תולדות חייו, גלותו, מעשה תוקפו ועלייתו ארצה • נפטר טו' תמוז
יב' תמוז התשפ"ב | 11.7.2022 | 13:30
משפחת רבינו
בין המשפחות המיוחסות אשר גלו מספרד בגירוש הגדול של רנ"ב והגיעו למרוקו, נודעה משפחת "בן עטר" לשם ולתהילה. בעיר סאלי, על שפת האוקינוס האטלנטי, בקצה המערבי של מרוקו וצפון אפריקה כולה, קבעו בני המשפחה הרמה את מקום מושבם, ובה זרחה שמשו של הגאון הקדוש רבי חיים בן עטר זלה"ה (הנודע בכנויו רבי חיים בן עטר הזקן, כדי להבדיל בינו ובין נכדו רבנו נושא שמו).
רם ונשא היה. מופלג בתורתו וביראתו, בקדושתו ובפרישותו, ואף מהנהגת הציבור לא משך את ידיו. וכה כתב עליו רבנו בהקדמתו לספרו, "ומרוב חסידותו כמעט אני אומר שלא עבר עליו לילה בשינה, ובבכי גדול קונן על שריפת בית אלהינו, ואפילו בלילי טבת הארוכים השלים הלילה בלימוד עמי וכיוצא בי מיוצאי חלציו, ואף כי הרבה צרות עברו עליו והוצרך לנוד ממקומו, בכל זאת בכל מקום שגלה גלתה שכינה עמו, ולא מנע עצמו מד' אמות של הלכה".
אח היה לו ורבי שם טוב שמו, גדול כבודו בעיני בני קהילת סאלי ואף הוא עסק רבות בעניינם, עד שעלה ונתעלה למדרגת נגיד הקהילה. והיו האחים לבית בן עטר ראשי ומנהיגי הקהילה ברוח ובגשם. אף בית הכנסת משלהם, "צלאת בן עטר", היה להם.
שנות קושי
החל משנת תל"ב, עם עלות מולאי איסמעאיל ימח שמו לשלטון, נפתחה תקופה קשה ואיומה בקורות יהודי מרוקו. בשנות מלכותו הראשונות האיר פניו ליהודים. אפס, בחצי ימי מלכותו השתנה יחסו מן הקצה אל הקצה. הוא החל להציק להם ולרדוף אותם, והטיל עליהם מסים שונים ומשונים חדשות לבקרים. הלחץ והדחק הורגשו בכל פינה, ואף מעמדם של העשירים והאנשים שכלכלתם היתה איתנה, התמוטט לחלוטין.
אלא שזו היתה רק ההתחלה לשנים קשות ומרות שהלכו ונעשו נוראות יותר ויותר! בשנת ת"ס הוטלו על היהודים מסים בכמות כזו שרבים מעשירי הקהילות ירדו מנכסיהם, כפשוטו, והפכו לעניים ממש. על צרה זו נוספו גם הבצורת ועלית המחירים הגדולה שבאה בעקבותיה.
בן היה לו לרבי חיים בן עטר הזקן, ורבי משה שמו, אף הוא תלמיד חכם מופלג היה, שגם עסק בחסד ללא גבול, ומי ששימש כמשען ומשענה לנשברי לב, ששאבו ממנו עידוד וחיזוק.
הבית מתמלא אורה
בשנת תנ"ו נתמלא ביתו של רבי משה אורה בהולדת בנו, אשר שם קורא לו על שם זקנו הקדוש "חיים", הוא רבנו חיים בן עטר, מי שעתיד היה להאיר את עיניהם של ישראל מאז ועד היום. נר ישראל, נשמה מניצוץ משיח בן דוד. מאור חיים לארץ ולדרים, לדורו ולדורות, והנודע לדורות על שם ספרו "אור החיים".
אך גדל חיים הקטן מיד ראו הכל כי חכם וחריף הוא וירא שמים מנעוריו. אף דבקה נפשו בנפש זקנו הרב, אשר רוה מלוא חופניים נחת מנכדו זה, ועל אף שגם עם שאר נכדיו למד תורה, הרי שאת מרב מאמציו השקיע בו, ולו מסר את רובי תורתו.
