עניין הצרה הגדולה שהיתה בימי אחשוורוש והמן הרשע, ומאידך את תשועה הגדולה שעשה לנו ה' יתברך על ידי חזרתינו בתשובה
ט' אדר התשפ"ג | 2.3.2023 | 14:00
אין מי שיודע לספר לשון הרע כמו המן הרשע
איתא בגמרא (מגילה יג:) "ישנו עם אחד" (אסתר ג, ח), אמר רבא אין מי שיודע לספר לשון הרע כמו המן הרשע, התחיל המן לקטרג ולומר: "ישנו עם אחד וכו׳ ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם, שאוכלים ושותים ומבזים את המלך, שהרי אם זבוב נפל לתוך כוס היין של אחד מהם הוא זורק את הזבוב וממשיך לשתות את היין כאילו לא קרה כלום, ואילו אם אדוני המלך היה נוגע בכוס היין של אחד מהם (שאז היין הוא יין נסך ונאסר) הוא שופך את היין ושוטף את הכוס במים שלוש פעמים ואחר כך שם בו יין ושותה. יוצא אדוני המלך שאתה מאוס בעיניהם יותר מן הזבוב". ולכן אמר לו המן לאחשוורוש "בוא ונגזור עליהם כליה". אמר לו אחשוורוש "ירא אנכי פן יעשה לי אלוהיהם כמו שעשה לקודמי, לפרעה, לסיסרא ולסנחריב". אמר לו המן, "כל אותם דברים היו כשהיה בית המקדש קיים והיה הקדוש ברוך הוא רצוי להם, אבל עתה הוא כועס עליהם. ולא עוד אלא שעתה כבר הוא זקן ואינו יכול לעשות כלום, שהרי כבר עלה נבוכדנצר והחריב את ביתו ושרף היכלו והגלה את ישראל מעל אדמתם ולא עשה לו כלום, והיכן הוא כוחו וגבורתו? כיוון שאמר כן, הסכימו אחשורוש וכל יועציו לכלות את ישראל, וכתבו אגרות וחתמו עליהן וכו'.
אחשורוש שונא היה לישראל יותר מהמן
אומר המדרש רבה (פרשה ז אות כ) אחשוורוש היה שונא ישראל יותר מהמן הרשע, והיה מוכן לתת להמן את טבעתו כפיקדון, כדי לדעת בוודאות שאכן יהיה אחראי להריגת היהודים. והגמרא (מגילה יד.) מביאה משל למה הדבר דומה? לשני בני אדם שהיו להם שדות. אך לשניהם היתה בעיה, האחד באמצע שדהו היה עומד תל גדול של עפר ולא מצא מקום היכן לפנות אותו. לשני לעומת זאת היתה בעיה אחרת, היה לו בור באמצע השדה ולא מצא עפר למלאות אותו. יום אחד כאשר עבר בעל התל ליד שדהו של בעל הבור וראה את הבור חשב לעצמו מי יתן והיה לי בור זה, מוכן אני לקנותו אפילו בדמים מרובים כדי להתפטר מתל העפר שבשדה שלי. עמיתו בעל הבור אשר אף הוא עבר יום אחד ליד התל חשב לעצמו הלוואי שהיה לי תל כזה והייתי מכסה בו את הבור, מוכן אני לשלם כסף רב עבור תל זה. לימים נפגשו זה עם זה, אמר בעל הבור לבעל התל "אנא, מכור לי את התל שברשותך ואשלם לך כסף טוב". אמר לו בעל התל "קח אותו בחינם וכמה שיותר מהר!" כך כשבא המן אל אחשוורוש והציע לו עשרת אלפים כיכר כסף כדי לקנות את עם ישראל מהמלך ואז יכלה בהם, אמר לו אחשוורוש, "הכסף נתון לך, טול אותם בחינם ותעשה זאת כמה שיותר מהר!".
