מאמרי הפרשה - פרשת תזריע

כ"ה ניסן תשפ"ה | 23/04/2025 | 11:57

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא" (יב, ב).

מדוע הקדימו את בעלי החיים לאדם?

בפרשת השבוע שעבר - פרשת שמיני, הקדים הכתוב ומנה את כל תורת הטומאה בבהמה ובחיה, בעופות ובשרצים.

ובפרשתנו - פרשת תזריע, מונה תורתנו הקדושה את כל הטומאות הנובעות מגוף האדם - לידה, נדה, זיבה, צרעת. ואח"כ את הטומאות הנוגעות ברכושו של האדם - נגעי בגדים, ונגעי בתים. וצריך להבין, מדוע הקדימה התורה את טומאת בעלי החיים לטומאת גוף האדם ורכושו, והרי האדם חשוב יותר מבעלי החיים?

התשובה לזה, מובאת במדרש (ויק"ר יד, א): אמר ר' שמלאי, כשם שיצירתו של אדם במעשה בראשית היתה אחר בהמה חיה ועוף, כך תורת דיני הטומאה שלו, כלומר: גופו, בגדיו, וביתו, מתפרשת בתורה אחר טומאת בהמה חיה ועוף. זהו שכתוב: "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה... להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל". ומיד אח"כ: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים". ללמדך, שאם זכה האדם בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, ושיעבד את רצון הגוף הנגוף לתכלית הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, והשלימה ותיקנה כראוי, והעיקר הגדול אצלו היא התורה הקדושה, כמו שאמר התנא באבות (פ"א משנה טו) עשה תורתך קבע, דהיינו, שמֵשִׂים ראשו ורובו בתוך התורה ואינו נתון בתאוות ובהבלי העולם, אלא התורה היא התאווה שלו, וכל ימיו אך ורק תורה ותורה - אז אומרים לו: "אתה קדמת לכל מעשה בראשית", וכמו שכתוב (ירמיהו ב, ג) "קדש ישראל לה' ראשית תבואתו", כי ישראל עלו במחשבה תחילה וקדמו אפילו למלאכי השרת. ואם ח"ו הולך אחר תאוות לבו - אחר רצונותיו הגשמיים, ואין תורתו קבע אלא עראי, אז אומרים לו - "יתוש קדמך". כי היתוש מכניס ולא מוציא, הוא אותיות 'ישות', כי הוא בעיקר 'יש', והוא יונק דם ולא מוציא שום תועלת. וכפי שכיום יש ההולכים אחר המכשירים הטמאים כמו "הסמארטפון" הטמא, שמוריד את האדם לשאול תחתית, והאינטרנט, וכל מיני בילויים, וטיולים במקומות טמאים, אשר שם הולכים בחורי חמד, ונאבדים בימי בין הזמנים לא-עלינו.

אחור וקדם צרתני

וזהו שאמר הכתוב (תהלים קלט, ה) "אחור וקדם צרתני", זכה, אומרים לו קדמת לכל מעשה בראשית, וזהו "קדם". לא זכה, אומרים לו אתה אחרון, שאפילו יתוש קדמך, וזהו "אחור".

ואומר ה"כתב סופר" (בפרשתינו), כי לבעלי חיים לכאורה יש תנאים טובים יותר מבני אדם, שהרי אינם צריכים להתייגע על פרנסתם וכדומה, בעוד שהאדם צריך להתייגע על פרנסתו. ומדוע זה כך? אלא, מטרתו של האדם עלי אדמות בבריאה היא להשלים את תיקונו ואת תיקון העולם, כי לשם כך נולד. ולכן אם ממלא תפקידו, הוא בחיר היצורים ונקרא נזר הבריאה. אבל אם שוכח הוא את תפקידו, מאבד את מעלתו הנשגבה והופך להיות פחות עוד יותר מבעלי החיים. לכן הקדימה התורה את תורת בעלי חיים לדיני תורת האדם, לרמוז ולהזהיר את האדם עלי אדמות, כי אם לא יממש את משימתו שיועדה לו בהאי עלמא, הרי שמעלת היתוש תהיה גבוהה ונשגבה משלו.

כמו בתהליך הבריאה

ולהבין יותר, מדוע הקדימה התורה את תורת הבהמה והחיות לתורת האדם. הנה נודע, כי הארץ נבראה עם כל מיני פסולת, והוציא הקב"ה את הפסולת ממנה, תחלה ע"י בריאת החיות והבהמות הטמאות, ואח"כ בבריאת הבהמות הטהורות וכן כולם, עד שברא הקב"ה אח"כ את האדם עפר מן האדמה, העפר המובחר שבה, שהוא מקום המקדש, עד שהיה גופו ראוי לקבל נשמה טהורה. ואח"כ (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה, לנפש הכוללת את החיות שבכולן, והיא נפשו של משיח צדקנו.

ובכל זאת, עדיין הקליפה אחוזה בו בסוד 'קליפה קדמה לפרי', וצריך לעמול ולהסיר את אחיזת הקליפות מהגוף, ע"י שיתנהג בדרך התורה, וישמור עצמו מטומאת המאכלות והבגדים, ומכל התאוות למיניהם, ואז טוב לו. כי יצר הרע מנסה להתעות את האדם, והקב"ה הכין לו רפואה שהיא התורה, כמו שאמרו (קידושין ל:) "בראתי יצר הרע - בראתי לו תורה תבלין". ואם יפקח האדם את עיניו ללכת בדרכי התורה, יוכל להישמר מפיתויי היצר.

