מעלת חודש אדר
ל' שבט התשפ"ג | 21.2.2023 | 14:30
חודש אדר הוא החודש השנים עשר והוא האחרון בחדשי השנה למנין שמונים מניסן, ומזל החודש דגים לפי שבחודש זה הדגים שבנהרות ושבאגמים פרים ורבים, ומזל דגים הוא מזל של ברכה מפני שהדגים מכוסים מן העין, ואין עין רעה שולטת בהם ואין הקללה שורה בדגים לעולם, ואפילו במבול לא מתו הדגים, ואף מזלם של ישראל עולה בחודש זה.
בחודש זה בז' באדר נולד משה רבנו ע"ה ובחודש זה בפורים קיימו וקבלו היהודים את התורה מאהבה בימי מרדכי ואסתר.
חודש אדר הוא החודש השנים עשר - החודש האחרון למנין החדשים, והכל הולך אחר החתום.
ומזלו דגים-גי' ז"ן א"ל הוי"ה שמות של חסד ורחמים, להורות כי בחודש זה מתגלים הרחמים והחסדים בעולם. וכמו שאמרו דגים ר"ת י"ג מכילן דרחמי.
אדיר במרום יהוה - ראשי תיבות גימטריא י"ג. רמז לי"ג מידות הרחמים המתעוררות להשפיע בחודש זה. והנה ר"ת אד"ר רעוא דרעוין אשתכח. אין דבר רע. רישא דלא אתידע.
וכן דג בהיפוך אתוון גד, שהוא לשון "מזל טוב", כי בחודש זה מתרומם מזלם של ישראל כי יורד רחמים גדולים מי"ג מיכלן דרחמי ולכן הוא זמן שמסוגל לתשובה ולתורה.
סגולה גדולה לנשמה לקרות בערב ר"ח אדר כל התהלים כולו
בספר תהלה לדוד על תהילים כתב וז״ל: קבלתי פה אל פה משני מאורות הגדולים הרב מר קשישא כמוהר״ר אליהו הכהן ז״ל והרב המופלא כמוהר״ר חיים אבואלעפייא ז״ל שהם קבלו מתלמידי מוהרח״ו ז״ל להתענות ביום המשמרה של ר״ח אדר ולקרות בו כל התהלים כולו, והוא סגולה נפלאה לנשמה, וקבלתי מהם על זה ענינים נוראים עכ"ל. וכתב בספר מעשה הצדקה (דף קכח אות מז) וכיון דהדבר הזה הוא סגולה נפלאה, הנה מה טוב ומה נעים לעשות חברה אחת על הדבר הזה מיראי ה' וחושבי שמו, להתענות ביום ערב ר״ח אדר וללמוד בו ביום כל התהלים כולו כאשר נוהגים לעשות באיזה עיר, וגדול מאד לימוד התורה דרבים.
ובספר חמ״י (פ"א לפורים) כתב דתענית זה סגולה נפלאה להיות לו עזר וסיוע לבל ינכו לו מזכויותיו.
יתפלל על התורה והמצוות שיתקיימו בו בחודש אדר
וה׳חוזה׳ מלובלין זי״ע (דברי אמת פר׳ תרומה) את גדולת יום ראש חודש אדר, במאמרם (ביצה טו:) ׳הרוצה שיתקיימו נכסיו, יטע בהן אדר׳, כי ׳נכסיו׳ - הנשארים כקנין בידי האדם לנצח, הם מעשיו הטובים, (דאילו ׳כסף וזהב׳ אינם נכסים נצחיים שהרי ׳לא במותו יקה הכל, לא ירד אחריו כבודו׳ - תהלים מט, יח), ובפרט ה׳תפילות׳ שהם מדברים העומדים ברומו של עולם (ברכות ו: וברש״י ד״ה דברים), ולא עוד אלא שעיקר התפילה בלחש היא לכן נקרא ׳נכסים׳ מלשון כיסוי והצנע, וזהו אמרם ׳הרוצה שיתקיימו׳ ויתקבלו לרצון ׳נכסיו׳ - אלו תפילותיו, ׳יטע בהן אדר׳, פירוש יתפלל על זה בראש חודש אדר, אז יפלה ה׳ את תפילתו, שנאמר אדיר במרום - זה התפילה העומדת ברומו של עולם, ה׳ - נעשה כולו ׳רחמים׳, יתקבלו בקשותיו ויתמלאו משאלותיו.