ומפני מה היה אחשוורוש שונא את היהודים כל כך? אומר רבי יונתן אייבשיץ שדרך המלכים באותם ימים שהיו מתייעצים עם חוזה הכוכבים כפי שמתואר באריכות בספר של יוסף בן גוריון, ואף אחשורוש היה סקרן לדעת מי ימלוך אחריו על כיסאו. לכן שאל את החוזים בכוכבים אשר אמרו לו כי תחתיו ימלוך יהודי. הבין אחשוורוש כי בוודאי באמצע ימי מלכותו ימרדו בו היהודים ויקחו ממנו את כסאו ועל כן נכנסה בלבו שנאה חזקה עליהם והיה מחפש הזדמנות להורגם. והנה כאשר בא המן בהצעת השמד נתמלא שמחה כי הלוא זה הרגע שכל כך ציפה לו. מיד נתן את טבעתו להמן כדי שיזדרז לקיים את הגזירה. שנאה זו כלפי היהודים ליוותה אותו עד לרגע שבו אמרה לו אסתר "כי נמכרנו אני ועמי" (אסתר ז, ד) ואז הבין שהיא יהודיה, ואם כן גם דריווש בנה שימלוך תחתיו הוא בנו שנחשב ליהודי כי אמו יהודיה. או אז נהפך ליבו, ואת אש השנאה שבערה בליבו הפנה כנגד המן הרשע. (יערות דבש ח"א דרוש יז ד"ה אבל הענין)
"ויסר המלך את טבעתו"
הגמרא (מגילה יד.) ויסר המלך את טבעתו אמר רבי אבא בר כהנא, גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב, כתב בספר ברית כהונת עולם (מאמר הסתר אסתיר פ"ז) וז"ל: גדולה הסרת הטבעת בהיות הנס מתלבש בעולם הטבע, ואפילו הכי יוסר כיסוי הטבע ויתראה מה שלפנים ממנו, וזה ׳מחזיר למוטב׳ ודאי יותר מבחינת מ׳׳ח נביאים ושבע נביאות שהיתה בחינות הנבואה (שלהם) ממה שלמעלה מן הטבע לגמרי, ע"כ. כי עיקר ה'גדולה' במי שמוצא את הקב"ה בתוככי הטבע ומגלהו בתוך ההעלם שבעולם זה נחשב כמי שיחזר למוטב.
אין אפשרות להשמיד את כל היהודים
במדרש רבה (אסתר ז) מביא משל לעוף שקנן על שפת הים, עלה הים והציף את קנו, מה עשה? התחיל ממלא פיו מים ונותן לתוך החול וחוזר וממלא פיו חול ושופך אל הים, בא חברו ונעמד על ידו. אמר לו העוף "אני נשבע שאיני זז מכאן עד שאני הופך את הים ליבשה ואת היבשה לים". אמר לו חברו "שוטה שבעולם! לא יעזור לך כלום!" כך, "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים" (אסתר ג, ו). אמר הקדוש ברוך הוא "רשע מרושע! אני בקשתי להשמידם ולא יכולתי", שנאמר "ויאמר להשמידם לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו" (תהלים קו, כג). ואתה מבקש להשמידם? חייך, כל מי שיבוא להלחם בישראל הוא נוטל את שלו מתחת לידיהם". כלומר, שילך כפרה עליהם.
בלילה ההוא נדדה שנת המלך – מלכו של עולם
"בלילה ההוא נדדה שנת המלך" (אסתר ו, א). איתא בילקוט שמעוני (תתרנז) נדדה שנתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כשראה את ישראל בצרה. ויש לשאול וכי יש שינה לפני הקדוש ברוך הוא והלא כבר נאמר (תהלים קכא, ד): "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל"? אלא בזמן שישראל שרויים בצער ואומות העולם בשלווה, כביכול נראה כאילו הקדוש ברוך הוא ישן ואינו משגיח עלינו, שנאמר "עורה למה תישן ה'" (תהלים מד, כד). אותו לילה ליל פסח היה וכל ישראל היו שרויים בתענית, ובמקום לומר את ההגדה של פסח בשמחה, אמרו סליחות ושלוש עשרה מידות של רחמים בבכי וצעקה. ובזוהר הקדוש (פרשת בא דף מ ע"ב) נאמר, כי בשעה שיושבים ישראל בליל פסח ומספרים ביציאת מצרים וקוראים בהגדה של פסח, באותה שעה מזמין הקדוש ברוך הוא את מלאכי השרת וכל פמליא של מעלה, ואומר להם "לכו שמעו מה מספרים בני על הנם שעשיתי להם ביציאת מצרים". ואז כל המלאכים מתכנסים והולכים לפקוד את בתי ישראל ושומעים איך ישראל מודים ומשבחים לקדוש ברוך הוא, וחוזרים ובאים אל הקדוש ברוך הוא ומודים לו על העם הקדוש שיש לו בארץ ששמחים בישועת ה', ובאותה שעה כביכול מוסיפים עוז וגבורה לקדוש ברוך הוא.
