ביאור ההפטרה פרשת כי תצא

ד אלול תשפ"ה | 28/08/2025 | 21:59

הקשר בין ההפטרה לפרשה

הפטרה זו היא החמישית משבע הפטרות של נחמה, שמפטירין בשבע שבתות של נחמה החל משבת הראשונה שאחרי תשעה באב.

תוכן ההפטרה

הנביא אומר לציון, שירי ושמחי כי אף שהיית שוממה, לעתיד עם ישראל יתרבו מאוד, ויהיו יותר מכל הגויים שישבו לבטח ולא גלו מארצם, לכן תרחיבי את כל הערים שסביבך שיהיה מקום לבניך, כי ימין ושמאל תפרוצי.

הנביא מבשר לה, שמרוב הטוב שיהיה לה אז תשכח את כל ימי הגלות, וכל ימי הגלות הם יהיו כרגע כלפי הטוב הנצחי שתקבל.

וכמו שנשבעתי שלא אביא עוד מבול על הארץ אני נשבע שיותר לא אכעס עליך ולא אגער בך, ודעי כי אף שההרים והגבעות הם חזקים, בכ"ז פעמים שזזים ע"י רעידת הארץ וכיו"ב, מ"מ חסדי וברית השלום שביננו לא ימוש לעולם.

ישעיה פרק נ"ד פסוק א' – י'

