חייו ופעליו • ליומא דהילולא י"ז שבט
י"ז שבט התשפ"ג | 8.2.2023 | 14:45
רבי חיים ב״ר יעקב פלאג"י זצ"ל אבדק״ק ור"מ איזמיר.
בשחר ילדותו כבר נודע רבינו החבי״ף (הרב חיים בן יעקב פאלאג׳י) כמתמיד עצום, וכפי שמעיד בעצמו בספרו ׳צואה מחיים׳, ׳ומעיד אני עלי שמים וארץ, כי מיום דעתי עד יום היותי בן עשרים שנה, הייתי שוקד על למודי ביום ובלילה, בלתי שום ביטול כלל, כי לא הייתי מתעסק בשום ענין מעניני העולם כלל׳. מנעוריו עבד את קונו ובחל בתאוות העולם, הרבה להסתגף בתעניות.
למרות שהוסמך להוראה, נמנע מלקבל את תפקיד הרבנות, ורק אחר פטירת אביו בשנת תקפ״ח, והוא היה אז בן ארבעים לבינה, ניאות להפצרת הקהילה והחל לכהן כדיין באיזמיר, ואף הסכים להיקרא בשם ׳ריש מתיבתא׳ בישיבת ׳בית יעקב רבי׳ בה גדל והתחנך. כך עלה ונתעלה, ובשנת תקצ״ז נתמנה לראב״ד, ובי״ד אלול תרט״ו הוכתר כרב הכולל של קהילת איזמיר, מהקהילות החשובות ביותר בתקופה זו, ובדיוק שנה לאחר מכן י״ד אלול תרט״ז ניתנה לו סמכות ממשלתית מטעם השולטן הטורקי, ובכך הפך להיות ׳חכם באשי׳ הוסמך לשפוט ולקנוס, כך שכיהן לא רק כרב העיר, אלא כמנהיג ומושל אשר על פיו ישק כל דבר. השכיל בחכמתו וביראתו לנהל עדתו ולשפטם כרועה נאמן וכאב רחום, והכל חיבבוהו ביותר, בד בבד עם החרדה מתורתו וקדושתו. יראתו היתה פרושה על הכל, אף שהיה רך כקנה ונוח לבריות. היה ענוותן ושפל ברך, ומסופר שכשחלקו לו כבדד ברבים היה נוהג לומר ׳לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת׳. מעולם לא הקפיד על כבודו, הוא בעצמו השיב על כל מכתב אליו, בהיותו חרד לכבודו של קטן כגדול.
יסד בית חולים יהודי באיזמיר, שראהו לנחוץ מאוד בנסיבות העת, והקימו בסיוע עשירי העם וביניהם הבראון רוטשילד, סיר משה מונטיפיורי ועוד, שנענו לפנייתו לסייעו בביצוע תוכניתו שהצילה נפשות רבות. מסופר בענין זה על בטחונו האיתנה, שפנה אל אחד מעשירי איזמיר שיפנה אל הבראון רוטשילד ויבקשו משמו להרים תרומה לבנין ביה״ח. העשיר סירב באמרו כי אינו רצה שרוטשילד יכעס עליו בגין כך... השיב לו החבי״ף במכתב, ׳תמיהא לי עליו, שלא ראה באיגרת שלי שכתבתי בראש האיגרת ׳בעזרת הא-ל׳, וא״כ על עזרתו יתברך בטח לבי ונעזרת,...׳ עוד מסופר שבכל ערב שבת, אחרי חצות היום, היה רגיל להרבות פלל, שלא יארע שום מקרה כגון חולה מסוכן וכדו׳, בשבת זו שיצטרכו לחלל עליו את השבת.
מספר בנו של הצדיק רבי חיים פלאג׳י זצ״ל על אביו, היה מראה פנים שוחקות לכל מי שבא לפניו, ומראה לו חיבה כאלו היה בנו, ואפילו למי שהתריס כנגדו ובא לבקש מחילה, מיד היה מקבלו בסבר פנים יפות ושמחות. והרגשתי הרבה פעמים שכאשר היה רוצה להוכיח את הזולת, היה מרבה לשחק עמו קודם שיתחיל בדברי התוכחת, כדי שלא ירגיש צער והקפדה על התוכחה.
ע"ב ספרים חיבר החבי"ף, בכל מקצועות התורה, בדרך פרד״ס, בנגלה ובנסתר.
ביום שמח"ת האחרון לחייו [בשנת תרכ״ח] בעת שקרא בתורה בפרשת "וזאת הברכה - "אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו" פרץ בבכי חנוק מדמעות, וכן כשסיים בפסוק "וימת שם משה", הקהל שיער והבין פשר בכיו, ורבים החלו לבכות עמו יחד.
בר"ח שבט - לאחר שהגיע לגבורות בי"ט טבת - חלה, ואם כי לא שינה סדריו, ניכרה בו חולשה רבה, וביקש שיתפללו עבורו, אך היות ולא רצה להטריח את ציבור, ביקש שישכרו לשם כך עניים שיערכו תפילות להחלמתו, ולמרות הכל המשיך לעסוק בעניני ציבור ובפרט למען חינוך תשב״ר העניים שהיו בראש דאגותיו.
בשבת שירה, שחל בו ט״ו שבט, ביקש מראשי הקהילה להקריא את צוואתו - שנדפסה לאחמ"כ בספרו "צואה מחיים" - בביהכנ״ס לפני הציבור. ביום א' ט״ז שבט - לאחר שכתב הקדמת ספרו "ברכת מועדים לחיים" בציינו את תאריך היום – ט"ז שבט ה'תרכ"ח, הזמין מנין ת"ח, וערך מסירת מודעה שתיקן הגה״ק רבי שלום שרעבי זי"ע, וכן התרת קללות. בלילה האחרון לחייו אור ליום ב' י״ז שבט, ערך תיקון חצות. באשמורת הבוקר התפלל בציבור כשהוא שוכב על מיטתו. לאחר התפילה למד שיעוריו הקבועים. בחצות היום ביקש לשתות כוס חלב, נטל ידיו ובירך שהכל. תואר פניו היה כמלאך. כך שכב במיטתו כשהוא נוטה על צדו וידו הימנית מונחת מתחת לראשו, פניו כלפי הסובבים אותו כשהחיוך לא מש מעל שפתיו, עד שלפתע עלתה נשמתו הטהורה, כשהעומדים סביבו קוראים "שמע ישראל".
אבל כבד ירד על העיר, כל שרי השלטון ביקשו להשתתף בהלויתו. ראשי הקהל החליטו לערוך אותה למחרת ביום ג' ח״י שבט. כבוד גדול נעשה לו במותו, גדוד צבא שנשלח מטעם הממשלה צעד בראש, אחריהם הילכו אבלים וכואבים הרבנים והגבאים כשנרות דולקים בידיהם. לפני הארון צעדה קבוצת ת״ח שנשאו את עשרות ספריו, וגם בידיהם נרות דולקים, ואחריהם רבבות תושבי העיר. גשם קל החל לרדת טיפין טיפין כעין דמעות שמים. כך נמשכה ההלויה עם ההספדים הרבים במשך שעות היום, ורק לאחר חשיכה נטמן בעירו איזמיר, בליל י״ט שבט. בנו מעיד כי בשעת הקבורה פרצה סערת רוחות שכיבתה את כל הנרות שהיו בידי אלפי המלוים והיה בזה אות משמים כי "כבה נר ישראל".