ואילו בלילה ההוא שהיה ליל פסח, נשמע במרום קול בכייתם של עשרים ושניים אלף תינוקות של בית רבן באמירת סליחות ותחנונים כשהם חוסים בצילו של מרדכי. עמד השר של התורה וצווח לפני כיסא הכבוד, בכה והתחנן, ולקולו נזעקו כל מלאכי השרת ונתנו קולם בבכי כמו שנאמר "הן אראלים צעקו חוצה, מלאכי שלום מר יבכיון" (ישעיה לג, ז). אמרו לפני הקדוש ברוך הוא "רבונו של עולם! אם ישראל בטלים חס ושלום אנו למה נצרכים בעולם"? וכל צבא השמים חרדו ולבשו שקים, ועלתה שוועתם לשמי מרומים. באותה שעה אמר להם הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת "מה אני שומע, קול גדיים וכבשים"? אמרו לו "רבונו של עולם, לא קול גדיים וכבשים אתה שומע אלא קול קטני עמך בית ישראל, תינוקות של בית רבן השרויים בתענית, והמן הרשע רוצה להוליכם לטבח". מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, וכביכול היה בוכה עמהם. והעיר את כל חמתו על המן האגגי ומיד הפך עצתו וקלקל מחשבתו, שנאמר (תהילים ו, ט): "סורו ממני כל פועלי און כי שמע ה' קול בכיי".
"בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – ליל הסיוטים של אחשוורוש
באותו הלילה נדדה גם שנת המלך אחשוורוש וככל שניסה להירדם והתהפך מצד לצד לא הצליח. כיון שבא המלאך הממונה על השינה היה מעיר אותו בכל פעם שנעצמו עיניו. וכשהצליח מעט להירדם, כתוב במדרש (אסתר רבה י) הראו לו משמים בחלומו את המן שנוטל חרב להורגו ונבהל וצווח בשנתו "הצילו!". הוא הקיץ משנתו בבהלה והתחיל להרהר במחשבתו, האם באמת יש לי אויבים כמו המן שמתנכלים לי להרגני, האם לא יהיה מי שיגלה את אוזני על כך? התחיל שוב לחשוב, אולי בעבר היה מישהו שהיטיב עמי להצילני מיד רשעים אכזרים הזוממים לרצוח אותי ולא גמלתי לו טובה, ולכן נמנעים עתה מלגלות את אוזני? אמר לסופריו הביאו את ספר הזיכרונות לקרוא ולראות מה שעבר עליו. פתחו את הספרים ומצאו מה שהגיד מרדכי על בגתן ותרש שרצו להרוג את המלך. אחד מסופרי המלך הממונים על הספרים היה שמשי בנו של המן. כשראה שהספר נפתח במקום זה לא רצה לקרוא שם והיה הופך את דפי הספר. אך בכל מקום שהפך, עשה הקדוש ברוך הוא נס והיה נמצא הסיפור הזה של בגתן ותרש. לקח שמשי עט ורצה למחוק את הדברים, בא המלאך גבריאל וכתב את הדברים מחדש, עד שהאיץ בו המלך שיקרא, ולא היתה לו שום ברירה אלא לקרוא את המעשה הזה על בגתן ותרש. כששמע המלך את הדברים, הבין שיש בהם קשר למחשבות שחשב קודם, שמא יש אדם שהציל אותו ממוות והוא לא השיב לו על כך טובה כראוי. מיד החליט אחשוורוש להשיב טובה למרדכי היהודי. שאל המלך את נעריו "איך יתכן שלא השבנו למרדכי היהודי טובה עד עכשיו?" כיוון שראו הנערים את המן שבא באותה שעה אל חצר מלך, הראו באצבעם על המן ואמרו "הרבה חשבנו מה השכר הראוי לתת למרדכי ולא היינו