מאמרי הפרשה פרשת כי תצא

ד אלול תשפ"ה | 28/08/2025 | 21:10

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (כא, י)

אל תאמין בעצמך עד יום מותך

בפרשה הקודמת לגבי האנשים היוצאים למלחמה, נאמר (דברים כ, ח) מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה. ומה הפירוש "הירא" אומרת הגמ' (סוטה דף מד.) שירא מעבירות שבידו ואפי' על עוון קטן מאד כגון שדיבר בזמן הנחת תפילין בין תפילה של יד לראש (מנחות לו.). נמצא, שההולכים למלחמה, היו רק צדיקים גמורים שאין להם שום עוון. ובכל זאת התורה אומרת אצלנו וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה, משום שירדה התורה לסוף דעתו של אדם, שאינו יכול לעמוד בנסיון, ולכך התירה לו אשת יפת תואר.

מכאן אנחנו לומדים, מה יכונו דברי חז"ל (אבות ב, ד) אל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי האדם בעולם הזה נתון כל הזמן בנסיונות נוראים, וצריך להזהר מאוד ולתקן מדותיו.

"ושבית שביו" הן ניצוצי הקדושה שלקחה הסטרא אחרא בשבי וע"י התשובה משיבם אל מקומם, ובפרט ע"י תורת רשב"י

נודע שעל ידי העוונות נגרם שיש הרבה ניצוצי קדושה שנפלו ונשבו בקליפות. היצר הרע מתגרה באדם ומכשיל אותו בעבירות, ואז ניצוצי הקדושה הן המצוות והמעשים טובים, נופלים בקליפות והיצר שובה אותן ולוקח אותן לסטרא אחרא. ומניצוצי קדושה אלו שנפלו אל הטומאה, הסטרא אחרא מקבלת חיות וכח, וזהו שכתוב (כאן) "כי תצא למלחמה", אדם יצא למלחמה נגד היצר הרע, "ונתנו ה' אלהיך בידך", יעזרו לך מן השמים לנצח את היצר הרע, ו"שבית שביו", תזכה להחזיר את "השבי" הם כל ניצוצי הקדושה שלקח היצר הרע והם שבויים בין הקליפות בטומאה, תזכה לקחתם בחזרה אל מקומם אל הקדושה, כמו שנאמר (איוב כ, טו) חיל בלע ויקיאנו.

עוד י"ל "ושבית שביו", "שבי" ראשי תיבות שמעון בר יוחאי, כי על ידי רבי שמעון בר יוחאי, ועל ידי לימוד הזוהר הקדוש, מוציאים הרבה ניצוצי קדושה מתוך הסטרא אחרא, ומחזירים אותם אל הקדושה, ובפרט בחודש אלול צריך לעסוק בתיקוני הזוהר.

ע"י האחדות מנצחים את היצר הרע

הוקשה לרבנו האר"י ז"ל (ספר הליקוטים ריש כי תצא), "כי תצא" נאמר בלשון יחיד, ואילו המשך הפסוק נאמר, למלחמה על "איביך", בלשון רבים, ולכאורה היה צריך לומר, כי תצאו למלחמה, וכך תחילת הפסוק וסופו היו בלשון רבים? אלא ללמדנו שעל ידי האחדות מנצחים את היצר הרע, כי רק ביחד אפשר לנצח את היצר, האדם לבדו אינו יכול לו, אבל אם הוא הולך עם כולם יחד, כלומר כשהאדם נמצא בתוך קהילה קדושה, וכולם יחד עובדים את הקב"ה ונלחמים כולם בלב אחד כאיש אחד ביצר הרע, באחדות אחת, אזי ינצחוהו. ולכך נאמר כי תצא בלשון יחיד, היינו כשכל הציבור באחדות, ונראים כיחיד היוצא למלחמה על אויביך, ולכן מסיים הפסוק, ונתנו ה' אלהיך בידך, שבה התורה וקוראת לאוייב בלשון יחיד, ככתוב, "ונתנו", כי אז ה' ינהג עמכם מידה כנגד מידה, ויפיל לפניכם את כל אויבכם, כאילו הם אדם אחד יחיד ובודד.

ולכן בכדי לנצח את היצר הרע, צריך להלחם בו יחד כולם באחדות אחת, בלב אחד ואז נתגבר עליו.

אם רק "תצא למלחמה" על היצר הרע, "ונתנו ה' אלהיך בידך"

"כי תצא" אמרו רבותנו (מזבח אליהו כאן, איזמיר תרכ"ד), ה' יתברך אומר לאדם, אתה רק תצא למלחמה, רק תתחיל לעבוד את השם יתברך ותתנגד ליצר הרע ותלחם בו, אני כבר אשלים לך את המלאכה, ובס"ד תנצח. אבל צריך להתחיל ולצאת למלחמה, כי ברגע שהאדם יוצא למלחמה, הקב"ה עמו ועוזר לו נגד היצר הרע.

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (כא, י)

ר"ת "כי" כ'ל י'ום, "תצא" למלחמה נגד היצה"ר, וכן "כי" גימ' ל' כנגד ל' יום של אלול

היות והיצר הרע בא בכל יום בכוחות חדשים לפתות את האדם ואינו מתייאש, לכן בכל יום ויום צריך מלחמה נגדו, וזהו שנאמר "כי תצא", ראשי תיבות המילה "כי" כל יום, תצא למלחמה נגד היצר הרע.

גם "כי" בגימט' ל' כנגד יום של חודש אלול, הוא הזמן המסוגל להלחם ביצר הרע ולהכניעו, וכמו שכתוב בזוהר חדש (ח"א דף צ"ו ע"ב) על הפסוק ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, דא היא ירחא דאלול [זה הוא חודש אלול].

"כ'י ת'צא ל'מלחמה" ר"ת כתל, להוריד את הכותל המפריד בינינו לבין אבינו שבשמים ולבכות בכותל לבורא

"כי תצא למלחמה" ראשי תיבות כת"ל, לפי שיש כותל שמפסיק בינינו לבין אבינו שבשמים (ברכות לב:), וכיוצא בזה כאשר אדם יוצא למלחמה נגד היצר הרע, בזה הוא מסיר את הכותל המפריד בינינו לבין אבינו שבשמים.

גם זה רמז לאדם שילך לכותל המערבי כדי לנצח במלחמה עם היצר הרע, ששם מקום השראת השכינה, דהיינו בכח התפילה שיבכה ויתחנן על עצמו, יכול יוכל ליצר הרע.

"תצא" ר"ת ת'צייר צ'ורת א'ביך

"כי תצא" למלחמה, כידוע יוסף הצדיק היה בן שבע עשרה שנה בארץ נכריה לבד, והיצר הרע ניסה בכל כוחו להכשילו, והוא נלחם בעוז לא ליפול ברשתו, הניסיון היה קשה מאוד. כתוב שאשת פוטיפר היתה שמה לו מסמרים שלא יוכל לסגור את עיניו כדי שיביט בה, וכן שמה לו מראות בכל הבית כך שלהיכן שיביט יראה אותה. בכל שעה היתה מחליפה מלבוש אחר, ועוד הרבה תעלולי רשע. ויוסף הצדיק עמד בגבורה עילאית לא להסתכל ולא להכשל. וכיון שהוא עמד בכל עוז נגד היצר הרע, גם כשכלתה אליו הרעה, אמרו רבותינו (סוטה לו: ומדרש אגדה בראשית פל"ט סי' י"א) שבאה לפניו צורת אביו ובכח זה ניצול.

לכן האדם צריך לעשות מצדו את כל ההשתדלות באמת, עד שיעיד עליו בורא עולם שנלחם בכל כוחו, ואז מהשמים יעזרו לו ויצילו אותו, והקב"ה לא יעזוב אותו, וזה מרומז כאן בכתוב, "כי תצא למלחמה" "תצא" ראשי תיבות תצייר צורת אביך, וזו סגולה בדוקה.

וכן אנו צריכים לצייר צורת אבינו שבשמים כלומר "שויתי ה' לנגדי תמיד", וכתב האריז"ל (פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד פ"א) שאדם יצייר נגד עיניו שם הוי"ה ב"ה בניקוד יִרְאָה כזה יִהְוָה. עוד כתב רבנו האר"י (שער רוח הקודש עם פירוש יסו"ד דף נ' ע"ב תמצאנו אחרי המילים שויתי... לנגדי) וכן יצייר בעיני רוחו את המרכבה הקדושה שם הוי"ה בניקוד קמץ- זה כתר, וכן שם הוי"ה בניקוד פתח- זה חכמה, וכן הלאה, כמו שמובא בסידורים. האדם צריך להרגיל את עצמו בהנהגה זו, כי בזה ינצל מן החטא ופותחים לו שערי תפילות, וכמו שכתב המהרח"ו זיע"א בחשיבות הדבר.

ובזוהר חדש (ח"א דף צ"ו ע"א בתרגום) אמר רבי שמעון, אוי על זה שכתוב (משלי ל, כב) תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם, זהו היצר הטוב הנשבה בידו והוא מלך עליו. עד כאן. הן עבד כלל אינו ראוי למלוכה, ו"עבד" זה יצר הרע, אם לא נלחמים בו, אז הוא מולך על האדם, ואז "ונבל כי ישבע לחם", דהיינו הוא נהיה עשיר מאוד ה"נבל" הזה, ו"ישבע לחם", זאת לפי שהיצר הטוב "נשבה" בידו, כאשר לא נלחמים בו, בזה אנחנו מוסרים את היצר הטוב בידו.

"כי תצא למלחמה על איבך" מלמעלה, ואז ננצח אותו

"כי תצא למלחמה על איבך" מורנו ורבנו הבן איש חי זיע"א בספרו אדרת אליהו (ריש כי תצא) אומר, ישנן שתי דרכים למלחמה, יש מלחמה רגילה פנים מול פנים, ויש מלחמה שממתינים לאוייב במקום גבוה ובעוברו שם תוקפים אותו. הנה במלחמת פנים מול פנים גם לצד המנצח יש נפגעים, אבל אם אתה "על איבך" דהיינו שאתה בא עליו מלמעלה, מכה את האויב מלמעלה, כמו מטוסי קרב שמפציצים את האוייב מהאויר, אז לא מוכרח שיהיו נפגעים. וזהו שאומרת התורה "כי תצא למלחמה על איבך", "על" היינו מלמעלה, כך צריך לנהוג במלחמה עם יצר הרע, שצריך לבוא עליו מלמעלה, בכוחות רוחניים, כוחות עליונים, ללמוד הרבה תורה ובפרט בזוהר הקדוש.

כי תצא למלחמה על איבך שהוא הנחש, ומעל אותיות נח"ש הן אותיות זמ"ר שהם תהלים שע"י ננצחו

עוד ביאר החתם סופר (דרשות דרוש ל"ז באב דף של"ב) בשם רבו ההפלאה, כי האויב שהוא היצר הרע שמו "נחש" (זוהר ח"ב דף רס"ב ע"ב), והנה האותיות שמעל אותיות נח"ש, הם זמ"ר, לפי שקודם האות נ' ישנה האות מ', וקודם האות ח' האות ז', וקודם לאות ש' האות ר'. שעל ידי זמירות לה' מכרית את היצר. ולדרכו רמוזים הדברים בנאמר כאן, כי תצא למלחמה על איבך, אוייב כאמור הוא הנחש, ומורה התורה שנהיה "על" אוייבך, דהיינו מעל אותיות נחש, שהן אותיות זמ"ר, שהם תהלים הנקראים זמירות עריצים ומכריתים את היצר הרע, שעל ידי כך תוכל לנצחו.

"וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר (כא, יא)

וראית בשביה אשת יפת תואר היא הנשמה

"וראית בשביה" זו הנשמה, כמו שכתוב (משלי לא, ל) אשה יראת ה' היא תתהלל, על האדם לדאוג לנשמה שלו, שיתמיד בתורה ובתפילות ושיראתו תהיה קודמת לחכמתו, ולא ילך אחרי תאוות הלב ופיתויי יצר הרע שחס ושלום לא יתעמר בנשמה. כתוב (בתפילה, וראה ראש השנה לב:) ספרי חיים וספרי מתים לפניך נפתחים, זה לא רק שדנים את האדם מה יהיה עם החיים שלו ועם הפרנסה שלו, עיקר הדין הוא מה יהיה עם החיים הרוחניים שלו! האם יחיה חיים רוחניים, או חס ושלום ימות רוחנית, זה העיקר וכל השאר הם הבל הבלים, ועל זה צריך האדם להתפלל.

מורנו ורבנו בעל הבן איש חי זיע"א כל חודש אלול היה הולך להתבודד, לוקח אתו מניין אנשים ועוזב את בגדאד לכל החודש, הולך לקבר יחזקאל הנביא, יושב שם וכל היום עוסק בתורה ובתפילה, מתבודד עם קונו, מתעלה ומתקדש לקראת הימים הנוראים, והיה פרוש לגמרי מכל ענייני העולם הזה. וכשהיה צריך לענות תשובה לאחד, כתב לו, אני כותב לך תשובה על הדבר שאתה צריך, בחודש אלול, שכל רגע בחודש אלול חשוב לי כמו חודש ימים!

אדם צריך לנצל כל רגע בחודש זה להתעלות ולהתקדש, אפשר להרוויח בזה עולמות, זה הזמן לעבוד בכל הכוחות ולא לאבד אף רגע.

עורו ישנים... למה החרשים לא פחדו משאגת האריה?

הרמב"ם אומר לגבי מצות תקיעת השופר (הלכות תשובה פ"ג ה"ד) שהיא רומזת "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם". דהיינו אל תישן אלא תקום ותלחם ביצר. והנה יש הבדל בין "שינה" ל"תרדמה", יש אדם שהולך לישון ברצון ולא מעניין אותו כלום, הוא אומר שלום עלייך נפשי והולך לישון. ויש אדם שנלחם בשינה, אבל נופלת עליו תרדמה, כי היצר מצליח לבלבל אותו. על שתי בחינות אלו אומרים לאדם "עורו", הן מהשינה הרוחנית והן מהתרדמה הרוחנית, צריך להתעורר חזק, לשוב בתשובה, ללמוד מוסר כדי שיפתח את אוטם לבו, ותשמע נשמתו את הבת קול היוצאת ומכרזת "שובו בנים שובבים".

רבותנו המשילו לכך משל, בזמן המלחמה נמלטו אנשים ליערות כדי להציל את חייהם, אולם היער היה מלא חיות רעות. והנה יום אחד שמעו שאגות של אריות וקולות דובים וכו', ונסו מקולם אל נקיקי הסלעים, והמה רואים שיש כמה אנשים שממשיכים לישב באמצע היער שקטים ושאננים ולא מפחדים כלל. כאשר ביררו את הענין הבינו שאנשים אלו חירשים הם והיות ואזניהם אטומות לא שומעים את קול החיות הטורפות ולכן אינם פוחדים. כן הוא המצב בחודש אלול, שעליו נאמר (עמוס ג, ח) אריה שאג מי לא ירא, ועל כן האדם יפתח לבו ויעשה תשובה, מי יכול לישון עכשיו, וכי אדם שיש לו משפט יכול לישון? וזאת אפילו אם המשפט הוא על דבר קטן, אם עלולים לשים אותו בבית האסורים, ואפילו רק לחייבו ממון, כבר אינו יכול לישון! וזה בעולם הזה, שכולו הבל, עולם חולף, כל שכן כשהאדם נידון על חיי הנצח, כיצד יוכל לישן! אם אדם יהיה בבית האסורים בעולמות העליונים, מה יהיה עליו, הן שם זה חיי נצח, זה לא פשוט, היום לעשותם ומחר לקבל שכרם.

משל נפלא המלמד את האדם שבעיקר ידאג לשכינה ולא לפרנסה, בית, וכו'

בתפילות של ראש השנה צריך בעיקר לדאוג ולהתחנן לפני השם יתברך על צער השכינה, כי השכינה נמצאת בבית האסורים, עוונותנו גרמו שהיא לא בביתה, היא בגלות נודדת ממקום למקום, וכן צריך להתחנן על החיים הרוחניים שלו שיזכה ללמוד תורה, יזכה ליראת שמים, למדות טובות, כמו שמביא הרש"ש (במוסר לראש השנה) את דברי הזוהר (בתיקונים דף כ"ב ע"א, ובזוהר חדש ח"ב דף ס"ג ע"א) כי בני האדם ביום הכיפורים הם ככלבים הצווחין הב הב, הב לן מזוני, הב לן בני, הב לן חיי, ולית מאן דאשגח לה לאפקא מבית אסורים דילה. דהיינו השכינה צועקת ואין מי שמשגיח עליה להוציאה מבית האסורים. צריך לצעוק על גלות השכינה, וכשהשכינה תצא מהגלות, יהיה טוב לכולם, כל הבעיות הפרטיות והכלליות יפתרו, כי השכינה מקבלת שפע ומחלקת אותו לכל העולמות ולעם ישראל. אבל בעוונותינו הרבים אנחנו מבקשים מהשם יתברך הב לנו בנים הב לנו פרנסה כסף וכו', זו בושה גדולה, כי צריך לדאוג על העיקר.

