להעביר על מידותיו

כ"ז אב תשפ"ה | 21/08/2025 | 17:22

להעביר על מידותיו. ומעלת האחדות

מעביר על מידותיו- ולזה בא האדם לעולם הזה לתקן את מידותיו ולהדמות לבוראו מה הוא רחום אף אתה רחום

עיקר הכתוב (דברים כא, י) "כי תצא למלחמה על איביך" מדבר על המאבק התמידי בין האדם – ובין אויבו היצר הרע, ועיקר עבודת היצה"ר היא להלחם באדם שלא יתקן מדותיו ואינו מניחו להעביר על המדות, ולזה בא האדם לעולם הזה לתקן את מידותיו ולהדמות לבוראו מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'. וכמו שפירש הגאון מוילנא בביאור למשלי על הפסוק (ד, יג) "החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך", כי מה שהאדם חי, הוא כדי לשבור מה שלא שבר עד הנה אותה המדה, לכן צריך להתחזק ואם לא יתחזק למה לו חיים.

יום הדין מתקרב ובא, והזמן קצר והמלאכה מרובה צריך לנו הכנה גדולה ועצה גדולה ליום הדין, לכן בזמן הזה אנו צריכים לוותר ולהעביר על המדות ואז מדה כנגד מדה גם הקב"ה לא ידקדק עמנו בדין.

כמובא בגמ' (ר"ה יז.) אמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו. שנאמר (מיכה ז, יח) "נושא עוון ועובר על פשע" למי נושא עוון למי שעובר על פשע. ופרש"י (שם) שאין מידת הדין מדקדקת אחריהן אלא מנחתן והולכת. ע"כ.

עוד ראינו בגמ' בתענית (כה:) ירד ר' אליעזר לפני התיבה ולא נענה וירד ר"ע ונענה. יצאה בת קול ואמרה לא שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אין מעביר על מדותיו.

והקשה הגרישראל סלאנטר א"כ ר"ע גדול מר"א בזה שהוא מעביר על מדותיו ובעל מדות טובות, ואיך אמרה בת קול שאינו גדול מר"א. וביאר שבודאי לא היה הבדל בעצם המדות בין זה לזה. אלא שר"א היה מתלמידי ב"ש שסוברים שהאדם צריך להתנהג בקפדנות, ואילו ר"ע היה מתלמידי ב"ה שסוברים שהאדם צריך להתנהג בענוה ולהעביר על מדותיו, וכיון שהוא מעביר על מדותיו, לכן מדה כנגד מדה, הוא נענה, ור"א אע"פ שלא היתה עליו שום תביעה, בכל זאת לא נענה. (ע"פ שיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ תשלב ל"ח).

נמצינו למדים שגם לתפילה מועילה מדה זו ובפרט שאנו רוצים שתתקבל תפלתנו, ושלא ידקדקו עמנו בדין.

לשארית נחלתו

וראיתי בספר שיחות מוסר ושל הרב חיים שמואלביץ זצ"ל (מאמר ל"ח תשל"ב) הגמ' (ר"ה י"ז.) מספרת, רב הונא בריה דרב יהושע חלש, על רב פפא לשיולי ביה. חזייה דחליש ליה עלמא, אמר להו: צביתו ליה זוודתא (הכינו צידה לדרך ותכריכים). לסוף נתרפא וכו'. אמרו ליה: מאי חזית, אמר להו כן היה שנקנסה עלי מיתה, אמנם אמר הקב"ה הואיל ואינו מעמיד על מדותיו לא תדקדקו אחריו. הרי אף לאחר שנקנסה עליו מיתה והוא גוסס וכבר עלה לב"ד של מעלה, הועיל לו זה שהיה מעביר על מדותיו להשיבו לתחיה. אמנם צריך לזה תנאי והוא כדאיתא שם אמר ר' אחא בר חנינא אליה וקוץ בה (דבר תנחומים יש כאן אבל יש בתוכו דבר קשה שאינו שווה לכל) "לשארית נחלתו" (מיכה ז, יח) ולא לכל נחלתו, למי נושא עוון למי שמשים עצמו כשיריים, דהיינו, כמו שהשיריים אינם נחשבים, כך גם הוא אינו חשוב בעיניו ואינו מתגאה. ואמר הרב שנראה כוונת רב אחא בר חנינא מוסב על תנאי שזה בא מחמת ענוה ואז זוכה לכך שהקב"ה "נושא עוון", אבל אם מעביר על מדותיו מטעם אחר, אין בו את הסגולה שיעבירו על כל פשעיו.