וא"כ יש באדם שני צדדים במהותו; הראשון - שהוא בחיר הבריאה מצד נשמתו, שהיא חלק אלוה ממעל, ולכך הכין הקב"ה תחלה הכל בעבורו, ורק אז בראו. והצד השני - הוא הגוף הנגוף המראה פחיתותו של האדם מכל הנבראים, עד שאומרים לו "יתוש קדמך".

ורצון הבורא יתברך, שתתלבש נשמתו הנשגבה של האדם בתוך הגוף הנגוף, ותצליח להעלותו ולקדשו, כי תכלית האדם שנברא מן האדמה, לגלות לעיני כל את מעלת נשמתו הנקראת "אדם", על שם (ישעיהו יד, יד) "אדמה לעליון".

מבחר המין האנושי

וכעין זה כתב בספר 'פה קדוש' לרבי יצחק בן הגר"ח מוואלוז'ין בפרשתינו, וז"ל: אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה וחיה, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף. וכן אמרו במדרש (ילקוט שמעוני בראשית יב): ויהי האדם לנפש חיה, זה רוחו של אדם הראשון. והוא פלאי, ומצוה להבין דברי חכמים וחידותם. אלא, ענין אדם הראשון ובריאתו הם, שהארץ נבראה עם כל מיני פסולת, והוציא הבורא יתברך את הפסולת תחלה בבריאת החיות והבהמות הטמאות, ואחר כך הבהמות הטהורות, וכן כולם. עד שברא את האדם עפר מן האדמה - העפר המובחר שבה, עד שהיה גופו עלול לקבל נשמה טהורה, כי כוחות הגוף הזה טובים מלידה ומבריאתו, ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם, רוצה לומר שעל ידי הבריאה המתוקנת הזאת היה לנפש חיה, לנפש הכוללת חיות שבכלן, וזה שאמרו חז"ל 'נפשו של משיח' - עניינו שכלולה היתה בו קדושה וטהרה כל כך, עד שהיה ראוי גם להכנת היקר הזה - מבחר מין האנושי, שיצא כן מאדם הראשון. והנה כל זה הוא הכנת הגוף מתולדתו, ובכל זאת עדיין קליפה נלכדת ואחוזה בו, בסוד 'קליפה קדמה לפרי'. וצריך לעמול להסירה בהיותו מתנהג אחר כך בדרך התורה ומינה לא יזוע, וישמר מטומאת המאכלים והבגדים ותאות הנשים, ואז טוב לו.

ויובן הדבר על דרך משל, לבן שנתגדל בבית אביו הישר, ונטע בו אביו מדות ישרות וטובות, אך אחרי חתונתו בעוזבו את בית אביו יצא לתרבות רעה, כי התחבר לרשעים וילך עמם לבתי תיאטראות וקרקסאות, ואחר כך אכל ושתה עמהם כל דבר אסור גם קדלי דחזירי. ויהי היום, ויבא אביו לבקרו, וירא והנה סר בנו מדרך ה', ויוכיחהו אביו בדמעות וישאלהו: היאך הריעות לעשות כה? הלא ישר ותמים היית בביתי! ויען הבן ויאמר: ומה אעשה כי נתת לי אשה רעה בת בליעל, אשר לא תוכל להביט בפני איש ירא שמים. וגם חותני וחותנתי אנשי עון ורשע, ומעט מעט הורגלתי ללכת בדרכם. ויענהו אביו: ומדוע ישבת תמיד בביתם? ולמה התחברת לחותנך ובני ביתו והתמכרת לעשות הרע? הלא אם התרחקת מחברתם ושמת פניך לבית המדרש לא באת לכלל הזה.

כך האדם, טהור הוא מבית אביו יתברך שמו, וכמו שכתוב (קהלת ז, כח): האלהים עשה את האדם ישר. ויתן לו גוף יקר מבורר לטוב, ואף כי עשה גם כן יצר הרע כנגדו להתעותו, הנה הכין לו רפואתו מתחילת התורה הקדושה. וכמו שכתבו רז"ל (קידושין ל:) 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין כנגדו', ואם יפקח האדם עיניו ללכת בדרכי התורה, יוכל להישמר מפיתוי היצר, אבל אם עצם את עיניו מראות אור התורה והלך בחברת היצר, אין לו כל התנצלות והצטדקות ואז צריך תשובת המשקל, לנקות את עצמו מגלגוליו ולהסיר הפסולת מקרבו, ואחר כך ישוב כשישאר גופו נקי וטהור כמו שנברא.

ונוכל לומר כי זו דעת רבי שמלאי שהבאנו למעלה, כשם שיצירתו של אדם וכו', רוצה לומר כשם שנטהרה האדמה מפסולתה קודם בריאת האדם, כדי שיצא גופו נקי ומלובן, מזורז וטהור לעבודת ה' יתברך שמו. כן גם כן לענין לידתו, צריך להזהיר קודם את אביו ואמו יולדיו, להתקדש מאד בעניני האישות, כדי שיצא הולד טהור ונקי ומסוגל לעבודת ה'. וזה שכתוב בסוף פרשת שמיני (ויקרא מד, יא) והתקדשתם והייתם קדושים. ואמרו חז"ל (יומא לט.) אדם מקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. וזה כאשר יפרוש האדם מן המאכלים האסורים הנזכרים בפרשת שמיני, וישמר מן התאוות ומן המותרות ומילוי הכרס, כמאמר רז"ל (ברכות לב.) מלי כריסיה זני בישי. [כלומר: מילא כריסו מאכלים רעים], ואז אין התאוה מתגברת יותר מן הראוי לטבע ההולדה, ויוכל לקדש את עצמו, ומקדשים אותו גם כן מלמעלה שיעשה לשם שמים. עכ"ל.