חודש אדר כנגד שבטו של יוסף מנשה ואפרים
חודש אדר הוא כנגד שבטו של יוסף אשר ברכתו וידגו לרוב, ולכן מזלו דגים שאין עין הרע שולטת בהם, ולכן נחלק שבטו של יוסף לשני שבטים - אפרים ומנשה, כי מזלו דגים לשון רבים- ב' אדרים, ב' שבטים.
מזלו דגים
מזלו של אדר "דגים" בלשון רבים, ולא דג בלשון יחיד כבשאר החדשים-גדי טלה אריה וכו', כי בשנה מעוברת ישנם ב' אדרים. וכן דגי"ם ר"ת י"ג מכילן דרחמי. וכן "דגים" בגימ' הוא שמות הרחמים והחסדים "א-ל הויה", שהם בגימטריה "זן", כמנין התיבות שיש במזמור כ"ז בתהלים "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר" הנאמר לפני ברכת "המוציא לחם", להורות כי בחודש זה מתגלית המחשבה הקדומה להטיב עם ישראל, ולרוממם כבשנים קדמוניות.
אדר לשון דירה
וכפי שאמרו חכמינו שכל תכלית בריאת העולמות לא היתה אלא מפני שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, כי הרי בניסן נברא העולם, ושלשים יום קודם יצירת הולד מתחלת הכרזת הולד, ונמצא א"כ כי בחודש אדר מתחלת התעוררות של אהבה לשכון בתחתונים ולקבל נחת רוח ממעשיהם, ולפיכך שם החודש-אדר, ע"ש אותה דירה המתוקנת ונשלמת בחודש זה.
ודורשי רשומות אמרו - אד"ר, הוא מלשון גורן כמו "אדרא" והוא מרמז לאלופו של עולם שגר אתנו וזהו א'-דר, אלופו של עולם דר-בתחתונים. וירבה בחודש זה בתורה ותפילה וצדקה להכניע קליפת עמלק מן העולם, ובו מחיית עמלק.
מסוגל להעלות הניצוצות ולעשות מהם לבושים קדושים
אמרו חכמינו ז"ל (תענית כט א) "משנכנס אדר מרבין בשמחה", כי עיקר השמחה לאדם היא בהעלותו הניצוצות שירדו בקליפות אל הקדושה, לעשות מהם נשמות ולבושים קדושים לעבודתו יתברך, ומהניצוצות הללו נעשה לאדם המעלה, ומתקן אותם מעין לבוש רוחני המגן עליו מן החיצונים, ומזה מגיעה לו השמחה.
והנה קודם אדר הם ימי השובבי"ם הנוראים - העת של העלאת הניצוצות לקדושה, וכשמגיע אדר כיון שכבר העלה את הניצוצות, עתה באדר הם נעשים לו מלבוש וזהו אדר - לשון מלבוש, כמו אדרת אליהו וזהו מאמר חז"ל משנכנס אדר, דהיינו כשמגיע לאדם הלבוש מהניצוצות הקדושים שהעלה בשובבי"ם, אז מרבין בשמחה, כי באה לו השמחה על ידי שהעלה ותיקן אותם [קדושת לוי].
חודש אדר מסוגל לזכות לשני שולחנות
חודש אדר מסוגל הוא למזלן של ישראל, לזכות בו לשני שולחנות תורה וגדולה במקום אחד, לפיכך תמצא רמז לדבר: מרדכי הצדיק שעל ידו נעשה תקפו של נס, נקרא "איש יהודי" - "איש ימיני" - חשב ומנה תיבות אלו ותמצאם בגימטריא ב' פעמים "שולחן" כלומר "שולחן ועוד שולחן". רומז לב' השולחנות שהנחיל מרדכי לכל ישראל, ע"י תקפו של נס - ישועת ישראל.
