פרשת תרומה - חס"ה לשבת 

"וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה..." (כה, א)

לכאורה לא מובן מהו הלשון "ויקחו לי", הרי מדובר בציווי הקב"ה לעם ישראל לתת את תרומתם למשכן, והיה צריך להיכתב "ויתנו לי תרומה"?

אלא ידוע מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי בצדקה הנותן - יותר משהוא נותן הוא מקבל. צדקה אין נותנים לזולת אלא לעצמו, "עשר בשביל שתתעשר"... וזהו "ויקחו לי תרומה" - בזה שתתנו צדקה, אתם תהיו בבחינת "ויקחו" - לעצמכם. ורמזו בזה בתיבת 'ונתנו' שנקראת ישר והפוך.

ורבנו הבא"ח המשיל הדבר לאדם שראה בפעם הראשונה בחייו איכר שהולך בשדה וזורק גרעיני חיטה על פני התלמים, אמר איזה טיפש הוא, לוקח חטים טובות ראויות למאכל וזורק אותן כך, אבל האמת היא שכל גרעין וגרעין "שנזרק" הרי הוא יצמיח שבולת שלימה ויתן שפע גדול, וזה מה שאמרו "זרעו לכם לצדקה", כי הצדקה היא כמו הזריעה והנותן פרוטה מקבל הרבה כנגדה.

"וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה..." (כה, א)

מסופר על בנימין הצדיק (בבא בתרא יא) שפנתה אליו אשה אלמנה ובקשה צדקה. אמר לה, אין מעות בקופה של צדקה. אמרה לו, יש לי שבעה ילדים אם אין אתה נותן לי אוכל כולנו מתים ברעב, כשראה בנימין הצדיק את המצב הנורא נתן לה צדקה ממעותיו. לימים חלה בנימין הצדיק ונטה למות, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא כתוב "המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא", והאדם הזה הציל שמונה נפשות, מיד הוסיפו לו עוד עשרים ושתים שנה.

והסיבה שהוסיפו לו דוקא עשרים ושתים שנה יתבאר על פי מה שמבואר בתלמוד (סוטה כ) שכל זכות שאדם עושה עומדת לו למשך ג' חדשים, דהיינו במשך הג' חדשים הבאים יהיה מוגן מכל מיני פורענויות. ואומרת הגמרא (בבא בתרא ט ע"ב) כי הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו מתברך באחת עשרה ברכות. ועל פי זה מובן, כי כשבנימין נתן לאותה אלמנה כסף כנראה גם פייס אותה, והפיוס הועיל גם לשבעת בניה, נמצא שבשכר כל פיוס זכה בנימין לאחת עשרה ברכות וכל פיוס שכרו למשך ג' חדשים כנזכר לעיל, הרי תשע מאות ושלושים יום, וכשנכפיל אותם פי שמונה כנגד האשה ושבעת ילדיה יצא עשרים ושתים שנה בדיוק.