חיים הצעיר לא מש מאוהלו של סבו הגדול
לא מש חיים הצעיר מאוהלו של סבו, ש"בין ברכיו גדל ובחיקו ישב לשאוב מדרכים הטובים" כלשונו. כשרונותיו העילויים עמדו לו לעלות בתורה כאחד הגדולים אשר בארץ. אף בתעניות וסיגופים הרבה, ולעיתים צם משל יומיים ויותר ברציפות.
למרות יגיעתו העצומה והתאמצותו לכוון לאמיתה של תורה, התנזרותו ממנעמי העולם וכוונתו הטהורה, הרי שבהעלאתו את חידושי תורתו על הכתב היתה נפשו שפלה עליו ביותר, והוא היה מלא חשש. מי הוא זה ואיזהו שיבוא לחדש בתורה?! רק הידיעה הברורה שלו כי כל כוונתו לשם שמים, נתנה לו את האומץ לכך.
את ראשית ביכוריו כינס לימים לספר שאת שמו קרא "חפץ ה'". הורתו ולידתו של "חפץ ה'", החלו אצלו עוד בגיל בר מצוה, ומשאלה כמוסה היתה זו בליבו מאז ולתמיד. והיתה נפשו יוקדת בקרבו באהבה לוהטת לה', לתורתו, ולקיום מצוותיו. תשוקה נפלאה שלימים באה לידי ביטוי ובצבצה מכל עבר בספריו, ובפרט מספרו הנודע ה"אור החיים" הקדוש על התורה.
בדברו על אהבת ה' ודבקותו, ממש יצאה נפשו בדברו, ומתוך הדברים נמצאת למד כי מעולמו הוא מדבר. שהרי אין אדם כותב דברים שכאלו אלא אם כן עומד הוא במדרגה זו. לא יפלא איפוא, כי העפיל רבי חיים למעלות רוחניות נעלות ונשגבות כל כך, עד אשר התקדש שמו בקרב תפוצות ישראל כאחד מן הראשונים אשר בארץ.
"ורבנו הקדוש אור החיים אמר עליו מרן הבעש"ט שנשמתו מרוח דוד של אצילות, ובכל לילה שמע תורה מפי הקב"ה, ורוב קדושתו אי אפשר לכתוב, והיה מיורדי המרכבה וגילוי נשמות ומדרגות רוח הקודש באמת...."
ולרבי שם טוב בן עטר הנגיד בן ושמו רבי משה, ויהי האיש נכבד ביותר בין יהודי מרוקו, ממשיך נאמן למורשת אביו הגדול שנשא את משא יהדות מרוקו על שכמו. ידו פתוחה לצדקה וחסד ולכל דבר שבקדושה.
כוחו של רבי משה בנגידות עלה על אלו של אביו, מעמדו בחצר המלך מולאי איסמאעיל היה רם ונשא. עם הזמן הלך מעמדו של רבי משה בן עטר והתחזק. אבל כטבעה של בני משפחת מלכות אכזרית זו, הרי שככל שהיו היחסים עמם קרובים יותר, כך גדלה הסכנה מהם.
צורת החיים המבהילה והלא יציבה תחת צלם של בני משפחת המלוכה, דרשה ממקורביהם כוחות נפש עצומים, שכן לא אחת עמדו הללו בסכנת נפשות של ממש, על אף קרבתם הגדולה ושרותם הנאמן למלך.
הלשנה
בשנת תע"ז, הלשינו לפני מולאי איסמאעיל הלשנה כלשהי על רבי משה, לא הועילו לו לנגיד כל זכויותיו, והמלך קנס אותו בקנס שכדי לעמוד בו היה רבי משה צריך למכור את כל נכסיו והדבר כמעט ורושש אותו לחלוטין. למרות הכל, גדולים היו מעשיו ופעליו, והוא עשה שלא תשתכח תורה מילדי ישראל העניים במרוקו, והיה משלם שכר לימוד מכיסו עבור אותם שלא השיגה יד הוריהם לשלם עבורם.
הוא אשר זכה להיות חותן המלך, כאשר בחר ברבי חיים, נכד אחי אביו רבי חיים הזקן, כחתן לבתו המצוינת מרת פאצוניה. מופלגת בצדקות היתה, עד שספרו עליה שמידי יום היתה מתעטפת בטלית ומניחה תפילין, כנאמר על מיכל בת שאול.