א רָנִּ֥י שמחי כנסת ישראל עֲקָרָ֖ה [א] לֹ֣א יָלָ֑דָה [ב] שהיתה כאשה עקרה [שלא ילדה בנים לגהינם כמו הגויים (ע"פ ברכות י')] פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַֽהֲלִי֙ לֹא חָ֔לָה פתחי פיך להרים קול רינה אפילו שלא חלית בחבלי יולדה (מ"ד) כִּֽי רַבִּ֧ים בְּֽנֵי שֽׁוֹמֵמָ֛ה כי רבים הם בני ירושלים אף שהיתה שוממה, מִבְּנֵ֥י בְעוּלָ֖ה מבני הגויים שישבו על אדמתם, כאשה בעולה שיושבת עם בעלה (רד"ק) אָמַ֥ר יְהֹוָֽה: ב הַרְחִ֣יבִי| ירושלים מְק֣וֹם אָהֳלֵ֗ךְ לקלוט בניך שישובו אליך וִֽירִיע֧וֹת [וילונות (מ"צ)] מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ שהם יתר ערי ישראל יַטּ֖וּ אַל תַּחְשׂ֑כִי יהיו נוטים לאורך ולרוחב ואל תמנעי להטותם למרחוק (רד"ק) הַֽאֲרִ֙יכִי֙ מֵֽיתָרַ֔יִךְ תגדילי את חבלי האוהל המיועדים לקשרם ביתדות (רש"י) וִיתֵֽדֹתַ֖יִךְ התקועות בארץ חַזֵּֽקִי שלא יזוזו ממקומם (מ"ד): ג כִּי יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֖אול תִּפְרֹ֑צִי [ג] לדרום ולצפון תתחזקי (ת"י) ותתרבי (א"ע) וְזַרְעֵךְ֙ גּוֹיִ֣ם יִירָ֔שׁ מפני שערי ישראל לא יספיקו, לכן ירשו ישראל את ערי הגויים וְעָרִ֥ים נְשַׁמּ֖וֹת יוֹשִֽׁיבוּ וערים שהיו שוממות, עתה יתיישבו בבני ישראל (מלבי"ם): ד אַל תִּֽירְאִי֙ אל תפחדי שתהיה צאתך מגלות זו כמו שיצאת משאר גלויות בצרות רבות כִּי לֹ֣א תֵב֔וֹשִׁי כי לעולם אחר שתצאי מגלות זו, לא תתביישי יותר (רד"ק) וְאַל תִּכָּֽלְמִ֖י אלא תחזיקי בגדולה כִּי לֹ֣א תַחְפִּ֑ירִי כי לא תתביישי יותר לילך לגלות כִּ֣י בֹ֤שֶׁת עֲלוּמַ֙יִךְ֙ [נעוריך (רש"י)] תִּשְׁכָּ֔חִי כי הבושה שהיתה לך בימי נעוריך לא תהיה לך יותר (מ"ד) וְחֶרְפַּ֥ת אַלְמְנוּתַ֖יִךְ הצרות שהיו לך בגלות שהיית כאלמנה לֹ֥א תִזְכְּרִי עֽוֹד כי מרוב טוב שיהיה לך תשכחי את הצרות שהיו לך (רד"ק): ה כִּ֤י בֹֽעֲלַ֙יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ כי האדון שלך שעשה אותך ויצר והגדיל אותך (ת"י) יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ הוא בעל היכולת ומושל בצבאות השמים והארץ וְגֹֽאֲלֵךְ֙ הוא קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל אשר אֱלֹהֵ֥י כָל הָאָ֖רֶץ יִקָּרֵֽא בזמן המשיח (רד"ק): ו כִּֽי כְאִשָּׁ֧ה עֲזוּבָ֛ה את דומה לאשה שקצף עליה בעלה ועזב אותה לאיזו תקופה אבל לא גירשה (מלבי"ם) והיא וַֽעֲצ֥וּבַת ר֖וּחַ שבעלה קורא לה לשוב אליו, כך את קְרָאָ֣ךְ יְהֹוָ֑ה לשוב אליו וְאֵ֧שֶׁת נְעוּרִ֛ים כִּ֥י תִמָּאֵ֖ס בעיני בעלה לא יתמיד המיאוס, כי ישוב לרחם עליה, כן אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ לרחם עליך (מ"ד): ז בְּרֶ֥גַע קָטֹ֖ן [ד] עֲזַבְתִּ֑יךְ כל ימי הגלות יהיו נחשבים כרגע קטן, מול ימי הטובה שיבוא לך בעת הקיבוץ גלויות (רד"ק), כי וּבְרַֽחֲמִ֥ים גְּדֹלִ֖ים [ה] אֲקַבְּצֵֽךְ וזה יהיה לאורך ימים בלי גבולות (מ"ד): ח בְּשֶׁ֣צֶף [במעט] קֶ֗צֶף [רוגז (ת"י)] הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַ֥י רֶ֙גַע֙ מִמֵּ֔ךְ ההסתר פנים מול החסד הגדול [שאעשה לך בזמן הגאולה] נחשב כרגע קטן (ע"פ רד"ק) וּבְחֶ֥סֶד עוֹלָ֖ם שיתקיים לעולם (רש"י) רִֽחַמְתִּ֑יךְ [ו] חסתי וריחמתי עליך אָמַ֥ר גֹּֽאֲלֵ֖ךְ יְהֹוָֽה שהגאולה העתידה תהיה רק על ידו יתברך ואין שעיבוד אחריה (עיין מלבי"ם על תהילים פה, ב): ט כִּי מֵ֥י כמו שהיה בזמן מי המבול (עיין רד"ק) שהיה בזמן (ת"י) נֹ֙חַ֙ שבועה זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי אז מֵֽעֲבֹ֥ר שלא יהיה יותר מֵי נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל הָאָ֑רֶץ [ז] כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי שתי שבועות מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ שלא אכעס עליך בגלל עוונך וּמִגְּעָר־בָּֽךְ להגלותך (מלבי"ם): י כִּ֤י הֶֽהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ [ח] וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑ינָה [אפילו שההרים והגבעות הם דברים הקיימים תמיד בארץ, לפעמים ימושו ויזוזו הגבעות וינטו למטה מפני רעידת אדמה וי"מ אף אם תכלה זכות האבות והאמהות (רש"י, וי"מ)] וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹֽא יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט בכל זאת חסדי ובריתי איתך לא יזוזו ממקומם, והבטחתי לא תסור ממך לעולם (רד"ק) אָמַ֥ר מְרַֽחֲמֵ֖ךְ יְהֹוָֽה:

א. רני עקרה - כתיב קומי רני בלילה אין רנה זו אלא דרך שבח אבל כל זמן שישראל עושין רצון אביהם שבשמים אף הקב"ה בעצמו בא ומשבח את שמו הגדול בפניהם שנאמר רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי וגו' ואומר (ירמיה לא) ובאו ורננו במרום ציון וגו' לפיכך הייתי אומר חייב אדם שיברך וישבח ויפאר וירומם ויגדל ויקדש לשמו של הקב"ה על כל מה שבאות לו לאדם בין טובות ובין רעות. (תנא דבי אליהו רבה - פרק יח).