כיוצא בזה חשב ומנה: "מרדכי ואסתר" - בגימטריא "אורך ימים עושר וכבוד". כן יהיה לנו ולכל ישראל אמן.
ונהפוך הוא לדורות עולם
מובא בכתבי המקובלים כי "מרדכי" - גימטריא "רב חסד", רמז להתעוררות חסדים גדולים בעולם. כי יש "חסד" ויש "רב חסד". רב חסד הוא בהתעוררות י"ג מידות הרחמים העליונים, שכאשר זוכים ישראל להתעוררות, נשפעת מהם שפעת חיים וחנינה ברכה וישועה. וכמו בזמן חטא העגל שהיה הקטרוג רב ואיום, עד שכביכול רצה הבורא יתברך לעשות כליה בעמו ונחלתו, וכאשר הזכיר משה רבנו את י"ג מידות הרחמים, הצליח להפוך את מידת הדין לרחמים, כן גם מרדכי, הצליח להפוך את גזירת הכליה על ישראל שנחתמה בשמי מרום "להשמיד להרוג ולאבד" - על ראש שונאי ישראל וליהודים נהפך יום זה לדורות עולם, ליום אורה ושמחה ויום טוב. ועל כן "מרדכי" הוא "רב חסד".
א-דר. א' מרמז לאלופו של עולם
והנה אדר הוא נוטריקון: א-דר. א' מרמז לאלופו של עולם, אחד יחיד ומיוחד. כי בכל ימות השנה כשהעולם פועל לפי מהלך טבעי, נסתרת ההשגחה העליונה ואינה ניכרת, עד כדי כך שעלול האדם לטעות אחר האלילים - מעשי ידיו, ולומר להם אתם אלהי. אבל כאשר מתגלים נסים שהם למעלה מדרכי הטבע, כשה' יתברך משדד מערכות, אז מכירים הכל ומודים כי אין בבריאה כל כח וכל יכולת זולתי רצון ה', המחיה כל עולמים, כמו שנאמר "ואתה מחיה את כולם". ובחודש זה "ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו", וניכר ומתגלה לעין כל כי אלופו של עולם הוא "דר" ונמצא בכל מקום, כמאמר הזוהר הקדוש "לית אתר פנוי מניה".
חודש אדר מסוגל לתשובה
גם מסוגל חודש זה מאד לתשובה, ולכן מרבים בשמחה, כי ע"י התשובה מקרבים את הגאולה, והוא הכנה לניסן, כמו שאמרו המפרשים על הפסוק, "כי לולא התמהמנו כי עתה שבנו זה פעמיים", "לולא" אותיות "אלול", ואם חלילה התמהמנו לשוב בתשובה בחודש אלול, "כי עתה שבנו" דהיינו ניתן לנו זמן נוסף לשוב בתשובה, בחודש "זה" שהוא בגימטריא י"ב, כלומר בחודש השנים עשר הוא חודש אדר, ובפרט בשנה ש"זה" הוא החודש השנים עשר מתגלה "פעמיים", כלומר בשנה מעוברת. והענין בזה, שכשם שאלול הוא הכנה לתשרי, כן אדר הוא הכנה לניסן, ומי שאיחר לשוב באלול יכול עדיין לתקן באדר.
והנה חודש אדר הוא כנגד שבטו של יוסף, ועל כן השב בתשובה ומתקן מעשיו בחודש זה, ממתיק הוא את גזר דינו של משיח בן יוסף שחלילה לא יהרג במלחמת גוג ומגוג, וכן עי"ז ממתיק ומיקל הוא את חבלי משיח. על כן תמצא רמז "משיח בן יוסף" יעלה בגימטריה "אדר שני". שע"י ההתחזקות בתורה ותפילה ומעשים טובים, יקויים בהם בישראל מקרא שכתוב "בשובה ובנחת תושעון".