סמוך על שולחנו של חותנו – קרובו הנגיד ידע רבנו שנות שלוה והשקט, למרות חוסר השקט הכללי ששרר במרוקו המשיך לעלות ולהתעלות בתורתו, בקדושתו העילאית ובהתנזרותו ממנעמי העולם הזה. בשנים ההם גם החל להפיץ את תורתו על פני חוצות, ולא הסתפק בתלמידים שבאו אליו, כי אם תר וחפש אחרי בעלי כשרון, שהוא יוכל ללמדם ולקדמם בהתאם לכשרונותיהם.
במקביל ללימודו עם תלמידיו, היה דורש מידי יום ביומו בבית הכנסת שבחזקת משפחתו, "צלאת בן עטר", שתי דרשות להמון העם ולכל מי שליבו חפץ, ולעיתים אף שלש דרשות ביום.
נערץ ונקדש היה רבינו על בני סאלי עירו, למרות שלא כיהן כרבה של העיר, ועל אף שהיו בה בסאלי בזמנו גדולי תורה נוספים. פעם אחת היה רבנו שקוע במחשבות דבקות, ובני קהילתו נזקקו לו בדחיפות אלא שיראו לנגוע בו ולהפסיקו מדבקותו. עקב נחיצות הענין הוחלט בין בני הקהילה לקחת תינוק קטן שלא טעם טעם טומאה מימיו, וגם את התינוק טבלו במקוה. הם הורו לעולל לנגוע נגיעה קלה בבגדו של רבנו ותו לא. אבל גם נגיעה זו היה בה בכדי שירגיש רבנו בנגיעה גשמית קלה זו ויפסוק מדבקותו.
רדיפות ובצורת נוראה
בימים ההם ובשנים ההמה, היו יהודי מרוקו מוכים ונרדפים בידי שמים ובידי אדם. אם לא די היה להם בהתנכליותיו של המלך הרשע, התרגשה ובאה עליהם בשנת תפ"א הבצורת הנוראה. היתה זו עצירת גשמים איומה ומוחלטת שנמשכה כשלוש שנים, והמיטה על ראש יהודי מרוקו השבורים והרצוצים רעב ועוני, מחלות ויסורים ומיתות מרובות.
לא זו בלבד, אלא שעם מותם של רבים מהיהודים שדרו ברבעים המיוחדים להם, נעזבו בתיהם וננטשו מאין יושב. הנכרים יושבי הארץ שניצלו את המצב פשטו על הבתים לשלול שלל ולבוז בז, וכך נהרסו הבתים ורחובות שלמים הפכו לעיי חרבות או למשנות גויים. לעומת זאת הלכו בתי הקברות וגדלו בקצב מהיר, כאשר דבר יום ביומו נקברו בהם חללי רעב למכביר.
חורבן הקהילות בגוף, ברוח ובנפש היה כמעט מוחלט. אבל גם בתקופה קשה ומרה שכזו, המשיך רבנו בשלו, בתורתו, בשיעוריו ודרשותיו בעבודת קדשו ובפעולות החסד שלו.
מעשה תוקפו וגבורתו
דרכו בקודש של רבנו שתבעה התמסרות לרוחניות ולעבודת ה' בצורה החלטית, מצאה את בטויה גם בדרכו בפסיקת ההלכה, בה היה נוהג להחמיר. מעבר לפסיקותיו היומיומיות והכלליות, נודעו שלושה ענינים בהלכות מאכלות אסורות בהם יצא חוצץ כנגד מנהג מרוקו מקדמת דנא, וכל זאת למרות היותו צעיר לימים: החגבים, נפיחת הראה, והתולעים.
מאז ומקדם היה מנהגם של יהודי מרוקו, כאשר תקפה מכת ארבה את עריהם ושדותיהם, לתפוס מהחגבים המעופפים ולאכלם. בעיני רבנו לא מצא הדבר חן כבר מאז ילדותו, שכן הבחין כי זקנו הקדוש נמנע מלאכלם, וגם אין דעתו נוחה באוכלי החגבים.
והנה הגיעה הבצורת של שנת תפ"א, ושוב ראה רבנו את הקהל נוהג התר באכילת החגבים, משל היה זה דבר פשוט ומסכם שאינו דורש כל תנאים הלכתיים.