בטרם אצרך בבטן

שמעתי מפי מו"ר הגאון כמוה"ר חכם יוסף עדס זצוק"ל ר"מ בישיבת "פורת יוסף" תכב"ץ, לבאר בשם הגר"א את סמיכות הפסוקים בסוף פרשת שמיני "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" וסמיך ליה: "אשה כי תזריע וילדה זכר". ועוד, לכאורה היה צריך לומר: בין החיה אשר לא תאכל ובין החיה הנאכלת, כשם שפתח ואמר "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" כך היה צריך להמשיך ולומר קודם "בין החיה אשר לא תאכל" ורק אחר כך "בין החיה הנאכלת"?

אלא, הגמרא מספרת במסכת יומא (פב:) ההיא עוברה דארחא, [אותה אשה מעוברת שהריחה ביום הכיפורים ורצתה לאכול] אתו לקמיה דרבי, אמר להו: זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא [לכו תלחשו באוזנה שהיום יום הכפורים]. לחושו לה ואילחישא [ונתישבה דעתה]. קרי עליה (ירמיהו א, ה): "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" וגו'. נפק מינה רבי יוחנן. ולעומת זאת, ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי חנינא, אמר להו: לחושו לה, ולא אילחישא [לא נתישבה דעתה], קרי עליה (תהלים נח, ד): "זרו רשעים מרחם", נפק מיניה שבתאי אצר פירי [רשע היה].

על פי מעשה זה יובן הענין, כי ידוע שהיולדת נקראת 'חיה' כמו שכתוב (שמות א, יט): "כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו". וזהו שאמר הכתוב: "בין החיה הנאכלת" - כלומר היולדת שהריחה בהריונה ביום הכיפורים ולחשו לה ולא עזר לה ואכלה ביום הקדוש. "ובין החיה אשר לא תאכל" - לעומת היולדת שהריחה ביום הכפורים ולחשו לה, והועיל הלחש ולא אכלה. ועליה אמר הכתוב מיד: "אשה כי תזריע וילדה זכר", כלומר שאם לא אכלה ביום הכפורים, תזכה ללדת זכר רב רבנן, ואם נזדקקה לאכול ביום הכפורים אזי בא זכר שצריך רחמים גדולים.

כיצד נולד גדול הדור?

ושמעתי, שמעשה היה עם מו"ר כמוה"ר מרן מלכא רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל. היה זה, כאשר רבנו בשיעורו הביא את דברי הגר"א הנ"ל. וכאשר שמעו התלמידים חידוש זה מפי מו"ר, אמרו לו, כי אותו מעשה שהיה בגמרא - היה גם עם אמו, שכאשר הייתה בהריון עליו, הריחה ביום כפור ורצתה לאכול, ולחשו לה באוזנה ועזר מאד ולא רצתה לאכול בשום אופן. וזכינו שיצא ממנה [לאחר יומיים, בי"ב תשרי ה'תרפ"א] מאור דורנו גאון עוזנו ותפארתנו. ענה ואמר כבוד הרב: יפה מאד! וזה רמוז בפרשה, כי מיד בסוף הפרשה כתוב את סך פסוקי הפרשה שהם מנין צ"א, וסימן "עבדיה" ובאותו שבוע מפטירים "ויוסף עוד דוד". הרי: עובדיה יוסף. והוא פלא פלאות!

"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא" (יב, ב).

האדם נברא בצלם אלוקים

במדרש תנחומא אמרו: "אשה כי תזריע" זה שאמר הכתוב (תהלים קלט, ה) "אחור וקדם צרתני", במי הכתוב מדבר? באדם הראשון.

והנה, כתב רש"י (בראשית א, כז) ויברא אלקים את האדם בצלמו בדפוס העשוי לו. שהכל נברא במאמר, והוא נברא בידיים, שנאמר (תהלים קלט, ה): "ותשת עלי כפכה". עכ"ל. ולכשנתבונן נגלה, כי פסוק זה בתהלים בא להשלים בצורה נפלאה את הנאמר בבראשית, שכן "בצלם אלקים" הוא בגימטריא: מאתיים ארבעים ושמונה [רמ"ח], ואילו "אחור וקדם" הוא בגימטריא שלוש מאות ששים וחמש [שס"ה]. זהו אפוא היסוד עליו בנויים רמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם.

ונשמת האדם שהוא "צלם האלקים" שבו, מוכחת אף היא בדרך הרמז, שהרי "נשמת חיים" עולה: שמונה מאות חמישים ושמונה, מנין זהה ל:"בצלם אלקים ברא אותו"!, (מילקוטו של ר' יעקב אורבך).

"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר" (יב, ב).