מורנו ורבנו הבן איש חי מביא על כך משל, יהודי עשיר גדול היה נוסע במכונית השרד שלו, והנה בדרך הוא רואה את חברו משכבר הימים שגם הוא היה עשיר בעסקי הקבלנות, אלא שירד מנכסיו, עד כדי שהגיע לפת לחם, ובלית ברירה רואהו עומד בצד הרחוב ומקבץ נדבות, נותר ללא בית וחסר כל. בזוכרו את ימי ידידותם, נכמרו רחמיו עליו, עצר את המכונית, וקרא לו ידידי בוא עלה עימי. הסיעו לשכונת יוקרה, וכה אמר: אתה רואה את השכונה הזו? היא שלי, וברצוני לתת לך כאן בית יפה ומסודר היטב, יש בו בריכה וכל תענוגות, ואתן לך גם כמה עבדים שישרתו אותך ויעשו כל צרכיך, אוכל, כביסה, קניות, יסדרו לך כל מה שצריך. גם אתן לך בכל חודש משכורת בסך מאה אלף שקל לכל צרכיך, כי אתה היית עשיר גדול וכן ראוי לך. אבל יש לי בקשה אחת, אתה רואה את שטח האדמה הזה, ברצוני שתבנה בו שכונת וילות, כל וילה שתהיה ממש ארמון, עם גינות ופרדסים, תדאג שיהיה משהו מיוחד, הן אתה היית קבלן ואתה מכיר את העבודה, וכל ההוצאות עלי, אתה רק צריך לבנות, וכשתסיים לבנות, תשכיר אותן למי שתרצה ומהכסף הזה תתפרנס, כי גם אלו ברצוני לתתם לך מתנה, הכל בסוף יהיה שלך, רק אל תשב על מי מנוחות, אני רוצה לראות עבודה, אני מצידי משקיע, ואתן לך כל מה שצריך, ואתה מצידך תעבוד כפי שצריך. כמה זמן ייקח לך? השיבו שנה וחצי. אמר לו קח לך שלוש שנים, ותבנה את שכונת הוילות, ובכל שנה אגיע לראות מה בדיוק עשית, אם עמדת במשימות וכו'. וכך היה, תיכף נתן לו את הבית, המפתחות, העובדים, ובכל חודש הפקיד בחשבון הבנק שלו מאה אלף שקל, ומעכשיו הכל תלוי בו.

והוא אמנם התחיל "לעבוד", אך לא בבנית הווילות, אלא בטלפונים חברים... מסיבות, על האש, וויסקי, טיסות לחו"ל, תאוות, פיתויים, ממש לא נח רגע אחד, ובליבו חשב רק עוד קצת הנאות וכבר נתחיל לבנות... אולם הזמן רץ, עבר חודש ועוד חודש, פתאום הוא רואה שעוד שבוע כבר עוברת השנה הראשונה, והוא עדיין לא החל לבנות, המסכן היה מאוד עסוק... מיד הרים טלפונים, שלום אתה קבלן, אני צריך לבנות, כמה עולה, מתי מתחילים, כמה זמן אך כמובן לא עלה בידו. והנה עבר שבוע מגיע בעל הבית, קורא לו למשרד, שלום עליכם, מה קורה, איך אתה מתקדם? אני כבר יודע הכל, אתה רואה יש לי פה סרט שלך מכל רגע בכל השנה, בכל פינה מותקנות פה מצלמות הכל מתועד, ומה עשית? שום דבר! אפילו בלי מצלמות רואים על פני השטח, לא עשית כלום, שום דבר לא התחלת, רק בילויים ותענוגות, הצמדתי לך גם מצלמה מעל הראש, ורואים, נסעת לפה ולשם, עשית כך וכך, לא אמרתי לך לא לנסוע, לא לבלות, אבל תעבוד! במשך שנה יכולת גם להנות וגם להספיק הרבה עבודה.

במקום שיתחרט ויבקש על נפשו, יבכה ויבקש מחילה וכו' הוא השיב למטיבו עזות, ובא בטענות ודרישות, הן לא מספיק לי מאה אלף, אני מבקש מאתיים אלף...

איזו חוצפה! היש חצוף גדול מזה? בעל הבית צריך מיד לסלק אותו בטענה, הן אני נותן לך את כל השפע בעולם ומבקש ממך לבנות, ולא בשבילי, אלא בשבילך! וככה עשית?

הנמשל הוא ממש אנחנו, הקב"ה הביא אותנו לעולם הזה, נותן לנו כל מה שרוצים, בית, אשה, ילדים, משכורת, הכל, תשמח ותהנה, והקב"ה מבקש מאתנו לשמור תורה ומצוות, לא בשבילו כי אם בשבילנו, כי על ידי התורה והמצוות אנו בונים בעולמות העליונים, כל אחד יש לו שם שטח, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", אלו חיי הנצח, תבנה שם בתים, ארמונות, וכל זה יהיה בשבילך, שם תשב ותהנה מזיו השכינה, כל זה לטובתנו שנשמח. ופעם בשנה עושים לנו דין וחשבון, לראות מה עשינו, ומה רואים? לא עבדנו מספיק, אנחנו חסרים הרבה, ומה אנו משיבים על כך לבורא? באים לפני הקב"ה ואומרים לו, רבונו של עולם צריך עוד כסף, עוד בית, לא מספיק מה שנתת לנו וכו', בושה שאין כדוגמתה... צריך להתחזק, לעבוד טוב, לא לתת ליצר הרע להשלות אותנו, לשוב בתשובה בכל הכוחות ולהתחנן על הגאולה.

הקב"ה מצפה לאדם שיחזור בתשובה כמו אשה שבעלה הלך למדינת הים כמה היא מצפה לו בכל רגע שיבוא

הקב"ה מצפה לנו, הקב"ה אוהב אותנו איך שאנחנו, ומצפה לראות אותנו שבים אליו, הוא מחכה, מתי נשוב, הקב"ה מבקש תשובו אלי, תבואו אלי, תראו לי איתות. מובא בשם החפץ חיים שהיה אומר שהקב"ה מצפה לאדם שיחזור בתשובה כמו אשה שבעלה הלך למדינת הים לתקופה ארוכה, והיא אוהבת מאוד את בעלה ומתגעגעת אליו, כמה היא מצפה לו בכל רגע, רק שומעת רעש קטן, מיד רצה אל חלון ביתה, אולי בעלי הגיע, אולי הוא בא, מצפה לו בכל רגע שיבוא, לראות את פני בעלה, כך הקב"ה מצפה לנו כל רגע שנחזור בתשובה. לכן לא נשב שאננים, לא ניתן לקב"ה לחכות לשוא, נשוב אליו בכל הכח.

"וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ" (כא, יב)

"וגלחה את ראשה" זה הרהורים רעים, "ועשתה את צפרניה" זה מותרות הגוף

אומר הזוהר הקדוש (זוהר חדש ח"א דף צו ע"ב),"וגלחה את ראשה" זה להסיר את זוהמת הנחש. דהיינו לגרש את ההרהורים הרעים. ואמרו דורשי רשומות על מאמר חז"ל (יומא כט.) "הרהורי עבירה קשים מעבירה" ראשי תיבות "מעקה", וזה מרומז בכתוב (דברים כב, ח) "ועשית מעקה לגגך", הגג של האדם הוא הראש, ומורה התורה שצריך לעשות מעקה לגג, דהיינו לגרש את המחשבות הרעות ואת ההרהורים הרעים, ולא לתת להם להכנס.

"ועשתה את צפרניה" הציפורניים הם מותרות הגוף, הסמל לתאוות ולמותרות, המזיקות לאדם ומונעות אותו מהתקרבות לקדושה, וצריך האדם לקוץ אותם.

"וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ" (כא, יג)

שלא ללבוש את החליפה החדשה על הבגדים המלוכלים

האדם צריך להכין מלבוש יפה, חליפה יפה מיוחדת לכבוד הנשמה שלו, כי המלבוש שהיה לו עד עתה הוא מלוכלך, וחייבים קודם להסיר את המלבוש הישן הם המעשים הרעים "והסירה את שמלת שביה מעליה", כדכתיב (זכריה ג, ד) "הסירו הבגדים הצואים מעליכם", ולהלביש את הנשמה מחלצות, הן תורה ומצוות.

משל לאדם שראה חבר עני לבוש בלויי סחבות, כל הבגדים שלו מלוכלכים ומדיפים ריחות, אמר לו בוא אלביש אותך, אקנה לך חליפה חדשה. הכניס אותו לחנות בגדים, וכה אמר למוכר, תלביש אותו מ-א' עד ת'. המוכר נתן לו חליפה למדוד, והעני נכנס לתא המדידה. עוברות עשר דקות, רבע שעה, ועדיין לא יצא, דופקים בדלת, והוא אומר שהוא לא מצליח ללבוש את החליפה. הבה נראה למה אי אפשר ללבוש? פותחים את הדלת ורואים שניסה ללבוש את החליפה החדשה על הבגדים הישנים המלוכלכים. אמרו לו לא כך עושים, תחילה תפשוט את הבגד המלוכלך, ואז תלבש את החדש.

כן גם אנחנו צריכים תחילה להוציא את הלכלוך, להתנקות מהמעשים הרעים שלנו, "והסירה את שמלת שביה", ואז נלביש את הנשמה בחליפות מהודרות של תורה ומצוות, וככל שעושים את המצוות בכוונה ובשמחה גדולה יותר, נעשה מלבוש חשוב יותר.

אם היצר חטף לך מצוה חטוף גם אתה

האדם צריך להתגבר, לא לעזוב ולא להתייאש, אפילו אם רואה שהיצר הרע נוגס בכל פינה, יציל מה שיוכל, ולא ירים ידיים, וזו המלחמה הגדולה - לא להתייאש חלילה. לפעמים האדם רואה שהיצר הרע הכשיל אותו בכמה מקרים ביום. ולכן אומר האדם אל יבו, היום אני כבר מיואש, ואם כן אלך עם היצר הרע עד הסוף. וזו טעות, כי זה בדיוק מה שהיצר חפץ, את הייאוש, אם אדם תקף מישהו והכה אותו, האם הוא לא יברח? האם יאמר אל ליבו אם כבר נתת לי מכות, אז תמשיך לתת עוד, אני אתך עד הסוף?! הלא יברח כל עוד נפשו בו.

משל (הביאו החפץ חיים בהקדמה לשמירת הלשון) לילד יתום שהיה מוכר תפוחים, כל בוקר היה לוקח מגש והולך למכור, ומכך היתה פרנסתו. יום אחד בעודו עומד בדוכן, בא גוי והפיל את המגש שלו, כל הסחורה התפזרה על הרצפה, ואנשים החלו לחטוף מכל הבא ליד. והנער עמד בצד חסר אונים ומיואש ופרץ בבכי. אדם שעמד בצד אמר לו בני, במקום להסתכל תחטוף גם אתה, תציל לכל הפחות מה שתוכל, הם חוטפים, גם אתה תחטוף, אל תעזוב, ומה שהצלחת, הצלת.

משלי שועלים

רבותינו (חמדת ימים ח"ג אלול פ"א אות ט') הביאו על כך משל לשועל שהיה רעב מאוד, כי עברו כמה ימים שלא אכל, והנה ראה אולם עם שולחנות ערוכים במאכלים משובחים, נכנס לאולם מאחד החלונות ושמח שמחה גדולה על כל הטוב שנפל בחלקו. החל לטעום מכל הבא ליד, בשר, קציצות, דגים, לא הניח קדרה קטנה וגדולה שלא טיפל בה. פתאום ראה שבעלי הסעודה מגיעים, ואין לו לאן לברוח, אם יתפסו אותו יהרגו אותו, חשב מה לעשות, ומצא עצה, יעשה עצמו כמת, והם יזרקו אותו החוצה וכך יברח. נשכב על הארץ ועשה עצמו מת. נכנסו בעלי הסעודה לאולם ובראותם שנגסו מכל המאכלים וקלקלו את כל הסעודה, הצטערו עד מאוד, פתאום ראו את השועל מושלך על הארץ, אמרו בודאי השועל הזה אכל מכל המאכלים ומת מאכילת יתר, נזרוק אותו החוצה. אמר אחד מהם, שמעתי כי לַשֵן של השועל יש סגולה גדולה, לכל הפחות אעקור לו שן. לכן לכו הביאו צבת. אמר השועל בלבו אמשיך לעשות עצמי מת ואתגבר על הכאב, אמנם יהיה לי פחות שן, אבל לכל הפחות אחיה, העיקר שלא יהרגו אותי. והנה פותחים לו את הפה ועוקרים לו שן, איזה צער, איזה כאב, אבל השועל אינו מוציא שום הגה ומתאפק. והנה השני אומר אני שמעתי שהעין של השועל גם היא סגולה בדוקה ומנוסה. אמר השועל מה יהיה אתי בסוף? טוב, עם עין אחת גם אסתדר, העיקר שאשאר חי. הביאו מברג ועקרו לו עין, סבל כאבים עזים ולא פצה פה. בא השלישי ואמר, הזנב של השועל שוה הון, אבא ואקחהו. השועל גם את זאת היה מוכן לסבול הן גם בלי זנב אפשר לחיות, חתכו לו את הזנב. בא אחר ואמר שמעתי כי הפרווה של השועל עם העור תכסה את ההוצאות של הסעודה ואפילו ישאר עודף. שמע זאת השועל ואמר בלבו, עכשיו לא ישאר ממני כלום, אם אני לא אתן קפיצה עכשיו ואברח להציל את נפשי, ימיתו אותי. ואכן פתאום נתן קפיצה כולם נבהלו, וכך הצליח לברוח. נכון שיצא ב"שן ועין", אבל נשאר חי, ולא נתן להם להרוג אותו לגמרי.

כן גם אנחנו נלחם ביצר, ואפילו שיש לו הצלחות, לא נתייאש, אלא נציל מה שאפשר. הוא עובד ואף אנחנו נעבוד, הן זאת דרכו לנגוס מכל הצדדים עד שלא משאיר כלום בסוף ולכן נברח ממנו כל עוד אפשר.

היצר נוגס מכל צד עד שגומר לאדם את הכל

עוד מספרים שפעם אחת מצא אריה נבלה בדרך, בא הדוב ואמר הנבלה שלי. אמר לו האריה, לא, שלי היא, אני מצאתיה. אמר הדוב אני הנחתיה קודם כאן, והתחילו להתווכח. פתאום הגיע השועל, אמרו לו יש בינינו ויכוח, הדוב טוען כולה שלי לפי שהנחתיה כאן לכמה רגעים, והאריה אומר כולה שלי הן אני מצאתיה. אמר להם השועל, שמעתי ואני חושב שאין כמו פשרה, לכן "יחלוקו" חצי לך וחצי לך, יש פה מספיק לשניכם אפשר לחלק. הסכימו, אז אמר השועל אני אחלק לכם חצי חצי בדיוק. ומדיבורים למעשים, חתך השועל את הנבלה לשניים, הסתכל ואמר לעצמו, יש בחלק זה יותר מדי, וכדי להשוותו נגס נגיסה. אולם עכשיו אמר יש יותר מדי בצד הזה, עוד נגיסה, וכך נגס מפה ומשם עד שגמר הכל...

כך דרכו של היצר הרע שנוגס מכל צד עד שגומר לאדם את הכל, ולבסוף האדם יוצא ריקם וחסר כל, לכן לא ניתן לו משאלותיו. ודבר זה מצריך הרבה כוח והתבוננות, ויש ללמוד יום יום מוסר, צריך לעזוב את כל התאוות והגשמיות ולחשוב רק על התכלית הנצחית, על הרוחניות, איך להתקדם באמת בעבודת ה', ויתן אל לבו לשאוף רק לרוחניות, ויזכור שהיצר אורב לו בכל פינה והוא יכול להפסיד הכל.

חודש אלול זו ההזדמנות שלנו, זה חסד גדול שעשה עמנו ה' יתברך

הבורא יתברך מאהבתו אותנו, בחר בנו ונתן לנו את החודש הגדול הזה, ומרחמיו הרבים נתן לנו את מצות התשובה שבה חידש שעקירת הרצון כעקירת המעשה, ואם כן צריך אדם בכל יום לקום ולרקוד שיש לנו כזה חודש, שבו האדם יכול לפרוק מעליו את כל העוונות, איזו זכות גדולה זו, היש למעלה מהזכות הגדולה הזו? צריך לשמוח בכל רגע שהשם זיכה אותו להגיע לחודש כזה חשוב, חודש הרחמים והסליחות, ולהשליך מעליו את כל הפגמים שעשה כל השנה.

והנה מכיון שרק עכשיו יש לפנינו את ההזדמנות הגדולה הזאת לנקות את עצמנו, לכן אדם לא יעביר את הזמן בהבל, אלא ימליך את הקב"ה עליו בנפש רוח ונשמה, שהן במח, לב, כבד, שכן הנשמה משכנה במח, והרוח משכנו בלב, והנפש משכנו בכבד. והראשי תיבות של ג' אברים אלו הם "מלך", והענין הוא שהאדם צריך לתת להם מלכות.

ובזה יובן מה הטעם שבלעם הרשע רצה להרוג את הרוחניות של האיברים הללו שסימנם "מלך", משום שרצונו היה שהיצר ימשול באדם, וזה מה ששאלו חז"ל (ברכות ז.) הלא כעסו של ה' הוא רק רגע, ואם כן כיצד יכול היה בלעם הרשע לקלל את ישראל ברגע אחד, ומתרצת הגמרא, שהיה אומר - כַּלֵּם, ופירש האדמו"ר מטלאנא (הובא בס' אוצרותיהם של צדיקים עמ' תקי"ח), ש"כלם" זה ראשי תיבות, כבד לב מח, מפני שרצה בלעם שהשלטון של הסטרא אחרא יהא על הכבד הלב והמח של עם ישראל. ולפיכך אנחנו צריכים לנהוג להיפך, ולהמליך את אברים אלו לעשותם מל"ך וזה דווקא רק על ידי שנגביר אותם ברוחניות.

עיקר העבודה באלול, להרגיש את חסרוננו וע"י זה להתקרב לה'

התשובה עולה על הכל, אין דבר שעומד כנגד התשובה, רק צריך להשתדל בכל הכוחות שלנו בתשובה. אדם שרוצה באמת לנצח את היצר הרע, תחילה יעשה תשובה על הגאווה, ישפיל עצמו וירומם את חברו. כי אם האדם מחזיק מעצמו כיצד יוכל לעשות תשובה, הן (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב. ואמרה תורה (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתך, לכן צריך האדם להיות עניו, ואז יוכל לחזור בתשובה בחודש זה. כמו שהרה"ק בעל החידושי הרי"ם זיע"א (מובא בס' טל אורות ברדא עמ' ש' ועוד) דורש את הפסוק (תהלים ק, ג) דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו "ולא" אנחנו עמו וצאן מרעיתו. הפסוק נכתב "ולא" אולם קריאתו "ולו", כי למעשה שניהם אמת, ככל שמרגיש האדם בליבו שהוא בבחינת "לא אנחנו", דהיינו שהוא עוד חסר, שהוא עוד צריך להתעלות, הוא נהיה יותר "לו אנחנו", מתקרב יותר ויותר לה' יתברך.