כיון שראה רבנו שאין איש יודע על סמך מה נהגו לאכול את החגבים, מבלי לבדוק אם הנם מהסוגים המותרים באכילה, רצה לאסור את הדבר. אבל בענותו כי רבה, עדין לא רצה לסמוך על העדויות שאסף עד שירד לחקר הדבר. רבנו הגיע למסקנה נועזת, כי התר החגבים שנהגו בו במרוקו התר שגוי הוא, וכי האוכלם כאוכל שאר שקצים ורמשים. הוא הרעיש הרבה על הדבר, ואסורו התקבל על בני סאלי עירו ובפרט יראי ה' שבהם.
וראה זה פלא: "וגדול הנס האחרון שעשה ה' שתמיד דבר רגיל היה לבוא מין זה לב' או לג' שנים ולא אחר טפי מד', ומשעה שפרסמתי איסורם וחכמי העיר הטו אוזנם ואסרום, מאותה שנה לא נראו עוד במערב למעלה מעשרים שנה" (פרי תואר סי' פה, וראה גם אור החיים ויקרא יא כא).
היה בכך אומץ רב מצידו של רבנו שעוד היה צעיר לימים, כבן עשרים וחמש שנים בלבד, והוא בא לאסור על בני ארצו דבר שדורות נהגו בו התר, ובפרט שמרוקו מלאה היתה בגדולי עולם קשישים ממנו לימים.
עלייתו לארץ
בשנה ההיא, היא שנת הת"ק ליצירה, העיר ה' את רוח הגה"ק ר' חיים אבולעפיא זי"ע אשר ישב באיזמיר, לעלות ארצה ולחדש את הישוב היהודי בטבריה. בגליל משל אז השיך דאהר אל עמאר, אשר השליט בה סדר ומשטר והשרה בה בטחון, וגם היה מלך רב חסד ליהודים. מששמע השיך על רצונו של רבי חיים לעלות ארצה לעירו, העתיר עליו דברים לזרזו לממש את רצונו. ואכן, רבי חיים עלה ארצה, והשיך יצא מגדרו לקראתו. הוא שיקם את טבריה היהודית והפריח את הישוב.
הדבר העיר אף בלב רבנו התעוררות גדולה, הוא החליט לרכז סביבו קבוצה נבחרת מתלמידיו שיחד עמו יעלו ארצה, וישבו על התורה ועל העבודה בישיבה אשר שמה יקרא "כנסת ישראל". דרישות וסדרי הישיבה לא נועדו לכל אחד, רק גבורי מלחמות ה' יכלו לעמוד בהם. התנאים דרשו התמסרות והקרבה מוחלטים ללימוד ולסדרי עבודת הקודש.
לצד זאת, היה על רבנו לגייס תמיכות הגונות קבועות שבהם יוכלו תלמידי הישיבה להתפרנס, ולשם כך פתח בסדרת מסעות סביב המדינה, ואף מחוצה לה.
רבנו יצא לאלג'יר, ותוך זמן קצר מאוד התגבשה סביבו קבוצה מובחרת של תלמידים שקבלה תורה מפיהו. לצד הדרשות והשיעורים שמסר כהרגלו להמון העם, הקים באלג'יר ישיבה, וכעת הקיפוהו גם תלמידים מובחרים שישבו ועסקו בתורה כל היום, כשכל מחסורם עליו.
משהתארגן גרעין התלמידים המובחרים של הישיבה, יכל רבנו לצאת למסע התרמה וגיוס תומכים על פני איטליה המגינה. לצד עצם הזכות לתמוך בלומדי בעיר הקודש, שמורות היו עם רבנו "הטבות" נוספות לתורמים העתידיים. תפילות והזכרות במקומות הקדושים אשר ארץ המה, ואפילו שלטי הנצחה בישיבה.
בר"ח אב תק"א, יצא רבנו למסעו לארץ ישראל, כשהוא מלווה בחבורה בת שלושים איש. בעשירי לחודש עגנה ספינתם במסינה שבאי סיציליה. הנסיעה מליוורנו עד מסינה לא היתה קלה, ובאחד מלילי השבת סער הים, וגלי ענק התנפצו אל האניה וטלטלוה מצד לצד ככלי משחק, עד שכל כלי החרס שבאוניה נשברו מרוב התהפכויות. רק בחצות הלילה שקט הים מזעפו, והנסיעה חזרה למסלולה השקט.
קבלת הפנים לה זכו רבנו וחבורתו במסינה, היתה נלהבת ביותר. הם השתהו במסינה עד כ"ב במנחם אב, ואז הפליגו לאלכסנדריה של מצרים, כשדרכם מלוות בסערות ים ונסים מרובים.
