חס"ה לשבת פרשת כי תצא

"לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (כא, כג)
נבילה פירושו חטא ועוון, והזוהר (תיקו"ז דף קמ"א:) אומר אדם שחטא תיכף לפני שיהיה לילה הוא צריך לחזור בתשובה באותו יום ויכול לבטל את המלאך שנברא מהעוון, אבל אם יעבור היום ויגיע הלילה כבר קשה יותר להכרית את המלאך ולהמית אותו אבל באותו יום אפשר בקלות, וז"א "לא תלין נבלתו על העץ" - נבילה זה חטא, ואומרת התורה אל תחכה עד הלילה לעשות תשובה אלא באותו היום לפני שתשקע השמש תחזור בתשובה, וזהו "כי קבור תקברנו ביום ההוא" - שכך תוכל להאביד אותו מהר. (דרש יהודה)

סיפור

"וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ" (כג, כא)
פעם הופיעה אשה עשירה בפני הגאון רבי יעקב מוצפי זצ"ל, משרידי דור דעה בבבל, ובפיה סיפור מוזר: בכל ליל שבת, כשהיא מדליקה נרות, הם כבים לפתע, ללא כל סיבה.
שאל הרב: האם את מלווה כספים בריבית, השתוממה האשה - אכן כן, אך מאין יודע זאת הרב, אבל, הוסיפה ואמרה, היא מקפידה לערוך "היתר עיסקה" כדת וכדין, וריבית מותרת היא זו. עם כל זאת - ענה לה הרב - עלייך לחדול מכך מיד. שאם לא כן, דעי שאת מסכנת חלילה את שלום ילדייך. יצאה האשה מביתו של הגאון, וסיפרה את הדברים לרב אחר. אותו רב הרגיע אותה ואמר, שאין כל איסור להלוות כספים ב"היתר עיסקה" [שמשמעו, שהמלווה נעשה כשותף בעסקי הלווה, והאחוזים שהוא מקבל ממנו שבים כחלקו ברווחים שהעסקים הניבו, ולא בריבית על ההלואה].
כעבור ימים מספר חלמה האשה, שאביה [שכבר לא היה בין החיים] עומד מולה ובידו חרב מלוטשת, והוא מזהיר אותה באזהרה חמורה שתפסיק להלוות לאנשים בריבית. כשהיא נחרדת עד עמקי נשמתה מיהרה האשה לביתו של הגאון רבי יעקב מוצפי, וספרה לו את חלומה, וביקשה את סליחתו על שפקפקה בדבריו, ולא עשתה מיד כאשר ציוה עליה, היא פסקה מלהלוות בריבית - ונרות השבת שוב לא כבו.

הלכה