חס"ה לשבת פרשת תזריע מצורע

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (יב, ג)

אמרו רז"ל בשעה שאמר הקב"ה לאליהו הנביא זכור לטוב שיצטרך להיות בכל ברית מילה שישראל מלים, אמר לו אליהו, אתה ידעת שאני מקנא לשמך יתברך, והנה אם יהיה בעל הברית בעל עבירה לא אוכל לסבול להיות שם, והבטיחו השי"ת שיכפר לבעל ברית, השיב, עוד אפשר שיהיה המוהל בעל עבירה, הבטיחו השי"ת שיכפר גם לו, השיב, עוד אפשר שיהיו הקהל העומדים שם בעלי עבירות ולא אוכל לסבול, הבטיחו השי"ת שיכפר לכל הקהל, וזה מרומז בפסוק פנחס בן אלעזר. פנחס הוא אליהו, תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, גורם שהשי"ת יכפר לבאים בברית מילה (אגרא דפרקא).

פעם פנה הרבי מגור (בעל השפת אמת) אל אחד מקרובי המשפחה, וביקש שיקחהו עם אחיו הקטן רבי בצלאל, אל יהודי פלוני בורשא שיברך אותם. עשה הקרוב כפי שנתבקש ויצא עם הילדים לוורשא. כאן חיפש אחרי היהודי, שחשב אותו בלבו לצדיק מפורסם וידוע לכל, אך רק אחרי חקירות ודרישות רבות גילה אותו, והנה לגודל פליאתו, נראה האיש כאחד מפשוטי העם, וכשהביא אליו את הילדים, ושטח לפניו את בקשתו, הרושם היה כי הלה אינו מבין כלל מה רוצים ממנו. אף על פי כן מילא הקרוב את שליחותו ויאמר אליו, אף שאינך יודע מאומה, הואיל נא לברך אותם, כבקשת אביהם הרבי מגור, עשה היהודי כחפצו והרעיף ברכות על ראשם.
ויהי בצאתם מעל פניו, עדיין חוכך היה ומשתאה לדעת, מי האיש ומה מעשיו, אולי הוא אחד מל"ו צדיקים נסתרים, אולם בשובו סח לו השפת אמת דבר פלא, אכן איש פשוט הוא. אלא שפעם אחת כשנימול בנו, לא היתה בידו אף פרוטה לצרכי סעודת הברית, ומכר את כלי מטתו להכין סעודת מצוה בכסף שקיבל, אחר כך נשאר בעירום ובחוסר כל, הדבר עשה רושם גדול בשמים, וכי זוטרתא הוא שאיש פשוט כמוהו יעשה כזאת, נמנו וגמרו ליתן שכרו גם בעולם הזה, שכל ברכה היוצאת מפיו לא תשוב ריקם, והוא עצמו כלל אינו יודע שניחן בכח סגולי כזה שברכתו מתקיימת (מוסר חכמים).

הלכה

ספירת העומר

א. מי שנסתפק אם ספר העומר בלילה הקודם, (וביום הקודם לא נזכר מספירת העומר כלל), או שנסתפק אם ספר אתמול את המספר הנכון או לא, (ולא ספר ביום את המספר הנכון), בכל זאת יוכל לספור מכאן ולהבא בברכה, מטעם ספק ספיקא, שמא באמת ספר העומר בלילה הקודמת, ואם תמצא לומר שלא ספר, שמא הלכה כדעת ר"י בעל התוספות, שכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא. ונוסף על זה שיש לנו דעת הרמב"ם והראבי"ה דסבירא להו שעיקר מצות ספירת העומר גם בזמן הזה מדאורייתא, וספיקא דאורייתא לחומרא.

ב. וכן אם היה עומד בבין השמשות [אחר השקיעה], ונזכר בבירור שלא ספר אמש ספירת העומר, וגם במשך היום לא נזכר מזה, יספור מיד הספירה של אמש בלי ברכה, ואחר צאת הכוכבים יספור בברכה.

ג. מי ששאל אותו חבירו אחר השקיעה, כמה הלילה לספירת העומר? ישיבנו: אתמול היה כך וכך לספירה, שאם יאמר לו היום כך וכך (אפילו בלשון לעז) לא יוכל לברך אחר כך על ספירת העומר, משום דקיימא לן שאם מנה ולא בירך יצא. ומכל מקום אם ענה רק המספר של הלילה ההוא, ולא אמר תיבת "היום" יוכל לחזור ולספור בברכה. אבל אם אמר היום כך וכך, אפילו ענה בלשון לע"ז, אינו יכול לברך על העומר באותו לילה. וכן אם ענה לו "היום כך וכך לעומר", אף על פי שלא כיון בליבו לצאת ידי חובה, מכל מקום אין לו לחזור ולספור שוב בברכה. אך אם בשעה שאמר היום כך וכך נתכוון בפירוש שלא לצאת ידי חובה, חוזר וסופר בברכה. (ילקו"י)