עקב קשיי העגינה בחופה של אלכסנדריה למי שאינו בקי ורגיל בכך, העדיף רב החובל שלא הכיר דיו את נמלה של אלכסנדריה, להמתין לאור בוקר כדי להכנס אל הנמל, מה שגרם לנוסעים, לעוד לילה של טלטולי גלים ומשברי ים עד שהגיעו ליעדם.
באלכסנדריה הגיע לאוזניהם של בני החבורה, הידיעה המעציבה על מגפה קשה שפרצה בירושלים. כיון שיעדם היה ירושלים עיר הקודש, היה עליהם לעגון ביפו, ומשם לעשות את הדרך החוצה אל השפלה ומטפסת בהרים עד ירושלים. אבל רב החובל העדיף לעגון בעכו מבלי לעצור בחוף יפו, והתעקש על כך.
משאך ירדו בחוף ימה של עכו, נודע להם כי נס גדול נעשה להם, ובהשגחה פרטית גלויה סרב רב החובל מבלי סיבה לעגון ביפו. הם שמעו כי ביפו ובירושלים משתוללת מגפה איומה.
השתטחות על קברי הצדיקים בארץ
את יתרת ימי חודש אלול וראש השנה של שנת תק"ב, עשו רבנו ותלמידיו בעכו. מיד אחרי ראש השנה, ניצל רבנו את שהותם בארץ הגליל בה מרובים כל כך קברי הצדיקים, ויצא עמם להשתטח על הציונים בקדושים, ולערוך בהם "זייארות" עם תפילות ותיקונים. הם שבו לעכו והתעכבו בה עד ערב יום הכיפורים, בו עשו את דרכם לחיפה, שהיתה אז כפר לחוף הים.
אחרי יום הכיפורים המרומם שחוו במערת אליהו, וההשתטחות למחרתו על קבר אלישע בן שפט הנביא, שבו בני החבורה ורבנו בראשם אל מקום מושבם הארעי, בעכו. שם עשו את חג הסוכות.
מיד לאחר החג, החלה ההתארגנות לקראת שהיה ממושכת של החבורה בעכו, עם הקמה בפועל של הישיבה, לבני החבורה שעסקו בתורה ועבודת ה' מתוך התמדה מופלאה.
רבינו מקים ישיבה
וביום ראש החודש לחודש מר חשון, נפתחה באופן רשמי ישיבתו של רבנו. סדרי הישיבה היו ברורים וקבועים, ועל התלמידים היה לעמוד ברף הדרישות הגבוה של הישיבה. אבל עבורם לא היה קושי בדבר, שכן היו אלו מהמסולתים שבתלמידי החכמים, שהתמדתם עוררה התפעלות בלב כל רואה.
יחד עם זאת הנהיג רבנו אצל בני חבורתו, לערוך זייארות על קברי הצדיקים בראשי החודשים ובשאר ימים המיוחדים. וכדרכם של קדושי עליון אלו זכו ל"הארה" בכמה וכמה מהמקומות הקדושים אותם פקדו, ובמקביל גם העתירו תפילות כמים לישועת הכלל והפרט, ויחדו תפילות לתומכי "כנסת ישראל" שבאיטליה ובשאר מקומות.
הם פקדו את קברי הצדיקים הרבים שעל אם הדרך לצפת. משם הועידו פניהם לצפת, שם ערכו תפילות על כל קברי הצדיקים הקבורים ברכס הדרומי של הר בית החיים שבצפת, כאשר מסלול מהלכם הוא ממקוה האר"י שבראש ההר, דרך כל הקברים שבמורדו, ועד ציון רבי פנחס בן יאיר שבתחתית ההר. משם טיפסו והלכו על הרכס הצפוני ששימש אז כבית עלמין.
כיצד עלה רבינו להר מירון
תאור נורא הוד, נשתמר על בואו של רבנו בסילודין וברגשי קודש עזים לקבר רבי שמעון בן יוחאי "...וכשעלה למירון, הגיע לתחתית ההר שעולים משם אל המקדש, ירד מן החמור, והיה עולה על ידיו ועל רגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק: היכן אני השפל נכנס, למקום אש להבה, קוב"ה וכל פמליא של מעלה הכא, וכל נשמות הצדיקים שמה...".
