פרשת ויקהל - חס"ה לשבת 

מדוע צריכה התורה ללמדנו כי בששת ימים יש לעבוד, ולא מסתפקת בציווי לשבות ביום השביעי?

ואפשר לבאר על פי מה שמסופר על הגה"ק בעל ה"חפץ חיים" זיע"א שהגיע באחד ממסעותיו אל עיר אחת ששם היה מוקם מפעל ענק ובו היו מועסקים הרבה מבני העיר, אבל דא עקא, בעל המפעל שהיה רחוק מתורה ומצוות התעקש שהמפעל ישאר פתוח בשבת. שמע זאת ה"חפץ חיים" והחליט ללכת ולדבר על לבו ולהסביר לו את גודל העוון של חילול שבת. נענה בעל המפעל והשיב: יום יום הנני מרויח סך ארבעת אלפים רובל האם רצונך שאפסיד סכום דומה מידי שבת בשבתו.

השיבו ה"חפץ חיים", ולהפסיד את בית החרושת כולו בשל חילול השבת עדיף בעיניך, הלא כתוב מפורש אומר "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות". ואינו מובן, מדוע מודיעה לנו התורה מה נעשה כל השבוע, די אם תאסור עלינו לעבוד בשבת ובשאר הימים נעשה כרצוננו, אלא, כך אמרה תורה, רצונך שתהיה לך עבודה ששה ימים, שבות ממנה בשבת, שאם לא כן, גם בששת הימים לא תוכל לעבוד.

השיב האיש בלעג, וכי סבור הרבי שפסוק בחומש הוא שמחזיק את בית החרושת שלי.... בלית ברירה עזבו ה"חפץ חיים" והלך.

לא עבר זמן והבולשביקים נכנסו לרוסיה ונטלו ממנו את כל מפעליו, והוא עצמו ניצל בנס ונמלט על נפשו ערום וחסר כל. או אז שיגר מכתב ל"חפץ חיים" והתודה לפניו בזה הלשון: עכשיו אני רואה שדבריך צודקים ונכונים, כי פסוק בחומש אכן קובע את גורלו של בית חרושת.

מסופר על הגאון ר' ישראל יעקב קנייבסקי זצ"ל (הסטייפלר) שבצעירותו כשגייסוהו לצבא הרוסי לא היו מתחשבים ביהודים להניח להם לשמור את השבת, ובמסגרת האימונים בנשק חייבו אותו לירות ברובה בשבת. וכידוע מי שממרה פי המפקד נותנים לו עונש כבד להישלח לסיביר שזה פקוח נפש ודאי.

מה עשה הרב, תפס את הרובה בשנוי שלא כדרך חול - ביד שמאל, והפך את קנה הרובה לאחוריו, וירה למטרה. ולפלא שהקליע פגע במטרה על אף שהיה בכיוון ההפוך, כשראה המפקד את הנס הגלוי והרגיש שאדם קדוש עומד למול עיניו, מיד פטרו לביתו (לשכנו תדרשו).

ארבע פרשיות וחודש אדר

א. תיקנו חז"ל לקרות ארבע פרשיות מר"ח אדר הסמוך לניסן עד חודש ניסן, והם: א) פרשת שקלים, לפי שבראש חודש אדר משמיעין על השקלים להביא נדבת המקדש. ב) פרשת זכור, כדי להקדים זכירת מעשה עמלק למחייתו. ג) פרשת פרה, לפי שהיו ישראל נטהרים קודם הפסח באפר פרה אדומה. ד) פרשת החודש, שנאמר בה על ר"ח ניסן החודש הזה לכם ראש חודשים.