חייו ופעליו • ליומא דהילולא יד' שבט
יד' שבט התשפ"ג | 5.2.2023 | 11:45
כבר מנעוריו נכנס בחכמת הקבלה
בן זקוניו של מרן אביר יעקב זיע״א, היה מרן רבי יצחק זיע״א, שעל פי המקובל במשפחת אביחצירא נשא את שמו של האר״י הקדוש, כשאביו מגלה שניצוץ מנשמת האריז״ל מתנוצץ בו. ואכן, משחר נעוריו במרוקו, בעודו עולה ומתעלה ברכישת קניני תורה, גילה הנער הצעיר משיכה ללמודי תורת הנסתר, למרות התנגדותו המקובלת של מרן אביר יעקב זיע״א, שלא מיהר להכניס את בניו בשערי היכלי החכמה הפנימית. ברם, לבנו הצעיר שהוכיח יכולת מובהקת להגות בחכמת הקבלה, הותיר מרן אביר יעקב זיע״א את הברירה להתחיל ללמוד קבלה בגיל מוקדם. ואכן, בשנים הבאות נודע מרן רבי יצחק זיע״א כבקי מופלג בתורת הקבלה, עד שאמרו עליו, שהוא מתמצא ב״עץ חיים" וב״שמונה שערים" כב״אשרי יושבי ביתך"...
ציווה על הלבנה להתגלות
על גודל ההערכה שרחש לו אביו, ניתן ללמוד מהעובדה הבאה שסופרה על ידי עדי ראיה שנכחו באותו מעשה:
היה זה במוצאי יום הכיפורים תרכ״ח, כשיצאו בני העיר תאפיללת לקדש את הלבנה ומרן אביר יעקב זיע״א בראשם. עננים סמיכים כיסו את השמים והסתירו את הלבנה מעין רואה, להפתעת כל הנוכחים שלא נתקלו בתופעה שכזו מעולם. לאחר המתנה ארוכה, קרא מרן אביר יעקב זיע״א לבנו הקטן שהיה אז כבן שמונה שנים, וביקש ממנו שיורה ללבנה שתתגלה.
מיהר הילד למלא את מבוקשו של אביו הגדול, הוא הפנה את מבטו כלפי מעלה וציוה על הלבנה להתגלות. כל קהל הקודש הוכה בתדהמה, כשבתוך אותו רגע התפזרו כל העננים והלבנה המשיטת ברקיע התגלתה במלוא הדרה. מני אז, שמרו רבים וטובים את צעדיו של הנער, בידעם נאמנה כי לגדולות נועד...
מאחיה כדי להתרכז בלימוד
מאז שנות בחרותו, הרבה מרן רבי יצחק זיע״א להסתגר בעליית הבית ולהגות שם בתורה הקדושה, תוך שהוא מסתפק במועט ומתעסק בעריכת תיקונים לרוב. במקביל להתנזרות הכמעט מוחלטת מהעולם הזה, הופתעו כל בני המשפחה מכח השתיה שהתברך בו, כשהיה רגיל לשתות מדי יום ביומו כמות עצומה של "מאחיה" (=ארק), בלא שניכר עליו כל שינוי והשפעה. הגיעו הדברים לכדי כך, שבשנות בחרותו הורגל מרן רבי יצחק זיע״א לשתות מנה
יומית של "מאחיה", כשלדבריו הועילה לו שתית המשקה להתרכז בלימודו.
חלק מבני המשפחה, שלא ראו בעין יפה את צריכת ה״מאחיה" - המופרזת לטעמם - של מרן רבי יצחק זיע״א, הרבו להפציר בו שיחדול ממנהגי השתיה שלו, אך לא הועיל. כשנכשלו כל הנסיונות והכזיבו כל האמתלאות שלא שיכניעוהו, החליטו לגמלו בכת ממש מן ה״מאחיה". עמדו ונטלו את הסולם המוליך לקומת העליה, כדי שיוכלו לפקח על מבואותיה ויעקבו אחר כמות השתיה שהוא נוטל לעצמו. משהבחין מרן רבי יצחק זיע״א שניתקו אותו מגישה חפשית אל הבית, הבין את הסיבה המניעה את בני משפחתו והתפלל לה׳ שימלא את חסרונו.
ובבית הסמוך למעונו של מרן אביר יעקב זיע״א, התגוררה אשה אחת שהרבתה להכין "אמחיה", מתמרים משובחים שגדלו בחצרה. ל״מאחיה" שלה יצא שם של תוצרת מעולה, והיא התפרנסה בכבוד ממכירתו. בדיוק באותם ימים, נכשלה האשה במלאכת ההכנה וה״מאחיה" שיצא מתחת ידיה לא עמד בסטנדרט המשובח שהורגלה בו. בעודה תמהה על כשלונה ומתפללת לה׳ שיצליח מלאכתה, נדרה האשה, להקדיש "אמחיה" למון רבי יצחק זיע״א, השכן ההוגה בתורה הקדושה יום וליל ומרבה בשתית "מאחיה".