ב. ס"ת אהי"ה, כמשז"ל אהיה עמם בצרות אחרות, ועמ"ש בספר באר יצחק.

ג. והרד"ק כ' כי ימין ושמאל תפרצי - על דרך ופרצת ימה וקדמה וזכר דרום וצפון. וזרעך גוים ירש - כולל מזרח ומערב. וערים נשמות - בין מארץ ישראל בין משאר ארצות ישראל יושיבו אותם. ובמצודות דוד כ' כי ימין ושמאול תפרוצי - תתחזק על הכשדים היושבים מימינך ומשמאלך.

ד. הנה יום בא, כנגד מי אמרו לא אמרו אלא כנגד אותו שבוע שהמשיח בא בו שהוא מוטמן, ובאו כל אותן הדורות ונפלה עליהם תרדמה ושנשתקע מהם משיח, וכשהקדוש ברוך הוא רוצה בו, מרעיש ארבע פנות העולם ובא ומבטיח את ישראל ואומר להם, כבר גאולה, ומתקבצים אנשים ונשים וטף ומבקשים רחמים גדולים שנאמר (ישעיה נד ז) ברגע קטן עזבתיך (בתי מדרשות חלק א - פרקי היכלות רבתי - פרק לה אות ב).

[ועיין בשער הכוונות (דרושי ויעבור דרוש ז) – שכ' י"ג פעמים אהיה [גי' רגע] שה"ס ברגע קטן עזבתיך כו' וכן גער חית קנה].

ה. כ' הרב ר' יעקב צמח (קול ברמה - אות קסב) וברחמים גדולים אקבצך, אמר ברחמים גדולים היינו דעתיק יומין. רחמים גדולים היינו רחמים גמורים בלתי שום חלק דין כלל, שכל העתיקא הוא רחמים בלא דינא כנודע. אבל זעיר אנפין אקרי רחמים סתם דשייך בו קצת עיכוב דין. ונותן טעם לזה בגין דאית ביה ימינא ושמאלא דינא ורחמי, מכלל דא"א שכולא ימינא הוא כולא רחמים גמורים. והנה מתיבה אקבצך, מוכרח שיהו צריכים רחמים גמורים דא"א דוקא, שהרי כל קיבוץ ניצוצי הקדושה דנשמת ישראל שבין הקליפה בסוד המלכים שנבררו צריכים כח גדול וחסד גמור ולא חסד סתם [דז"א], שהרי יש בו ימינא ושמאלא ובשמאלא יש אחיזה, ולכן ברחמים גדולים גמורים שכלא ימינא לו נאה לקבץ הקדושה.

ובספר עמק המלך (שער טז - פרק נב) כ' אלא בכל זמנא דעתיק דעתיקין רישא חוורא אתגלייא רעוא דרעוין [אתגליא], רחמין רברבין אתשכחו בכלא' [שם] הוא ראש אריך אנפין אשר הוא כולל השני חבריו, ולכן נקרא עתיקא דעתיקין. כשמתגלה המצח שלו הנקרא 'רעוא דרעוין' המאיר אל החוטם הזה, יוצאים הרחמים אל חוטמא דזעיר אנפין, ונמתקים כל הדינים ברחמים גדולים, ואלהים במילוי יודין עולה ברחמים, שנאמר, 'וברחמים גדולים אקבצך'.

ובבאור הגר"א על תקו"ז (תיקון יא מתיקונים אחרונים) כ' וברחמים גדולים אקבצך - מסט' דגדולה והוא כמ"ש בר"מ ו'ברחמים א'קבצך ו'בתחנונים ר"ת וא"ו [גי'] י"ג מכילן דרחמי.