"שקל" הוא בגימ' "צדיק יסוד עולם"
חודש אדר הוא האחרון לחדשי השנה, ובהתאם לכך צריכים אנחנו להכין עצמנו בהכנה הראויה, לחודש הגאולה הוא חודש ניסן שבו עתידין להגאל. ועל כן משמיעים בו על השקלים, הנתנים לפדיון וכופר נפש. חשוב ותמצא כי "שקל" הוא בגימ' "צדיק יסוד עולם". כלומר על ידי הצדקה ותיקון המעשים יזכו כל ישראל "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ" לרשת ארץ בגאולה העתידה. לפיכך תראה גם, כי האותיות הבאות אחר "שקל" הם "תמר", שהוא נוטריקון "תם מר", ר"ל שנשלמה הגלות ונסתלקו המחלוקות הגורמות לגלות, ובזה נתכונן בהכנה המתאימה לחודש הגאולה. וכן תמר נוטריקון תם מר, מ"ר גימ' עמלק, כי בחודש זה מוחים שמו של עמלק מן העולם.
חודש זה מסוגל להסיר קליפת עמלק
חודש אדר הוא זמן המסוגל לנצח בו את עמלק, ובו יכול האדם לאזור חיל נגד קליפת עמלק. ומצינו, שגם משה רבנו השתמש בכח החודש הזה כדי להכניע את עמלק. כמו שמבארים על הפסוק (שמות יז, יד), "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל". דהנה בכל חודש יש לו צירוף משם הוי"ה ב"ה, השייך לבחינה של אותו חודש. [וכל צירוף יוצא מפסוק מסוים, כוונה זו מכוונים בכל ראש חודש, כשאומרים בתפילת מוסף 'ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חדשים', וכן מן הטוב שיצייר האדם לעצמו תמיד את צירוף אותו החודש בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד', ועי"ז מכניע את צד הרע]. והנה חודש אדר הצירוף שלו הוא ההי"ו, ויוצא מן הפסוק (בראשית מט, יא), "אוסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתונו". ובגוף האדם רמוז שם הוי"ה באופן זה, הראש הוא כנגד אות י', הגוף הוא כנגד אות ו', ושתי הידיים הן כנגד ב' ההי"ן. וכיון שהצירוף של חודש אדר יש בו כח שעל ידו נוצחים את עמלק, לכן הרים משה רבנו את שתי ידיו למעלה, כדי לרמוז בזה את הצירוף של חודש אדר. וכשהרים שתי ידיו שהם בחינת ב' ההי"ן, ולמטה מכן הראש שהוא כנגד אות י', ולמטה ממנו הגוף הרומז לאות ו', נהיה הצירוף ההי"ו, שהוא הצירוף של חודש אדר, ולכן "כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל".
ובשנה מעוברת ישנם ב' אדרים, כי אשה מעוברת מולידה תאומים, שהוא אדר א' ואדר ב', ואין בין אדר א' לאדר ב' רק מקרא מגילה ומתנות לאביונים, וחודש אדר הוא כולל את כל החדשים, וסופם, וע"כ מכוונים בו בכל י"ב צירופי הוי"ה של כל החדשים.
חודש אדר בחוטם כנגד חוש הריח
הצירוף של הרוחניות העולה מתוך הגשמיות, נמצא בחושי האדם, חמשה חושים באדם חוש הריח בולט כרוחני ביותר, על כן אמרו חז״ל במסכת ברכות, ״איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף - זה הריח״. הקרבנות, שתכליתם גם היא להעלות את הגשמי אל מקורו, מצוינים תמיד במילים ״ריח ניחוח אשה לה׳״. וכאשר קרבנו של נח מתקבל ברצון, נאמר ״וירח ה׳ את ריח הניחוח״.
והנה, מצאנו בשם האריז״ל: ״ידוע כי חדשי השנה כולם הם בחינת אברים שבראש. תשרי - גולגלת, חשון כסלו - אזניים, טבת שבט - עיניים, אדר - חוטם״ כנגד הריח. ריח מלשון רוח, נושא הריח מצליח לפעול בחודש הזה את פעולתו.