ולכך גם המילה "אלול" מורכבת מהמילים "לא" "לו", מפני שזו היא עיקר העבודה בחודש אלול, להרגיש את חסרוננו, ועל ידי כך אנו יכולים להתקרב להקב"ה.

הרה"ק שר שלום מבעלזא זיע"א היה דורש את המילים "לא" "לו" שנמצאים במילה "אלול", על פי הפסוק (משלי כז, יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. פשט הפסוק הוא, כמו שכשאדם מביט במים, אם יחייך הוא יראה את בואתו מחייכת אליו, כך ככל שיאהב האדם את חברו יותר, חברו יחזיר לו אהבה. אך יש להבין מדוע הפסוק שולח אותנו להביט במים ולא להביט במראה, שם בואתו משתקפת היטב כנגדו? והביאור הוא, כי כשם שכדי שהאדם יוכל להסתכל במים, הוא חייב להתכופף, כך כדי לאהוב את חברו, על האדם לכופף את גאוותו, וזוהי עבודת אלול לחוש שאני - "לא", ואז אהיה "לו".

נ"א יום מר"ח אלול עד הושענא רבא

עוד ביארו המפרשים על הפסוק (שיר השירים ג, ב) אקומה "נא" ואסובבה בעיר וגו', שהנה מנין הימים שמתחילת חודש אלול עד הושענא רבה הם חמישים ואחד, כמנין "נא", אלו הימים ימי חשבון הנפש והתעוררות לתשובה, וימים אלה מסוגלים יותר, ומי שמתחזק בהם, עושה מצוות ומתרחק מהעבירות, זה משפיע עליו למשך כל השנה, וזה מה שאומר הפסוק "אקומה נא" - אקום ב-נ"א הימים האלה, ואעורר את עצמי לחזור בתשובה, ואחר כך בשאר ימות השנה "ואסובבה בעיר" - אני יוכל להיות רגוע ולעמוד נגד היצר הרע גם במשך כל השנה, שכבר חיזקתי את עצמי כנגדו. אבל אם "נא בשווקים וברחובות" - שב-נ"א ימים האלו אסתובב בשווקים וברחובות, ולא אדאג לעורר את עצמי לתשובה, אחר כך במשך כל השנה "אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו" – לפי שאהיה רחוק מה', ויהיה לי קשה להתקרב אליו.

ויש על זה עוד רמז, כשאברהם אבינו אומר ללוט (בראשית יג, ט) הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה, "לוט" - הוא מלשון קללה, שהתרגום (בראשית ג, יד, ובעוד מקומות רבים אחרים) מתרגם את המילה קללה ליט, והרמז בזה הוא ליצר הרע שהוא סימן קללה, דהיינו אומרים ליצר הרע "הפרד נ"א מעלי" - לכל הפחות בנ"א הימים האלה מתחילת חודש אלול ועד הושענא רבה, "הפרד מעלי", כי "אם השמאל" – שחס ושלום אם אמשך בימים האלה אחרי כח היצר הרע שהוא השמאל, אז "ואימינה" ־ שגם הימין שלי אחר כך יהיה תחת שלטון היצר הרע [וכמו שאמרו חז"ל (במדבר רבה פרשה כ"ב סי' ח') על הפסוק (קהלת י, ב) לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, "לב חכם לימינו" ־ זה יצר הטוב, שהוא נתון בימינו, "ולב כסיל לשמאלו" - זה יצר הרע שנתון בשמאלו], אבל "ואם הימין" - שבימים האלה ילך לצד ימין עם היצר הטוב, אז גם אחר כך "ואשמאילה" ־ אוכל לכפות את כח השמאל שהוא היצר הרע תחת היצר הטוב.

אם כן יש כאן עצה כמו שהזכרנו קודם - להתחיל את היום על צד ימין ואז יהיה בבחינת "מצוה גוררת מצוה" (אבות ד, ב), ונוכל לכפות את כח היצר הרע במשך כל היום. וכך גם בתחילת השנה, צריך לעשות אותו דבר - להתחזק בכל החמישים ואחד יום של החיבור של סוף השנה עם תחילת השנה, וכשנתחיל טוב את השנה, זה יביא אחר כך המשך של הצלחה לכל השנה כנגד היצר הרע. (דרש יהודה).

ה' יעזרנו על דבר כבוד שמו להתחזק ולהתעלות מעלה מעלה בתורה וביראה ובעבודת ה' שלמה. אמן כן יהי רצון.

"כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה" (כא, טו)

כל אחד מישראל יש לו שתי נשים, האחת גשמית לקיים מצות פרו ורבו, וזאת האהובה לו תמיד, והשניה רוחנית והיא התורה, שהיא שנואה אצלו, שאינו זוכר אותה רק לפעמים

"כי תהיין לאיש שתי נשים" וגו'- כל אחד מישראל יש לו שתי נשים, האחת גשמית לקיים מצות פרו ורבו, וזאת האהובה לו תמיד, והשניה רוחנית והיא התורה, שהיא שנואה אצלו, שאינו זוכר אותה רק לפעמים, "וילדו לו בנים" שהוליד בנים מהאשה האהובה, וגם נולדו לו בנים מהשנואה, היינו שקצת למד תורה וקצת עשה מצוות ומעשים ותורה. אז "והיה הבן הבכור לשניאה", ידע שעיקר קניית עולם הבא יזכה דוקא על ידי השניאה, דוקא על ידי אותה שלא זכרה כי אם שעות אחדות לעסוק בתורה.

לכן יזדרז לקרב את השנואה שתהיה אהובה כנפשו, שעל ידה יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, שהתורה עיקר חיי האדם מעת שנברא, שנאמר (איוב ה, ז) אדם לעמל יולד, ודרשו רז"ל (סנהדרין צט:) לעמל התורה, שיעשם עיקר שנאמר (דברים ו, ז) ודברת בם. וכתוב בראשית חכמה (שער הקדושה פרק י"ב), שיזהר למעט בדיבור ככל יכלתו ואפילו בדברי הצורך, וכל שכן שלא לצורך. וכמו שהאדם שם דלת ומנעול לפתח ביתו, או לתיבת כספו, כך ישמור על פתחי פיו ולשונו, שלא יוציא מפיו דבר, עד שיחשוב אם ראוי לאומרו, ורק אז ידבר. וכן ציוה הרמב"ן ז"ל לבנו (באגרת הרמב"ן) וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך, וכתוב בספר שבט מוסר (פרק ט"ז) שלא יוציא דיבור מפיו עד שיבלע אותו שבע פעמים, ואחר כך אם ראוי לדבר ידבר. ואמרו רז"ל (ירושלמי ברכות סופ"ט) כל פטפוטיא אסירין חוץ מהתורה. שכל מה שירבה להגות בתורה שכרו מרובה, והוא סם המות ליצר הרע, ויוכל בזה לכבשו.

ויזכור מאמר עקביא בן מהללאל (אבות ג, א) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. ואמרו המפרשים כי הטעם שמלקין את המחוייב מלקות - שתי ידות מלאחריו, ואחד מלפניו (כדאיתא במתני' מכות דף כב:). הוא על פי המשנה הזאת, שנזכר בה דבר אחד שצריך האדם להתבונן לפניו, והוא מהיכן בא, ולכן מלקין אותו חלק אחד לפניו, בעבור שלא התבונן על זה. ועוד המשנה מורה שיסתכל על שתים שלאחריו דהיינו שעתידים להיות אחרי פטירתו הם א'. שיהיה רימה ותולעה, ב'. ושהוא עתיד ליתן דין וחשבון. ומכיון שלא התבונן באלו השתים, לכן מלקין אותו שתי ידות לאחוריו.

"לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (כא, יז)

במלה "בכור" נרמז שצריך לקבל פי שנים

בספר ילקוט חמישאי, הביא רמז בשם בעל הטורים (כאן) שבמלה "בכור" [המילה "בכר" בלי ו'. כמו שכתוב בתורה בכתיב חסר] רמוז שצריך לתת לבכור פי שנים. לפי שמילה זו נכתבת באותיות שכל אחת מהן כפולה, שהנה האות ב' של המילה בכור, היא כפולה, דהיינו מניינה עולה פי שנים מהאות שלפניה, שהיא האות א'. וכן האות כ' של המלה בכר, היא כפולה מהאות שלפניה, שהיא אות י'. והאות ר' היא כפולה מהאות ק' שלפניה. [וגם באות ו' של המילה בכור הנכתבת בכתיב מלא, אף על פי שאות זו אין מנינה כפול מהאות ה' שלפניה, מכל מקום היא עצמה כפולה, שהרי האות ו' במילוי נכתבת כך, וו, דהיינו בכפילות שני ווין]. אם כן נמצא שהמילה "בכור" רומזת על כך שצריך לתת לבכור פי שנים.

"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם" (כא, יח)

הסוד הטמון בפרשת בן סורר

יש בנותן טעם להזכיר כאן דבר נפלא שהובא בזוהר הקדוש (ח"ג דף קצ"ז ע"ב), שכאשר אמר הקב"ה למשה שיכתוב את פרשת בן סורר, אמר לו משה, רבונו של עולם, וכי יש אב שעושה כך לבנו? כי הבין משה שפרשת בן סורר מרמזת על יחסו של הקב"ה לבני ישראל, ועל כן הפציר בקב"ה שלא לכתוב פרשה זו בתורה. השיב לו הקב"ה אף על פי כן תכתוב את הפרשה וקבל שכר. באותה שעה רמז הקב"ה ליופיאל שר התורה, אמר יופיאל למשה כך דרשתי את הפסוק הזה, "כי יהיה לאיש" – זה הקב"ה, שנאמר בו (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה. "בן" – אלו עם ישראל שהם בנים לה'. "סורר ומורה" – כמו שנאמר (הושע ד, טז) כי כפרה סררה סרר ישראל. "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו" – זהו הקב"ה וכנסת ישראל וכו'. "אל זקני עירו" – זה הקב"ה. "ואל שער מקומו" – זו היא כנסת ישראל וכו'. ובסופו של ענין כתיב "ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים" – אלו שאר העמים, שהיו קולעים בהם אבנים והפילו וניתצו מגדלים, אבל כל זה אינו מועיל להם כלום, כי לא יכלו להם ישראל. וכיון ששמע משה דבר זה – כתב פרשה זו.

ע"י הדמעות ינצלו בניו מן הנשירה בדורנו

תופעת הנשירה היא "הבן הסורר", בתקופה האחרונה גודלת בצעדי ענק, וכל אחד שואל את עצמו, מה עושים שלי זה לא יקרה?! דומה כי התשובה היא אחת ויחידה. להתפלל ולהוריד דמעות כמים שהילדים ילכו בדרך התורה, ויהיו מחוברים לקדושה, ולא יתקרבו לכלי המשחית שהיצר הרע מספק היום בכמויות!!

ויעידו על כך הסיפורים הבאים:

כשעלה הגאון רבי רפאל ברוך טולידנו זצ"ל ממרוקו בא הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל להקביל את פניו, שאלו הגר"ש בהתפעלות, איך זכה להקים כזה שבט של תורה, בנים ונכדים גדולי תורה ויראה כנגד כל ההשכלה ובתי הספר של תנועת האליאנס שעשתה שמות במדינות אלו. באיזו שיטה כבודו נהג, שכה הצליח בחינוך? ענה לו הגאון רבי ברוך, בכל לילה אני ישבתי בחדר אחד בבית ואשתי בחדר אחר וכעשרים דקות שפכנו דמעות בתפילה להצלחתם. אם זה בזכותנו, זו הזכות!!

במהלך הילוכו של הרב מבריסק זצ"ל באחד מרחובות ירושלים עם בנו הגאון רבי רפאל זצ"ל, ניגש אליהם אדם אחד ואמר לרב, הרב יכול להיות מרוצה ושבע רצון מבניו, שכולם ברוך ה' "ערליכא יידן"! [יהודים מורמים מעם/ קדושים] הרב לא הגיב מאומה, והמשיך ללכת בדרכו עם בנו. אחרי כמה צעדים נעצר, ואמר לבנו ר' רפאל, רוץ אחרי האיש הלז, ותאמר לו בלשון הזו, האם בחינם זה בא לי? וויפל טרערען האב איך פארגאסען שוקלענדיק די וויגאלא... [כמה דמעות שפכתי בשעה שנדנדתי את עריסותיהם של בניי... ] (ס' דרך חוקיך ח"ב עמ' ע').

נכדו של אחד ממנהיגי הציבור המפורסמים שאינם שומרי תורה ומצוות, חזר בתשובה באופן מופלא, עד שהיה לבן תורה מופלג. שאלו את החזון איש זצ"ל כיצד יתכן הדבר, איזו זכות היתה לו? והשיב שברי לו שהדבר נובע מבכיותיה ודמעותיה של זקנתו מכמה דורות מלפנים, ששפכה ליבה כמים בהדלקת נר של שבת, שתזכה לדורות ישרים. כי אף תפילה ואף דמעה טהורה אינה חוזרת ריקם. ועתה עמדה לה זכותה לאחר כמה דורות להשפיע על יוצאי חלציה.

מאידך, בא פעם אותו נכד חוזר בתשובה לחזון איש זצ"ל ותינה לבו על מיעוט הצלחתו בתורה. כשיצא נענה מרן זצ"ל ואמר, שחסר לו תפילותיה ודמעותיה של אמו בהדלקת נר של שבת. (להתעדן באהבתך).

"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ" (כא, כב)

רבנו האר"י הספיד את הרמ"ק בפסוק זה

דרש רבנו האר"י ז"ל באשכבתיה דהרמ"ק ז"ל, וכי יהיה באיש "חטא משפט מות", אם תראה אדם שנהגו עמו משמים ב"חטא" מלשון חסרון [כמו שאומר הפסוק (מלכים א, א, כא) והייתי אני ושלמה בני חטאים, פי' חסרים מן המלוכה.] דהיינו הוא צדיק גמור ולא נמצא בו שום חסרון, שבו היה ניתן לומר שנתחייב מיתה בעבור חטא זה, כי לא נמצא בו חטא. "והומת" - ועם כל זה מת. ולכן קשה הדבר על שום מה נפטר, הרי אין בו שום עוון ושום חטא? לזה סיים הכתוב ואמר, "ותלית אותו על עץ" רצונו לומר, תתלה את סיבת מיתתו, ב"עץ" היינו בעטיו של נחש, שאכל אדם הראשון "מעץ" הדעת.

"לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (כא, כג)

אל תחכה עד הלילה לעשות תשובה אלא באותו היום לפני שתשקע השמש תחזור בתשובה

נבילה פירושו חטא ועוון, והזוהר (תיקוני זוהר דף קמ"א ע"ב) אומר, אדם שחטא, עליו לחזור בתשובה באותו יום תיכף לפני שיהיה לילה, כי אז יש ביכולתו לבטל את המלאך שנברא מהעוון. אבל אם יעבור היום ויגיע הלילה, כבר קשה יותר להכרית את המלאך ולהמית אותו, לכך נאמר "לא תלין נבלתו על העץ" - נבילה זה חטא, אומרת התורה, אל תחכה עד הלילה לעשות תשובה, אלא באותו היום עוד לפני שתשקע השמש חזור בתשובה, ולכך ממשיך הפסוק "כי קבור תקברנו ביום ההוא" כי בהנהגה זו תוכל להאביד אותו מהר. (דרש יהודה).

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (כב, א)

לא תאמר מה לי ולפושעי ישראל הללו, אלא השב תשיבם

אומר החפץ חיים על התורה (שמות כג, ד) אם באבידת ממון של איש יהודי הזהירה התורה וציותה על השבתו, באבידת נפש של איש יהודי על אחת כמה וכמה. אמור מעתה "לא תראה"- אחים נדחים "והתעלמת מהם", היינו אל תאמר מה לי ולפושעי ישראל הללו, אלא "השב תשיבם" עליך מוטל החוב להעירם ולעוררם לתשובה.

"וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (כב, ב)

הגיעה השעה שבורא העולם ישיב את האבידה שלו

מובא בספר מאוצרנו הישן (יוסטמן, עמ' 71 נדפס תשל"ו) כשהגיע הצדיק רבי משה לייב מסאסוב בחג הסוכות לאמירת "הושענא, למענך דורשנו", נשא את ידיו כלפי מעלה ואמר, רבונו של עולם, הרי כתבת בתורתך, כי המוצא אבדה, רשאי להחזיקה ברשותו "עד דרוש אחיך אותו" דהיינו עד שיבוא בעל האבדה וידרוש את אבדתו על פי סימנים. רבונו של עולם, הנה עברו כאלפיים שנה, ואנו בני אברהם יצחק ויעקב עדיין גולים בקרב העמים, ובתחינה אנו באים אליך ומבקשים, "למענך דורשנו" - דרוש אותנו מכל מקומות הנכר שנסחבנו אליהם שלא ברצוננו, כי הגיעה השעה שתקיים את הכתוב "עד דרוש אחיך אותו", שתדרוש אותנו אנו בניך יחידך, האבודים ממך כבר אלפיים שנה, ותחזיר את האבדה שאבדה ממך אותנו - אליך, "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".

"וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ" (כב, ג)

שַׁלְמָה שִׂמְלָה

שומעו של רבי שלמה יצחקי, הלא הוא רש"י הקדוש, יצא למרחקים. התאווה רבי אברהם אבן עזרא לפגוש את גדול פרשני המקרא ועל כן כיוון את צעדיו אל העיר טרויש, מקום מושבו של רש"י.