במכתב מתאר רבנו, את שעות של התעלות נשגבת ולימוד זוהר במערת קבר הרשב"י, ומוסיף שאחרי שעות של לימוד "נתמלאה הבית ריח טוב אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו ושמחנו הרבה". ואף זאת, במוצאי שבת היו נעורים כל הלילה, ורבנו למד עם התלמידים את ה"אדרות" שבזוה"ק, "ובשעה שהתחלנו האדרות, היה הארה גדולה והרגש גדול בנשמותינו".
רצה רבינו לישב בשלוה...
רצה רבנו לישב בשלוה סמוך למקום קודש הקודשים, ולעסוק בתורה ובקרוב הגאולה, קפץ עליו רוגזם של כוחות הטומאה והס"א שעמם נלחם כבר בעבר. ביום מן הימים, כאשר הלך רבנו אל הכותל המערבי להתפלל כדרכו, נגלה לעיניו מחזה נורא, "דמות אשה שחורה עומדת נגדו, והיא היתה קליפה ואמרה לו שהיא רודפת אחריו בזו השנה".
בחג השבועות של אותה השנה, שנת תק"ג, לבש בגדים חגיגיים. נהרה הציפה את פניו הקדושות, והוא אמר לחבר תלמידיו בני העליה: "הבא ונצא לקבל פני משיח צדקנו שבא!"
התמלאו התלמידים בגיל וברעדה, והתכוננו לצאת עם רבנו לקבל פני משיח צדקנו, אבל כחלוף רגעים מספר חלפה עננה על פניו, וימהר לפשוט את המחלצות המיוחדות. גנח ואמר: "קרובה היתה הגאולה. העולם היה במצב של מחצה זכויות ומחצה עוונות וכמעט ולא היה רובו זכויות, והיתה הגאולה באה לאלתר. אבל בזה הרגע נכשל עשיר אחד באיסטנבול בעברה חמורה, והכריע אותו ואת העולם כולו לכף חובה!"
עלייתו לשמימה
לא חלף כי אם כחודש ימים, ורבנו נפל למשכב ומצבו החמיר. הוא השאיר הוראות וצואות לבני ביתו ותלמידיו, ובחד קטירא אתקטר!
היה זה במוצאי שבת פרשת פנחס, אור לט"ו בתמוז תק"ג. בטבריה עמד רבי חיים אבולעפיא בתפילת ערבית, ולפתע התעלף וכל המאמצים לעוררו עלו בתוהו. לאחר מחצית השעה התעורר, ובקול רועד סיפר כי בירושלים נפטר זה עתה רבנו, וכי הוא ליווהו עד לשערי גן העדן.
כמה שעות לאחר מכן, במז'יבוז' הרחוקה, רבנו הבעל שם טוב ניגש ליטול ידיו לסעודה השלישית, לפתע נעמד שקוע בהרהורים משך שעה ארוכה. משנטל ידיו, הסב לסעודה וברך "המוציא", ואז אמר קצרות: "כבה הנר המערבי!"
סתם ולא פירש. כיון שכמעט ולא היה מדבר בשבת לא שאלוהו התלמידים למה כוונתו, אבל אחרי ההבדלה אמר לתלמידיו: "בארץ ישראל הלך לעולמו רבי חיים בן עטר שבא מארצות המערב, ולכן אמרתי שכבה הנר המערבי!"
שאל אחד התלמידים: "ומנין זאת לרבנו"?
נענה הבעש"ט ואמר: "ישנה כוונה אחת בנטילת ידים, שאין מגלים אותה משמים אלא לאחד בכל דור. עד עתה היתה הכוונה מסורה בידיו של אותו צדיק, והיום כשעמדתי ליטול ידי נגלה לי רז זה, ומכאן ידעתי כי כבר איבד עולמינו את הצדיק הזה!"
איש לא חלם כי בעודו בתוקפו ובגבורתו, פחות משנה אחרי שנטע אהלו בעיר הקודש, והעלה את רמתה הרוחנית לשיאים לא נודעו, יקפד פתיל חייו של רבנו והוא בקושי בן ארבעים ושבע שנים.
