בשבת (כג:), הזהיר בנר, עיין שם. ושם הלא היה זהיר רק בעצמו, וכל שכן בזה שהוא מזכה תמיד לרבים מבני ישראל, וגם אמרו חז"ל גבי אלקנה, כשהיה עולה לרגל בכל שנה היה מכוין בכל פעם לזרז את ישראל שהם גם כן יזכו במצוה זו לעלות לרגל, ואמר לו הקדוש ברוך הוא, אתה כונת לזכות את ישראל, אני אוציא ממך בן שיזכה את ישראל לפני, וזכה ויצא ממנו שמואל. עכ"ל.

הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, מספר על יהודי בדור שעבר שהתגורר באמריקה, ולכל מקום עבודה שהיה מגיע - היו מפטרים אותו בתוך שבוע ימים. וזאת, משום שהעסקים היו פועלים אף בשבת והוא היה מסרב לעבוד.

העוני כמובן היה גדול, הוא מכר כל מה שהיה רק אפשר מחפציו כדי להתפרנס, רק את השבת הוא לא מכר. כל מקום עבודה שהיה עוזב, היה אותו יהודי מבקש מהמעביד מכתב פיטורין בכתב, והיה אוסף את כל מכתבי הפיטורין ומניחם באמתחתו. כשילדיו היו שואלים: "לשם מה אבא שומר את הניירות האלו? מה יש לעשות איתם?". "אתם עוד תראו" הוא היה עונה.

כשהגיע חג הסוכות הוא לקח את כל המכתבים, ותלה אותם על ארבע דפנות הסוכה, ואמר לילדים שלו: "אלו הקישוטים של אבא שלכם, קישוטים שבהם קישטתי את השבת, מפוטר, מפוטר, מפוטר, כל זה בשבילה".

מסיים הרב זילברשטיין: אני מכיר את הילדים שלו, הלוואי שכל אבא בישראל יקבל מהילדים מה שהוא מקבל מהילדים שלו, על כל קישוט שהוא תלה בסוכה הוא קיבל ילד קישוט. השבת לא שכחה לו, כשהוא היה צריך אותה, היא ידעה לעמוד שם בשבילו, היא ידעה לזכור לו.

הפסיד הון בשביל השבת וזכה לבן קדוש

בספר 'רחמי האב' (קטינא, ערך שבת שלום) מביא מעשה מהגביר רבי איסרל זלה"ה, שהיתה לו חנות גדולה של בדים יקרים וכל מיני משי, והיה מנהגו שכאשר מגיע חצי היום בערב שבת, היה סוגר החנות כדי להכין את עצמו לקדושת השבת.

פעם אחת נתקנא בו הס"מ ורצה לנסותו, ובא אליו בערב שבת בדמות שר גדול, והחל לברור לעצמו הרבה סחורות יקרות, והתעכב בחנות לעשות השואות מחירים של הסחורות, בתוך כך הגיע חצי היום, ופנה רבי איסרל לסגור את החנות כדרכו, אולם השר התחנן לפניו שימתין מעט ויגמור עמו העסק. אולם רבי איסרל לא הסכים בשום פנים ואופן, כי תמורת כל הון שבעולם לא יוותר על הכנתו לשבת קודש. השר יצא מייד את החנות, ורבי איסרל הפסיד סכום גדול. בשכר זאת זיכוהו מן השמים בבן קדוש, הלא הוא רבנו הרמ"א [רבי משה איסרליש] מאורן של ישראל.

"וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (יט, י).

סיבת הגלות- גזל מתנות עניים

לעני ולגר - גלתה יהודה מעוני (איכה א, ג), על שגזלו מתנות עני. כמה דאת אמר: לעני ולגר תעזוב אותם. (ילקוט שמעוני, איכה רמז תתרי).

ומה שאמר: תעזב. על שם (ישעיהו מט, יד): ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. עשה אותי הפקר לאומות, כלקט שכחה ופאה שהם עשויים הפקר. (פסקתא רבתי פרק לב אות ז').

"לֹא תִּגְנֹבוּ" (יט, יא).

המקור לשם 'אבודרהם'

מסופר, כי רבי דוד אבודרהם - היה מתפרנס מיגיע כפיו, והיתה לו חנות רוכלים. ומנהגו היה, שכל אדם שבא לקחת ממנו במידה קטנה, היה מוסיף לו על המשקל, כדי שלא יאנה אותו חלילה. ולא זו בלבד, אלא גם אם קנו ממנו במידה גדולה, היה מודד במידה קטנה, דרהם אחר דרהם. ובכל "דרהם" [-יחידת משקל] היה מוסיף מעט על המשקל.

פעם אחת בא אליו נכרי לקנות ממנו דבר מסוים במשקל גדול, ומדד לו רבי דוד כדרכו דרהם אחר דרהם, ובכל דרהם הוסיף מעט, והלך הנכרי לדרכו. אך לאחר מכן הסתפק רבי דוד האם אכן מנה את כל הדרהמים, או שמא חיסר אחד מהם? ואף שלפי האמת אף אם חיסר, הרי התוספת שהוסיף על כל דרהם ודרהם, עלה ליותר מדרהם. אך אע"פ כן לא נחה דעתו. ונטל בידו דרהם ועוד מעט, נטש את חנותו, והחל רודף אחר הנכרי עד שהשיגו.

שאלו הנכרי מה ראית כי דלקת אחרי? חוששני שמא החסרתי דרהם אחד, והנני להשלימו. אמר רבי דוד. התפעל הנכרי ממעשיו, ואמר: "ברוך ה' אשר בחר בכם ונתן לכם תורת אמת והדרכות יושר!" והלך ונתגייר.