אם הלכה כמותי - יהיו כולם זכרים

כתב ה"כתנות אור" לבעל ה"מאורי אש": ענין הסמיכה של הפרשה "אשה כי תזריע וילדה זכר" לענין הכתוב למעלה (יא, מז): "להבדיל בין הטמא ובין הטהור". אמרתי דרך רמז, דאיתא בפרק הפועלים (ב"מ פד:) דרבי אלעזר ברבי שמעון, אייתו לקמיה שיתין מיני דמא וטהרינהו, הוי קא מרנני רבנן, אמרו: סלקא דעתך לית בהו חד ספק? אמר להו: אם כמותי, יהיו כולם זכרים, ואם לאו תהא נקבה אחת ביניהם.

זה הוא הרמז: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", רצונו לומר, כשתרצה לידע אם היה טהור או טמא, יהיה סימן זה בידך, "אשה כי תזריע וילדה זכר", אם תלד זכר - הוא הסימן שהיה דם טהור.

"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר" (יב, ב).

ללדת בנים כרשב"י

וראיתי בספר 'פרדס המלך', להרה"ק רבי פינחס'ל סאסיש תלמידו של הרה"ק מנדבורנה בעל 'צמח השם לצבי' זי"ע [נדמ''ח ע"י חסידי באבוב] חידוש נאה בפרשת תזריע. ובהקדם, מה שכתב בזוהר הקדוש (בראשית דף רמ.) 'כולא תורה שבעל פה - נפקא מגו תורה שבכתב', וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא. ואם כן, כל דברי חז"ל צריך למצוא להם סמך ורמז בתורה שבכתב, ובכלל זה - מה שאמר רבא במסכת מכות (יז:) 'דילידא אימיה כרבי שמעון תלד. ואי לא, לא תלד', היכן מצינו זאת בתורה?

והנה, בפסוק 'אשה כי תזריע וילדה זכר' יש לבאר בדרך הרמז, שאם אשה יולדת, שיהיה זכ"ר, שאותיות אלו במילואן: 'זי"ן כ"ף רי"ש' עולים יחד בגימטריא: 'רבי שמעון'. כלומר, אם תלד – ראוי שיהיה בן כרבי שמעון. שכן אין זה פשוט להיוולד בעולם הזה, שהרי נמנו וגמרו (עירובין יג:) שטוב לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. ומבואר בתוספות (ד"ה נח) שדברים אלו אמורים בסתם אנשים, אך הצדיקים - אשרי להם ואשרי דורם שנולדו בעולם הזה, ונמצא, שאצל רשב''י לכולי עלמא טוב לו שנברא. וכן פי' הגאון הקדוש רבי יעקב עמדין – היעב"ץ את דברי הגמרא: 'ואם לאו, לא תלד', שאין הכוונה כפשוטו, אלא שבצדיקים לכולי עלמא טוב לו שנברא.

ואע"פ שאין לנו השגה בדרגתו המופלגת של רשב"י, שהוא מצדיקי הדורות כולם. אלא שרשב"י היתה לו הסתכלות פנימית בזה העולם, בכל דבר היה לו ביאור פנימי ושורש רוחני, ולכן היה דורש טעמא דקרא. הוא ה'רבי' של פנימיות התורה הקדושה לכל ישראל. ומאז זמן התגלות אור הזוהר הקדוש ע"י רבותינו הקדושים, הרי כל ישראל הם תלמידי רבי שמעון. וזה שאמרו בגמרא: דילידא אימיה - כרבי שמעון תלד, שייוולד הבן כרבי שמעון, ויזכה להסתכל בשכל ובפנימיות של כל דבר, ואזי אור לו.

וכעין מה שאמר הרה"ק ה'אמרי חיים' מויזניץ זי"ע (עדות ביהוסף עמוד רב), שהוא מודה להשם יתברך שהוא נולד במקום שנהגו לומר 'הלל' בתפילת ערבית בליל פסח. אוי לי אם לא כן, איך הייתי מפסיד תענוג נצחי כזה. כך אנו אומרים: אשרינו שנולדנו בדור גילוי אורו דרשב"י, כשאדם חי חיים פנימיים - טוב לו שנברא, מה שאין כן אם היה חי בקרירות וחיצוניות, 'ואם לאו - לא תלד'.

העושה צדקות - יהיו לה בנים זכרים

מובא בספר "אמרי שמעון": אם האשה נותנת צדקה - תזכה לבנים זכרים, ובזה רמזו רז"ל (כתובות י:) אשה ש"דמיה" מרובים בניה מרובים. רצונו לומר, אם נותנת דמים הרבה לצדקה, בזה יהיו בניה מרובים. וזה רמז גם כן: "אשה כי תזריע" על דרך (הושע י, יב) "זרעו לכם לצדקה", ובזה תזכה ל-"וילדה זכר".

מתי יולדת זכר ומתי נקבה

כתב בזוהר הקדוש (תקוני זוהר, דף קלט: תיקון ב'): כד שלטא הוי"ה על אדנ"י כזה: יאהדונה"י - איהו רחמים. ורזא דא, כד אשה מזרעת תחילה ואתגבר טיפה דדכורא על נוקבא, כדין יולדת זכר ודאי. וכד שליט אדנ"י על הוי"ה כזה: אידהנוה"י - איהו דינא.

ורזא דא, כד איש מזריע תחילה ואתגבר טיפה דנוקבא על טיפה דדכורא, יולדת נקבה וודאי. מלאך סנדלפו"ן נותן דפוס וצורה לולד, שהוא כותב למי דכר למי נוקבא, ומנהלו ומשמרו עד שיצא לאויר. עכ"ל.

"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר" (יב, ב).