ו. בזוהר (ח"ב דף קכ/א) פסח דרועא ימינא, לקיים בה (מיכה ז טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, והאי איהו בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, לקיים בהון (ישעיה נד ח) ובחסד עולם רחמתיך אמר גאלך יהו"ה. [ולבתר נטלי כלהו מגבורה, דמניה משיח בן אפרים, לנטלא נוקמא משנאוי, דהכי בעי לנקאה עבורא דאינון ישראל בימינא, ולבתר לאוקדא קש בשמאלא, הדא הוא דכתיב (עובדיה א יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום].

ז. ויש לשאול, למה מי המבול נקראו על שם נח, הרי לא בחטאו של נח בא המבול, כי הוא היה צדיק תמים? ואומר על זה הזוהר הקדוש: שהמבול נקרא על שם נח, לפי שלא התפלל על דורו. ואפשר להביא סמוכין לזה מדברי הגמרא (שבת נד:): "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים", ושואלת הגמרא, וכי שלו היתה, של שכנתו היתה, אלא על שלא מיחה בה נקראת על שמו.

ועי"ל שהיה צריך ללכת ולהשפיע עליהם, וכמו שמובא בבאר החסידות משם רבי מנחם שניאורסון שכתב על זה: מכאן הוראה לכל יהודי, שאפילו הוא צדיק תמים לבל יסתגר בתוך ארבע אמותיו, כי הדברים קל וחומר: מה נח שהיה לפני מתן תורה כך, יהודים שלאחר מתן תורה לא כל שכן, שהם חברים וערבים זה לזה, אין יהודי רשאי לומר: אני את נפשי הצלתי, אלא חייב הוא לגונן ולהציל את הזולת. ואין זה מעניינו של האדם אם יצליח להשפיע על אחרים או לאו, עלינו לעשות מה שהוטל עלינו, ובדרך כלל, כל דבר עושה רושם במקומו ובזמנו ואסור לאדם להתייאש.

עוד כתבו המפרשים שהסיבה נעוצה בהתנהגותו של נח, שפגם בכך שלא התפלל על בני דורו ולא הצילם. ולכן, כדי לתקן פגם זה, התגלגל נח במשה רבנו, ועל ידי שהתפלל משה על ישראל בחטא העגל, ומסר את נפשו כדי להצילם ואמר "מחני", שזה אותיות "מי נח", תיקן את שפגם נח. וכן מחני נא אותיות מנ"ח אנ"י.

והנה בשני המקרים הללו, היו דינים בעולם שאיימו להשמיד את הנפשות הפועלות. במבול, כל באי העולם, ובחטא העגל, עם ישראל, אלא שמשה התפלל על עם ישראל לפני צאת הגזרה לפועל והיה מוכן ששמו ימחה מהתורה למען עם ישראל, ואילו נח בשעה שיצא נח מן התיבה וראה את החרבן הנורא, התחיל לבכות ואמר - רבונו של עולם, נקראת רחום, היה עליך לרחם על בריותיך. השיבו הקב"ה - רועה שוטה, עכשיו אתה אומר זאת, בשעה שאמרתי לך – "כי אותך ראיתי צדיק לפני" אמרתי לך זאת כדי שתבקש רחמים על העולם. משה רבנו לעומתו, עמד בתפילה לפני השם יתברך, ומסר את נפשו על עם ישראל, ואמר "מחני נא מספרך אשר כתבת", ובזה תיקן את חטא נח ולכן אמר לו הקב"ה, אתה לא תהיה כמו נח, אתה תעשה משכן שיאיר לכל העולם, שיחבר את כל הנשמות מחדש. כי במשכן כל אחד הביא את החלק שלו, את התרומה שלו, ומשה רבנו חיבר את הכל ועשה מהכל משכן אחד. התיבה של נח הצילה יחידי סגולה מהמבול, לעומת המשכן, שכולם שותפים בו, והוא הנותן כח שלא יהיה מבול כלל.

ח. ר' יודן ברבי בשם רבי ברכיה אמר אם ראיתה זכות אבות שמטה וזכות אמהות שנתמטטה לך והטפל בחסדים הה"ד (שם נד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה הרים אלו אבות והגבעות אלו אמהות ואח"כ וחסדי מאתך לא ימוש א"ר אחא לעולם זכות אבות קיימת לעולם מזכירין ואומרין (דברים ד) כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך וגו' (מדרש רבה ויקרא - פרשה לו פסקה ו).