מרדכי ואסתר הביאו את התשועה בימי הפורים. ריח טוב עולה משמותיהם של שני הצדיקים הללו, וכידוע, שמו של אדם מעיד על מהותו, על נקודתו הפנימית. וכך דרשו חז״ל (חולין קלט:): ״מרדכי מן התורה מנין, דכתיב ׳מר דרור׳ ומתרגמים מירא דכיא״. שרשו של מרדכי הוא בקטורת הסמים, אותה עבודת במקדש שבאה ״לריח ניחח אשה לה״׳. וכן מצינו (מגילה י:) ״תחת הנעצוץ יעלה ברוש - זהו מרדכי שנקרא ראש לכל בשמים״.
על אסתר דרשו (שם): ״אסתר מן התורה מנין, שנאמר ואנכי הסתר אסתיר״, ״ולמה נקרא שמה אסתר - על שם שהיתה מסתרת את דבריה״ (מגילה יג). ומרדכי בא כאמור משרשה של הקטורת שהיתה קרבה לפנים, ואחת בשנה - לפני ולפנים - בהסתר!
גם שמה השני של אסתר - הדסה, קשור לחוש הריח. כך שנינו במדרש (ויק״ר ל, יא) לגבי ארבעת המינים: ״מה הדס -זה יש בו ריח ואין בו טעם - כך ישראל יש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה״. ושוב מופיע הריח באותו יהודי שאין בו תורה, וכלפי חוץ ייתכן שהוא נראה מנותק מקשר לקב״ה, אבל יש בו מעשים טובים שהרי אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון - וזה סודו ורמזו של ריח ההדס.
ואם במדרש שמות עסקינן נוסיף שגם שמו של המקום הוא בעיר הריח - שושן. ״שושן זה יש בו ריח... ולעולם ריחו לא זז ואין העולם מתקיים אלא על ריחא דא, ועל דא הדס במוצאי שבת״ (זוהר, שמות), וכך שזורים המקום והגיבורים כולם בחוש הריח.
חוש הריח משתייך גם לשמו של האיש הרשע של המגילה. אותה גמרא שעשקה ברמזי שמותיהם של מרדכי ואסתר שואלת ״המן מן התורה מנין, שנאמר המן העץ״. הגמרא רומזת לקשר מהותי בין המן הרשע לחטא הנחש הקדמוני.
המן הרשע היה כוחו מן הנחש הקדמוני
ה׳בני יששכר׳ (אדר ד, א) כותב בשם ר׳ חיים ויטאל ש״המן היה גלגולו של הנחש הקדמוני״. שכן המן בא לצרור את היהודים, מכוח נפילתו של אדם הראשון בחטא האכילה מן העץ: ״ובזה תתבונן מפלאות תמים דעים. הנה המן הרשע היה כוחו מן הנחש הקדמוני אשר פיתה לאכול מן עץ הדעת. כן הוא גרם בעצתו שיאכלו ישראל מסעודתו של אחשורוש... וגרם שהתעורר חטא אדם הראשון ונקנסה עליהם מיתה, כמו על אדם הראשון באכלו מן עץ הדעת״.
אותה סעודה מפורסמת שבגינה נתחייבו ישראל כליה באותו הדור (מגילה יב:) יזומה היתה על ידי המן הרשע. הוא ידע שכליה ומיתה על ישראל יש להביא רק בהכשלתם באכילה, כאותו נחש שפיתה את אדם וחוה. אך בדבר אחד טעה המן הרשע - אכן אדם הראשון נפל ברשתו של הנחש, אך הנפילה לא היתה מוחלטת, חוש אחר שרד לו לאדם לפליטה גדולה - זהו חוש הריח.
בעיון בפרשת אותו החטא, מראה שארבעה חושים נפגמו: ״ותרא האשה״ - הראיה, ״ותקח מפריו״ - המשוש, ״ותאכל״ ״ויאכל״ - חוש הטעם, ״וישמעו״ - חוש השמיעה. חוש הריח לבדו לא מוזכר בשום מקום בפרשת החטא. ״ולזה החוש נקרא כוח המתקיים יותר מכל החושים כיון שלא נהנה כל כך מחטא אדם הראשון... ולכן הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו... וזה החוש ינתן למלך המשיח... והריחו ביראת ה׳״.