ולכן קראו את שמו של רבי דוד - לא על שם תורתו, הגם שהיה אחד מגדולי רבותינו הראשונים, ולא על שם צדקתו וקדושתו, אלא "אבו-דרהם", על ישרותו המופלגת במשא ומתן ביושר ובנאמנות! (להתעדן באהבתך).

"וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (יט, יב).

כל המצות נכללים באמונה

כתיב (חבקוק ב, ד): "וצדיק באמונתו יחיה". וכתב רש"י, יכניה המלך שעתיד זה להגלותו, יעמוד לו צדקו, וביום שיושלך זה מקברו - ישא אויל מרודך את ראש יהויכין, וישם את כסאו מעל לכסא המלכים. ובגמרא אמרו (מכות כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת, "וצדיק באמונתו יחיה".

וכתב מהרש"א, כי בא חבקוק, ואמר "וצדיק באמונתו יחיה" - שהוא האחד היותר כולל לכל בר ישראל בכל עת, והיא האמונה שהיא "אנכי" ממצוות עשין, ו"לא יהיה לך" מאיסורי לאוין, ששמענוה מפי הגבורה. רוצה לומר, מפי הגבורה, שהוא אחד ומצוותיו אחד. ולא יקבלו המצות ריבוי מצדו יתברך ברוך הוא. ועל זה רמז דוד בתמני אפי, שאמר (תהלים קיט, פו): "כל מצותיך אמונה", רוצה לומר שכל המצוות נכללים במצוה הראשונה שהיא אמונה, אותה שמענו מפי הגבורה, וכמו שהעמידה חבקוק.

התורה ישראל וקוב"ה - אחד

התורה יחידה במינה היא, שכן בה מופיעים החוקים המנהיגים ומאחדים את העולם והיא מצביעה כלפי קובע חוקים אלו שהינו אחד ומיוחד. משום כך השתמש הקב"ה באות א', בכדי להתחיל את עשרת הדברות (שמות כ, ב): "אנכי ה' אלהיך".

עם ישראל יחיד ומיוחד, ישראל הוא אחד, יחיד ומיוחד בין האומות, כפי שאנו אומרים במנחת שבת: אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.

זהות זו של ישראל עם האל מלמדת, כי כשם שהאל הינו אחד יחיד ומיוחד, כך עם ישראל אינו עם ככל העמים, ומיוחד הוא בנכונותו לפרסם את שם האל בעולם על ידי הדבקות בתורתו.

האות א' מסמלת גם היא את האדם, נזר הבריאה. בספר דברי הימים הפותח בשמו של אדם הראשון, אדם, נכתבה הא' במלת אדם ב-א' רבתי, וזאת כדי להצביע על גדולתו ושלמותו של אדם הראשון, אשר שלשת האותיות שבשמו - מרמזות על ייחודו משאר הבריאה:

א - אדם - היצור האנושי.

ד - כנגד כח הדבור.

מ - כנגד כח המעשה.

וכן אברהם הוא אחד, והאות א' מייצגת את אברהם, אשר היה מיוחד, ככתוב (יחזקאל לג, כד): אחד היה אברהם.

"לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (יט, יג).

מעשה נורא עם הגאון ר' אברהם גלאנטי ורבנו האר"י

רבי אברהם גלאנטי, מגדולי חכמי צפת, בא לפני האריז"ל לבקש תיקון לנפשו. תחילה לא רצה האר"י להיעתר לו, באמרו: מי אני כי אתן תיקון לכבוד תורתו? ברם, ר' אברהם הפציר בו. הסתכל האריז"ל במצחו, ואמר: רואה אני שרשום במצחו שמץ עוון גזל. נדהם ר' אברהם, והלך לביתו אבל ועצוב. פשט את בגדיו, לבש שק ואפר, ישב על הארץ ונתן קולו בבכי, והחל לפשפש במעשיו.

היה לו לר' אברהם בית מלאכה לאריגה ולטוויה. ומיד קיבץ את כל הפועלים, וביקש מהם לעשות עמו חשבון כמה הוא חייב להם. אמרו לו כולם כאחד, כי כל המעות שקיבלו ממנו עד כה - שורה בהם הברכה, כך שלא היו מחשבים את המעות שנתן להם. אמר ר' אברהם: אכן נודע הדבר, זהו מכשול הגזל שיש בידי, כי לקחתם שכרכם בלא סדר וחשבון, לכן מעתה אם תקבלו עליכם לדקדק עמי בחשבון אפילו בשווה פרוטה מה טוב, ואם לאו, לכו לשלום, איני רוצה להיכנס לגהינם בגלל בית מלאכה זה.

המשיך ר' אברהם: ועתה עלי לתקן מה שעבר. הנה אשים כסף לפניכם, וכל אחד ייטול כמה שרוצה, ואחר כך יאמר בלב שלם: "קבלתי כל מה שחייב לי בעל הבית, ואם חייב לי יותר, הריני מוחל לו במחילה גמורה". מיד מחלו לו הפועלים, ואף אחד מהם לא נטל אף פרוטה מן המעות שהיו מונחות על הקרקע. חוץ מאשה זקנה שכפפה עצמה לארץ ונטלה שתי פרוטות.

לאחר מכן גילה לו האריז"ל, כי בגלל אותה אשה שהיתה אורגת מומחית, והיה מגיע לה יותר שכר, אך היא לקחה בשוה כשאר הפועלים, לכן דקדקו עמו משמים, כי לא הגון היה מה שעשה. אולם עתה שתיקן משגה זה, כבר נמחה שמץ הגזל שהיה רשום במצחו.

