רבי חיים ניסים אבולעפייה • ליומא דהילולא כח' שבט
כח' שבט התשפ"ג | 19.2.2023 | 13:00
הגאון רבי חיים נסים אבולעפיה נולד בשנת תקנ״ה לאביו הגאון רבי יצחק אבולעפיה שהיה ממנהיגי טבריה ומפרנסיה, ומבני בניו של הגאון המפורסם רבי חיים אבולעפיה מחדש הישוב היהודי בטבריה בשנת ת״ק [1740], ומחבר הספרים: "עץ חיים", "מקראי קדש", "יוסף לקח", "ישרש יעקב", "שבות יעקב" ו״חנן אלהים", ואשר עליו כתב הגאון חיד״א בספרו שם הגדולים, "אשר רבו נוראותיו ועניניו וקדושתו כחד מן הראשונים".
הגאון רבי חיים נסים התגורר בתחילה עם אביו דודו וסבו רבי יששכר אבולעפיה בעיר סופיה שבבולגריה, ורק כשהוזמן אביו רבי יצחק ע״י השר הנודע רבי חיים פרחי לכהן פאר כרבה של טבריה, הצטרף גם הבן אליו. עד מהרה נתפרסם שמו כאחד מגדולי הרבנים, והיה חותם עוד בימי כהונתו של אביו על אגרות שנשלחו מטבריה וצפת לחו״ל בשנים תק״ס, תקס״ו, תק״ע ותקע״ו.
סבלם של יהודי הגליל באותם ימים היה רב מאוד, כתוצאה ממלחמתו של המושל אל ג׳זאר בצבאו של נפוליון. בהעדר מקורות מימון למלחמתו, גזר המושל הבליעל על הקהילה היהודית העניה להמציא לו סכומי כסף עצומים, ואף הרג שני צעירים מצעירי העדה "זוגא דרבנן בחורי חמד" שהלקו אותם תחילה ואחר כך חנקו אותם, ותלו אותם "עד שפרחה נשמתם ותגעש ותרעש הארץ".
באגרות שנשלחו באותם ימים מטבריה ליהודי חו״ל ועליהם חתום בין היתר הגאון רבי חיים נסים, אנו מוצאים תאור מצמרר לכל אותם המאורעות:
..."כי המר שדי מחמת מלך אדמה אשר כילה ואשר דימה להשמיד להרוג ולאבד, זאת נחלת עבדי ה׳ על לא חמס, ויד עניי אנן עינא דחזי בבישותא, מילי דפורענותא, פגעו בנפשות תחילה, וגם תלה תלה, כאשר יעשו להני עזי דבי טבחא ועלה הכורת מכת הרג במחנה אלהים, זה שני אנשים קדשי קדשים, אוי לעניים שכך רואות, יגדל המספד, תאניה ואניה, צווחינן בייא ביא בשוקי טבריא"...
המושל האכזרי הי׳ חפץ להרוג עוד מספר יהודים, עד שהקהילה התחייבה למצוא לאוצרו ארבעים אלף גרוש. ואחרי שמכרו את כל כלי ביתם "לא נשאר בלתי אם גוויתנו ואנחנו לא נושענו"...
גם אחרי מותו של המושל אלגזאר, לא חדלו רדיפות היהודים מידי המושל שבא אחריו, אשר אף דרש מהם לסלק את החובות שנותרו מימי הטבח האכזרי. בעקבות המאורעות הקשים עזב רבי חיים נסים את טבריה והתיישב בארם צובה ואחר כך בדמשק, כפי שאנו מוצאים במכתב ששלח בשנת תקפ״ג [1823] מדמשק לידידו רבי משה אנהורי במצרים שבו הוא כותב: ..."ובודאי לטובתו היתה יציאת הצדיק מא״י ת״ו וגם מארם צובה, כי אחרי צאתו שמע את כל הקורות, אשכלות מרורות, וכשאני לעצמי מפני חמת המציק ישבתי בארם צובה שבעה חודשים, ויצאתי משם ארבע ימים קודם הרעה"...