ובו, בחוש הריח, היתה נפילתו של המן. אכן, בני ישראל נהנו מהסעודה, ולכאורה נתחייבו כליה. אך עתה בימי מרדכי ואסתר, עלה ריחם הטוב של הצדיקים, וממנו עלתה התשועה ליהודים. וכך מסביר ר׳ אלימלך מדינוב: ׳״ויזעק זעקה גדולה ומרה׳ - מפני שהקול יפה לבשמים״, אותה זעקה, מטרתה לעורר את חוש הריח שלא נפגם בחטא הנחש הקדמוני.
עבודת השמחה היא ענין גדול מאד
כתב הרמב"ם (סוף הלכות לולב): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת ה' שציווה בהן, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב". ובספר הכוזרי (מאמר ב, אות ג) כתוב: "כללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלהיך בכל אחת מאלה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלהים משמחתך בימי השבתות והמועדים. - כשתהיה שמחתך בכוונה ובלב שלם, וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה. ושתשמח במצווה עצמה מאהבתך המצווה בה, ותכיר מה שהיטיב לך בה, וכאילו אתה באכסנייתו קרוא אל שולחנו וטובו, תודה על זה במצפון ובגלוי, ואם תעבור בך השמחה אל הניגון והריקוד היא עבודה ודבקה בענין האלהי".
ו"פלא יועץ" כותב: מה טוב ומה נעים שישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה על כל מצוה שעושה יגיל וישמח יותר ממוצא שלל רב, ובפרט בשבתות ובמועדים, ככתוב "אז תתענג על ה'". וכתיב "ושמחת בחגך", ובפרט בשעת עבודת התפילה צריך לשמוח שמחה רבה, דכתיב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", ופירשו שרוצה לומר- יותר מרוב כל.
אף בגמרא נאמר שהמדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר קשורות דווקא בשמחה: '"ושבחתי אני את השמחה" (קהלת ח')— זו שמחה של מצוה, 'ולשמחה מה זו עושה' (שם ב') — זו שמחה שאינה של מצוה, ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב' טו, ג) "ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'". אמר רב יהודה (שבת לא): וכן לדבר הלכה".
"משנכנס אדר מרבים בשמחה" בשמח"ה ר"ת הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וממילא יתקיימו נכסיו כי ידע שעניניו גם הם תלויים בשמים ולא בידי אדם.
במה נעוצה חשיבותה הגדולה כל כך של השמחה.
א) השמחה בעבודת ה' מוכיחה עד כמה חשובה היא אצל העובד, וכמה הוא מאושר על שזכה להתקרב אל ה'.
ב) השמחה מורה על שלמות נפשית. אולם השמחה אינה רק נובעת מן האהבה ומן השלימות הנפשית, אלא היא גם מביאה אליהן. מי שאוהב את ה' שמח במצוותיו, אך גם להיפך- מי ששמח בעשיית המצוות סופו שיגיע לדרגה גבוהה יותר של אהבת ה'.
עבודת הפורים היא איפוא "עבודה גדולה", ויש לעמול כדי לזכות לה, גם השמחה בפורים קשורה בשלושת הענינים הנזכרים. בחיזוק האמונה - הוא דבר שמביא לידי שמחה, כמאמר חז"ל: "אין שמחה כהתרת הספיקות". בתשובה - אף היא מביאה לידי שמחה כמו שאמרו חז"ל (תענית ל') לא היו ימים טובים לישראל כמו יום הכיפורים, שהחטא גורם לעצבות והתשובה מביאה את האדם לשמחה גדולה. בתורה, שהתורה מוסיפה שלימות לאדם וגם היא מביאה לידי שמחה, כמו שאמרו חז"ל - אין שמחה אלא חכמה.