מכאן נלמד לקח, אם בגלל דבר זה נרשם במצחו של אותו חסיד וקדוש עוון גזל, על אחת כמה וכמה מי שגזל את חברו ממש או מרמהו, אשר בודאי רשומים במצחו עוונות רבים, וכיצד ישא פני ה' להתפלל לפניו?... (ילקוט מעם לועז).

ושכר פעולה כבר שילמת לחייט?

אשתו של רבי זושא מאניפולי, מסרה אריג משובח לחייט שיתפור לה בגד. כשסיים החייט את מלאכתו והביאו לרבנית, שמעה היא אותו נאנח. כששאלה אותו על מה הוא נאנח, סח לה את כאבו, כי אירס את בתו, והחתן כשראה שהוא מתעסק בתפירת בגד לאשה, סבר לתומו כי הבגד נועד לארוסתו הכלה. עתה שנודע לו כי טעה בהשערתו, התקצף. מיד נכמרו רחמיה של הרבנית, נטלה את הבגד, ונתנה אותו לחייט במתנה לבתו הכלה.

כשסחה הרבנית את המעשה לבעלה ר' זושא, מיד שאל אותה: ושכר פעולה כבר שילמת לחייט? תמהה הרבנית: והרי נתתי לו במתנה את כל הבגד, ומה שייך כאן תשלום? השיבה ר' זושא: חייט עני זה, עמל במשך שבוע שלם למענך, ולא בשביל בתו, בכיליון עיניים ציפה לגמר מלאכתו, בכדי שיוכל להביא טרף לביתו, ועתה מה יאכל? אם זכית לתת מתנה לבתו הכלה, וכי מותר כבר לעשוק שכר שכיר? לא המתינה הרבנית, עשתה רצון בעלה, והלכה ופרעה לחייט את שכרו. (הזהרו בממון חבריכם).

"וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (יט, יד).

לשמור עצמנו בראיית העיניים

אמרו רז"ל מי שהוא ירא שמים, בכל רגע הוא מקיים חמישים ושתים מצוות. שכן כתוב בתורה חמישים ושתים פעמים "ויראת מאלהיך". וע"י שיהיה בו יראת שמים - יזכה לשמור עיניו ופיו בקדושה, שהם עיקר חיי האדם, ויזכה להנות מזיו השכינה.

ומספרים רבותינו (תשובות הגאונים, שערי תשובה סימן קעח), כי רב יוסף ורב ששת רצו לקיים דבר אחד מתוך עשרה דברים טובים שהיה מקיים "רב" - רבם. וניסו שלא להביט חוץ מארבע אמות, אך לא יכלו להיזהר כמו שצריך, ולכן נכנסו לתוך בית העשוי משיש למשך ארבעים יום, וע"י זה הפסידו את מאור עיניהם, וכל זה עשו כדי שלא יסתכלו בחיזו דהאי עלמא.

א"כ כמה צריכים לשמור את עצמנו בראיית העיניים. וכפי שכתוב בספרי הצדיקים על הפסוק (בראשית לח, כא): איה הקדשה היא בעינים על הדרך. כי בא לומר, שעיקר הקדושה תלוי בשמירת העיניים על הרחובות והדרכים.

ובזוהר הקדוש פרשת פקודי (דף רכ.) כתוב, כאשר המלאכים רואים את האדם העובר ברחוב ושומר עיניו, הם שמחים ואומרים משלנו זה. ואם ח"ו מפקיר עיניו, כמה מלאכי חבלה שמחים ואומרים זה נפל בחלקנו לנקום מעיניו אחר מותו לשברם בקבר, ועוד ייסורים קשים רח"ל.

וע"י פגם העיניים - יפגום בברית קודש רח"ל. וזהו שאמר הכתוב (תהלים קיט, לז): העבר עיני מראות שוא. שו"א – גימטריא: ש"ז, שהוא ראשי תיבות: שכבת זרע. כי הזרע הוא מאור העיניים, ומי ששומר עיניו, בניו יהיו צדיקים וטהורים ויזכה לגדלם.

וכן פירשו על הפסוק "העבר עיני מראות שוא" – כי יותר טוב שתוציא ותעביר עיני מהגוף, ולא אסתכל בשוא ח"ו. כמו שעשה רבי מתיא בן חרש כאשר בא השטן בדמות אשה יפה, שהכניס מסמר של אש בעיניו כדי שיעזוב אותו השטן. ולכן, לפני שיצא האדם מביתו יבקש מהשם יתברך: "רבש"ע, נחני בדרך האמת, והעבר עיני מראות שוא, ותקנני בעצה טובה מלפניך". וכל כמה שימעט לצאת בחוץ - אשריו.

ועל זה ביארו את הפסוק בפרשת בהעלותך (במדבר ט ,יג): "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה". כלומר, אדם שהוא קדוש וטהור בשמירת ברית קודש, הסיבה לכך היא משום ש"בדרך לא היה" - בעבור שלא הלך הרבה ברחובות ובשווקים. השם יתברך יזכנו לשמור עינינו ופינו, וגם את חותמא דמלכא, אכי''ר. (ילקוט המוסר ואבני השהם).

ניסיון של רגע

בשורות הצבא האמריקאי שהצטרף לבעלות הברית שנלחמו בצבא הגרמני, היה חייל בשם ווינגר, הוא הגיע למחנות הכפייה בכדי לשחרר את היהודים הבודדים שנותרו. והנה, הוא רואה בחור בן שתים עשרה, שרץ מיד עם שחרורו ליער הסמוך, וחפר שם גומא ממנה הוציא חנוכיה יפה מכסף טהור. אמר לו החייל: דע לך, שגם אני יהודי. ענה לו הילד: אמנם אני יהודי, אבל כבר לא נשאר ממני כלום, הרגו את אבא שלי, וגם את אמא שלי לקחו, נשארתי בלי בית ובלי כלום, אני חי פה עכשיו ביער ומנסה לשרוד, וזה כל מה שנשאר לי למזכרת ממשפחתי!