יכולים בגלל המן אשר מנע מאתנו לתת כבוד למרדכי". באומרם כן היו חוששים שמא המן ישמע אותם, וכל רגע היו פוזלים לכיוונו של המן. שאל אותם המלך "על מי אתם מסתכלים שם? מי בחצר?" אמרו לו "הנה המן עומד בחצר". אמר המלך "מה יש להמן לעשות בחצר ארמוני בשעה כזאת? כנראה אמת הדבר מה שראיתי בחלומי ולא בא זה בשעה זו אלא להרגני!". מיד קרא המלך להמן ושאל אותו "איזו גדולה וכבוד כדאי לתת לאיש אשר המלך חפץ ביקרו?". חשב המן כי בודאי המלך מתכוון אליו, ומרוב תאוות הכבוד שהיתה לו העז לבקש בקשה נועזת, "ילבישוהו בבגדי מלכות, ישימו לראשו את כתר המלך, וירכיבוהו ברחוב העיר על הסוס שרכב עליו המלך". כששמע המלך שהזכיר המן שיקחו את הכתר, הביט אליו בפנים זועפות, הוא נזכר בחלום הלילה וכעס מאוד. הבחין המן בטעותו ושינה את דיבורו מיד ואמר, ונתון הלבוש והסוס, ויקראו לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", אך לא הזכיר את הכתר. מיד אמר המלך להמן "רוץ ועשה כן למרדכי היהודי, כי חייב אני לו טובה גדולה על כך שהצילני מן המוות ועשה זאת עוד היום לפני המשתה כדי שכשנגיע למשתה של אסתר אוכל לספר לה כי השבתי טובה למרדכי על הטובה אשר עשה לי". באותה שעה נבהל המן, חרד ורגז, עיניו חשכו, ושיניו זו לזו נקשו. קל להבין את ההלם של המן אשר היה רודף כבוד בצורה מבהילה ושכל עושרו וקניניו ורוב בניו וגדולתו אינם שווים לו בכל עת אשר הוא רואה את מרדכי שאינו כורע ומשתחווה. והנה עכשיו צריך הוא בעצמו לחלוק כבוד גדול למרדכי, שנוא נפשו, אשר רק לפני רגעים ספורים היה בדעתו לבקש מן המלך לתלותו. ניסה המן להתחמק "מי זה מרדכי?" אמר לו המלך "מרדכי היהודי". אמר המן "יש הרבה יהודים אשר שמם מרדכי". אמר לו המלך "היושב בשער המלך!".
או אז ניסה המן לשדל את המלך בדברים, שניתן למרדכי פרס אחר, אך כל דבריו לא רק שלא הועילו לו אלא החריפו יותר ויותר את מצבו. אמר המן למלך "אדוני המלך, האיש הזה אשר אמרת לי לכבדו הוא שונאי בנפש ואתה מבקש ממני לנשאו ולגדלו עלי? אנא מלכי! אל תעשה אותי לצחוק בכל המדינה, אני אתן לו עשרת אלפים כיכר כסף, או יתמנה מושל על כל המדינות, ויקבל את כל המכס ואת כל המיסים שלהם לרשותו, אבל כבוד כזה שאני ארכיבהו ברחוב העיר אל תעשה לו".
אמר לו המלך "אל תפל דבר מכל אשר אמרת תעשה לו גם את זה, וגם את זה".
אמר לו המן "אדוני המלך, אני מוכן שהספרים והאגרות ששלחנו לכל המדינות להרוג את היהודים יתבטלו, ורק הכבוד הזה אל תעשה לו.
אמר המלך "גם את זה תעשה שכל האגרות יתבטלו, וגם הכבוד ינתן לו".
המשיך המן לבקש מהמלך שלכל הפחות ילכו בניו במקומו ושהם יכריזו וירוצו לפני מרדכי. אמר לו המלך "אתה ואשתך וכל בניך תהיו עבדים למרדכי אשר הציל אותי ממוות, ואין גבול לגמולו הטוב. תמהר עכשיו ואל תבטל דבר אחד מכל מה שדברת!".