משנכנס אדר מרבים בשמחה
הלכה זו ״משנכנס אדר מרבין בשמחה״ נכתבה רק במסכת תענית (דף כט.) ובהקשר של חודש אב, ולא נכתבה במסכת מגילה אשר היא המסכת המיוחדת לענין פורים. ונראה כי הטעם לכך הוא בכדי ללמדנו שאף בשעת צער, האדם צריך לזכור את ימי השמחה העתידים לבוא, ואל לו להתייאש מן הפורענות. וכן נאמר (ישעיה נ״ה): ״כי בשמחה תצאו״, דהיינו, על ידי השמחה בעבודת ה׳ יתברך ניתן לצאת מכל הצרות. לפיכך, למרות שפורים הנו רק מדרבנן, נאמר במדרש (מדרש משלי פ׳ ט׳): ״כל המועדים עתידים בטלים וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים", דהיינו, משום ששמחתם הרוחנית של עם ישראל בימי הפורים אינה נפסקת לעולמים, אפילו לא בשעות של צער ועצב.
ומה שהגמרא מקשרת דווקא בין חודש אב לחודש אדר, נראה לומר בכדי לרמוז לעם ישראל, שכפי שחודש אדר נהפך לעם ישראל מיגון לשמחה, שנאמר: ״והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב״, כך גם חודש אב עתיד להיהפך לחודש של ששון ושמחה לעם ישראל. וכן מבואר במדרש: ״עתיד הקב״ה להפוך תשעה באב לשמחה, שנאמר: "כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".
ועוד מצאנו במשנה ״באחד באדר משמיעים על השקלים״. לפי שבאחד בניסן צריך להביא קרבנות צבור מתרומה חדשה, דהיינו, משנכנס אדר מכריזים על חידוש התרומות לעבודות הקודש במקדש מרבין בשמחה.
ומה שחז״ל לא הגדירו במדויק כיצד לשמוח, משום שחז״ל התכוונו ללמדנו, שכל אדם ירבה בשמחה של מצוה בכל מה שמשמחו, משום שאין גבולות לשמחה הרוחנית של ימי חודש אדר. לפיכך לגבי מיעוט השמחה בחודש אב חז״ל הגדירו בהגדרות הלכתיות ברורות את דיני האבלות. לעומת זאת חז״ל לא הגדירו איך מרבים בשמחה בחודש אדר, משום שהשמחה היא דבר פנימי ורוחני המשתנה מאדם לאדם, כמובא במדרש: ״בעשרה שמות נקראה שמחה: גילה, שישה, שמחה, רינה, פצחה, צהלה, עלצה, עליזה, חדוה, תרועה, ויש מוציאין תרועה ומעיילין דיצה" .
לפיכך שמחת חודש אדר איננה שמחה של בדחנות או צחוק ח"ו, אלא שמחת האמונה המבוססת על הביטחון בקב"ה, וכן נאמר: ״ושבחתי אני את השמחה׳ שמחה של מצוה, "ולשמחה מה זֹה עשה" זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך: שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה.
ימים של הכנה ליום פורים הקדוש
והנה חדש אדר הוא חודש מיוחד בשנה בעקבות הנסים שאירעו בו לישראל וככתוב (אסתר ט): "והחודש אשר נהפך להם מאבל ליום טוב".
ימים אלו הם ימי ההכנה לפורים. וכבר ידועים דברי האריז"ל שההכנה למצוה בדברים מסוימים היא חשובה יותר מהמצווה עצמה. ויתכן שהסיבה לכך היא, העובדה שההכנה באה מצד האדם עצמו, ומשום כך רבה חשיבותה, וכן בה רואים מהו ערכה האמיתי של המצוה אצל האדם. הרמב"ן סובר, שכל שעושה מצווה בלא לכוון תחילה על עשייתה, עובר על דברי הכתוב "לא תלכו עמי בקרי" - היינו שלא נעבוד את ה' בדרך מקרה. ואם כן, עלינו לדעת איזו הכנה נצרכת לפורים שהוא יום שכולל בו את כל יסודות היהדות ובפרט את שלושת העניינים: אמונה, תשובה, קבלת התורה.