ריחם עליו החייל היהודי ואמר לו: בוא איתי לניו יורק, ואני אעזור לך עד שתוכל לעמוד בכוחות עצמך. לקח אותו עמו לניו יורק, וגדלו אצלו.

יום אחד, בא לבקר את אדון ווינגר אדם אחד שעבד במוזיאון לאומנות במנהטן, ובאותו רגע שראה את המנורה של הילד מיד הבין שזהו נכס יקר, המנורה הזו היתה בת מאתים שנה, ועברה מדור לדור, במשפחתו של אותו ילד. ועל אתר הציע לו חמישים אלף דולר בכדי לקנות ממנו את המנורה הזאת עבור המוזיאון. הילד לא היה מוכן למכור בשום אופן, וזאת למרות שהוא נותר בלי כלום, וסכום זה היה יכול לעזור לו.

כעבור כמה שבועות, הם שומעים דפיקה בדלת, מר ווינגר פתח את הדלת, והנה אשה פונה אליו: האם אני יכולה להסתכל על החנוכיה הזאת מקרוב? הוא הביא אותה לסלון, והאשה התחילה לבכות. שאל אותה בעל הבית: גברת, ספרי לי, מה קרה? ענתה האשה: הייתה לי חנוכיה כזאת בגרמניה, לפני שהרגו את בעלי ואת משפחתי, ולקחו את הבן שלי. מנין יש לכם כזו חנוכיה? והרי יש רק בודדות כאלה בכל העולם!

תוך כדי דיבור, יצא הילד מהחדר, ולא האמין למראה עיניו: 'אמא! מאמי!' צעקה פלחה את החדר...

מה לומדים מסיפור זה? הנה, היה לילד ניסיון מבורא עולם. הוא היה יכול למכור את החנוכיה ולהרוויח כסף, לפתוח עסקים ולהתקדם, אבל הוא בחר שלא, הוא נשאר עם המזכרת היהודית היחידה שנשארה לו, מסורת מבית אבא. רואים אנו, כי לפעמים על ידי התגברות על ניסיון של רגע, אדם יכול להרוויח הרבה מאוד, כל שכן וכל שכן, כאשר אנו מדברים בחיי נצח, שאין לתאר ולשער מעלת שכר התגברות אחת.

"אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם" (יט, יט).

השומר מצות כלאים נותן חיים לעולם

כתב השפתי כהן (מצפת), כי "חקתי" הוא אותיות: ת"ק ח"י. לאמר, כי מי ששומר כלאים, כאילו כביכול נותן חיים לעולם, שהוא מהלך ת"ק שנה (פסחים צד:).

וכתב בזוהר הקדוש (שמות טו:): כל עשבין דארעא דאתמני עליהון רברבין תקיפין בשמיא כל חד וחד רזא בלחודוי כגוונא דלעילא ובגין כך כתיב (ויקרא יט, יט): שדך לא תזרע כלאים, דכל חד וחד עאל בלחודוי ונפיק בלחודוי הדא הוא דכתיב (איוב לח, לג): הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ.

"וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז" (יט, יט).

המערב גידולי קרקע - מערב השרים למעלה

בטעם איסור כלאי בהמה וכלאי זרעים יש לומר, כי מראה בזה שלא יספיקו הנבראים שברא הקב"ה בעולמו, ולכן הוא רוצה להתחכם ולהוסיף עוד מינים אחרים מחודשים. וגם, המערב גידולי קרקע למטה - מערב השרים למעלה, והוא הנקרא אפיקורס ומין, כי משמאל יעשה ימין, ומשוה עבד לקונו.

ויש מפרשים, כי שעטנז רומז לשתי מדות של מעלה המקטרגים לישראל, והשם יתברך הפרידם. והלובש שעטנז, מחבר אותם הכוחות ומערבב תפלתן של ישראל. ואמרו, הלובש שעטנז בתפלתו - סנדלפון המלאך הקושר כתרים לקונו, אינו מקבל תפלתו עם שאר תפלות. שנדמה כעבודה זרה, שנותן כח לרוח הטומאה. והיא נקראת שעטנז בת חמור, ואביה - צמר ופשתים יחד. (רבי מנחם הציוני).

לבישת שעטנז גורמת מגיפה ח"ו

בעל ה"אהבת חיים" הביא מעשה מהמקובל רבי יהודה פתייה זצ"ל בענין זה, וזו לשונו: איסור לבישת שעטנז - היא אחת מחוקות התורה שאין להם טעם. אמנם, שמעתי מפה קדוש הרב שמעון אהרן אגסי ז"ל, מחבר הספר בני אהרן על שער הגלגולים, שבזמן הזה נתגלה הטעם של איסור לבישת שעטנז.

והוא, כי היה חולי מגיפה באחת מערי אירופה, וימת שם עם רב, ומבני ישראל לא מת אחד מאותו חולי. ויתמהו הרופאים על זה, מקצתם אמרו מפני שאנו נימולים, ומקצתם אמרו מפני שאינם אוכלים בשר חזיר ושקצים וכו'. ועשו הרופאים ניסיונות ובדיקות לאנשי העיר בכל האופנים, ולא פסק החולי מהם.