והנה, הנסיון הבא שערכה האשה הצליח, ו״מאחיה" משובחת יצאה מתחת ידיה. היא מהרה למלא קנקן והתקרבה לעלייתו של מרן רבי יצחק זיע״א. להפתעתה גילתה, שנטלה האפשרות להגיע לחדרו, מה שמונע ממנה לקיים את נדרה. החלה האשה לקרוא בשמו של מרן רבי יצחק זיע״א, ונשמע קולה בחדר פנימה. שירבב מרן רבי יצחק זיע״א את ראשו מן החלון ושאל למבוקשה של השכנה. מששמע על רצונה, הורה לה להניחה את המשקה על אדן החלון שבעלייתה, מקום שידו מגעת אליו ליטלו משם. אף הוסיף ואמר לה, כי באם רוצה היא שהמאחיה יצליח בימים הבאים, בל תשכח להניח על אדן החלון קנקן משקה המאחיה.
בעוד בני המשפחה שמחים על שעלתה בידם למנוע ממרן רבי יצחק זיע״א את האפשרות ללגום "מאחיה" לרוב, המשיכה האשה להכין עבורו את הכמות הנצרכת לו. הדבר התגלה רק לאחר תקופת מה, כשנגמרו הכדים בבית האשה והיא באה אל הבית כדי ליטול את קנקני המשקה הריקים מעלייתו של מרן רבי יצחק זיע״א. עתה הבינו הכל, כי אם משמים מסיעים לו לקבל את כמות ה״מאחיה" הגדולה הזו, ודאי שאין למנעו מכך.
לימוד ממושך ללא התעייפות
בשנים הבאות, התבלט מרן רבי יצחק זיע״א בכוחו העצום בכל מכמני התורה, ואף סייע בהנהגת ישיבת ״אביר יעקב״ - בתקופת הנהגתו המופתית של מרן עטרת ראשנו רבי דוד זיע״א - כשמפקידה לפקידה, יצא וכתת רגליו לגייס ממון מנדיבי עם להחזקת הישיבה. בימים שבין נסיעה לנסיעה, היה קובע את מושבו בהיכל הישיבה, כשרבים מבני המשפחה נאותים לאורו ורוכשים מושכלות בלימודים אצלו, בהם גם מרן בבא סאלי זיע״א שנטר לו זכרון חיבה והרבה לשאת את שמו על שפתיו. למרות שבאותה תקופה כיהן כבר מרן בבא סאלי זיע״א כראש הישיבה, היה מרבה להתרועע עם דודו האהוב ולשרתו בשימוש תלמידי חכמים, כשהוא מאציל עליו מהודו ומדריכו בנתיבי הנהגה. במשך חמש שנים יחדו השנים זמן קבוע ללימוד מעמיק מדי לילה, כשבתום התקופה זכו לסיים את כל הש״ס בלימוד גפ״ת עם מהרש״א. לימים, ציין מרן בבא סאלי זיע״א, כי מכלל הדברים שרכש מדודו, למד שלא להתעייף בשעת הלימוד. שכן למרות היותו עמוס וטרוד בתלאות ההנהגה בשעות היום, מעולם לא נראתה בו עייפות ולאות שעה שישבו ללמוד, וכלשון מרן בבא סאלי זיע״א: "אני הייתי מתעיף והוא לא היה מתעיף, למרות שהיה מבוגר ממני..."
ראה את האושפיזין בסוכתו
אחד מתלמידיו שחי כאן בארץ, רבי יוסף אמסלם ע״ה, העיד וסיפר על שראו עיניו כשהיה נוכח בסוכתו של מרן רבי יצחק זיע״א:
מנהגו היה לערוך מדי ערב בימי חג הסוכות סעודה רבתי לכבוד בעלי האושפיזין, כשביום השני, בו חל האושפיזא של יצחק אבינו ע״ה, היו מאריכים בסעודה ומרבים בשמחה.
באחת מאותן סעודות, לאחר שהזמין את האושפיזין ונטל ידיו, אחז מרן רבי יצחק זיע״א בפת בשתי ידיו, אך לא בצע אותה. במקום זאת, המשיך לאחוז בה זמן ממושך כשבת שחוק מרחפת על שפתיו. המחזה נמשך שעה ארוכה, לתמהונם של כל הנוכחים, שלא הבינו את פשר השחוק תוך כדי הפסקה ארוכה בין הנטילה לבציעה. רק לאחר דקות ארוכות, בצע מרן רבי יצחק זיע״א את הפת והחל לאכול.
מקורביו שהסבו עמו, לא כלאו את השתוממותם ופרטו באזניו את תמיהתם, על שראה להאריך בהפסק עד שבירך על הפת. נענה מרן רבי יצחק זיע״א לעומתם בזה הלשון: "ומה אעשה, שראיתי את שבעת האושפיזין מגיעים לבקר אותנו בסוכה, כשעל פניהם ארשת שמחה וחיוך בהביעם שביעות רצון מסעודתנו... לא יכולתי שלא לחייך יחד עמם... רק שהפסיקו לחייך, הצלחתי לגשת אל הברכה..."
כיתר בני המשפחה, ניקרו גם אצל מרן רבי יצחק זיע״א הזדמנויות שונות, בהן נאלץ ללבוש אדרת הקפדנות ולנהוג בתקיפות כנגד מי שסטו מדרך הישרה. באותם מקרים, לא חת מפני איש וצעד בנתיב האמת שתמיד היתה לרגליו. (ארזי הלבנון)