קברו של רבנו נכרה במורד הר הזיתים. לגודל חשיבות רבנו בעיני בני ירושלים, נשתנה צורת מצבתו מכל המצבות שנהגו אז להקים על הקברות. שכן אז לא היה מקובל להניח אבן מצבת אחת כי אם יציקה מאבנים קטנות, וגם לא היה נהוג לחקוק שבחים על המצבה. על מצבתו שהוקמה או נחקקה כמה שנים מאוחר יותר, חקקו תלמידיו ובני ביתו כדברים האלו:
"ציון נברשתא דדהבא, ההר חמד אלקים, אבן יקרה, ושיחה קלה שלו אלקים חשבה לטובה, והארץ האירה מכבודו כאשר יאירו שבעת הנרות. ירכה וקנה היא העולה עמו וקרא שמה חפצי בה, מוציא לאור כל תעלומה, הוא זיוה הוא הדרה, ה"ה הרב המופלא וכבוד ה' מלא המקובל אלקי' חסידא קדישא כמוהר"ר חיים בן עטר ז"ל, נתבקש בישיבה של מעלה יום ט"ו לח' תמוז שנת התק"ג להנות מזיו השכינה, הוא המחבר ספר חפץ ה', וס' פרי תואר, וס' אור החיים, וס' ראשון לציון".
בסמוך לקברו נכרו לימים קבריהן של שתי נשותיו הצדקניות, הרבנית פאצוניה ע"ה והרבנית אסתר ע"ה.
רק באותו השבוע, הגיעו לירושלים האגרות שהתעכבו בדרכן כמה חודשים, ובהן הידיעה המזעזעת על רציחתו של ר' עמנואל חי ריקי זלה"ה הי"ד. בחלום הלילה נגלה רז לאחד מגדולי העיר, הגה"ק רבי אברהם מיוחס זלה"ה, כי הסתלקותם של שני גאוני עולם אלו באותה השנה, קשורות זו לזו וסוד יש בדבר.
"בליל א' לפרשת פנחס ש' תק"ג שהיה פטירת מוהר"ר חיים בן עטר, חלמתי כמה פעמים בענין זה. כי חשבון משיח חשבון שליח, ועוד עשר היתרים רמז לי' הרוגי מלוכה, כי כיום בא שמועת הרב מוהר"ר עמנואל חי ריקי זלה"ה, איך נהרג על קה"ש ביום ר"ח אדר שנת תק"ג כשהלך שליח בעיר מודינה ונמצא הרוג... ביום א'... וגם א"ל בחלומי כי למחר הוא כיפור, הוא יום קבורה של הרב הנז"ל, תנצב"ה. וכל שאר החלום איני זוכר, ולמחר נעשה הספד גדול מאוד למוהר"ר חיים הנז"ל...".
בקדושה של מעלה התקדש ציונו של רבנו מאז, ולדורות נודע כמקום המסוגל לשפוך בו שיח ולישועה. כבר בדור הראשון אחרי רבנו, אמר פעם הרה"ק פנחס מקוריץ זי"ע: "אם יזכני ה' לעלות לארץ ישראל, לא אסור מקבר רחל ומציון ה'אור החיים' הקדוש!"
רבים מגדולי ישראל הרבו להשתטח על הציון הקדוש ולפעול בו דבר ישועה ורחמים. מפורסם הוא הסיפור, איך בעיצומה של מלחמת העולם השניה והשואה האיומה, כאשר עמדו רגלי הנאצים ימ"ש בשערי הארץ, עלו יהודי ירושלים בראשות הרה"ק רבי ישראל מהוסיאטין והרה"ק רבי שלמה מזוועהיל להשתטח על ציון רבנו, והעבירו את רוע הגזירה.
בין תש"ח לתשכ"ז, עת היה הר הזיתים נתון בידי הישמעאלים הירדנים, חללו הללו הרבה ממצבות ההר, ובפרט באזור מקום מנוחת רבנו. אחרי שחזר ההר לידים יהודיות, הופתעו הכל לראות כי המצבה היחידה שנשארה שלימה ולא נגעה בה יד, היתה מצבת רבנו. ספרו אז, בשם ערביי האיזור, כי טרקטור שניסה לפגוע בציון התהפך ונהגו נהרג, וכן גם טרקטור נוסף שנסה לחלל את המצבה. כאשר ניגש, בשלישית, פועל ערבי וניסה להרוס את המצבה, פגע הגרזן שבידו בראשו והוא נהרג במקום. הערבים שהבינו כי מקום קדוש הוא זה נאחזו בעתה, ויותר לא ניסו לפגוע במקום.
(החומר נלקט ברובו מאוצר פניני החסידות)