תן חלק לשבעה וגם לשמונה

כתב מרן ראש הישיבה כמוה"ר רבי יהודה צדקה זצוק"ל בספרו "קול יהודה" איתא במדרש (ויק"ר יד, ז) אשה כי תזריע וילדה זכר, הדא הוא דכתיב (קהלת יא, ב) תן חלק לשבעה וגם לשמונה, שבעה - אלו שבעת ימי הנדה שיהיה פרוש. וגם לשמונה - אלו שמונת ימי מילה. אמר הקדוש ברוך הוא אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן, ואתה מלו לשמיני. הוי, וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ע"כ. זאת אומרת, מי שזוכה לשמור ימי נדה כהלכתם, זוכה לבן שימולו אותו בשמיני.

ושאל מו"ר, וכי מי שלא שומר נדה, לא זוכה לבן? פוק חזי כמה יש להם בנים ואינם שומרים נדה ה"י?! לזה ביאר הגאון בן איש חי בספרו אדרת אליהו, על פי המובא במדרש (ויקרא רבה אמור פכ"ז ס"ב) על הפסוק (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם. מי עשה סוכה אם לא נתתי לו, מי נטל לולב אם לא נתתי לו, מי עשה מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו בית, וכן כל המצוות לא היו נעשות אם לא קדמה להם נתינה מאת ה'. ולכן אומר הקב"ה: מי הקדימני - ואשלם, אף אחד לא יוכל לתבוע מצד הדין תשלום על קיום המצוות.

נמצא, כי הקב"ה נותן לנו שכר מצוות רק מצד החסד, ולכן אמרו במדרש שבמצות מילה יש זכות לתבוע שכר - אם שמר את ימי הנדה, ובמקרה זה ניתן לו הבן בזכות ולא בחסד, ובזה לא אומר הקב"ה מי הקדימני, וכך ירויח שמקבל שכרו מושלם מצד הדין.

אמנם יש להבין, מה שהזכיר המדרש "ואתה מלו בשמיני" מה הרבותא בכך שמל אותו בשמיני? ונראה לי, כי השמיני רומז על שמחה, כי ידוע מה שאמר רשב"י (נדה לא:) מפני מה מילה בשמיני? כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים. וזהו השכר שימול בנו בשמחה בזמנו, ויהיה תמיד שמח בבנים. ע"כ.

רמז שהבן מתייחס לאמו

למה נקרא התינוק על שם אמו? ויש לומר, כמו שכתב הרב "חיי אברהם", שאחר האותיות א"ם באות האותיות ב"ן. כיצד? אחר אות אל"ף - האות בי''ת, ואחר האות מ"ם - האות נו"ן. וזהו שאמר: וילדה זכר, רצונו לומר אותיות 'א"ם' מולידות 'ב"ן' זכר.

הדורונות ששולח הקב"ה למי שנולד לו בן זכר

"וילדה זכ"ר" - ז' כ"ר. כלומר, ז' דורונות שולח הקב"ה למי שנולד לו בן זכר: א. מקיים מצות מילה. ב. פדיון הבן. ג. התחיל לדבר - מלמדו תורה צוה לנו משה. ד. גדל מעט יותר - מלמדו ספר. ה. הגיע לחינוך - מחנכו במצוות. ו. גדל יותר - מלמדו אומנות. ז. גדל יותר - משיאו אשה. (חומת אנך אות ב, ע"פ רבינו אפרים).

"כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא" (יב, ב).

הטעם לטומאת לידה

בספר "פרדס יוסף" הביא בשם הרבי מקוצק: הטומאה באה במקום שמסתלקת הקדושה, וכמו שרואים שהמת מטמא, שבמקום שהיתה נשמה קדושה, אזי כשמסתלקת נכנסת לשם טומאה, וכמו כן הוא ביולדת, דאיתא בתענית (ב.) שהמפתח של חיה הוא אצל השם יתברך בעצמו, ולא ניתן לשליח. וא"כ נמצא, שבכל לידה יש השראה של קדושה עליונה, ועל כן, אחר הלידה כשהקדושה עוברת, אז באה הטומאה.

"וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים" (יב, ד).

הטעם לל"ג ימים

למספר ל"ג לא מצאתי טעם. אמנם רז"ל אמרו, שרמז בזה לל"ג דורות שמאברהם אבינו ע"ה עד חרבן הבית. (לבושי אור יקרות למהר"מ ריקאנאטי).

"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת" (יג, ב).

מדוע אין היום טומאת מצורע?

כתב האלשיך הקדוש, הטעם שבימים ראשונים אשר היו בני אדם טובים היו נראים נגעים, ועתה שרבו מספרי לשון הרע לא נראים נגעים. אפשר לומר אשר הוא הנותן, יען היו אז שלמים וטובים, לכן אם נתלכלכו בחטא של לשון הרע, אז דחתה קדושתם את הטומאה חוצה. מה שאין כן בזמן הזה אין רישומו של כח הטומאה ניכר, כי מין במינו אינו חוצץ, וזה שאמר הכתוב: אדם, שהוא בתואר המשובח שבתארים, רק בו יהיה נגע, לא כן באדם בלתי כשר. וזהו שסיים הכתוב: והיה בעור בשרו, כי 'והיה' לשון שמחה, כי לשמחה תחשב לו שיצאה הטומאה לחוץ, ולכן יתן אל לבו לשוב תיכף, ואז ושב ורפא לו. ואם לא שב - אז הנגע עומד בעינו של הכהן.

"נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ" (יג, ג).

הקב"ה מזמין לאדם פרנסתו מידו הרחבה והמלאה

מסופר במדרש תנחומא בפרשתנו (סי' ו) "מעשה בכהן אחד, שהיה רואה את הנגעים. מטה ידו, ביקש לצאת לחוצה לארץ. קרא לאשתו, אמר לה: בשביל שבני אדם רגילים לבא אצלי לראות את הנגעים, קשה עלי לצאת מעליהם, אלא בואי ואני מלמדך שתהיי רואה את הנגעים: אם ראית שערו של אדם שיבש המעין שלו, תהי יודעת שלקה, לפי שכל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, יבש המעין - יבש השער. אמרה לו אשתו: ומה אם כל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, אתה שאתה בן אדם, כמה שערות יש בך? ובניך מתפרנסין על ידיך, לא כל שכן שיזמן לך הקב"ה פרנסה? לפיכך, לא הניחה אותו לצאת לחוצה לארץ" (עי' 'מגן אבות' להרשב"ץ, אבות פ"ג מ"ה).

מה בין נגעים ואהלות לתהלים?

איתא במדרש "שוחר טוב" (תהלים א, ח) ביקש דוד המלך מאת הקב''ה (תהלים יט, טו) "יהיו לרצון אמרי פי", שתהא חשובה אמירת תהילים לפניו כנגעים ואהלות. ובפשטות, בקשה זו היא, שתהא אמירת תהילים נחשבת כאילו למדו אותה שעה סוגיות חמורות בש"ס כנגעים ואהלות. ברם, יש להבין, מדוע בחר דוד דווקא דוגמאות אלו? ומסביר הגה"ק בעל ה"משך חכמה" זי"ע, שהרי הלכה היא במראות נגעים שכל הכרעה נתונה ביד הכהן, לטהר או לטמא, וככל היוצא מפיו יעשה. ומה יקרה אם אין שם כהן מומחה היודע להבחין בין נגע לנגע? או אז קוראים לישראל תלמיד חכם שיראה את הנגע, והוא פוסק ומוסר את הכרעתו לכהן העם הארץ, ואילו הכהן אומר בפיו על טמא, טמא, ועל טהור, טהור. נמצא, שהגם שאין הכהן יודע ומבין את סיבת אמירתו ומהותה, הרי היא הקובעת וחורצת את טיב הנגע. וזהו שביקש דוד המלך מאת ה', שבאותו אופן תהא נחשבת אמירת פרקי תהילים ותהא מקובלת לרצון לפניו, ואפילו אם אין הקורא מבין את פירושם כלל רק משום אמירתם גרידא. (פנינים משלחן גבוה).

"וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת" (יג, יב).

הצרעת באה על צרות עין

חז"ל אומרים (במדבר רבה ז, ה) שהצרעת באה על צרות עין, כשאדם צר עין ואינו משאיל את כליו, הקב"ה משלח צרעת בביתו ומוציא כליו לחוץ. והבריות אומרים: פלוני שלא היה משאיל כליו ואומר שלא היו לו כלים, הרי שיש לו כלים...

כשבא השכן, נוקש על הדלת, ומבקש מסור חשמלי - אומר לו צר העין: "אין לי"... כשבאה שכנה לבקש סיר - אומרת אשתו: "אין לי"...

והנה רק מגיעה הצרעת, וכבר מצווה הכהן להוציא את כל הכלים החוצה. לפתע רואים כולם את המסור החשמלי ואת הסיר שוכנים אחר כבוד בבית השכנים המסרבים להשאילו...

לפעמים קורה שאדם עושה עוולה מסוימת, והוא סבור שאף אחד לא רואה אותו... אולם, לעתים, הוא אינו יכול להתחמק, ועליו יהיה להתמודד עם ההתנהגות הנלוזה שלו עצמו.

והביאו על כך משל נפלא: משל לאדם שהלך ביער ואבד את דרכו. בעודו תועה בין עצי היער, הוא מבחין לפתע בקוף גדול, ורגעים אחדים לאחר מכן מנצנץ רעיון במוחו. הוא קורא לקוף ואומר לו: "אתה יודע שיש בינינו איזשהו דמיון?... "לא שמעתי על כך מעולם" - אומר הקוף - "אבל מה הענין?" "הסתבכתי" - משיב לו האדם - "אולי תוכל להראות לי את הדרך החוצה?" "אין בעיה" - ענה הקוף, והשנים החלו ללכת בסבך העצים.

לא חולף זמן רב, ולפתע נשמעת שאגה אדירה של אריה. כעבור רגעים אחדים הם מבחינים באריה אימתני רץ לכיוונם. האדם החוויר כסיד, אולם הקוף לא איבד את עשתונותיו. הוא עזר לאדם לטפס על העץ הקרוב שהיה שם ואמר לו: "אל דאגה, לכאן הוא לא יגיע"... האריה העומד למטה התנפל על הגזע ואיים בקול מבשר רעות: "אני רעב, לא אזוז מפה עד שאחד מכם ירד"... "אל תדאג" – מניח הקוף יד על האיש הרועד מפחד – "הכל יהיה בסדר".