כשראה המן כי אין מנוס, נכנס לבית גנזי המלך בקומה שחוחה ובפה מעוות, וראשו מלא צער ויגון, ושפתותיו רועדות ועיניו חשוכות ולבו דווה עליו ובגדיו קרועים וחגורתו פתוחה ושיניו נוקשות זו לזו. לקח המן משם את בגדי המלך אשר לבש ביום הראשון להמלכתו כפי שנצטווה ויצא משם ביגון גדול. הוא הלך אל אורוות הסוסים ולקח משם את הסוס הראשון, היפה מכולם, שהיה מקושט בתכשיטי זהב, והטעין על כתפו את כל בגדי המלך. וכך בא לו אל מרדכי. כיוון שראהו מרדכי, רעדה אחזתו, אמר לתלמידיו "אין הרשע הזה בא לכאן אלא להרגני, אינני רוצה שתמותו גם אתם בגללי לכן ברחו מכאן מהר". אמרו לו "לא נעזוב אותך, לחיים ולמוות". באותה שעה עמד מרדכי בתפילה בחשבו כי זוהי התפילה האחרונה בחייו. בינתיים ישב המן להמתין עד שיסיים מרדכי את תפילתו. כשסיים אמר לו המן "במה הייתם עוסקים לפני שבאתי?" אמר לו "בפרשת קמיצת העומר שהיו מקריבים בבית המקדש ביום ט"ז בניסן כדי שיהיה מותר לאכול את התבואה החדשה". (ע"פ ילקוט מעם לועז)
אמר המן: "בא קומץ קמח שעורים שלכם ודחה את עשרת אלפים ככר כסף שלי"
אמר לו המן "ממה היתה עשויה קמיצת העומר, מכסף, מזהב או אולי מיהלומים?" אמר לו מרדכי "זהו קומץ של קמח שעורים שמקטרים אותו על גבי המזבח". אמר המן "בא קומץ קמח שעורים שלכם ודחה את עשרת אלפים ככר כסף שלי". ואז אמר למרדכי "עמוד מרדכי הצדיק! מימות אבותיכם נעשים לכם נסים גדולים, ועתה קום ולבש את בגדי המלכות שאני נותן לך ותן כתר מלכות בראשך ורכב על הסוס הזה כי כן ציווה המלך לכבדך". מיד הבין מרדכי שהקדוש ברוך הוא הפך את הגלגל על המן. ויאמר להמן "הלוא אני לובש שק ואפר וכל גופי ושערותי מכוסים בעפר ואיך אלבש כתר של המלך ולבוש מלכות הרי לא כבוד המלכות בכך, לכן איני לובש עד שאסתפר ואתרחץ לכבוד המלכות". הלך המן לחפש בלן ולא מצא משום שאסתר גזרה באותו יום על כל בתי העסק: והחנויות לשבות כדי שיראו כולם את הכבוד הגדול של מרדכי והשפלתו של המן. לכן היו גם בתי המרחצאות סגורים, ולא היו בהם מים חמים. בלית ברירה הסיק וחימם המן מים במו ידיו, חגר חלציו; שטף את גופו של מרדכי וסך אותו במיני שמנים טובים. לאחר מכן הלך המן לחפש חנות של מספרה ולא מצא.
אמר לו למרדכי, מה נעשה והרי כל המספרות סגורות. אמר לו מרדכי להמן "רשע, וכי אינך יודע להיות ספר?! והרי עשרים ושתיים שנה היית ספר בכפר קרצום". כששמע זאת המן, נאלץ להביא זוג מספריים מביתו ולספר את מרדכי. בעודו מספר את שערותיו של מרדכי, נאנח המן מצער. אמר לו מרדכי "מדוע אתה נאנח?" אמר לו המן "אוי לי שהייתי איש גדול ונכבד מכל השרים והפרתמים, וכיסאי היה למעלה מכיסאותיהם, ועתה ירד כבודי לשפל מדרגה כזו, ונעשיתי בלן וספר". כשהזמין המן את מרדכי לעלות ולרכוב על הסוס, אמר לו מרדכי "תשש כוחי מרוב התעניות שהתעניתי ואיני יכול לעלות בכוחות עצמי". התכופף המן והציע למרדכי שיעלה על גבו, ומשם יעלה על הסוס. כשעלה מרדכי על גבו בעט בו בעיטה הגונה כמו שצריך. אמר לו המן "הרי כתוב בתורתכם (משלי כד, יז) 'בנפול אויבך אל תשמח'?!", אמר לו מרדכי "במה דברים אמורים? בישראל, אבל בשונאי ישראל נאמר 'ואתה על במותימו תדרוך' (דברים לג, כח). ונתן לו שוב בעיטה חזקה כיאות. (ע"פ ילקוט מעם לועז)
"ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"
היה מרדכי רוכב על הסוס והמן הולך רגלי, ועשרים ושבע אלף נערים של בית המלך הולכים עמו, וכוסות של זהב בימינם וגביעי כסף בשמאלם, ואבוקות של אור הולכים לפניו, וגם הם מכריזים ביחד עם המן "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" (אסתר ו, יא). והיה מרדכי מקלס ומשבח את הקדוש ברוך הוא "ארוממך ה׳ כי דליתני, ולא שמחת אויבי לי" (תהילים ל, ב). ותלמידיו של מרדכי היו אומרים "זמרו לה׳ חסידיו והודו לזכר קודשו, בערב ילין בכי ולבוקר רינה" (שם, ו). והמן היה אומר "ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם" (שם, ז). ואסתר היתה אומרת "אליך ה' אקרא ואל ה׳ אתחנן" (שם, ט). וישראל אומרים "הפכת מספדי למחול לי" (שם, יב). והנה, בדרכם עברו ברחוב שהיתה גרה שם בתו של המן. כששמעה את קולות התהלוכה יצאה אל המרפסת. היא חשבה לעצמה כי בוודאי אביה הוא הרוכב על הסוס והקורא לפניו הוא מרדכי. מה עשתה? היא מיהרה אל השירותים לקחה משם את הכלי שבו היו מי הביוב והצרכים ושפכה אותו על ראש המן ועל בגדיו. נשא המן עיניו לראות מי עשה לו כך ונבהל לראות שזוהי בתו. וכשראתה הבת שזרקה את העביט שופכין על ראש אביה ולא על מרדכי הפילה עצמה מן המרפסת ומתה, כמו שכתוב "והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש" (אסתר ו, יב). אבל - על בתו שמתה, וחפוי ראש - בגלל עביט השופכין ששפכה עליו. ולמה נאמר "נדחף" משום שהיה לו ריח רע מהעביט שופכין ואז כולם דחפו אותו. (ע"פ ילקוט מעם לועז)
סיפר לאשתו זרש ולאוהביו את כל אשר "קרהו"
לאחר הכבוד הגדול שנעשה למרדכי היהודי לא גאה ליבו ולא רפו ידיו מן התפילה, שב מיד לשקו ולתעניתו. ואדרבה, כעת כאשר הוא לבדו יצא מן הסכנה ראה לנכון להתפלל ולהעתיר יותר בעד עם ישראל כולו שעדיין שרוי בסכנת קיום גדולה. ואכן, באותה שעה גורלית שבה ישבה אסתר במשתה היין השני עם אחשוורוש והמן, היה מרדכי מתפלל ונתקבלה תפילתו ברצון. לעומת זאת, המן בחוזרו לביתו, לא ניסה ללמוד לקח ממה שקרה. הוא סיפר לאשתו זרש ולאוהביו את כל אשר "קרהו", כלומר שחשב כי הכל דרך 'מקרה', כולל מה שנעשה בלן וספר, וכל ההשפלות שספג. הוא טען, שיועציו אשמים בדבר והכל בא בגלל עצתם הנבערה למהר לבוא אל המלך ולבקש ממנו לתלות את מרדכי ועל כן באה עליו כל הצרה הזאת. ואם לא היה משכים ללכת אל המלך כאשר יעצוהו, לא היה המלך גוזר עליו מה שגזר. ועכשיו עליו לעבור לסדר היום וככוחו אז כן כוחו עתה להמשיך במדיניות החיסול והכליה חס ושלום של עם ישראל. ולא הבין ולא ידע כי הכל מונהג על ידי השגחה פרטית מבורא עולם, המשגיח ממכון שבתו על עמו ונחלתו, כדברי דוד המלך "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת" (תהילים צב, ז).
כששמעו אוהביו את דבריו, אמרו לו כי לא נכון הדבר, אלא יש כאן בודאי השגחה מאת האלוקים על היהודים, שנאמר "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו, לא תוכל לו כי נפול תיפול לפניו" (אסתר ו, יג).