עד שאירע פעם אחת, שקראו לרופא לבקר אצל חולה אחד מישראל, ממחלה אחרת, וכאשר בא הרופא ובקרו, צוה עליו לשכב על מצע של צמר ופשתים, על שהוא אינו חם כמו הצמר ואינו קר כמו הפשתים. ואמר החולה לרופא, כי אסרה לנו התורה את השעטנז - בין ללבוש בין להציע תחתיו. והרופא הרגיש כי זה הדבר הוא הגורם למגיפה, כי שם היה מנהג כל הגויים ללבוש ולהציע שעטנז.

ויצוו הרופאים לכל אנשי העיר שלא ילבשו ולא יציעו שעטנז, ואז פסקה המגיפה מהם. והיו כל הרופאים מהללים ומשבחים את משה רבנו ע"ה ואת תורתו הקדושה ואומרים, שלא נמצא כחכמת התורה שהנותן אותה יודע את טבע אויר העולם, כי שקל את האויר וידע כי אחרי שלושת אלפים שנים ישתנה המזג והטבע של האויר, ולבישת שעטנז תהיה גורמת מגיפה, ולפיכך אסרו לישראל לבישת השעטנז. ולא אמר להם הטעם, לפי שבזמנו לא היה מוליד מגיפה, וזה הוא שכתוב (דברים יח, יג): תמים תהיה עם ה' אלהיך.

ומעשה מעין זה אירע לאחד מבחורי הישיבות בעת תפלתו בימים הנוראים, שבאמצע התפלה יצא החוצה החליף בגדי יום טוב בבגדי חול וחזר לתפלתו. לאחר התפלה, שאלוהו לפשר מעשיו, והסביר להם, כי בעת התפלה לא יכל לכוין כלל בתפלתו, וישב ללמוד ספרי מוסר וכן פרקי תהלים, אך כל זה לא עזר לו, עד שנזכר בדברי חז"ל שהשעטנז מפריע לתפילה בכוונה. מיד הלך לביתו החליף את החליפה החדשה בבגדיו הרגילים, והנה חזרה אליו הכוונה בתפלה כרגיל. וככל הנראה, בחליפה החדשה היה משהו משעטנז ולכן הפריע לו בתפלה. (מוסר חכמים).

האדמה אינה מקבלת מי שהכשיל בשעטנז

בספר ילקוט מעם לועז (עמוד ריד, על הפסוק כאן), מובא מעשה פלא אודות מי שהכשיל אחרים באיסור שעטנז, וזה לשונו: מעשה היה בחייט יהודי שלא היה זהיר באיסור זה, ותפר כלאים בבגדיהם של יהודים אחרים. לאחר שמת אותו חייט, לא עברו ימים מרובים, ומצאוהו מוטל מחוץ לקברו באמצע בית החיים. אמרו האנשים: ודאי מקרה הוא כפי שאירע לפעמים, שלא העמיקו כל כך את הקבר באדמה, ובאה חיה וגררה אותו ממקומו. וחזרו וקברו אותו בכבוד הראוי. אך כשהלכו למחרת לראותו, שוב מצאוהו בחוץ. או אז תמהו האנשים הרבה, ואמרו כי אין הדבר הזה לחינם.

הלכו וסיפרו הדברים לרב העיר, שהיה אדם גדול מאוד. עמד הרב והלך לבית החיים, וערך תפלה כדי שהחייט הזה ידבר ויספר על איזה עוון אין הארץ רוצה לקבל אותו. ואז פתח הנפטר פיו ואמר: עונש זה מגיע לי, על שהכשלתי את ישראל בבגדי כלאים, ומאחר שהארץ היא מלבוש האדם אחרי מותו, אין היא רוצה לקבלני והשאירה אותי ערום. באותו מעמד, התפלל הרב עליו שהאדמה תקבל אותו, ויתן דין לעולם הבא, וכן היה. עכ"ל.

"שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל" (יט, כג).

שלש קליפות קשות של הערלה

דרש רבי יהודה בן פדיה, מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד בצווייך אפילו שעה אחת, והרי בניך ממתינים לערלה שלש שנים. שנאמר: שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. אמר רב הונא, כד שמע בר קפרא כן, אמר: יפה דרשת בן אחותי. (בראשית רבה כא, ז).

והטעם שאמר הכתוב בנטיעת האילנות: ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו, שלש שנים יהיה לכם ערלים. שלוש פעמים לשון ערלה - נגד שלש הקליפות הקשות של הערלה. ובשנה הרביעית שצריך חילול בדמים, נגד קליפה רביעית הדקה, הנקראת (יחזקאל א, ד): נוגה לו סביב. (שערי אורה שער ה').

הטעם להמתנת שלש שנים

והטעם שהצריכה התורה להמתין דווקא ג' שנים, יש לומר, לפי שלא נבראו האילנות אלא ביום השלישי. ולזה ציוה השם יתברך להמתין שלש שנים - יום לשנה. (נחל קדומים).

וע"פ הסוד יש לבאר, כי השלש שנים והשנה הרביעית, הם סוד ארבע מחנות שכינה שראה יחזקאל הנביא.

והר"ק כתב, כי בתוך שלש שנים פועלים בו בעלי כשפים פעולתם, ומשלש שנים ואילך עלה בנטיעה כח קדושה והילולים. וזהו הטעם להוסיף לכם תבואתה, ר"ל תבואת ה'. (רבי מנחם הציוני).

"לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" (יט, כו).