אחרי פטירת השרים לבית פרחי [ראה עליהם בספר מעשה הארץ שבסו"ס תבואות הארץ להר"י שוורץ ובספר תולדות חכמי ירושלים ח״ג [עמוד קמד], וב״אסופות״ כרך ו' הנד״מ] בעכו בשנת תקע״ט [1819], עבר הגאון רבי יצחק אבולעפיה אבי הרב חנ״א לירושלים, ובמקומו נתמנה לרבה של טבריא אחיו רבי יוסף דוד.
הגאון רבי יצחק אבולעפיה נפטר בשנת תקפ״ה, עקב מאורע טראגי שקראו בהיותו בירושלים, כאשר מתאר זאת בספר תולדות חכמי ירושלים.
..."ובשנת תקפ״ד בא שר אחד מדמשק אשר משל על ארץ סוריא ויאסור יהודים וישמעאלים לבעבור יתנו מס כבד אשר שם עליהם, וענו אותם בעינויים קשים ומרים. וחפצו לאסוף גם את הרב הזה אל המשמר, ומרוב פחד רץ בבהלה לחדר הסמוך, והוא היה איש גבוה מכל העם משכמו ומעלה, וירוצץ את גולגולתו בכפת אבן ויחלה מזה את חליו אשר מת בו. נפטר לעולמו ביום ז״ך לחודש אייר שנת תקפ״ה, ובעת מיתתו ליווהו כל ישראל בכבוד גדול כי עמד בפרץ עניי עמו בכל ימיו ועשה טובות רבות בהרבה ענינים"...
הגאון רבי חיים נסים אבולעפיה המשיך לעמוד בראש הקהילה היהודית בטבריא, ולאחר פטירת דודו הגאון רבי יוסף דוד נתמנה הגאון רבי חיים נסים פה אחד לכהן כרבה של טבריא. בימי כהונתו כרב העיר עשה הגאון רבי חיים נסים רבות ונצורות עבור בני העיר, ויחד עמם חווה את המאורעות אשר התרחשו עליהם. בשנת תקצ״ד, בעת הרעש הגדול שפקד את ערי הגליל בו נהרגו רבים מתושבי טבריה וצפת, נשברה רגלו של הרב חנמ״א, ממנה סבל עד יומו האחרון. בתוקף תפקידו כרב העיר הוא אף שלח שליחים רבים לנדיבי עם בארצות הגולה, כדי שיבואו לעזרתם של בני טבריא. וכך אנו מוצאים שהוא חתום בראש כל רבני טבריא על אגרת שליחותו של רבי שם טוב קאלדירון למרוקו בטבת תקס״ו, ושל רבי חיים ישראל סגרי שנסע בשליחות טבריא למערב אירופא בשנת תקס״ה, של רבי חיים שלמה אבולעפיה שנסע לאירופה המערבית בשנת תקע״ו, של רבי יצחק בן שמחון שיצא בשליחות טבריא לארצות ערב בשנת תקפ״ג, ועוד.
הגאון רבי חיים נסים אף לא חשש להמעיט בכבודו הוא, כשהיה הדבר נוגע לכבודם של ישראל. אחת האפיזודות המענינות המעידות על כך מספרת, שכאשר פעם אחת בעברו ברחובה של עיר בלוית סגנו הגאון רבי יהודה נחמד שהיה מגדולי רבני העיר באותה תקופה, הבחין בצעיר ערבי גיבור שהיה מפאר ומתרברב שביכלתו להאבק עם כל היהודים בעיר ולנצחם. הגאון רב חנ״א שהיה גיבור בגופו וברוחו, פשט מיד את גלימתו מעליו וניגש אל הערבי להלחם איתו, וכשהעיר לו סגנו רבי יהודה שאל לו לרבה של העיר להאבק עם נבזה וחדל אישים כמו אותו הערבי, השיבו הרב שכבודם של ישראל עולה על כבודו, ומיד נאבק עם הערבי הכריעו וסילקו בבושת פנים.