א) רבותינו ז"ל אמרו (חולין קלט): "אסתר מן התורה מנין שנאמר (דברים לא),. "ואנכי הסתר אסתר פני ביום ההוא". במגילת אסתר לא נזכר שם שמים אפילו פעם אחת, כדי ללמדנו שצריך לראות את הנס והנהגת ה' גם כשהיא בהסתר. ואמרו חז"ל (מגילה י"ט) שצריך אדם לקרוא את המגילה כולה, כיון שכל פרט הוא חלק מהנס, ואפילו פרט שנראה שולי, כמו שליחת האגרות שבהן נכתב: "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר בלשון עמו', הוא גם חלק מהנס, וכך אמרו (מגילה י"ב): "אלמלא אגרות ראשונות כבר לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט". שונאי היהודים שהיו אז, לא היו ממתינים לזמן הכתוב באגרות המן. אולם, האגרות הראשונות שעשו רושם גרוע על ראשי המדינות גרמו לכך שהם חששו מפני המלך שהוא חסר יציבות, ומשום כך, אמרו בלבם, נמתין לפחות עד הזמן הנקוב באגרות ולא פגעו ביהודים מיד.
ב) ביום הכיפורים עושה אדם חשבון נפש על מעשיו שלו, וכן עיקר תשובתו היא על מעשיו. משא"כ בפורים שהוא זמן תיקון החסרונות של הכלל. ר' שלמה אלקבץ בספרו 'מנות הלוי' מבאר מדוע שולחים מנות בפורים גם למי שיש לו- כדי לתקן את מה שאמר המן "ישנו עם מפוזר" - במדינות העולם "ומפורד" - בינו לבין עצמו, כי העם היהודי הוא אכן מאוחד ומשום כך שולחים מנות כדי להראות את החיבה והאחדות.
סעודת פורים, גם היא תיקון למה שנהנו מסעודתו של אותו רשע. לא שאכלו - אלא שנהנו, כיון שעל האכילה יש מקום ללמד זכות, כי חששו שמא הדבר יעורר שטנה אצל שונאי ישראל. אך על מה שנהנו מסעודת הרשע - זו היא תביעה גדולה. ולכן אסתר גזרה תענית במסירות נפש - שלושה ימים. ולדורות, מתקנים זאת על ידי הסעודה: כמו שאמרו חז"ל: "חייב אדם ליבסומי בפוריא", האדם בפורים, אוכל שותה ומתבסם, והעיקר בזה לא להנאת החיך ולא למילוי הכרס, אלא "החיוב לזכור את חסדי ה' ונסיו". וכבר אמר ר' ישראל מסלנט, שהרבה יותר קל לצום ביום כיפור לשם שמים מאשר לאכול בערב יום כיפורים לשם שמים. הרי שעבודת התיקון של פורים גבוהה היא עד מאד.
ג) קבלת התורה במעמד הר סיני, לא היתה מושלמת, כיון שהיה צורך בכפיית הר כגיגית, ואף שאמרו "נעשה ונשמע", בכל זאת כשראו את האש הגדולה ונחרדו כל כך עד שיצתה נשמתן, היה חשש שיחזרו בהם בהבינם את גודל האחריות שקבלת התורה מחייבת, כמו שפירשו התוספות (שבת פח, ד''ה כפה). ועל כך אמר רב אחא בר יעקב: "מכאן מודעא רבה לאורייתא" - שיש תשובה לישראל למה שלא קיימו את המצוות, משום שקיבלו את התורה רק מתוך הכרח. ועל כך הסיק רבא: הדור קבלוה בימי אחשורוש. כמו שכתוב: "קיימו וקיבלו" - קיימו מה שקיבלו כבר. וכמו שפירש המהר"ל, שהדבר נעשה על ידי קבלת המצוות המיוחדות לפורים — שזה מגלה למפרע על קבלת התורה בהר סיני, שאין אדם מוסיף על העיקר אם אין העיקר רצוי בעיניו.
הרי שכל שלושת העניינים הגדולים של היהדות, אמונה, קבלת תורה ותשובה - קשורים לפורים. דורשי רשומות אף דרשו (מובא בני יששכר) נוטריקון "פורים": פסח וסוכות ראש השנה יום הכיפורים מתן תורה. וכל אלו הדברים מצריכים הכנה גדולה. ואם כן מה היא ההכנה לפורים?! והתשובה בחז"ל (תענית כט): "משנכנס אדר מרבים בשמחה". להורות לנו שגם לימוד התורה וגם התשובה וכל מעשינו יהיו בשמחה.