קשיי המסע הראו את אותותיהם על הנודד, בגדיו בלויים היו, מנעליו מאובקים, פניו כחושות וכל כולו עוני ומחסור. ניצב רבי אברהם בפתח הבית ומצפה לפגוש את רש''י. רעייתו של רש''י פתחה את הדלת, ולפניה עני, שנראה היה לה כאדם פשוט ביותר. אך הנה, במקום לבקש נדבה, רוצה ההלך לפגוש את רבי שלמה. דחתה אותו האשה לבל יפריע לבעלה בלימודו, סגרה את הדלת וחזרה לעיסוקיה.

שעת הצהריים הגיעה, רבי שלמה קם ממקום מושבו להפסקה קלה, רוב שעות היממה הוקדשו לכתיבת פירושו על התורה, כך שגופו העייף זקוק היה למנוחה. הנקישות הקלות שנשמעו באותה עת לא עוררו אותו משנתו, וגם לא השיחה שהתנהלה בפתח.

"האוכל לראות את רבי שלמה?" שב אותו הלך עני ושאל. "הוא שכב לישון זה עתה" השיבה האשה, "על כן לא תוכל להפריעו".

ללא מילת טרוניא, סבב הזר על עקביו ועזב את המקום. עת ערב, אשת החיל של רבי שלמה עובדת ללא לאות משעות הבוקר, זה עתה יצא בעלה מהבית לתפילת ערבית.

מספר כבשים היו ברשותם, והנה עתה מכניס הרועה את הכבשים השבים מהמרעה, אל מכלאותיהם. בתוך כל ההמולה, שב הזר העני לחפש את רבי שלמה. בקוצר רוח אמרה האשה לעני המוזר, המתעקש לפגוש את בעלה ומסרב לקבל צדקה, "כבר יצא מן הבית ואיננו כאן".

המענה קצר הרוח לא הוציא את רבי אברהם משלוותו. גם התקלה שאירע מיד אחר כך לא הביאתו לידי כעס, אחד הכלבים שהתלווה אל הצאן פגע בו, וקרע את בגדו היחיד.

בטרם צאתו מהבית, הותיר אחריו מכתב קצר לרש"י בזה הלשון:

"אשכים לבית השר, אומרים כבר רכב/ אבוא לעת ערב, אומרים כבר שכב/ או יעלה מרכב, או יעלה משכב/ אויה לאיש עני, נולד בלי כוכב".

בשולי הדברים הוסיף וכתב: "שלמה שלמה שלמה"...

כאשר שב רש''י לביתו, קידמה אשתו את פניו ואמרה: "אדם זר, לבוש כעני או כפושט יד, בא לכאן היום זה פעם ופעמיים, סברתי כי נדבות הוא רוצה, אך הוא סירב לקבל מתת יד. ובפעם השלישית הותיר אחריו מכתב עבורך".

רבי שלמה עיין במהירות בכתב שלפניו, אין ספק, חשב, לא אדם פשוט ביקר בביתו. כאשר הגיע לסיום המכתב המוזר, הבין כי האורח הפיקח מבקש תשלום עבור נזק שנגרם לבגדו, כי כך הוא נקרא: שַׂלְמָה שְׁלֹמֹה שִׁלְמָה...

והנה נשאו אותו מחשבותיו שנים רבות אחורה...

בצעירותו, נדד רש"י מעיר לעיר בהיותו גולה למקום תורה, באחד הימים הגיע לביתו של רבי יהודה הלוי, אולם לא מצאו בביתו, אך יצא מפתח הבית וקולות המולה נשמעו ממנו, בגד המשי היקר שהיה תלוי תדיר בפתח נעלם ואיננו.

המשרתים הגיעו מיד למסקנה הפזיזה: העני שאך לפני דקות מספר חיפש את רבם, הוא זה שגנב את שמלת המשי. עד מהרה דלקו בעקבותיו שני משרתים חסונים ותבעו ממנו "השב את השמלה לבעליה".

"לא שלחתי ידי ברכוש לא לי" השיב להם רבי שלמה. סירבו המשרתים לקבל את דבריו, לא נחו ולא שקטו עד שבפרוטותיו האחרונות, שילם על כרחו רש"י את מחיר השמלה.

בטרם התרחק מהבית, הותיר אחריו מספר מילים כתובות על סף הבית שהן סתומות וחתומות: "שלמה שלמה שלמה שלמה שלמה?"

הצעדים המדודים שנשמעו, בשרו כי ר' יהודה הלוי שב לביתו, בטרם נכנס, נחו עיניו על המילים הכתובות על הסף, "מה פשר הדברים? שאל.

סיפרו לו המשרתים כל הקורות אותם, בסוברם שרבי יהודה מרוצה יהיה נוכח התושיה שגילו, בהחזירם את דמי השמלה. אולם, עננה כיסתה את פניו, ובצער אמר, "כיצד זה חשדתם ביהודי? אולי אמת בפיו? אולי אך לשווא הכלמתם אותו? מהרו, חפשו אותו, אולי עודנו בקרבת מקום".

החיפושים לא ארכו זמן רב, בבית המדרש ספון בפינה, שקוע בלימודו, נגלה לעיניהם האורח, ניגון הגמרא המתוק שנשמע מפיו כבר הוכיח להם כי אין הוא נודד פשוט. בדרך ארץ מרובה, הזמינו אותו בשם רבם אל הבית.

ר' יהודה הלוי קידם את רש"י ברוב כבוד ויקר, טרם ידע מי עומד לפניו, אך מיד הבין כי איננו גנב, חלילה. שקעו השניים בשיחה, בענייני לימוד התורה, ורבי יהודה ניצב נפעם נוכח גדלות האורח.

"התיאות לומר לי מה שמך?" שאל לבסוף. לא סירב רבי שלמה, והשיב בפשטות, שלמה בן יצחק אני מהעיר טרויש שבצרפת.

באותם הימים טרם נודע שמו של רש"י ברבים, לפי שאת קונטרסיו פירסם בעילום שם, אולם בין האריות שבחבורה התהלכה כבר השמועה מיהו מחבר הפירוש המופלא כל כך, המטיל אור על כל הקשיים שבמקרא.

כאשר שב רבי יהודה ושאל את רש"י, האם הוא מחבר הפירוש? הודה רבי שלמה בענווה, כי הוא אשר כתבו. בטרם נפרדו, שב ר' יהודה הלוי וביקש את מחילתו של רבי שלמה על הצער והבזיון שנגרמו לו.

"למה ירמזון המילים הכתובות על הדלת?" שאל רבי יהודה.

ניגש רש"י אל הדלת, ובזריזות ניקד את המילים: שֶׁלָּמָּה שְׁלֹמֹה שַׂלְמָה שְׁלֵמָה שִׁלְּמָה?

הכתב המוזר הפך במחי יד לבהיר וברור, הן רבי שְׁלֹמֹה שואל: שֶׁלָּמָּה? בשל מה, שְׁלֹמֹה, שַׁלְמָה שְׁלֵמָה שִׁלְמָה?

כמובן פיצה ר' יהודה הלוי את רש"י על התשלום ועוגמת הנפש ובחיבה ובהערכה הדדית נפרדו השניים.

רש"י ננער מהרהוריו, מה נפלאות דרכי ההשגחה, הנה גם אל פתח ביתו הזדמן אדם גדול, אשר ככל הנראה, בני הבית לא הבחינו במעלתו.

"התשב לסעוד עתה? הן לא אכלת מאז שעות הבוקר המוקדמות" קטעה אשתו את הרהוריו. "לא אוכל לשבת לאכול'' השיב לה, "עד אשר ימצא האורח".

מיהרה אשת רבי שלמה ושלחה לחפש אחר העני. ואכן, כעבור זמן מה נמצא והובהל אל בית רש"י.

מילים ספורות החליף רש"י עם האורח, וכבר הבין כי גדול בתורה ניצב לפניו. מה רבה היתה פליאתו כאשר גילה כי האורח אינו אלא רבי אברהם אבן עזרא, חתנו של רבי יהודה הלוי, אשר בפתח ביתו עמד לפני שנים רבות כל כך!

כאשר שבה אשת רבי שלמה אל החדר, ראתה את בעלה משוחח בחדוה עם האורח, עוסקים בצוותא בדברי תורה.

חיוורון פשט על פניה, אם בעלה הגדול מוצא לנכון לשוחח עימו בדברי תורה, הרי ודאי שחכם מופלג הוא, וכיצד לא כיבדה כראוי את האורח.

ימים מספר התאכסן רבי אברהם בביתו של רש"י, כבר ביום הראשון הבהיר לאשת רבי שלמה, כי אין בליבו עליה כלל ועיקר.

השכם בבוקר, עוד בטרם ניצבה חמה במרומי הרקיע, ישבו שני הפרשנים הדגולים ועסקו יחד בתורה, במרץ ובעקשנות חתרו השניים להגיע לאמיתה של תורה, ולפשוטו של מקרא.

כוכבי מרום נצנצו ברקיע כאשר עלו השניים על משכבם, לצבור כח לקראת יום נוסף של לימוד והתעלות. כעבור ימים מספר הודיע רבי אברהם למארחו, כי ברצונו להמשיך בדרכו.

ניסה רבי שלמה לשכנע את רבי אברהם להשאר בביתו, אך ללא הועיל.

רבי אברהם עמד על דעתו, כי עליו להמשיך במסעותיו. גם כסף ותמיכה סירב לקבל מרש''י, שכן מוטב היה לו להתקיים בלא מתנת בשר ודם.

בצעדים מהירים יצא רבי אברהם את טרויש העיר, שכן דרך ארוכה עודנה מצפה לו. (הובא בס' עונג לשולחן שבת א').

"לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (כב, ד)

"יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית"

כאשר האדם נוהג בגמילות חסדים, אין הוא פועל בזה רק למען הזולת, אלא יתירה מכך תורם לזיכוך נפשו. כפי שאמרו חז"ל (ויקרא רבה פ' ל"ד סי' ח') יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית.

וכך ניתן לדרוש גם את הפסוק, "הקם תקים"- כאשר אתה מסייע ביד חברך לקום ולהיחלץ מהצרה, "עמו" הרי שאת נפשך אתה מקים עמו ומרומם אותה.

"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (כב, ה)

האיש שחייב בתורה לא ילבש מלבושי נשים שהם החולשה הרכות היופי והעדון, כי בזה ממעט במלאכת שמים

כתב בספר שני לוחות הברית במוסריו (כי תצא תורה אור אות י'), יש כאן בפסוק רמז, שביראת ה' אין ראוי שילבש הגבר חולשת האשה, אלא ימשוך ידו מלהתרשל מפני תשות הלב, ויתגבר כארי לעבודת בוראו. ולפי דרכו אפשר לפרש את פסקו של הרמב"ם ז"ל (ת"ת פ"א הי"ג) שאסור ללמד נשים תורה שבעל פה, שעל כך אמרו (סוטה כא:) כל המלמד את בתו תורה וכו'. שזה מרומז כאן בפסוק, "לא יהיה כלי גבר" – כלי גבר הוא כלי חמדה התורה שבעל פה, הראויה לגבר המתגבר על יצרו במיעוט אכילה, במיעוט שינה וכדו' שבזה התורה נקנית. זה לא יהיה "על אשה", שאסורה האשה ללמוד תורה שבעל פה. וכן האיש שחייב בתורה, "לא ילבש שמלת אשה" להתעטף במלבוש הנשים שהיא החולשה הרכות וההליכה אחר היופי ועדון הגוף והמלבושים. כי בהם ממעט במלאכת שמים ולא יקנה קנין התורה. "כי תועבת ה' כל עושה אלה", בין איש שאפשר לו לעסוק בתורה ומתעדן בתפנוקים ועושה עצמו חלוש כאשה, ובין אשה המתגברת ללמוד תורה שבעל פה, שניהם עושים איסור, ותועבת ה' הם.

אולם אמרו ביומא (דף עא.) אליכם אישים אקרא, אמר רבי ברכיה, אלו תלמידי חכמים שיושבין ודומין כנשים, ועושים גבורה כאנשים. ופירש רש"י, כנשים ענוותנין ותשושי כח. היינו שלרוב עסקם בתורה ומיעוט הנאתם באכילה ושתיה וסיכה וכיוצא הם חלושים. הנה שאדרבה תלמידי חכמים דומים לנשים וחלושים?

ברם באמת כאן הכתוב רומז דלא ילבש גבר שמלת אשה, היינו כשרוצה לעשות עצמו חלוש ואינו אמת, והאמת כי התלמידי חכמים אף שהם חלושים, הם מתגברים כהלכת גובראין להתאכזר על אויבי ה', ולא לרחם עליהם, כי רחמי רשעים אכזרי.

החושב מחשבות זנות ח"ו, מתגלגל באשה

לכאורה היה לתורה לכתוב "לא תלבש אשה שמלת גבר" כמו שכותבת אחר כך "ולא ילבש גבר שמלת אשה", ומדוע שינתה התורה את נוסח תחילת הפסוק מסופו?

מובא בספר "מעשי דוד" בשם הגאון מופת הדור רבי נתן אדלר זצ"ל, ששינוי הפסוק בה ללמדנו את הידוע מהספרים הקדושים, שההולך במחשבות זנות חס ושלום, מתגלגל באשה, וזה שאמר הכתוב "לא יהיה כלי גבר", "כלי" הוא מלשון מחשבה, מלשון "נכליהם" או "ויתנכלו" (בראשית לז, יח), דהיינו כוונת הפסוק לא יהיה כלי גבר, היינו שלא יהיו מחשבות גבר על אשה, ועל ידי זה לא יבוא לידי "ולא ילבש גבר שמלת אשה", כדי שלא יצטרך להתגלגל באשה כנ"ל, והוא מסיים - והוא דבר יקר. (להתעדן באהבתך).

לא יהיה כלי, קרי ביה בפתח כֵּלַי כלומר לא יהיה גבר כלי, כי אז יתגלגל באשה

עוד אפשר לרמוז על פי דברי הרב חיד"א בפני דוד (סוף כי תצא) שאמר המגיד למרן שאיש שהוא כילי (קמצן) יבא בגלגול אשה. והטעם פשוט, כי האשה היא מדת הדין, והוא קנה לו מדתה לצמצם בכל, בלי שום ויתור כמדת הדין הקשה שאין בו ויתור, ולכן בא יבא בגלגול אשה, כי הוא מדת הדין. ועוד כי האיש דרכו להשפיע, ואילו הוא שלא רצה להשפיע על כן יבא בגלגול אשה, שהיא נשפעת ולא משפעת.

ולדרך זו יש לרמוז בפסוק "לא יהיה כלי" וגו', "כלי" עולה בגימט' "נדה" עם הכולל, כי יבא בגלגול אשה, ותהי "נדתה" עליו, וכך מרומז, "לא יהיה כלי", קרי ביה בפתח כֵּלַי, כלומר לא יהיה גבר כילי דהיינו קמצן, לפי שהאיש צריך נדיבות, ואשרי מי שיאחז במידת הנדיבות, ואם יהיה כֵּלי הגבר, אזי מורה הפסוק שדינו יהיה "על אשה", דהיינו יבא בגלגול אשה.

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים" (כב, ו)

טעם מצות שילוח הקן לעורר רחמים על ישראל

טעם נפלא למצות שילוח הקן, מובא בתיקוני הזוהר (תיקונא שתיתאה דף כ"ג ע"א בתרגום), יש מלאך הממונה על העופות... ובזמן שישראל מקיימים מצות שילוח הקן, והאם מגורשת והבנים צועקים כשנלקחים, אזי הממונה מלמד זכות על העופות שלו ואומר להקב"ה, והלא כתוב בך "ורחמיו על כל מעשיו", ולמה גזרת על עוף זו שנתגרשה מקינה, וכל ממונה מלמד זכות על העופות שלו.

ובזמן שישראל מקיימים מצות שילוח הקן, מה עושה הקב"ה, אוסף כל חיילותיו ואומר, כל ממונה מלמד זכות על העופות שממונה עליהם – ואין בכם מי שילמד זכות על בני, ועל השכינה הקדושה שהיא בגלות והקן שלה שהוא ירושלים נחרב, ובניה בגלות תחת יד אדונים קשים של אומות העולם, ואין מי שיבקש רחמים וילמד עליהם זכות?!

באותה שעה הקב"ה צועק ואומר להושיע את ישראל למענו ולמען כבוד שמו, ובזה מתעוררים רחמים על השכינה הקדושה ועל בניה שהם בגלות.

שאל רבי אלעזר את רבי שמעון, לפי טעם זה, קודם שגלו ישראל למה קיימו מצות שילוח הקן, והרי עדיין לא היו בגלות? השיב לו, כדי לעורר רחמים על הנשמות שהם בגלות – בגלגולים.

ראיתי פאקיר כזה שישב כמאובן, בלא לזוז, וציפור בנתה על ראשו קן

הגאון הגדול מורנו ורבנו רבי עזרא עטיה זצ"ל ראש הישיבה היה אומר שיעור במצרים בפני שומעיו שהיו פקידים, סוחרים ותעשיינים. כשהגיעו בלימודם במסכת חולין (דף קלט:), לסוגיית מצות שילוח הקן, שם שואלת הגמרא - מצא קן בראשו של אדם, מהו. דהיינו אם הקן הוא על ראשו של אדם, האם יש מצות שילוח הקן או לאו.

הגיב אחד השומעים, הרי זו שאלה כל כך לא מציאותית, ומדוע עוסקת הגמרא בשאלה כזו.

רבי עזרא בשומעו צליל של ליגלוג בשאלה, השיב בנועם אך בתקיפות, דברי הגמרא הם קודש קודשים, ואין להרהר אחריהם!