מצודתו של הגאון רב חנ״א היתה פרוסה גם ביותר ערי הגליל מלבד טבריא, וכאשר נוכח הוא לראות שבצפת הסמוכה מתנכל מושל העיר לתושביה היהודים ואף מחרים לעצמו בתים ובהמות רבים ומשתעבד בתושבי העיר, הטיל הגרחנ״א את כל כובד משקלו להגנתם של תושבי העיר. ואכן כתוצאה מהתערבותו הישירה נשלחו בשנת ת״ר שני מכתבים מאת מפקד הצבא העליון ומושל צידון וטריפולי אחמד פשה אל מושלה של צפת, בהם הוא מתבקש בצורה חד משמעית לחדול בו מכל פעולות האיבה שלו נגד היהודים, וכך היתה לתושבי צפת הרווחה.
הגאון רבי חיים נסים עשה כאמור את רוב שנותיו בטבריא, אולם בהיותו כבן חמישים שנה עלה לירושלים כדי להשיא את בתו הרבנית בוליסה שרה עם אחד מגדולי חכמי ירושלים הלא הוא הגאון רבי שלום משה חי גאגין [הידוע בכעוס שמ״ח] מחבר הספרים הנודעים ישמח לב ושמח נפש, ובנו של הראשון לציון הגאון רבי אברהם חיים גאגין. בכל ליבו היה הגרחנ״א רוצה לחזור לטבריא העיר אליה היה קשור בכל נימי נפשו, אולם עקב הסכסוכים הקשים שהתגלעו בין חכמי טבריה לירושלים בענין הקדשות קופת רמב״ה, לא נתנהו מחותנו הראש״ל לחזור כל עוד לא ירגעו הרוחות. כפי שהוא כותב בעצמו במכתבו לחברו בטבריה ..."ומהודענא לידידי שכבר הייתי רוצה לילך למחנה קדשם להתעלס באהבים ועכ״ב היתה מכמה טעמים ובפרט שהרב מר מחותני נר״ו והרב ח״ר עבדאלה נר״ו עכבוני ביד רמה מפני ענין ההקדשות"...
הראשון לציון הגאון רב חנ״א חיבר חיבורים רבים אשר כולם נשארו בכת״י. מבין חיבוריו ידועים בעיקר הספרים "קרא חנ״א" [נראה שצ"ל קרית חנ״א וכ״ה גם בספר טוב רואי עמוד יב], "ארש צבי" ו״תוצאות חיים" אשר אף ציונו על מצבת קבורתו.
ספר שו״ת "חנ״א וחסדא" המכיל את ראשי התיבות של שמו של רבינו המחבר מכיל את תשובותיו היקרות שנותרו לפליטה בידינו.
הגאון רבי חיים נסים ישב על כסא הרבנות בירושלים שש שנים וארבעה חדשים, ונפטר זקן ושבע ימים כבן 58 שנה ביום כ״ח שבט התרכ״א, ונקבר בכבוד גדול בהר הזיתים בירושלים. את תיאור הלויה הביא אחד מבני ירושלים הגאון רבי יעקב סופר שאף היה נוכח באותו מעמד: "הרב חנ״א היה איש מצוין מאוד, מחזה פניו הנוחים והחביבים וענוותנותו הגדולה ויראתו הקודמת לחכמתו לא שכחו תושבי עיה״ק גם היום ומרבים לספר בשבחו של הצדיק הלז. וכבוד גדול עשו לו במותו שכל תושבי העיר אנשים נשים וטף הלכו ללוותו אע״פ שהיתה עת גשמים וטורח גדול, אולם כאשר הוציאו את המטה פסקו הגשמים ונתלו העננים באויר השמים וזכו להובילו בכבוד גדול וגם בנרות מאירות"...