הזמן חלף באטיות מרגיזה, שעה ועוד שעה... הלילה ירד, והקוף פנה אל האדם - "כעת לילה, עלינו לערוך תורנות שינה, מי יהיה הראשון שיישן?". "לך לישון" - אומר האדם - "אני אשאר לשמור, בין כה וכה לא אצליח להרדם מהפחד". והקוף נתלה בזנבו על אחד העצים ונרדם. נותר לו האדם לבדו עם הארי שמתחתיו, מי יודע עד מתי אהיה תקוע כאן, כמו עלה לעץ? הרהר בתסכול.

לפתע עלתה בו מחשבה כלשהי: אני אדם, והוא, בסך הכל, קוף... האריה אמר שהוא רוצה אחד משנינו, אם כן - מי חשוב יותר? הוא עיבד לאט לאט את הרעיון, ואז נתן לקוף מכה חזקה והעיף אותו מהעץ... הקוף התעורר בבת אחת, וברגע האחרון נתפס באחד הענפים וניצל מלועו הפעור של האריה. כעת לא ידע האדם היכן לקבור את עצמו ברוב בושה... מה יעשה? הוא לא העז להרים את עיניו אל הקוף, מצילו היקר, אשר הוא השיב לו רעה תחת טובה... בלית ברירה חיבק את הענף שעליו ישב ונרדם.
שעות אחדות לאחר מכן, העיר אותו הקוף ואמר לו: "קום, האריה הלך"... הוא עזר לו לרדת למטה, והראה לו את הדרך לצאת מן היער הנורא ולהגיע לישוב בני אדם. מתחיל האדם ללכת, וכעבור רגעים ספורים הוא חש בטפיחה על גופו. הוא מסתובב לאטו, הקוף עומד שם ואומר לו: "עשה לי טובה, ידידי, כשאתה מגיע לשם, אל תספר לאף אחד שיש בינינו דמיון"...

כזה הוא האדם, מחד גיסא הוא נזר הבריאה ותפארתה, ומאידך גיסא - מידותיו הרעות עלולות להפוך אותו לגרוע ולפחות בין בעלי החיים.

טעמי מצות צרעת הבגד והבית

כתב בספר החינוך (מצוה קע"ב) בענין נגעי בגדים: משרשי המצוה, שרצה האל ברוך הוא בטובו הגדול לייסרנו כאשר ייסר איש את בנו, כי זה הענין איננו בטבע, אבל מופת הוא באומה הקדושה, למען ילמדו ויקחו מוסר בהשתנות הכלים המיוחדים לתשמישם, והם הבגדים של צמר ופשתים, כי בהם רוב תשמיש בני אדם, וישובו מתוך כך מדרכם הרעה טרם תזרח הצרעת גם בגופם.

והמשיך (מצוה קע"ז) וכתב עוד בענין נגעי בתים: וזה הענין של צרעת הַהוֹוָה באבנים, שמעתי שאיננו דבר טבעי, אבל הוא ענין מופתי יבוא לפעמים לבתי ישראל להוכיחם, כי מאהבת השם אותם, יודיעם מוּסָרוֹ במה שהוא חוץ לגופם, כדי שיחזרו בתשובה טרם יתחייבו לענוש אותם בגופם. וכן היה הענין, שאם לא עשה תשובה יתפשט הנגע גם בבגדיו, לא הרגיש עדיין, יתפשט ח"ו גם בגופו.

וא"כ ג' מיני נגעים הם: א. נגעי הגוף בעור האדם. ב. נגעי בגדים. ג. נגעי בתים.

ובגמרא (ערכין טז.) אמרינן אמר רבי יוחנן על שבעה דברים נגעים באים:

א. על לשון הרע.

ב. על שפיכות דמים.

ג. על שבועת שוא.

ד. על גילוי עריות.

ה. על גסות הרוח.

ו. על הגזל.

ז. על צרות עין. ע"כ.

ומובא בספרים שהם כנגד שבעה שמות שיש לנגעים:

א. שאת - כנגד שבועת שוא, שנאמר (שמות כ, ז) "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" ['תשא' אותיות 'שאת'].

ב. ספחת - כנגד גזל, שמספח אליו ממון חברו.

ג. בהרת - כנגד לשון הרע, שמלבין פניו ברבים.

ד. שחין - כנגד שפיכות דמים, שהורג ע"י חימום לבו.

ה. מכוות אש - כנגד גילוי עריות, כמו שכתוב (משלי ו, כח-כט) "אם יהלך איש על גחלים ורגליו לא תכוונה. כן הבא על אשת רעהו" וגו'.

ו. נגע הראש - כנגד גסות הרוח, שהוא נשיאות ראש.

ז. נגע הזקן - כנגד צרות עין, זו הקנאה שמקנא בכבוד חבריו ושומר כבוד לעצמו, ולכן בא לו נגע בזקן, כמו שאמרו (שבת קנב.) "הדרת פנים - זקן".

ואם-כן, לפי הנגע שבא לאדם - צריך שיתבונן במעשיו ויראה מחמת מה בא לו אותו מין של צרעת, וכך יתקן אשר פגם. וכותב ה"כלי יקר", כי מה שכתוב: "יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו", יש לבאר כך: ראשו - בא לכפר על גסות הרוח. זקנו - בא לכפר על פיו שדיבר לשון הרע. עיניו – בא לכפר על צרות עין.