אחרי שמתפלל מתיישב הדם בקרבו

כיון שאדם ישן, עולה נשמתו לראות באור עליון, ומיד טועם האדם טעמא דמותא. וכיון שניעור אדם משנתו, הוא טמא. וכיון שרוחץ במים, עם כל זה לא חזרה נשמתו להתיישב במקומה, אף אם עוסק בתורה, אלא שהנפש היא כוחה של הדם, דכתיב (ויקרא יז, יד): כי נפש כל בשר דמו הוא, והוא שולט באדם. וכיון שמתפלל האדם קודם שיאכל, הכח של הדם יושב במקומו בדם, והנשמה מתפשטת באדם. אבל מי שאוכל קודם שמתפלל, הוא נותן כוחו לכח הדם שהוא סטרא אחרא, ודומה למעונן ומנחש. (זוהר הקדוש ויקהל דף רטו:).

לא לאכול בלא ברכות ובלא תורה

"לא תאכלו על הדם" - תיבת "הדם", בגימטריא: מ"ט. הם מ"ט ברכות שמברך אדם בשחרית קודם אכילה. נטילת ידים לתפלה, ומ"ו ברכות בתפלת השחר, נטילת ידים לאכילה, וברכת המוציא, הרי מ"ט. ומי שאוכל בלא אחד מהם - דמו בראשו.

ועוד, לא תאכלו על הד"ם, לא תאכלו בלא תלמוד תורה הנדרשת במ"ט פנים, שהם גימטריא: הדם. לפיכך תיקנו בתפלת השחר - תורה ומשנה וגמרא. (מנחת שמואל משם ר' אפרים ז"ל).

"לֹא תְנַחֲשׁוּ" (יט, כו).

המנחש - נעשה נחש

"לא תנחשו" - לא תעשו עצמכם נחשים, שכל מי שהולך אחרי ניחוש - סוף נעשה נחש מזיק כמו שאירע לבלעם הרשע שעצמותיו נעשו נחשים כדאיתא בזהר (פרשת בלק, דף קצד:) באריכות. (ילקוט הראובני).

"לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (יט, כז).

שיעור אורך הפאות

רבנו חיים ויטאל זיע"א ב"שער המצוות" (פרשת קדושים) כתב, וזה לשונו: בענין שיעור הפאה, היה נזהר מאד מורי ז"ל לשייר כל השערות אשר בצדעיים, שהוא כל השערות שיש בין האוזן לאותו המקום החלק שאין בו שער, מכאן ומכאן בשני צדדי הראש וכו'. ואף אם היו שערות הפאות גדולים מאוד וארוכים, לא היה חותכן במספרים, רק עד יגדלו ויתארכו וידלדלו וירדו ויכנסו למטה בגבול שערות הזקן, ואז היה חותכן ומקצרן במספרים, לפי שמה שמשתלשל משם ולמטה - אינו נקרא פאת הראש. עכ"ל.

וכתב הגאון בעל בן איש חי זצ"ל בספרו שו"ת 'תורה לשמה' (סימן שפט), שפאות ארוכות הוא הידור מצוה. וזה לשונו: מיהו, ודאי אם יהיו יותר ארוכים עדיף טפי, כדי שיהיו ניכרים יותר. וזהו נוי שלנו, שאנחנו מתנאים במצות השם יתברך אלקינו ואלקי אבותינו אשר קדשנו במצותיו, והפאות הם עדות לישראל, וסימן טוב להם. ע"כ.

המשחית מתגלגל בפרות

וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל, שכל העובר על לאו זה - נשמתו תבוא בגלגול פרו"ת, והמשחיתים חורשים בזקנו. ונותנים ברגל המשחית זפת כדי שידבק ויצטער, וכל מה שצועק אין משגיחים בו, כמו שכתב הרב "שני לוחות הברית" (דף לא ע"ב), וז"ל: מעשה באיש אחד שהיה מגלח פאת זקנו בערי שפייאר, והרב רבי יהודה זלמן היה מוכיח לו, כמו שכתוב (ויקרא יט, יז): הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, ואינו מקשיב לו, שאומר העשיר: אסטניס אני ואיני יכול לעמוד בפאת הזקן, וכל שכן שאלך כל יום לפני שרים וסגנים ושוחקים עלי. ואומר לו הרב: יותר טוב שתסבול זה הצער של פאה, ולא תסבול עונש וצער יום מיתה, שבאים מלאכים משחיתים כמו פרות וחורשים מקום זקנך. כמו שכתבו, כי התיבות פאת ראשכם ולא תשחית, הם ר"ת: פרו"ת, שהמשחית זקנו יבואו מלאכי חבלה הדומים לפרות ונותנין נפשו בזפת. וזהו תשחית פאת זקנך ר"ת זפ"ת.

ולא היה מקשיב לדברו הקדוש, עד שהגיע זמנו ונפטר מן העולם. נתקבצו כל בני העיר לקברו לפי שהיה עשיר, ותיכף בא רבי יהודה זלמן, וכתב שם המפורש והניח על המת. מיד קם המת, וכל בני העיר שפייאר ברחו מסביביו, והמת היה תולש בשערו ומכה על ראשו, וצועק ובוכה בקול מר, ואומר: אוי לי שלא האזנתי ולא שמעתי לקול החכם רבי יהודה זלמן, בבקשה מכם תעזבוני.

שאל אותו רבי יהודה זלמן לפני בני העיר: למה אתה צועק? מה יש לך? אמר: אדוני! כשיצאה נשמתי ממני, בא מלאך אחד כמו שד הדומה לפרה גדולה, והביא כלי אחד מלא זפת וגפרית ומלח, וקיבל נשמתי והניחה בתוכו, ולא היתה יכולה לצאת משם. ובא מלאך אחד מבית דין של מעלה, ונטל הכלי שנשמתי היתה בתוכו מיד השד, והעלה אותו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. אמר לי: ישראלי אתה? אמרתי: הן.