במילות התשובה של אוהבי המן, הם רמזו לו עצה אחת שיכולה אולי להצילו "כי נפול תיפול לפניו" (אסתר ו, יג). כי היהודים הם אנשי חסד ומלאים רחמים, פעמים אף על שונאיהם. לכן יעצו להמן שיגש אל מרדכי ויפול לפניו בבקשת סליחה, ואז יתהפך דינו לטובה. אלא שבשמים לא רצו להעמיד את מרדכי בניסיון כזה. לכן בעודם מדברים עמו הגיעו סריסי המלך והבהילו את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר. כך לא הספיק המן ליישם את עצת אוהביו, ולא עוד אלא שהלך עם בגדיו המטונפים עליו וכולו מדיף ריח צחנה מה שגרם להבאשת כבודו ביותר בעיני המלך, הגיע המן אל המשתה כשהוא מבוהל, מבולבל ומטונף, גם המלך היה מבולבל מן הלילה הקשה שעבר עליו ומכל מאורעות היום, ישבו המלך והמן במשתה אשר הכינה אסתר והפיגו צערם על ידי שתיית יין עד אשר שבה אליהם רוחם. (ע"פ ילקוט מעם לועז)
דע לך שהמן צורר אותך מאוד מאוד ומתכנן להרוג אותך ולשלוט במקומך
כשראתה אסתר את אחשוורוש כשהוא כבר שמח וטוב לב הבינה כי הנה הגיעה שעת הכושר המתאימה לדבר על ליבו בעניין הגזירה אשר גזר המן. מיד הרימה קולה בבכי ובדמעות שליש ואמרה למלך "איזו שמחה יכולה להיות לי ממלכותך אחרי שמכרת אותי ואת עמי לאיש צר ואויב, להשמיד, להרוג ולאבד. מילא אם היינו נמכרים לעבדים ולשפחות הייתי מחרישה, אך כאן מדובר בהשמדה גמורה חס ושלום". המלך, שלא ידע את מוצאה של אסתר ומאיזה עם היא, שאל בכעס "מיהו זה ואי זה הוא אשר מלאו ליבו לעשות כן"?! הצביעה אסתר על המן ואמרה "איש צר ואויב המן הרע הזה!!! (אסתר ז, ו).
דע לך שהמן צורר אותך מאוד מאוד ומתכנן להרוג אותך ולשלוט במקומך. ואמת הוא החלום אשר חלמת בלילה, ומשמים הראו לך את האמת עוד באותו יום שהמן העיז לבקש לעצמו בגדי מלכות וכתר מלכות וסוס אשר רכב עליו המלך. רק איש אשר תאוות השלטון בוערת בליבו ויש לו תכוניות לשבת על כיסא המלכות, רק איש כזה מסוגל לבקש דבר כזה. מלבד זאת, הוא זה אשר היה בעצה אחת עם בגתן ותרש, ומאז שראה כי אני ומרדכי סיכלנו את עצתם וגילינו לך את מזימתם, נהיה הוא צורר לי ולמרדכי, כי אנו מפריעים לו להרוג את אדוני המלך, לכן גזר להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים".
כששמע המן את הדברים, נתמלא פחד וחרדה. ואף על פי שהיה דיפלומט גדול ופוליטיקאי ממולח והיה יכול להמציא כל מיני תרוצים והצטדקויות שלא ידע שאסתר יהודיה וכו׳ וכו', בכל זאת במעמד זה לא היה מסוגל להשיב דבר מרוב בהלתו. "והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גינת הביתן" (אסתר ז, ז)לנשום מעט אויר צח להפיג את כעסו וגם להשתחרר מעט מריח הצחנה של המן. מה עשו מלאכי השרת? נידמו לפניו כבניו של המן, והתחילו לעקור מן הגינה של המלך שושנים ופרחים ולהשליכם ארצה, וכן עקרו עצים ממקומם.
שאל אותם המלך, מדוע אתם הורסים לי את הגן? אמרו לו "אבא שלנו המן ציוה אותנו לעקור את העצים מגינת המלך ולנטוע אותם בגינת ביתו". שב אחשוורוש בכעס אל משתה היין, והנה הוא רואה את המן עומד לבקש על נפשו. מה עשה המלאך מיכאל? היה דוחפו על אסתר שהיתה צועקת "אדוני המלך הרי הוא רוצה לכובשני לפניך". אמר המלך "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?! אוי לי מבפנים ואוי לי מבחוץ. בניך השחיתו עצי גינתי בחוץ, ואתה באת לכבוש את המלכה בביתי. וכמו שדיברת על ושתי רע כדי שאהרוג אותה, כן אתה חושב להעליל על אסתר עלילות כדי שאהרוג אותה". שמע המן את הדבר הזה, ונפלו פניו. מיד בא השר חרבונה [ויש אומרים שבא אליהו הנביא בדמות חרבונה] ואמר, "אדוני המלך, גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי, עומד בביתו של המן גבוה חמישים אמה". מיד צווה המלך לתלות את המן על העץ אשר הכין למרדכי ככתוב: "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי" (אסתר ז, י). כן יאבדו כל אויביך ה'. (ע"פ ילקוט מעם לועז)