אבל הלה לא ויתר, והרבה דברים. ייחל רבי עזרא לסיום הויכוח, מחשש שיערער חלילה את אמונת החכמים בלב השומעים, והתפלל בלבו, רבונו של עולם, הוכח את אמיתות תורתך הקדושה!

לפתע נכנס אדם, שנעדר מן השיעור זמן רב. שמח רבי עזרא להזדמנות להסיח את הדעת מהויכוח העיקש, ושאל אותו היכן היית כל העת.

ענה ואמר, הייתי במסע עסקים בהודו, ארץ מוזרה, ואורחותיה מוזרים! תארו לכם, יושב לו פאקיר ברגליים משולבות יום, יומיים, שלושה, מבהיל הדבר, ראיתי פאקיר כזה שישב כמאובן, בלא לזוז, וציפור בנתה על ראשו קן – והוא אפילו לא הזיז את ידו לגרשה! מה אתם אומרים על כך.

"מה אנו אומרים?" אמר רבי עזרא, "אומרים אנו, משה אמת ותורתו אמת"... והאדם שהתווכח בכל עוז כבש עיניו בקרקע...

ואני שמעתי שבישיבת פורת יוסף תכב"ץ סיפרו שהאיש נכנס ועל ראשו היה קן צפור.

קושיות החוקרים גם אם קשות אינן מערערות את האמונה

כתב רבנו הבן איש חי בספרו חסדי אבות (פ"ה משנה ל' עמ' קע"ה), שבמשך דורות היו חוקרי האומות - עפר לפיהם, מבטלים את הכתוב (איוב כח, כה) לעשות לרוח משקל, וכן את דברי רבנו חיים ויטאל זצ"ל שכתב על פיו שיש משקל לאוויר. באומרם, איך תאמרו כן, והלא כל חלל העולם מלא אוויר, ואילו היה לרוח משקל, היו בני האדם נמחצים תחתיו!

ומה ענו להם בני שיחם היהודים, שהשאלה שאלה, ואין להם תשובה, אבל סמוכים ובטוחים אנו שהתורה אמת והעובדה נכונה. ובגלל קושיא שאין עליה תשובה, לא מתערערת האמונה!

עברו דורות, והמדע גילה שיש לרוח משקל. ולא זו בלבד, אלא שלכל סוג אוויר משקל משלו - אוויר חם קל מאוויר קר, וזו סיבת תנועת הרוחות בעולם. המימן, קל מהחמצן, וכן המציאו את הכדור הפורח וספינת האוויר.

כעת המדענים עצמם לועגים לקושיא שהיתה בפיהם, ואיך לא השיתו ליבם שהכל מודים שיש למים משקל, ואיך חיים הדגים במצולות ואינם נמחצים תחת משקל המים? אין זאת אלא משום שהם בנויים לכך. ואף אנו, בנויים לעמוד במעמסת לחץ האוויר שמעלינו. הנה כי כן, נמצאה התשובה...

לשאלה זו, נמצא תשובה זו. ולשאלות אחרות, תשובות אחרות. ומשה אמת ותורתו אמת, תורת נצח שניתנה מידי בורא עולם במעמד כל ישראל.

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (כב, ו-ז)

ביאור נפלא של הפסוק על דרך הסוד על משיח צדקנו

מורנו ורבנו הבן איש חי בספרו אדרת אליהו (ריש כי תצא) מבאר את כל הפסוק על דרך הסוד, על משיח צדקנו, וכה דבריו, ידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש (במדבר קצ"ו ע"ב) כי המקום אשר יתגלה ממנו משיח צדקנו ויבא לגאול אותנו במהרה בימינו, שמו "קן צפור" עיין שם. ונרמז הדבר בפסוק "כי יקרא קן צפור לפניך" רוצה לומר, אם תרצה שתהיה הגאולה בדרך "מקרה", שתכף יתגלה משיח צדקנו ויבא במהרה בימינו, אבל לא על ידי יסורין וחבלי משיח. הנה דע לך כי אפשר להיות כן בשביל כמה דברים המסוגלים לזה, הא' הוא "בדרך" שהדבר תלוי בתשובה הנקראת "דרך" כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני תהלים כ"ה) על פסוק (תהלים כה, ח) יורה חטאים בדרך, כי התשובה היא מקרבת את הגאולה (יומא פו:). וגם - "בכל עץ" רמז לתורה המסוגלת לגאולה, כי ידוע שהתורה נקראת "עץ" דכתיב (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ולכן גם נאמר "בכל עץ" לרמוז שהגאולה תבא בין על ידי התורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה, כי הכל תורה אחת היא, גם אמר "בכל עץ" כי גם בתורה שבעל פה יש כמה מיני לימוד וכולם מסוגלים לגאולה.

והנה הדברים הללו באים יחדיו עם דרשת חז"ל (ראה מדרש שוחר טוב תהלים כז, ד) על הפסוק (ויקרא טז, ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש, ודרשו, בזכות התורה שנקראת "זאת" (כדאיתא במנחות נג:). "או על הארץ" רמז לענוה, שהאדם יחשוב עצמו כארץ שהיא עפר לדוש, וידוע מה שאמרו חכמנו זכרונם לברכה שאין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח (סנהדרין צח.). "אפרחים" רפ"ח אֵם רוצה לומר שהדבר תלוי בבירור רפ"ח ניצוצות שהם בחינת האם - היא השכינה. "או ביצים" רמז לתיקון הנשמות, וכמו שאמרו רבותנו זכרונם לברכה (יבמות סב.) אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף, ופירש רבנו האר"י זיע"א (שער הפסוקים סוף ישעיה) כי הכוונה לנשמות אשר הן באוצר הנקרא "גוף" עיין שם. "והאם רובצת" וכו'... רוצה לומר אל יקטן בעיניך ב' תיקונים אלה, כי דע לך שמה שהאם היא השכינה רובצת כביכול בגלות, היא לסיבות אלו, והוא "על האפרוחים" בשביל עירוב הרפ"ח ניצוצות, "או על הביצים" הם הנשמות שלא נתקנו עדיין כולם, ודין גרמא נמי ש"לא תקח האם על הבנים", רוצה לומר, לא תקח האם- השכינה, את השפע בשביל הבנים, כי אין נשפעים על ידה בגלות, כי אם על ידי שליח הוא מט"ט, ואמר "על הבנים" רוצה לומר בשביל הבנים, ולכן צריך "שלח תשלח" את האם, רוצה לומר, תברר ניצוצי הקדושה, ותשלח אותם למעלה לעלות מתתא לעילא.

עוד "את האם" רוצה לומר על ידי השכינה, ונקט לשון כפול "שלח תשלח" רמז על הניצוצות של הרפ"ח ועל הנשמות. גם נקט לשון כפול לרמז שהבירור יהיה שלם, כי בכל בירור צריכים להיות ב' בירורים, הא' בחינת אוכל מתוך פסולת, והב' אוכל מתוך אוכל, ולזה אמר, "שלח תשלח" היינו בירור אחר בירור, ואז על ידי זה "ואת הבנים" גימטריא ק"ב, רמז למילוי ע"ב ס"ג מ"ה שעולים ק"ב והם הנקראים ק"ב חרובין, "תקח לך" שלא תהיה יניקה לחיצונים מהם, אלא תקח לך לקדושה שאתה תהיה נשפע מהם, ואז בזה "למען" גימטריא "קץ" שהוא רמז למלך המשיח [כי המשיח יבוא "לקץ" הימים] "ייטב לך" שלא תראה בחבלי משיח, אלא ייטב לך, דמאחר שנתקנו והובררו הכל, לא יהיה כח לסטרא אחרא כלל ועיקר, וממילא לא יהיו עוד יסורין וחבלי משיח. גם ייטב "לך" אותיות "כל" רמז ליסוד [המכונה "כל"] דהיינו בחינת היסוד תתקן, ויתרבה השפע בעולם. גם "לך" גימטריא חמשים, רמז לחמשים שערי בינה שיתגלו בזמן המשיח לעתיד.

ואם תקשה ותטען הלא קרא כתיב (תהלים צ, טו) שמחנו כימות עניתנו, והנה עתה לא נשאר משנות העולם כמו שני הגלות שעברו, ואיך יתקיים בנו מקרא זה? הנה אין לך לחוש על זה, כי לעתיד הקדוש ברוך הוא יאריך הימים הנשארים הרבה, שכל יום יהיה ארוך כנגד כמה שנים, כדי לקיים את מאמר הכתוב הנזכר "שמחנו כימות עניתנו". ולזה סיים ואמר הכתוב "והארכת ימים", רוצה לומר, אין לך לחוש על שנים מועטים הנשארים, כי הקדוש ברוך הוא ישלם לך מפני ש"והארכת ימים" דייקא, מפני שיהיו הימים ארוכים הרבה. גם ירמוז "והארכת ימים" גימטריא ק', רמז לתשלום השכינה בעשר ספירות, וכל א' כלולה מעשר, הרי ק', וזהו "והארכת ימים".

"שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (כב, ז)

את ה"אם" ר"ת א'ליהו מ'שיח, שבזכות מצות שילוח הקן נזכה להם

מובא במדרש (דברים רבה ו-ז), מהו [הכפילות] שלח תשלח את האם? אם קיימת מצוה זו, אתה ממהר לביאת מלך המשיח שכתוב בו שילוח [אם "שלח", דהיינו אם תקיים מצות "שילוח" הקן, הרי ש"תשלח", שתגרום "לשליחת" המשיח], מנין? שנאמר (ישעיה לב, כ) משלחי רגל השור והחמור. אמר רבי תנחומא, אם קיימת המצוה הזאת, אתה ממהר את אליהו הנביא ז"ל שיבוא שכתוב בו שילוח, שנאמר (מלאכי ג, כג) הנה אנכי "שולח" לכם את אליהו הנביא. והוא יבוא וינחם אתכם, מנין שנאמר (שם ג, כד) והשיב לב אבות על בנים.

ונבא לדקדק את לשון המדרש הנ"ל וזה לשונו, שלח תשלח את האם - אם קיימת מצוה זו את ממהר לבוא מלך "המשיח"... אם קיימת המצוה הזאת, אתה ממהר את "אליהו" הנביא ז"ל וכו' עד כאן לשונו. המדרש כאן מזכיר את "משיח" ואת "אליהו", והנה הם רמוזים כאן בפסוק, שלח תשלח את ה"אם" ראשי תיבות - אליהו משיח, ללמדנו שבזכות מצות שילוח הקן, נזכה לגאולה על ידי שני גואלים הללו.

ועתה נזכה להבין את הקשר בין מצות שילוח "קן ציפור" לבין קירוב הגאולה, כי על ידי מצוה זו אנו זוכים לשחרר את מלך המשיח שהוא סגור ומסוגר בהיכל "קן ציפור" (ככתוב בעץ חיים שער מ"ג פ"ג). ומטעם זה נקראת הגאולה "קץ", כמאמרם (פסחים נו.), ביקש יעקב לגלות לבניו "קץ" הימין, וזאת כי "קץ" הינו נוטריקון קן ציפור שעתיד מלך המשיח להתגלות משם.

ואמר בזה חידוש גדול הבעל "נופת צופים", כי דוד המלך תיקן בספר תהלים ק"ן מזמורים כנגד ההיכל של משיח הנקרא "קן" ציפור. והכי חזינן בזוהר הקדוש (פרשת לך לך דף פב:) כי דוד המלך עצמו יהיה מלך המשיח לעתיד לבוא. ועוד אמרו חז"ל (ר"ה כה.) דוד המלך חי לעולם, ובזוהר (ח"א דף פ"ב ע"ב בתרגום) כתוב על דוד המלך, שאפילו בימי מלך המשיח הוא מלך, שהרי שנינו מלך המשיח, אם מן החיים הוא דוד שמו, ואם מן המתים הוא דוד שמו. עד כאן. הנה כי כן מטעם זה תיקן "קן" מזמורי תהלים, כדי לקרב את הגאולה ולשחרר את נשמת משיח מההיכל של ק"ן ציפור.

חלום מזעזע שחלם רבנו הרב חיים ויטאל זלה"ה

הבן איש חי באדרת אליהו (כי תצא ד"ה ובספר החזיונות) מביא, שבספר "החזיונות" של רבנו הרב חיים ויטאל זלה"ה זיע"א אשר הוא בכתיבת יד, מצאתי כתוב חלום אחד שחלם רבנו הרב חיים ויטאל זלה"ה והוא שייך לפסוק זה, וראיתי לכתבו כאן, מפני שמזה החלום ידע האדם גדולת וקדושת רבנו הרב חיים ויטאל זלה"ה ועוצם נשמתו הקדושה כי רבה היא, וכך כתב רבנו זלה"ה וזה לשונו: שנת שכ"ו ליל שבת ח' לטבת אמרתי קידוש ואשב על השלחן לאכול, והיו עיני זולגות דמעה על כי בעשרה בחשון שעבר נשאתי אשה אשתי חנה, וקשרו אותי בכשפים ואמרתי בלבי להשם יתברך הנה על ידי שאלת חלום החזרתיה כנזכר לעיל, ואיך נזדמן לי צרה גדולה כזו ובפרט שיש עון קרי לבטלה כשאני בודק עצמי עמה, גם בכיתי על ביטול עסק התורה כמבואר אצלי בקונטרס ענייני נשמתי בסי' ב' ומרוב דאגתי לא אכלתי כלל ואשכב במטתי על פני, בוכה עד שנרדמתי מתוך הבכיה ואחלום, והנה אני יושב בבית הר"ר שם טוב הלוי ז"ל מתפלל תפלת המנחה הנקראת עת רצון ביום השבת, ואחר התפלה והנה עומד זקן אחד בדמות הר' חיים הלוי אשכנזי ז"ל שכני ויקראני בשמי ויאמר לי:

אתה ר' חיים תרצה לצאת עתה בשדה עמי וללוות שבת מלכתא ביציאתה כדרך שאתה נוהג להקביל פניה בכניסתה, ושם אראך דברים נוראים? ואומר לו הנני. ונלך עד חומת העיר הישן לצד מערבי כנגד הכא"ן במקום שהיה שם בתחלה פתח החומה. ואראה והנה שם הר גבוה ראשו בשמים. ויאמר לי עלה אתי ההרה והיה שם, ושם אגיד לך דברי שליחותי אשר שולחתי אליך. וכהרף עין ראיתיו נצב על ראש ההר ואני יושב למטה, כי לא יכולתי לעלות כלל, כי לא היה משופע כי אם זקוף כעין כותל. אמרתי לו, תמה אני עליך שאני בחור ולא יכולתי לעלות כלל, ואתה זקן ועלית כולו כהרף עין? ויאמר לי אתה חיים אינך יודע כי בכל יום אני עולה ויורד דרך ההר הזה אלף פעמים לעשות שליחות של מקום, ואיך אתה תמה עלי? וכשראיתי שבתחלה קראני ר' ולבסוף קראני חיים, וגם כשמוע דבריו המבהילים, ידעתי כי הוא אליהו זכור לטוב משבט הלוי ודאי, ואז זלגו עיני דמעות וחרדתי באימה גדולה, ואזי התחננתי אליו בדמעות שליש ואמרתי לו, תיקר נא נפשי בעיניך והעלני עמך. ואמר לי, אל תירא כי על כן שולחתי אליך, ויחזק בזרועי ויעלני כהרף עין אל ראש ההר. וארא והנה סולם אחד מוצב ארצה על ראש ההר וראשו מגיע השמימה, ואין בסולם ההוא רק ג' שליבות, ובין שליבה לחברתה כשיעור קומת איש. ויאמר לי, עד כאן נתנו לי רשות לסייעך, מכאן ואילך ראה מה תעשה, וילך ויתעלם ממני. ואני הייתי בוכה בצרה גדולה.

והנה אשה חשובה והיא יפה כשמש לנגדי נצבת על ראש הסולם, ואחשוב בלבי שהיא אמי, ותאמר לי, מה לך פה בני חיים בוכה? ואני שמעתי דמעך ובאתי לעזרתך, ותפשוט ידה הימנית ותעלני לראש הסולם. וארא שם חלון גדול עגול ושלהבת אש גדול יוצאה ממנו רצוא ושוב כמראה הבזק בחוזק גדולה, והיא לוהטת כל הנמצא שם. ואדע בעצמי כי היא להט החרב המתהפכת אשר בפתח גן עדן. ואקרא שם במרירות נפש אל האשה ההיא, ואמרתי לה, אמי אמי עזרני נא מלהט חרב הזה בל ישרפני. ותאמר לי אין לך עוזר מזה הלהט כי אם אתה בעצמך, ולכן אתן לך עצה מה תעשה, הנה שים נא ידיך על ראשך. ותמצא שם צמר גפן לבן כשלג, ותקחנה, ותשים אותה בחלון ויסגור ותעבור מהרה, ואעשה כן ואעבור מהרה ותכף כרגע נתעלמה ממני האשה. ונראה לעניות דעתי כי הצמר גפן הוא שנהפכו שערות ראשי השחורות שהם דין, ללבנות, על ידי איזה זכות, בסוד "ושער רישיה כעמר נקא" (דניאל ז, ט).

ויחזור אליהו להתגלות כבראשונה, ויאחזני בימיני ויאמר לי, בא עמי אל המקום אשר שלחוני בתחלה להביאך בו. ויביאני אל חצר גדול שאין לו שיעור, ובתוכו נהרות גדולים מושכים מים חיים להשקות את הגן. ועל שפתי הנהרות מזה ומזה אילנות של פירות נחמדים למראה, דשנים ורעננים לאין קץ. ורובם אילני תפוחים מריחים כריח מר ואהלות ועצי בשמים, האילנות גבוהים מאוד, וראשי הענפים היוצאים מגוף האילן כפופים למטה עד קרוב לארץ, ותחתיהם כעין סוכה. ובאותו הגן עופות לאין קץ, כדמות אווזים לבנים מתהלכים בגן לארכו ולרוחבו, ושונים משניות דמסכת שבת כי כן היה אז ליל שבת כנזכר לעיל, ומדי הליכתן היו קורין משנה א' פרק א' וזוקפים צוארם ואוכלים תפוחים מן האילן בעצמו, ואחר כך שותים מים מן הנהרות, וזה מעשיהם תמיד. ובאותה שעה הייתי מבין שהם נשמות הצדיקים בעלי משנה, אך לא הבנתי למה בצורת אווזים ועופות ולא צורת אנשים. ויוליכוני עוד פנימה תוך הגן עד שראיתי בתוך הגן עליה, האחת גדולה וגבוהה, כאלו היא על גבי גבעה גבוהה, ואין תחתיה בית אחר, והיתה גבוהה מקרקע הגן כשיעור קומת איש, ופתחה בצד מערב, וסולם של ג' מדרגות מאבנים מן הקרקע עד פתח העליה, ואז נתעלם אליהו זכור לטוב ממני.