והנה, מכיון שאחד מן הדברים המביאים את הצרעת - הוא העוון החמור של "לשון הרע", ואומנותו של האדם בעולם הזה שיעשה עצמו כאלם. וזה עתה בחג הפסח, אחד הסימנים הוא כרפ"ס - שהוא ר"ת: כלל ראשון פה סגור, וכמו שאמר החכם מכל אדם (משלי כא, כג): שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. אל תקרי 'צרות', אלא מ'צרעת' נפשו, כי אע"פ שבימינו לא רואים את הצרעת בגופו של האדם, בכל זאת היא באה ונדבקת בנפשו של האדם רחמנא ליצלן. ואמר שומר "פיו ולשונו", פיו - הוא רמז שלא לאכול מאכלות אסורות המוזכר בפרשה הקודמת, ולשונו - הוא ענין הפרשה שלנו, שהוא הזהירות מאיסור לשון הרע המביא את הצרעת, ה' יצילנו.

"אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל הַכֹּהֵן, וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא" (יג, טז-יז).

משל נפלא מרבנו יוסף חיים

בספר "עוד יוסף חי" לראש גולת אריאל רבנו יוסף חיים זצ"ל, הביא על פסוק זה בפרשתנו בענייני נגעים רעיון נפלא וזת"ד: ידוע הוא, שהשטן אינו מקטרג ביום הכיפורים, ובמקום לשון הרע הוא מדבר בלשון טוב שבחים על ישראל. ולכן אמר הקב"ה לשלח שעיר לעזאזל שהוא חלק השטן, כדי שייהפך מרע לטוב, ואז נשא השעיר עליו את כל עונותם.

וחקרתי, למה צוה השם יתברך לתת לשטן כשוחד את השעיר? הלא הקב"ה יודע האמת אם שבחים אלו ראויים לישראל אם לאו, וכבר נתן ה' לישראל את יום הכיפורים למחילה ולסליחה ולכפרה, וא"כ אפילו יישאר השטן צועק ומקטרג, לא יריע ולא ישחית, מאחר והקב"ה סולח עונות ישראל באותו יום, ומי יאמר לו מה תעשה.

ונסביר ע"פ משל: מעשה במלך שהיה מהלך במרכבתו עם משנהו היהודי, ותמיד כשעברו בשוק, עמד שם איש שונא ישראל שהיה מחרף ומגדף את היהודים. שמע המלך וחמתו בערה בו, וצוה את המשנה היהודי לקחת את האיש המקלל ולחתוך לו לשונו. לקח המשנה היהודי את המקלל, ונתן לו מתנות רבות. והנה פעם אחרת, כשעבר המלך עם המשנה בשוק, שמע את המקטרג כשהוא משבח את המשנה למלך ומעתיר עליו ברכות. אמר לו המלך למשנה: הלא צויתיך לחתוך לו לשונו?! אמר לו המשנה: אמנם חתכתי את לשונו הרעה ושמתי לו לשון אחרת טובה הימנה...

וזהו שכתב: או כי ישוב הבשר החי, כלומר איש ישראל הנקרא 'בשר החי' ישוב בתשובה, ונהפך על ידי כך העון ללבן, ככתוב (ישעיה א, יח) "כשלג ילבינו". ואז "ובא אל הכהן" - הוא מיכאל שר החסד שנקרא כהן במקדש של מעלה, "וראהו הכהן" - מרצהו ומלמד עליו זכות. "וטהר הכהן" - הוא מיכאל, "את הנגע" - שיהיה נקי מאותם העונות, כי ישא השעיר עליו את עונות בית ישראל, וגבר ישראל.

"וְהִתְגַּלָּח" (יג, לג).

אמצע התורה באותיות ובתיבות

כתב רבנו אלעזר מגרמייזא ז"ל: ג' דוהתגלח גדולה, והיא רומזת לגמילות חסדים. לומר, שגדולה גמילות חסדים ששקולה כנגד כל התורה, שכן ג' דוהתגלח היא אמצע התורה בפסוקים, ו"דרש דרש" (ויקרא י, טז) הוא אמצע התורה בתיבות. וזהו: ג' [של והתגלח] ד' [של דרוש דרש] - גומ"ל דלי"ם (שבת קד.), ושקול הוא ככל התורה שלפניה ושלאחריה. והסיבה לכך שזה נכתב דוקא בפרשת נגעים, הוא משום שהנגעים באים על צרות עין ועין רעה, ולפי שזה לא רצה לגמול חסד בכליו, לפיכך 'ופנו את הבית'. עכ"ל.

"וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא" (יג, מ).

מדוע לא מוזכרת אשה בקרחת

כתב החזקוני: לא הזכיר קרח באשה, לפי שאין ראשה נקרח.

"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע וכו' וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (יג, מה).

הפוסל – במומו פוסל

יסוד גדול אומר השל"ה הקדוש (דרך חיים ותוכחות מוסר, תזריע אות ו): "וטמא" - אדם שמוצא כל הזמן טומאות וחסרונות אצל אחרים, אזי "טמא יקרא" - סימן שהוא עצמו טמא! כי כבר חז"ל הקדושים הורו לנו (קידושין ע.) – "כל הפוסל, במומו פוסל"!...
באותו סגנון, אפשר לפרש את מאמר חז"ל (בבא קמא פ"ג משנה יא, ועוד): "המוציא מחבירו עליו הראיה". כי "המוציא מחבירו" - אדם המתעסק למצוא כל היום חסרונות ובעיות אצל אנשים, "עליו הראיה" – זו ראיה עליו בעצמו, שהוא מלא באותם המומים שמנסה למצוא בזולת!...