מיד הביאו חומש ונתנו בידי, והראו לי זה הפסוק: לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, ולא יכולתי להשיב דבר. אמר: תורידו אותו למדור התחתון. יצאה בת קול ואמרה: המתינו לו, שרבי יהודה זלמן רוצה לשאול ממנו שאלה אחת. ועכשיו ירדתי אצלך, ואני מבקש ממך שתעשה למען התורה הקדושה, ותשתדל להביאני אל המנוחה.

אמר לו רבי יהודה: עכשיו אין לך בית מנוס, כל מה שאמרתי בחייך ולא קבלת ולא חזרת בתשובה, אין לך עוד מנוס. וכששמעו וראו זה המעשה, התחילו בני העיר להקשיב ולהאזין לקול הרב רבי יהודה זלמן, וכמה מהם חזרו בתשובה. ולקח שם המפורש מעליו, ונפטר שוב, וקברו אותו בביזיון.

והשומעים או הקוראים זה המעשה, אוי להם אם אינם שמים על לב, וכל שכן בעוונותינו הרבים שאין לנו בדור היתום הזה לא נביא ולא רוח הקודש, ולא חכם שיעשה שמות הקודש. ורשעי הדור עוברים על הלאו הזה כמה פעמים, ועושים פגם בשם שד"י.

וידוע, ששתי פעמים זק"ן – גימטריא: שד"י. וזהו שכתוב: כשמן הטוב על הראש יורד על הזק"ן זק"ן אהרן, אם פגם בשם שד"י, יהיה שדי"ן ומזיקין כמו שאמרנו לעיל. ואם לא פגם, יהיו שפתותיו דובבות בקבר - דובב שפתי ישנים, ר"ת: שד"י. שיורד על פי מידותי"ו דייקא, כל אחד כמו מעשיו ומדרגתו. כמו שכתב הרב "עיר מקלט" שדרך הכומרים של עבודה זרה שמגלחים זקנם, והתורה אמרה שלא יגלחו ישראל.

וכל העובר על חמשה לאוין הללו, כאילו עבר על חמשה חומשי תורה. ובעוונותינו הרבים נפרץ הפרץ ונשתנו סדרי בראשית, שאדרבא, כומרים אינם מגלחים וישראלים מגלחים, וודאי שהם מניצוצי ערב רב שעוברים על דברי התורה הקדושה.

וזהו שאמר: לא תקפו פאת, תקפ"ו אותיות תוק"ף - שיהיה לו תוקף על יצרו, ולא יעבור על הלאו הזה. וזהו שכתוב: לא תקפו וגו' ולא תשחית את פאת זקנך. עכ"ל. (אהבת חיים).

"וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (יט, כז).

סימן ליראת שמים

גימטריא: "והוא סימן על האיש שיש בו יראת שמים" עם הכולל. (נדחי ישראל בסוף).

"וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה'" (יט, כח).

לעשו היה כתובת קעקע

בתרגומי אונקלוס ויונתן בן עוזיאל על הפסוק (בראשית כה, כז): "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה וגו'", תרגמו: "יודע ציד" – גְבַר נַחְשִירְכַן. ובציוני (שם, ד"ה ויצא הראשון) ביאר את דברי התרגום, שהיתה לעשו דמות נחש חקוקה על יריכו. כי עמלק שהוא מזרע עשו (בראשית לו, יב), הוא שורש נחש הקדמוני.

ולכן, כשנאבק יעקב עם המלאך שהוא היה שרו של עשו ורצה להזיק ליעקב, נגע בכף ירכו, כדכתיב (בראשית לב, כו): "ויגע בכף ירכו", וזהו נחש־ירכן.

כתובת קעקע - מעשה יש"ו הנוצרי

רבנו אפרים כתב דבר פלא: 'קעקע' גימטריא 'שם'. והוא אזהרה שלא יכתוב את השם המפורש, ויקרע בשרו וישימנו בתוך בשרו, כדרך שעשה בו יש"ו, וזהו: לא תתנו בכם.

והנה, בספר 'תולדות ישו' מבואר באריכות תולדותיו של יש"ו הנוצרי ימש"ו, ואעתיק משם מה שמספר, איך שגנב יש"ו את השם המפורש מבית המקדש, וזה לשונו: יש"ו ימ"ש נכנס לבית המקדש, והיתה שם אבן שתיה שעליה נסך יעקב אבינו ע"ה, והיו חקוקות בה אותיות שם המפורש. והיודע סודה, היה יכול לעשות על ידה כל חפצו. וכדי שלא ילמדו המון העם את השם, ויעשו בו כל חפצם, עשו כלבים של נחושת, שעמדו אצל שער בית המוקד, ומי שלמד את השם, היו הכלבים נובחים בו בקול רעש גדול, והיה שוכחן. אך יש"ו התחכם במרמה, וכתב אותיות השם המפורש על קלף, וקרע ירכו על ידיהן בלי כאב, ותחב אותו בעור בשרו, וכשיצא, קרע והוציאן ולמדן, ועשה בהן כל חפצו, ריפא פסח שלא הלך מעולם, וריפא מצורע, ורבים האמינו בו שהוא ח"ו משיח ה', והשתחוו לו.

אז בחרו החכמים באיש אשר ילמד גם הוא את השם המפורש, ויעשה גם הוא אותות, ובחרו ביוסף אסקריוטו, והוציא גם הוא השם באופן הנ"ל, ומצא יש"ו את עצמו בדוחק, ואמר שרוצה לעלות לשמים ופרח באויר, עלה יוסף אחריו, וטמאו במי רגלים [ולגירסא אחרת: במשכב זכור], ונפל לארץ ואבד כל כחו מפני הטומאה. עכ"ל. (אוצר פלאות התורה).