ואעלה אני לבדי בסולם ההוא ואכנס בפתח העליה, וארא זיו כבודו יתברך על כסא בצד כותל דרומי באמצעו וכו'..., וצדיקים יושבים שם בקרקע על גבי מצעות ומרבדים חדשים ויפים עד מאוד ולומדים תורה מהשם יתברך. ואדע בנפשי כי אלו הם הצדיקים הנקראים "בני עלייה" בצורות בני אדם, הרואים פני השכינה תמיד, ולומדים תורה מהשם יתברך עצמו. מה שאין כן מעלת בעלי המשנה, כי הם בצורות עופות ואווזים שעליהם נאמר "הרואה אווז בחלומו יצפה לחכמה" (ברכות נד.), ועומדים בחצר ובגן, ואינם מקבלים פני שכינה בתמידות כמו "בני עלייה", ואינם לומדים תורה מפיו יתברך. והנה כשנכנסתי וראיתי פני שכינה, נבהלתי ורעדה אחזתני, ואפול על פני ארצה, ולא עצרתי כח כלל. ויחזק השם יתברך בימיני, ויאמר לי, חיים בני, קום לך, למה זה אתה נופל על פניך, אל תירא ואל תפחד. אמרתי לו, אדוני, לא עצרתי כח, והודי נהפך עלי למשחית מרוב אימתך הגדולה, ואין בי כח לקום. ויאמר לי, הנה חזקתיך ואמצתיך עמוד על עומדך ושב לימין הכסא במקום הזה הפנוי מאין יושב בו. אמרתי לו, ואיך אשב בימין הכסא במקום הזה, והנה כבר הוא מוכן לישב בו הרב רבי יוסף קארו? ויאמר לי, כן היתה מחשבתי בתחלה, ואחר כך נתתי לו מקום אחר ונתתי לך מקום זה, וכבר הכינותיו לך. אמרתי לו, הנה זה המקום של שמואל הרמתי ז"ל. ויאמר לי, זה מקומו, אבל משנחרב בית המקדש, קבל עליו שלא לישב עוד במקום הזה, עד שיבנה בית המקדש. ומאז הלך לו לירושלים בבית המקדש החרב, ושם עומד תמיד ומתאבל עליו עד עת שיבנה בית המקדש, ונתתיו לך שתשב בו. ואז ישבתי מימין הכסא על מצעות שבקרקע עם שאר הצדיקים אשר שם, ויאמר אלי, טוב בעיניך זה המקום? אמרתי לו ומי לספר גדולת שבח מקום זה. אמנם לא ידעתי למה נשתנו בעלי משנה מאלו בני עלייה להיות ביניהם כל כך שינוי כמו שראיתי בעיני? ויאמר לי, וכי שכחת מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין צב:) כי לעתיד לבא עושה להם כנפים ושטין על פני המים, ואמרו זה על כת הנקראים בעלי משנה, שהם כדמות עופות בכנפים ושטין על פני המים שבנהר גן עדן כמו שראית בעיניך. ואז אמרתי לו, אדוני, כבר נזכרתי מה שאמרו בהקדמת ספר התיקונים (דף ב ע"ב) על פסוק (דברים כב, ו) "כי יקרא וכו'... ואת הבנים תקח לך", כי "אפרוחים" אלו בעלי משנה, "בנים" אלו בעלי קבלה, ואלו הם בני עלייה שהם בצורת אנשים.

חזרתי ואמרתי לו, אדוני, תיקר נא נפשי בעיניך ותניחני במקום הזה, ואל תחזירני לרדת בעולם השפל, כי גלוי וידוע לפניך שכוונתי לעשות רצונך, ומתיירא אני פן שאור שבעיסה יחטיאני, ואאבד זה המקום הקדוש. ויאמר לי עדיין בחור אתה, ועוד לך זמן להתעסק בתורה ובמצוות, וצריך אתה לחזור שם להשלים נפשך, ובאחרית ימיך תבא למקום הזה, ואם ירא אתה לרדת פן תחטא, תקע לי כף ימינך והשבע לי שלא תניח עסק התורה מפני עסק אחר כלל, וגם אני נשבע לך אם תעשה כן לא אחליף ולא אמיר מקום זה לזולתך בשום אופן, וזה יהיה מקומך קיים לעולם. אז נשאתי את ידי ונשבעתי לקיים כל הנזכר, וגם נשבע הוא לקיים כל דבריו הנזכר. ויאמר לי, לך לשלום וזכור ואל תשכח הדברים האלה. אז ירדתי משם מן העלייה הנזכרת אני לבדי, ומצאתי עצמי עומד בעולם השפל, ועדיין הייתי בחלום, ולא ראיתי שום דבר מכל מה שראיתי כשעליתי בראשונה.

אחר שלשה חדשים, ליל שבת הגדול, ואישן והנה חלום, וראיתי עצמי מטייל תוך שדה אחת גדולה, ואעבור דרך פתח העלייה הנזכר, ואזכור כי שם עליתי ונשבעתי לאדון הכל כנזכר לעיל. אז עליתי באותו סולם, ונכנסתי בפתח, ואירע לי כל מה שאירע בתחלה שנפלתי על פני וכו'.., כנזכר לעיל, ואחרי קומי ישבתי במקום הנזכר לעיל, אז אמר לי, למה שכחת מה שנשבעת לי במקום הזה? אמרתי לו, כבר עסקתי, אבל הוא שלא נתעסקתי בתורתך כראוי. אבל עם כל זה הודיעני אם חס ושלום נתבטלה שבועתך? ויאמר לי אל תירא, כי עדיין מקומך קיים ומוכן לך, ושבועתנו במקומן הן עומדות, ולכן חזור וקיים כראוי, וגם אני אקיים את בריתי אתך, לתת לך את המקום הזה שנשבעתי לך. ויוסף דבר אלי עוד ואמר לי, חיים בני, לך לך אל קהל האשכנזים, כי שם מביאים עתה ספר תורה אחד, ותשורר ותזמר לפניו כמנהגך לכבד הספר תורה, וקח עמך חמיך ה"ר משה סעדי, ואמור לו שלא יתרשל במצוה זו, כי זה מנהגו, גם מעצמו היה מבקש, כי זו מצוה רבה. ואז נפטרתי מלפניו, ונתתי לו שלום, והחזיר לי שלום. ואצא מפתח העלייה, ואמצא את עצמי בעולם הזה, ועדיין אני בחלומי, ואפגע בחמי אשר גם הוא מעצמו היה מבקש עלי, ויאמר לי כמה טרחתי לבקשך, כדי שנלך יחד לכבד ספר תורה אחד. אמרתי לו גם אני במקום פלוני באתי לבקשך לדבר הזה. ונלך לרחוב העיר של צפת, והנה אנשים הרבה מוליכים ספר תורה א' מהודר במאוד מאוד במלבושים ותפוחי זהב, ומוליכין לפני ספר תורה נרות ואבוקות גדולות, ונשורר לפניו שירים, עד שנכנסו בבית הכנסת של אשכנזים. וכבר הקהל היו מתפללין תפלת היוצר דשבת, כי החלום היה ביום שבת כנזכר לעיל, ונתפלל עמהם תפלת יוצר של שבת קודש בקריאת שמע ועמידה וחזרת שליח ציבור. ואחר כך פתחנו אותו הספר תורה עצמו, ויקראו בו ז' אנשים כמנהג יום שבת בפרשת השבוע, ונתפלל תפלת המוספין. ואחר גמר התפלה רציתי לצאת מבית הכנסת, ויחזיקו בי מורי הר"מ אלשיך ואבא מארי וחמי הנזכר לעיל, ויאמרו לי, היכן אתה נחפז ללכת? והנה אתה עצור כי עתה יעשו פה ברית מילה. ואשב שם, ויביאו ילד אחד למול, ויתנו לי הילד על ברכי, ואני הייתי סנדיקוס, וימולו אותו. ויאמרו לי, זה הוא בנך. ואחר כך הם בעצמם הביאו שם בבית הכנסת סעודה גדולה ונאה, ונאכל שם כולנו סעודת המילה, ואיקץ.

ואחר זה בשנתיים ימים בא מורי ז"ל האשכנזי לצפת ולמדתי עמו, וסמוך לפטירתו אמר לי, הנה יולד לך בן, וכבר אשתך מעוברת ממנו, והוא גדול ת"ק מדרגות על מדרגותיך, ויש ספק אם יחיה וכו'... ונפטר מורי ז"ל, וגם הבן הנזכר נפטר אחר שנה וחצי, וקראתי שמו יוסף, והיה דעתן בתכלית. ושבוע א' קודם שנפטר דיבר דברים קרובים לנבואה. ואחשוב אני בעצמי פתרון החלום, כי מורי ז"ל הוא ספר תורה של האשכנזים, ונתגלגל באותו הבן, והיה הבן שמלתי בחלום. עד כאן לשון קדושו זלה"ה זיע"א.

יהי רצון שזכותו וזכות תורתו וקדושתו ומעשיו הטובים והישרים יגן בעדנו ובעד זרענו וזרע זרענו עד סוף כל הדורות ובעד כל קהל ישראל, והשם יתברך ברחמיו יעזרנו על דבר כבוד שמו, ויתקננו בעצה טובה מלפניו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם ובנפש חפצה, ויאיר עינינו בתורתו וימלא כל משאלות לבנו לטובה, אמן כן יהי רצון.

"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (כב, ח)

ר"ת "מעקה" ה'רהורי ע'בירה ק'שים מ'עבירה

אמרו רז"ל (יומא כט.) הרהורי עבירה קשים מעבירה, וזה נרמז בראשי תיבות "מעקה" הרהורי עבירה קשים מעבירה, ללמדנו, שיעשה האדם מעקה למוחו, על ידי גדרים וסייגים בשמירת העינים, והפה, ובזה ינצל מהרהורי עבירה. כי היצר הרע שולט רק בדבר שראה בעיניו, שנאמר (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ובמדרש (ילקוט שמעוני ישעיה רמז תמ"ה) העינים רואות, והלב חומד.

בעל התשובה ישים מעקה לנפשו הם הגדרים והסייגים לעבירות

אמרו רז"ל (רמב"ם תשובה פ"ב ה"ד, שערי תשובה שער א' העיקר הי"א) כי בעל תשובה צריך לעשות לו גדרים וסייגים שלא יכשל עוד, מאחר שהורגל כבר במה שנכשל. וזה מרומז כאן בפסוק, "כי תבנה בית חדש", רצונו לומר, שאם אתה רוצה לחזור בתשובה, ולבנות מחדש את מה שהרסת על ידי עוונותיך ופשעיך, ולהכין לך על ידי המעשים הטובים בית רוחני לעולם הבא, "ועשית מעקה לגגך" דהיינו שצריכה לך הזהירות שתעשה מעקה לגגך, שכמו שמי שלא שם מעקה לגגו עלול להסתכן העובר עליו, כך צריך לעשות גדרים וסייגים לעצמו שלא ישים דמים בביתו, דהיינו כדי שלא יפגום בנשמתו, שעל ידי זה "כי יפול הנופל ממנו", היינו שמצוותיו וזכויותיו יפלו ממנו, ולא יגנו עליו מרדת שחת, כמו שנאמר (יחזקאל יח, כד) ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול וגו', כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה. וכן נאמר להיפך (יחזקאל יח, כז), ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה.

"לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'" (כג, ג)

אחת לששים שנה דבר בא לעולם ומכלה את הממזרים

כתב בספר פנינים יקרים דאיתא במדרש (ויקרא רבה פרשה ל"ב סי' ו') אחת לששים או לשבעים שנה הקב"ה מביא דבר גדול על העולם ומכלה את הממזרין. והביא שם בשם א"י [שם של מפרש] דהביאור לזה, דהנה איתא בגמ' (יבמות עח:) אם יש ממזר שיודע בעצמו שהוא ממזר, הקב"ה מחיה אותו. ואם יש ממזר שאינו יודע מעצמו שהוא ממזר, הקב"ה הורגו. ואיתא בגמרא כתובות (דף כ:) דאמרו חז"ל שם, שאדם זוכר עדות עד ס' שנה, אבל יותר מזה כבר שוכח.

והשתא שפיר אתי דברי המדרש, שבדרך כלל הקב"ה מחיה ממזר שיודע מעצמו, שכיון שהוא יודע בעצמו, הוא זהיר שלא להרבות זרע פסול בעולם. אבל ממזר שאינו יודע מעצמו - הורגו. אמנם לאחר ס' שנה, שאפי' הממזר שיודע, כבר נשכח ממנו, שהרי אין זכרון לזה, בזה בא אנדרלמוסיא לעולם ומכלה הממזרים ודו"ק.

"וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (כג, ו)

משל נפלא מהרב אהל יעקב

הרב אהל יעקב (כאן) עמד על ביאור הפסוק, הן התורה מורה איסור על עמוני ומואבי לבא בקהל מטעם שלא קדמו אתכם בלחם ובמים, ועל ששכרו את בלעם לקללך, ולשם מה התורה ממשיכה לספר שה' לא שמע אל בלעם, וסיפור זה לכאורה אינו נוגע לעצם איסור עמוני ומואבי לבא בקהל?

וכדרכו ביאר את הדברים על פי משל, משל לסוחר שנסע בדרך עם סחורתו, והגיע למקום שלא יכל לעבור בו מפני הסכנה, על כן הלך למלון וילן שם. ויהי בבוקר קם לתת מספוא לחמורו, והנה אין כל, לא מרכבה לא סחורה ואף לא סוסים, כי גנבים גנבו את כל ממונו, ויבך בכי גדול, וילך משם ב' וג' פרסאות וישא את עיניו והנה הוא רואה את הגנב מסיע את מרכבתו בהמשך הדרך הישר אליו. בהגיע העגלה אליו עצרה, והגנב בהכירו את הסוחר ויראהו כי לא יוכל כנגדו, השיב את העגלה עם הסחורות לבעליה ויהי כמחריש. כאשר ראה הגנב את טוב לבו של הסוחר, הרהיב בנפשו עוז פער פיו ויתבע את שכרו, "הן אני הסעתי את עגלתך עם סחורתך אליך ועל כן את שכרי אני דורש" אמר בתוקף. הסוחר בשומעו זאת, הניף את ידו עליו ויכהו לחי, וכי לטובתי עשית מה שעשית, הלא אתה גנבת, ואם ה' ברחמיו השיב לי את ההיזק, אבל אתה מה לך איפוא לתבוע שכר על זאת.

הנמשל, בלק שכר את בלעם שיקלל את ישראל, והקב"ה עשה מהקללות ברכות, ועל כן היה לבלק תקוה, כי ראוי לשלם לו גמולו הטוב, שעל ידו באו הברכות לישראל. לזה אמר הכתוב כי לא כן הדברים, אלא לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', על דבר וכו' ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור. שאם יאמר בלק כי על ידי נתברכו ישראל בכמה ברכות, לזה סיים הכתוב ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, כי מאת ה' היתה זאת, אבל בלעם הוא להיפך בא כגנב.

השם של רחמים שורה בישראל ומצילן מכל רעות, ומהפכן לברכות

כתב הרה"ק רבי בן ציון הלברשטאם מבאבוב (קדושת ציון וישלח דף נ"ה) אפשר לומר, על פי מה שכתב המקובל רבי שמשון מאוסטרופולי על הפסוק בתהלים (לד, כ) רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו השם, ופירש, כי בתוכחה של משה רבנו שבמשנה תורה, יש בה יותר קללות מאשר בתוכחה שבתורת כהנים, ומחד יש בה תרע"ו תיבות, כמנין רעו"ת, ומאידך נזכר בה כ"ו פעמים השם הוי"ה ב"ה, ושם הויה עולה כ"ו, וכ"ו פעמים כ"ו, עולה גם כן תרע"ו, והוא אשר מציל אותנו מכל הקללות שלא יחולו, שהרי שם הוי"ה הוא מדת הרחמים.

וזהו, "רבות רעות צדיק", אף שה"צדיק" הוא משה רבנו אמר "רעות" "רבות" אלו הקללות המרובות בתוכחתו, אבל מאידך הזכיר בהם כ"ו פעמים שם של רחמים, וזהו "ומכולם יצילנו השם", שם הוי"ה ב"ה.

והנה בלעם אמר (במדבר כג, כ) לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו", וחז"ל אמרו (סנהדרין קה:) שמברכותיו של אותו רשע נראה מה היה בלבו לקללם, והיינו שהיה רוצה לקללם שלא יהיה ה' עמו, ואז ממילא יחולו חס ושלום עליהם כל הקללות.

ועל פי זה יתפרש הכתוב שלפנינו, "ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם", היינו מה שהיה רוצה לומר שלא יהיה ה' עמו, "ויהפוך", שהפך את דבריו ואמר, "השם אלהיו עמו", וזהו "ה' אלהיך לך", היינו שתהיה השראת השכינה בישראל, כנאמר "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו", ממילא השם של רחמים ממתיק את כל הקללות ומהפכן לברכות, וזהו, "את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלהיך", בגלל שהשם של רחמים שורה בישראל ומצילן מכל רעות, ומהפכן לברכות.

"וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (כג, יד)

האצבעות דומות ליתדות, שאם ישמע דבר שאינו הגון יכוף אותן באזנו שלא ישמע

אמרו רז"ל (מסכת כתובות ה.) הטעם שהאצבעות דומות ליתדות, שאם ישמע דבר שאינו הגון יכוף אותן באזנו שלא ישמע, והנה דבר זה מרומז כאן בכתוב "ויתד"- הן האצבעות הדומות ליתדות, "יהיו לך על אזנך"- לסתום האזנים. אמנם יותר טוב שייצא לבחוץ משיסתום אוזניו, וזהו המשך הפסוק "והיה בשבתך חוץ" – היינו עדיף כדי שלא לשמוע, שתצא לחוץ. אבל אם "וחפרת בה", לשון בושה [כמו שנאמר (ישעיה כד, כג) וחפרה הלבנה ובושה החמה], דהיינו אם אתה מתבייש לצאת מהם, אז "ושבת וכסית את צאתך", כלומר שתכסה מהם את הסיבה שאתה יוצא בחוץ, שלא ידעו שאתה יוצא בגלל שאינך רוצה להיות במחיצתם, וכך תצא ולא תתבייש.

"כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (כג, טו)

שמור על ביתך מדברים שפוגמים בקדושת הבית

פעמים שהישועה של האדם ממתינה לו בפתח, וכל שנשאר לו זה בסך הכל לפתוח את הדלת... ומהי פתיחת הדלת?! "והיה מחניך קדוש", דהיינו שמור על ביתך מדברים שפוגמים בקדושת הבית. שאם יבוא הקב"ה לבית "ויראה בך ערות דבר" בית כזה לא יהיה מקור להשראת השכינה כי "ושב מאחריך"!!

מופת עם הרב שרעבי זצ"ל

מסופר על זוג שלא היו שומרים שומר תורה ומצוות שגרו בבאר שבע, ובמשך שבע עשרה שנה לנישואיהם לא זכו לילדים. הם הלכו לרופאים ולא נענו. כיתתו רגליהם למגידי עתידות ולא נושעו. עד שהחל הייאוש לכרסם בליבם, שהנה הם הולכים ערירים, וימי הזיקנה ממשמשים ובאים והם עזובים לנפשם.

פעם אחת אברך חשוב אחד סיפר להם על אודות הגאון המקובל רבי מרדכי שרעבי זצ"ל שעקרות רבות נפקדו בזכות תפילתו, וחולים רבים העלו ארוכה למכתם על ידי ברכותיו, ועל כן יעצם שינסו גם הם את מזלם אצל הרב. אולם הבעל בהיותו אדם חילוני ולא מאמין, ביטל את הדברים במחי יד ואמר, הרי רופאים ומומחים ידועי שם בדקו אותנו במשך שבע עשרה שנה ולא העלו לנו ארוכה, וכיצד אם כן יוכל רב שרוב היום שקוע כולו בלימוד התורה, לומר לנו משהו נוסף בנושא זה?! אף האשה הסכימה עם בעלה, ולכן לא אבו לעלות אל מעונו של הרב.

עבר זמן מאותה שיחה, ושוב התגלגלו הדברים בין הבעל לאברך מבאר שבע, שסיפר על גדלותו של הרב שרעבי. תוך כדי שהאברך מפעיל את כל מרצו ואת כוח השפעתו, ועל כן הירבה לספר על גודל צדקותו ונפלאותיו של הרב. וכשהבעל הוקסם מסיפורי המופת שסיפר לו איש שיחו ושוכנע קימעא. אז האברך הטיח בפניו, הן כל כך הרבה כסף פיזרתם עבור ביקורים אצל רופאים ופרופסורים ולא נושעתם, ואם כן מהו המאמץ הקל הנדרש ממכם לעלות אל ירושלים עיר הקודש, ומדוע אתם מסרבים? טענה זו שברה את הבעל, ועל כן החליט שבהזדמנות הקרובה שתגיע לידו, יעלה עם אשתו לירושלים אל בית הרב.

בהיכנסם אל הצדיק, חשו כי הגיעו אל הכתובת הנכונה. אוירת הקדושה שאפפה את בית הרב, זיו פניו הקורנות, לבושו המיוחד ומראהו האציל, השרו עליהם רוח של תקוה לאחרית טובה. המילים נעתקו מפיהם, והם הביטו בהתפעלות בצדיק שישב בענוה רבה על כסאו ושאלם בקול אבהי לבקשתם.

אז הותרו מוסרות פיהם וסיפרו לצדיק את פרשת חייהם ועל כך שטרם נפקדו בילדים. הרב שאלם לשמותם ולשמות הוריהם, ושוב התבונן היטב בזוג הניצב מולו, במבטו הנוקב הוא חדר אל תוך ליבם ונפשם, עד שהם חשו, כי הרב בוחנם במבטו מבפנים, וכי זאת שעת המבחן שלהם, ועל כן הרהרו בתשובה.

לפתע אמר הרב, נעשה לכם תיקון, ובעזרת ה' אני מבטיחכם כי בעוד עשרה חודשים תהיו הורים לתאומים. אך תנאי אחד לכך, שתתחייבו שניכם להקפיד על טהרת המשפחה ועל צניעות האשה.

דמעות שמחה זלגו מעיני הזוג, והבעל נישק ברטט את ידיו הקדושות של הרב, תוך שהם מתחייבים עשות זאת. כשהם פנו לצאת, הצדיק עיכבם ובקשם לבל ישכחו להודיעו על הולדת ילדיהם.

הזוג חזר לבאר שבע ובעידודו של ידידם האברך החלו בלימוד הלכות הטהרה. האשה אף היא שמרה על צניעות לבושה, ולאחר כחודש ימים התעברה. משראו בני הזוג, כי ברכת הצדיק מתקיימת בפועל אל נגד עיניהם, התמידו בקיום המצוות וחזרו בתשובה. (להתעדן באהבתך)

"לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ" (כג, טו)

שיהודי שב אל השם יתברך, אזי הקדוש ברוך הוא יצילהו מאויביו ־ אלו המקטרגים

בספר באר לחי (כאן), כתב רמז נפלא בפסוק, להצילך ולתת אֹיביך לפניך הם ראשי תיבות "אלול" ללמדנו שבחודש אלול שיהודי שב אל השם יתברך, אזי הקדוש ברוך הוא יצילהו מאויביו ־ אלו המקטרגים. וכשיכנעו המקטרגים גם אויביו נכנעים לפניו, כידוע.

"וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ" (כג, כא)

מעשה במלוה בריבית בהיתר עיסקא שנרות שבת היו כבים

פעם הופיעה אשה עשירה בפני הגאון רבי יעקב מוצפי זצ"ל, משרידי דור דעה בבבל, ובפיה סיפור מוזר, בכל ליל שבת, כשהיא מדליקה נרות, הם כבים לפתע, ללא כל סיבה.

שאל הרב, האם את מלווה כספים בריבית? השתוממה האשה, מנין יודע זאת הרב? ובפיה אמרה, אמנם כן, אך אני מקפידה לערוך "היתר עיסקא" כדת וכדין, ועל כן ריבית מותרת היא זו.

עם כל זאת - ענה לה הרב - עלייך לחדול מכך מיד. שאם לא כן, דעי שאת מסכנת חלילה את שלום ילדייך.

יצאה האשה מביתו של הגאון, וסיפרה את הדברים לרב אחר. אותו רב הרגיע אותה ואמר, שאין כל איסור להלוות כספים על ידי "היתר עיסקא" [שמשמעו, שהמלווה נעשה כשותף בעסקי הלווה, והאחוזים שהוא מקבל, הם חלקו ברווחים שהעסקים הניבו, ולא אחוזי ריבית על ההלואה] ולכן אין לך לחשוש מדבר.

כעבור ימים מספר חלמה האשה, שאביה [שכבר לא היה בין החיים] עומד מולה ובידו חרב מלוטשת, והוא מזהיר אותה באזהרה חמורה שתפסיק להלוות לאנשים בריבית.

כשהיא נחרדת עד עמקי נשמתה מיהרה האשה לביתו של הגאון רבי יעקב מוצפי, וסיפרה לו את חלומה, וביקשה את סליחתו על שפקפקה בדבריו, ולא עשתה מיד כאשר ציוה עליה. והנה באותה העת שהאשה הזו פסקה מלהלוות בריבית, וראה זה פלא, נרות השבת שוב לא כבו.

"כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ" (כג, כב)

המלאך שנברא מנדר הצדקה תלוי ועומד עד שיקיים הנדר

הרב חיד"א בחומת אנך (כי תצא סי' י') כתב שרמז יש כאן בפסוק, "כי תדור" כשהאדם נודר מעות לצדקה נברא מלאך ממצוה זו, הנקרא "נדר להשם", ומלאך זה תלוי ועומד, ואינו נגמר עד שתשלם. ומכיון שיש צער למלאך, שהוא תלוי ועומד, לכן "לא תאחר לשלמו" – למלאך, "כי דרש ידרשנו" היינו שיש שתי דרישות על האדם, דרישה אחת על קיום הנדר, והאחת על צער המלאך.

"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" (כד, א)

מצוה גדולה לשמח חתן וכלה

כתב הטור (אה"ע ר"ס סה) מצוה גדולה לשמח חתן וכלה. וכן פסק שם השו"ע. והנה איזבל, אשת אחאב, היתה מרשעת גדולה, והנביא ניבא (מלכים א, כא, יט) שהכלבים יאכלו את גופתה וילקקו את דמה, וכך היה. אבל מכל גופה השאירו הכלבים את הגולגולת, הרגליים וכפות הידיים ככתוב (שם ב, ט, לה). ומדוע? כתוב בפרקי דרבי אליעזר (פרק י"ז) מכיון שבהם היתה משמחת חתן וכלה, הייתה מנענעת את ראשה, ומטפחת בידיה, ורוקדת ברגליה.

בספר "אוצר הידיעות" כתב, ולא די לרקוד, אלא צריך גם לעורר אחרים שירקדו, כפי שאמרו חז"ל (כתובות דף ז:) כיצד מרקדין לפני הכלה. לא נאמר "רוקדין" אלא "מרקדין", דהיינו שגורמים לאחרים לרקוד.

ועיקר החיוב הוא לומר דברים משמחים שמכוח זה יתעוררו אחרים וירקדו גם הם לפני החתן והכלה. וכי "מרקדין" זו אמירה? מבאר ה"בן יהוידע" שמרקדין הוא כמו דין "מרקד" בשבת, שמוציא את הגרעין מתוך המוץ. ולכן "כיצד מרקדין לפני הכלה", דהיינו, מה אומרים לפניה? רק דברים טובים, שיש בהם כדי לשמח את החתן. לפני שאתה מתחיל לדבר תוציא את המוץ, כך שתאמר רק את הדברים היפים והטובים. (מספר להתעדן באהבתך).

אשת הרש"ש ראתה את אליהו הנביא

והנה כל זה הוא מפני שעל האדם להוקיר את אשתו, וע"י שאדם שומע שבחים על אשתו מעריך אותה ובזה מגיע לו ולה הרבה ברכות. וכמו שידוע שמורנו ורבנו חסידא קדישא ופרישא הרש"ש זיע"א היה קם כל לילה לתיקון חצות, ואשתו היתה קמה איתו כדי להכין לו כוס קפה כדי שילמד בערנות. פעם קרה שהגישה לשולחן שני ספלי קפה, וכאשר תמה בעלה הקדוש לשם מה שני ספלים? ענתה בפשטות שאחד עבורו ואחד עבור החברותא שלו, שלומד עימו...

אמר לה, "אם זכית לראות במו עינייך את החברותא, שהוא אליהו הנביא", תזכי לשבת יחד איתי בהיכל רבי שמעון בן יוחאי במתיבתא דרקיעא!

גדולי ישראל ידעו באמת להעריך ולהוקיר, האחד את השני על כל הטוב שזכו לו, בעבור הברכה המצויה בביתם. וכמו שידע זאת היטב והכריז קבל עם ועדה התנא האלוקי רבי עקיבא ואמר (כתובות סג.) שלי ושלכם שלה היא!

"לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" (כד, ו)

איסור גדול לעשות כישוף קשירה לחתן וכלה

ראיתי בפירוש התורה לרבותנו בעלי התוספות (בראשית ג, טז) על הפסוק, והוא ימשול בך, שכתבו וזה לשונם, והירושלמי תרגם פסוק לא יחבול וכו', ולא תאסר כליין וחתנין ארום. כל דעביד אילין כפר בעלמא דאתי. פירוש, לא תאסור כליין וחתנין, שאם אירס אשה, לא יניחנה לישב עגונה באירוסין זמן מרובה. עכ"ל בעלי התוס'.

ובתרגום יונתן תרגם (שם) ולא יהא גבר אסר חתנין וכלין בחרשים ארום נפשא דעתיד למיפק מנהון הוא מחבל. עד כאן לשונו. ומזה נראה ברור שזה מיירי על כישוף שעושין לחתן וכלה. וראיתי בפירוש המפרש תרגום יונתן שביאר וזה לשונו, ולא יהא גבר אסר חתנין וכליין בחרשין, פירוש, שלא יהא אוסר חתנים וכלות בכישוף שימנעהו מבוא אליה. ודרש סמיכות הפסוק דלעיל מיניה, כי יקח איש אשה חדשה, ושמח את אשתו אשר לקח, דהיינו מצות עונה, וסמיך ליה לא יחבול רחיים ורכב, ללמד אזהרה שלא ימנע עונתן במעשה כשפים שלא יוכל לבא אליה, ודברה תורה בלשון נקייה שלא יקשור הרחיים - רמז לאשה, ורכב - רמז לאיש, ויחבול לפי זה הוא לשון חבלה, שמחבל הנפש העתידה ליצא מחלציים של אלו, והוא קשרם ומנעם.

ויען כי העון פלילי הזה רגיל בדורות הללו, אעתיק לשון הירושלמי בזה, כל דעבד אילין כפר בעלמא דאתי, פירוש, הרשע העושה אלה אין לו כפרה עולמית, ואין לו חלק לעולם הבא לפי שכפר בו בזה. והטעם הוא, כיון דאסר חתנים, כפר בביאת המשיח שנקרא גם כן חיי עלמא, וביאת המשיח תלוי בכילוי הנשמות שבגוף, כדאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב.) אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. וחדר הנשמות נקרא גוף, וזה [שכישף את החתן מבא אל כלתו] מעכב הגאולה במעשה זה, שלא נלקח הנשמה במעשה זה. וקל למבין.

ומצאתי בס' חרדים והוא חיבור קדוש מארץ ישראל שמפליג בעון זה מאד בפרק ה' במצוה מ"ב, וסיים דבריו וזה לשונו, ושמעתי מפי חכם אחד ר' עובדיה בר ר' זכריה, שמעשה באדם א' שקשר יהודי א', ונכרת בתוך שנתו, ולא היה אדם יודע בו שחטא בזה, רק הרשע הזה הגיד בשעת מיתתי אני קשרתי את פלוני החתן, והנה לפניי מלאך המות וחרבו שלופה בידו ואומר לי שהעון הזה גרם מיתתו, וגם אין לו חלק לעולם הבא, ומיד פרחה נשמתו. עד כאן לשונו. והשומע יבורך. עד כאן לשונו.

"הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (כד, ח-ט)

המדבר לשון הרע מפסיד את בנין בית המקדש ואת מנין כנפי המלאכים

פירש"י (כאן) את קשר הפסוק בין הזהירות בצרעת לזכירת מרים וזה לשונו, אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע, זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בצרעת. עד כאן לשונו.

וכתב בספר פנינים יקרים, דאיתא במדרש רבה (כי תצא סי' י'), שלא תאמר הריני הולך ואומר לשון הרע ואין בריה יודעת בי. אומר לו הקב"ה הוי יודע שאני שולח מלאך, וכותב כל מה שאתה מדבר על חברך. ומנין, ממה שנאמר (קהלת י, כ) ובעל כנפים יגיד דבר, אלו המלאכים שכתוב בהם שש כנפים. עד כאן. ולכאורה המדרש תמוה הוא, כי מה ענין בעל כנפים לענין לשון הרע?

ומבאר זאת "הפנינים יקרים" על פי המדרש רבה (שופטים פ"ה סי' י'), ראה כמה קשה כוחו של לשון הרע, שנצטוו לבנות בית המקדש, ובשביל שהיה הדור בעלי לשון הרע, לא נבנה בימיהם. עד כאן. נמצא דחטא לשון הרע גורם עיכוב הגאולה.

ועוד איתא במס' חגיגה (דף יג:) קושיא מהו מנין הכנפים של המלאכים, שכתוב בפסוק אחד (ישעיה ו, ב) שש כנפים [למלאכים]. וכתוב בפסוק שני (יחזקאל א, ו) ארבע כנפים? מתרצת הגמ', לא קשיא, בזמן שבית המקדש קיים, היו למלאכים שש כנפים. ובזמן שאין בית המקדש קיים היו ד' כנפים.

והשתא דברי המדרש מובנים, דאם אדם מדבר לשון הרע, יבואו המלאכים הנקראים בעלי כנפים ויעידו שהוא דיבר לשון הרע, ויאמרו לו אם לא היית מדבר לשון הרע, היה נבנה בית המקדש, והיינו בעלי שש כנפים, ועכשיו שדיברת לשון הרע, יש לנו רק ד' כנפים. זה שאמר המדרש "בעל כנפים יגיד דבר" כיון שלמלאכים יש קשר ישיר לעון לשון הרע, לכן הם באים בטענה כנגד המדבר וכותבים את כל דבריו.

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (כד, ט)

בדרך מענישים רק על דבר חמור עד מאוד

צריך ביאור, לשם מה התורה הקדושה מדגישה את מקום העונש שהעניש הקב"ה את מרים, "בדרך בצאתכם ממצרים", ומה ענין זכירת מקומם לכאן?