"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (יט, לב).

יעשה תשובה קודם שיזקין

פירשו רבותינו ז"ל, שיעשה האדם תשובה קודם שיזקין. והדבר רמוז בפסוק זה, כי האותיות שלפני 'זקן' הם אותיות צו"ם. כלומר, שיקדים את הצום והתשובה קודם שיזקין ויותש כחו. (הרב דמשק אליעזר אות תי"ו ערך תשובה).

פירשו המפרשים והנה נדרש בזוהר הקדוש (פרשת קדושים דף פז:) דהפירוש הוא כי צריך לזכור את בוראו בימי בחרותו עד שלא יזקין, וזהו שאמר הכתוב: מפני שיבה תקום, כלומר קודם שתזקין - תקום כגבור חיל לשוב בתשובה. וס"ת מפני שיבה תקום והדרת הוא: מית"ה. כי האדם לא ידע קיצו והמיתה ממתנת לו, ולכן תקום לכבוש יצר הרע לעבוד עבודתו יתברך ויתעלה. (חומת אנך אות י').

"וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (כ, ז).

הטהרה במים היא רק למי שטהור מעיקרו

כתב רבנו יוסף חיים ז"ל בספרו "אדרת אליהו", וזה לשונו: יובן בס"ד לפרש כפל הלשון שחזר ואמר 'והייתם קדושים' - על פי מעשה, שגוי ישמעאלי שאל מהרב הרשב"ש ז"ל: אמת שהעיקר טהרת כל טומאה הוא במים? ויען הרב ויאמר: אמת. אמר לו: א"כ, איך אתם אומרים שאנחנו טמאים ואתם טהורים? והלא בכל עת שאנחנו מתפללים, רוחצים ממתנינו ולמטה, וידינו עד הכתפים, ורוב הראש. ואתם רק שופכים רביעית מים על ידכם. האם תחשב טהרתכם נגד טהרתינו? ויען הרב ויאמר: מתיירא אני להשיבך, שמא תעליל עלי איזה עלילות כי כן דרכיכם. וישבע לו כמה מיני שבועות, וכרת עמו ברית שלא יקרהו אסון ועון בדבר הזה כלל.

ויען הרב ויאמר: הלא צריך אתה לדעת, כי אין שום טהרה במים, רק לאשר הוא טהור מעיקרו, וקרה לו מקרה לא טהור. אך למי שהוא מעיקרו טמא, אפילו יטבול בכל מימות שבעולם אינו נטהר. הלא תראה, כי התרנגולים כל היום הם מנקרים באשפות ובכל דבר המאוס ובלתי טהור. ואפילו הכי, כשרוחצים אותם קצת, מיד הם טהורים, ואין שום אומה שאוסרים אותם. אבל הצפרדעים נבראים מן המים, וכל ימיהם הם בתוך המים, ואין יוצאים מהם כלל, ואפילו הכי הם טמאים, ואין שום אומה מתרת אותם. והטעם, מצד שעיקרם הם טמאים, ואין יוצאים מדופי טומאתם בכל מימות שבעולם. באותה שעה, נהפכו פני הישמעאלי כשולי הקדירה, ולא יסף לראות עוד את פניו.

ונמצא לפי זה, כי לא שייך טהרה וקדושה כי אם בבני ישראל שעיקרם הם קדושים, שבהם שייך שיתקדשו יותר ע"י מעשה המצות שעושים. מה שאין כן אומות העולם, גם אם יקיימו שבע מצוות, לא יתקדשו בהם, יען כי עיקרם הם טמאים, ואיך תחול עליהם הקדושה. וכמו הצפרדעים, שאפילו שנבראו מהמים וכל ימיהם הם בתוך המים, ואינם יוצאים מהם כלל, עם כל זה אין נטהרים בהם כלל.

וזהו שכתוב "והתקדשתם" דייקא, ששייך בכם קדושה ולא באומות העולם, יען כי אתם קדושים מקודם. שעיקרכם זרע קודש, וכאילו כתוב תחת הוא"ו והה"א של והייתם בניקוד פת"ח - וְהִתְקַדַּשְׁתֶּם. ולכן נכתב הספר תורה בלי נקודות. והראיה שאתם הייתם קדושים מעיקרא, הוא מכח שאני ה' אלהיכם, שייחדתי אלהותי עליכם קודם נתינת התורה, שנקרא הקב"ה אלהי העברים. ואם לא היו קדושים, איך ייחד הקב"ה אלהותו עליהם. וזהו שכתוב (ירמיהו ב, ג): קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, מלשון ביאה, כלומר מראשית ביאתו לעולם הוא קודש, שהוא חלק אלוה ממעל. עכ"ל.

"וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם" (כ, כז).

אופן מעשה אוב או ידעוני

וענין אוב וידעוני, כי היו משביעים שמות הטומאה ומטריחים המתים, ולכן אסור לעשות זאת. ויש אומרים, כי מתלבשת בהם רוח הטומאה, ומדבר עתידות שישמעו מהישיבה של מעלה, אף כי הם חוץ ממחיצתו של הקב"ה, ומשם קבל כח בלעם הרשע.

כתב במגילת סתרים, ענין אוב ומעשיו, צריך איש ואשה שיעמדו על הקבר, זה בראשו וזה ברגלו. ובאמצע יש להם קשקש, ואומר השבועה הידועה להם, ומקשקשת האשה, והאשה רואה והאיש נשאל, ואומר להם עתידות. ומפני זה אמר: איש או אשה כי יהיה בהם אוב, לפי שנגמר על ידי שניהם. (ציוני).