ביאר זאת ה"חפץ חיים" על פי מעשה שהיה עד לו, פעם כאשר נסע ברכבת, הבחין באשה שקמה לסגור את החלון מחמת הקור. והנה חלפו רק מספר רגעים, קמה בתה של אותה אשה אל החלון ופתחה אותו. צעקה עליה אמה, מה, את לא רואה שקר לי, למה את פותחת את החלון? אך הבת ענתה בלי לחשוב הרבה: חם לי! האם קמה שוב והטריחה את עצמה לסגור את החלון. אך הבת החוצפנית קמה מיד ופתחה את החלון. רק לאחר שחזר העניין על עצמו בפעם השלישית, אמרה האם לבתה, חכי רק נגיע לבית, ואני אראה לך כבר מה זה, את תקבלי ממני מנה טובה...

הקשה ה"חפץ חיים", מדוע לאם לחכות עד שיגיעו לביתם ורק אז תעניק לבתה "מנה טובה", ומדוע שלא תעניק לה תיכף ומיד, כאשר היה עם לבבה? והשיב, ממעשה זה למדתי שלא מענישים בדרך רק על דברים חריגים וחמורים מאוד מאוד. והוסיף החפץ חיים, ממעשה זה למדתי עד כמה עון לשון הרע חמור עד מאוד. שהרי הקב"ה לא חיכה למרים להענישה על שדיברה לשון הרע עד שיגיעו למקום נחלה, אלא כבר בדרך הענישה... כנראה שלשון הרע מאוד חמור עד מאוד, ואת זה באה התורה ללמדנו, כשהיא מדגישה "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים", שאף שהיו בדרך, שהוא מקום שלא מענישים, על עון לשון הרע ה' לא המתין, אלא העניש מיד אף בהיותם "בדרך".

"וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע" (כה, ב)

רמז שמכים את המן בפורים. ועוד רמזים מתוקים על פורים

"והיה אם בן" ס"ת המן, וממשיך הפסוק ואומר "הכות הרשע" מכאן ראיה שצריך להכות את המן מהתורה. (מטה משה)

כתב רבנו חיים פאלאג'י זצ"ל בספרו הכתוב לחיים, על הפסוק בתהלים (קיח, ה) "מן המצר" הם אותיות "המן מצר". לפי שהכתוב קרא להמן (אסתר ז, ו) איש "צר" ואויב "המן" הרע הזה, והנה "מן המצר" עולה בגימט' "תכה", ללמד שחייב להכותו, וממשיך הכתוב ואומר, ענני "במרחב יה", גימט' מרדכי עם האותיות, ועל ידי זה, "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם". "בקום עלינו אדם"- זה המן, "ואני אראה בשונאי" דתלו אותו ואת בניו על העץ, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, כן יאבדו כל אויבך ה'.

וכתב הגאון חיד"א ז"ל בספרו דבש לפי (מע' פ' אות ב'), כי פורים כולל כל הימים טובים, ולכן "פורים" ראשי תיבות, פסח, וסוכות, ר"ה, יום כפור, מתן תורה.

עוד שם (מע' פ' אות ט"ל) כמו כן פורים בארמית נקרא "פוריא" ותרגומו מיטה, וזאת משום שעיקר הנס היה (אסתר ז, ח) והמן נופל על המטה.

עוד כתב כי מהפסוק (אסתר ג, א) גדל המלך אחשורוש את המן, עד הפסוק (אסתר ז, י) ויתלו את המן, יש שבעים פסוקים, לרמז שמשעה שאחשורוש גידל את המן, עד שתלהו, עברו רק שבעים יום. ולכן שותים יין בפורים, כי יין בגימט' שבעים. וגם מרומז הדבר בפסוק (תהלים כא, יא) "פִּרְיָמוֹ" מארץ תאבד, אותיות פורים.

עוד כתב הרב חיד"א בספר מדבר קדמות (מערכת פ' אות י"א) כי פורים בגימט' "המן עמלק" עם הכולל, ולכן נקרא חג זה "פורים" כדי לבטל את עמלק, שכמו שנמחה המן, כך ימחה זכר עמלק במהרה בימינו אמן.

עוד כתב, כי מה שעושים שמחה ופרסום גדול בפורים, הוא למען ישמעו אומות העולם מתוקף הנס, שמי ששלח ידו ביהודים נעקר מהעולם, ומורא יעלה עליהם לגזור על ישראל.

עוד כתב, כי זאת קליפת עמלק היא תמנע אמו של עמלק. בעבור שיעקב אבינו ע"ה לא רצה לקחת אותה, ונישאה לאליפז בן עשו, וילדה את זה המחוי, והיא ציותה את עמלק בנה לנקום ולעשות צרות לישראל, וגם המן הרשע עודנו מחזיק לנקום נקמת תמנע, ולכן "המן" בגימט' "לוטן" שהוא אחי תמנע. ויעקב אבינו שלא נשאה היה לשם שמים, כדי שתהא מטתו שלימה.

"אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ" (כה, ג)

כשנקלה כמספר אחיך הרי הוא כאחיך

בתלמוד (מכות דף כג.) דורשים את הפסוק "ונקלה אחיך לעיניך" כשלקה, הרי הוא כאחיך. דהיינו רשע החייב מלקות, לאחר שקיבל את עונשו שוב הוא אחיך.

רמז נאה לכך כתב הרב חיד"א בספרו נחל קדומים (כי תצא, אות י' משם גאוני קמאי אשכנז מכת"י), הנה "אחיך" בגימטריא עולה 93- כמנין מספר המלקות, ובא ללמדנו "ונקלה אחיך", כשנקלה כמספר אחיך, הרי הוא כאחיך.

המכה את תלמידיו יתר על המדה יחזור בגלגול קשה

מעשה שנפגש המקובל חכם יהודה פתיה זצוק"ל עם המקובל חכם אברהם עדס זצוק"ל, והנה באמצע השיחה היה קופץ בנו הקטן של חכם פתיה ומפריע לאביו ולכבוד האורח. כדי לחנכו נתן לו אביו מכה קטנה שיפסיק להפריע.

כשראה זאת חכם אברהם עדס זצ"ל אמר לאביו, אל תכה אותו, מסכן! מספיק כשיגדל יסבול מלא יסורים ומכאובים, מפני שבגלגול שעבר היה מלמד תינוקות והיה מכה את התלמידים יתר על המידה.

"לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה" (כה, יג-יד)

דברי מוסר למוכרים שיזהרו במשקל

ציותה התורה על מוכר המרמה במשקלות, ומשתמש בשתי אבנים של משקלות, האחת חסרה והאחת יתירה, כשלוקח לוקח ביותר, וכשמוכר מוכר בחסר, ואם יעשה כן "לא יהיה לך", ופירש"י ז"ל (כאן) שהעושה כן לא יהיה לו כלום. אבל אם "אבן שלימה וצדק", כלומר אם תשתמש במדות נכונות, אז "יהיה לך" דהיינו יהיה לך ממון הרבה.

וכן רמזו רז"ל (החיד"א במראית העין ע"ז דף נד: משם דורשי רשומות) את הדבר בתחילת סדר האותיות א"ב, שהנה א"ב הן ראשי תיבות אמונה ברכה, דהיינו אם תנהג ב"אמונה", יהיה לך "ברכה". אולם אם ג"ד, ראשי תיבות גזל דלות, אם תנהג ב"גזל", תבא לידך "דלות" כאן בעולם הזה, וזאת מלבד העונש הצפוי לך בעולם הבא.

עוד אמרו רבותנו ז"ל (בבא בתרא פח:) קשה עונשן של מדות, יותר מעונשן של עריות. ובאמת הדבר צריך תלמוד, כיצד יתכן שעונש המרמה במדות, קשה מהחוטא חס ושלום בעריות? וביאור הדבר הוא, לפי שבעריות אפשר לשוב בתשובה, אבל המשקר במדות ובמשקלות קשה עליו לשוב בתשובה, לפי שנשא ונתן עם אנשים רבים ואינו מכירן בכדי להשיב להם את הגזלה, וכיצד יתקן את אשר עיוות?

לכך יזהר האדם הרבה במאזנים, מדות ובמשקלות, להיותם שלמים ובצדק, ותהיה לו ברכה בעולם הזה ושכר לעולם הבא.

"וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ" (כה, יח)

הנחשלים אותיות נח"ש מיל"ה

הפסוק מדבר על מעשהו הרע של עמלק, והנה מפרש רש"י (כאן) על פי המדרש תנחומא (כאן י') "ויזנב בך", שעמלק הכה בך מכת "זנב", דהיינו שהיה חותך מילות של "הנחשלים אחריך" הם משבט דן (וכמו שכתב רש"י יחזקאל טז, טו בשם הפסיקתא) שהיו מחסרי כח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטם, והיה עמלק זורק המילות כלפי מעלה, ואומר לקב"ה "בזה בחרת יהיה לך מה שבחרת".

והנה זה מרומז ב"הנחשלים" אותיות "נחש מילה", "נחש"- לפי ששבט דן נמשל לנחש, ככתוב עליו (בראשית מט, יז) יהי דן נחש, ו"מילה"- לפי שכאמור היו מחתכין המילות. וכיון שהיה הענן פולטם לאחור, לכך נאמר הנחשלים "אחריך".

"וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (כה, יט)

פירוש הפסוק על פי משל

פשט הפסוק צריך ביאור, מה הקשר בין המנוחה למחיית זכר עמלק, הן נצטווינו על מחייתו בין אם יש לנו מנוחה מאוייבנו ובין אם לאו? והנה עמד על כך הגאון הרב אהל יעקב בקול התור וביאר את הדברים במשל מאיר עינים.

משל לאיש עשיר גדול שעמד עליו שונא בליעל, ושם לו עלילות דברים לפני שר העיר, ועל ידי כך הפסיד העשיר את רוב עושרו, אולם עדיין הוא נחשב עשיר בין ההמון. העשיר ביודעו כי הוא נקי כפים ולא חמס בכפו, ויצר לו על כספו, על כן היה נוטר שנאה למלשין עד יום מותו. בבוא יום מותו של העשיר, קרא לבנו יורש נכסיו וכה אמר לו, דע בני, שאיש פלוני הצר לי מאד, כי ידעתי את מכאובי שהכאיב לי, ולו הייתי חי אלף שנים, לא הייתי שוכח מלשנוא אותו תכלית שנאה, אבל אתה בני ידעתי כי אחרי מותי תבא לרשותך שארית נחלתי ונכסי, ותשבע בטובה, אחרי אשר עד הנה דלות מאד, ועל כן אפשר שתסתפק בזה, ולא יעלה על לבך להעלות חימה ולקחת לי נקמתי מהאיש הבליעל הזה, כי לא תרגיש ברעתו. לכן דע בני, כי כל מה שתירש ממני מצער הוא כנגד ההון הרב שאיבד ממני, ולכן אל תשים לבך על מה שבידך, נגד מה שֶׁחָסַרְתָּ מהבליעל הזה, ואל תנקהו בהיות לאל ידך.

וזהו הנאמר כאן "והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב", אז שמא תאמר הן מנוחתי שלימה, ותשכח מה שעשה לך הרשע עמלק, משום שתסתפק ברב הטובה אשר תנחל בארץ. על כן תדע כי זאת אינה מנוחה שלימה, רק מנוחה לפי שעה, שהרי אין כסאו של השם שלם עד שימחה שם עמלק [רש"י שמות יז, טז ממדרש תנחומא (כאן סוף סי' יז)] אלא "תמחה את זכר עמלק ולא תשכח", כי עדיין ההיזק מצוי עד יוכן כסא ה'. כאמרו (שמות יז, טז) כי יד על כס יה, מלחמה לה' בעמלק.

וזהו הנאמר במגילת אסתר (ט, כח) והימים האלה נזכרים ונעשים, כלומר, מה שציוה לנו הקב"ה במקום אחר על זכירת מעשה עמלק, הוא מחמת שצפה הקב"ה שיבואו על ידו מאורעות כאלה, ועל כן נקבע זה הפסוק בסוף המגילה, להגדיל לנו את ענין המגילה כפלי כפליים. הדמיון בזה, לאחד שהלך בדרך עם סחורתו ופגע בו גזלן אכזרי, והתחיל לשלוח חיצים למטרה, וימלטהו ה', והיה האיש ההוא שמח וטוב לב כמשפט הניצולים ממקרה רע, ובבואו לביתו סיפר לאשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו, והתחיל לתאר לפניהם את תבנית הגזלן, את ראשו, וזקנו, ומלבושיו. ויאמרו לו, דע לך, שהגזלן הזה איננו כשאר הגזלנים אשר נקל להמלט מידם, אבל זה כולם מכירים אותו מאז, שמידו לא נמלט גבר מעולם, ולכן צריך אתה ליתן אלף תודות לה' על חסדו אשר גמל עליך להצילך מיד עריץ. כך אנו שניצלנו בעת המגילה מעמלק, זה האיש שלא נמלטו מתחת ידו, יש לנו ליתן תודה לבורא בכפל כפליים.

"תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (כה, יט)

אחר אותיות "שמים" באות האותיות "תנך"

יובן בס"ד לרמוז, כי אחר האותיות "שמים" ישנן האותיות "תנך", כי אחר האות ש' מגיעה האות ת', ואחר האות מ' מגיעה נ', ואחר הי', כ'. [ואין צורך לחשב את המ"ם השניה בפעם שנית, כי כבר חישבנו אות כמותה והיא המ"ם הראשונה.] נמצא כי אחר אותיות "שמים" נרמזו האותיות "תנ"ך", שהם ראשי תיבות "תורה נביאים כתובים" שהם כללות כל תורה שבכתב. וידוע כי בזכות התורה, ימחה שמו של עמלק, ולזה נאמר כאן, "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" "מתחת" דייקא, רוצה לומר תמחה את עמלק, על ידי הרמז הרמוז "מתחת" האותיות "שמים" שהם האותיות "תנ"ך", וכנ"ל.

ועוד מרומז בהמשך הפסוק "לא תשכח", כי ידוע שהס"מ לעתיד לבוא, יסתלקו ממנו האותיות "סמ" וישארו אותיות "אל" שהוא שם קדוש, כי הקדוש ברוך הוא יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, ואז יתוקן הס"מ ויהיה מלאך טוב, וזהו ענין שחיטת היצר הרע לעתיד (סוכה נב.) וכמו שכתבו המפרשים ז"ל, וזה שנאמר כאן, "תמחה את זכר עמלק", רוצה לומר, אם תזכה על ידי מעשיך הטובים למחות את זכר עמלק מתחת השמים, אזי הקדוש ברוך הוא יעביר את רוח הטומאה מן הארץ ולא תהיה מציאות הרע בעולם, ואז "לא - תשכח", רוצה לומר לא הוא אותיות אל, אותן דוקא "תשכח" פירוש תראה [כי תשכח בלשון הש"ס הוא "תמצא", כמו דוק ותשכח] כי תמצא את השם "אל" לפי שהאותיות "סמ" יסתלקו ויתבטלו, והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי.

רמז נוסף יש כאן בפסוק, הנה עתה כשאנחנו זוכרים ירושת ארץ ישראל שהנחיל השם יתברך לאבותנו, הרינו זוכרים את הנסים והנפלאות שעשה להם הקדוש ברוך הוא במפלת ל"א מלכים בעת כיבוש הארץ, אבל לעתיד כשימחה זכר עמלק, ונירש את ארץ ישראל מחדש, הנה יעשה לנו הקדוש ברוך הוא נסים ונפלאות אשר הם גדולים ועצומים מאותם הנסים שעשה לאבותינו, וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה במדרש (מכילתא בשלח מסכת שירה סוף פ"ח), אמר הקדוש ברוך הוא אראה לבנים מה שלא הראיתי לאבות וכו'. ואם כן אז לעתיד נשכח את אותם הנסים הראשונים, יען כי יהיו כאין לעומת הנסים החדשים הרבים והעצומים שיהיו.

ובזה יובן הפסוק "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" רוצה לומר, בזמן שתזכה לזה לעתיד, אזי אותו זמן "לא - תשכח", רוצה לומר הנסים של מפלת "לא" מלכים, אותם "תשכח" ולא תספר מהם, יען כי יהיו לפניך נסים רבים ועצומים מהם לספר בם.

עוד יש לומר על פי הפסוק (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר, והנה קרינן לו בוא"ו וכתוב לא באל"ף, והכוונה לדרוש את שניהם, כי בתחלה, בגלות, כביכול "לו" צר בוא"ו, ואחר כך בזמן הגאולה שתהיה במהרה בימינו, שאין אחריה שיעבוד, אז תתבטל הצרה ויהיה "לא" צר באל"ף, רוצה לומר, שאין כאן צרה כלל, וזהו שנאמר כאן "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", ואז בזמן ההוא, "לא תשכח", דהיינו אז לא יהיה "לו" בוא"ו, כי אם "לא" באל"ף, שאין כאן צרה.

עוד יש לרמוז על פי מה שפירש רש"י ז"ל (שם ישעיה סג, ט) את פשט הפסוק, וזה לשונו, "בכל צרתם"- שהביא עליהם, "לא צר", לא הצר להם כפי מעלליהם שהיו ראויין ללקות, כי "מלאך פניו" הוא מיכאל שר הפנים ממשמשי לפניו, "הושיעם" תמיד בשליחותו של מקום. עד כאן. והנה כל זה יתגלה לישראל לעתיד, כי עתה אין לאדם השגה להכיר את ערך חסדיו יתברך אשר עשה עמו, אבל לעתיד, יהיה ניכר הכל, ואם כן פירוש הפסוק "לא" באל"ף הנזכר, היינו לעתיד עת יתבררו ויתראו לעיניכם חסדי ה', אז "לא תשכח" את רוב חסדי ה' שעשה עמכם.

יהי רצון שיראו עינינו וישמח לבנו בביאת הגואל במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.