מסופר על ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב שהיה מצבו דחוק מאוד בפרנסה והיו לו תפילין שירש מאבותיו שהיו יקרות מאד ובעלות ערך גדול, ותמיד היתה אשתו מציקה לו שימכור את התפילין (ויקנה אחרים) ותהיה להם פרנסה ברווח, אך הוא לא שמע לה בשום אופן. פעם אחת לא היה בעירו אתרוג וכל מה שעשו להשיג לא הצליחו. לפתע בא אדם עם אתרוג מהודר מאד ואמר לרב שאם יתן לו את התפילין יתן לו האתרוג, בסופו של דבר הסכים הרב והחליפו ביניהם, אותו האיש נתן לרב את האתרוג והרב נתן לו התפילין. שאלה אשתו אותו מהיכן היה לך כסף לאתרוג וסיפר לה שנתן את התפילין, ומרוב כעסה לקחה את האתרוג וזרקה אותו בכח ופסלה את האתרוג. אמר ר' יחיאל: הקב"ה צוה לקחת אתרוג וגם צוה להעביר על המדות, ולא כעס עליה אע"פ שהפסיד גם את התפילין וגם את האתרוג. (משנת המגיד מזלאטשוב ח"א עמ' שפה אות לז).

גבורתו של אבנר בן נר

וכן מצינו בנביא (שמואל ב פרק ג) שכאשר נפטר שאול, הלך אבנר והמליך את בנו איש בושת למלך, ודוד היה מולך בחברון, ואח"כ כאשר העליל איש בושת עלילה על אבנר, הלך אבנר ואמר שהוא ישלים עם דוד וכו' ועשה עמו שלום ושלח אותו, אח"כ בא יואב בן צרויה ואמר לדוד מדוע שלחת אותו (היות ורצה להרגו, כי הרג את עשאהל אחיו) ורדף יואב אחריו והרג את אבנר ודוד לא ידע.

ומובא במדרש (ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רפה) שבאותה שעה יכול היה אבנר בן נר להרוג את יואב ולנקום את נקמתו, כי ראה איך הדם שלו שותת ועוד כמה רגעים הוא ימות, לקח את יואב ושם אותו בין שתי ידיו, ואילו היה לוחץ את ידיו היה הורג את יואב, אך בכל זאת ויתר ואמר איך אעשה הרעה הזאת שלא יהיה שר צבא לעם ישראל כמוהו, והעביר על מדותיו ועזב אותו וכו' פלא עצום.

ומסופר על ר' סעדיה גאון שהלך עם משרתו לאיזו עיר רחוקה והתאכסן אצל איזה אדם מכובד והרב אמר למשרתו שבשום אופן לא יגלה לו שהוא הרב סעדיה גאון. בעל הבית חשב אותם לשני עניים אמנם כיבד אותם וכו'. באותו יום נעלמו לבעה"ב שתי כוסות של זהב וחשד אותם, וראה מי יותר מכובד משני העניים ואמר כנראה זה הגנב הראשי, והתחיל לצעוק ולומר גנבים, תחזירו את הכוסות והם טוענים שלא לקחו, ואותו בעה"ב התחיל להכות את הרב מכות חזקות ונאמנות, אזי המשרת כאב לו מאד ואמר לרב אגלה, הכוונה אגלה שאתה הרב, והרב אומר לו לא תגלה, ובעה"ב חשב שהוא אומר לא לגלות היכן הכוסות, והוא מכה יותר חזק ולבסוף רחמו מן השמים ובא אחד ואמר שמצא את הכוסות בזבל, ובעה"ב ביקש מחילה והרב מחל לו מיד. וראינו שבשום אופן הרב לא רצה להנות מכתרה של תורה והעדיף לקבל את המכות, העיקר להתנהג במידת הענוה.

המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו

בבית מדרשו של הרש"ש בעל ה'נהר שלום' זי''ע, מכר פעם גבאי בית הכנסת בשגגה מקום מכובד אחד לשני עשירים, וכאשר נודע דבר הטעות ניסו לדבר על לב הרוכשים שאחד יוותר על מקום זה לטובת חבירו, אך שניהם ענו עזות כדרכם של עשירים ולא הסכימו בשום אופן לוותר על שלהם. בליל ראש השנה היה בית המדרש ריק במקצת, ולכן הצליחו להסתדר ולמצוא מקום מכובד אחר לאחד מן הקונים, אך כולם ידעו היטב שמחר לתפלת שחרית לא ימצאו להם פתרון, ועתיד להתפרץ בביהמ''ד מחלוקת גדולה. בלילה חלם אחד מן הרוכשים והנה הוא רואה עגלות משא מרהיבות ביופי עוברות לידו, ומלאכי רחמים מנהיגים את העגלות באור פנים, ניגש העשיר לאחד המלאכים ושאלו מאי האי, השיב לו המלאך, שביום הזה עוברים כל יושבי תבל לפני בית דין של מעלה, וזה עתה מוליכין את הקרונות שנבראו מהמצוות ומעשים טובים שעשית בשנה זו לפני הבית דין כדי לשקול מעשיך. לא עבר זמן רב ולפתע התחילו להוליך קרונות שחורים ומלוכלכים, ומלאכי חבלה עומדים על גביהם ומנהיגים אותם, והסבירו לו, שהם מביאים את העגלות לפני ב"ד של מעלה כדי לפסוק בדינו, מיד התלווה אליהם עד שהגיע למושב הבית דין, שם ראה שמעלים את המצוות ומעשים טובים בכף מאזנים, וכנגדו נותנים את העבירות אשר מיד הכריע את הכף לרעה רח"ל, מיד רצה ראש הב"ד לפסוק את דינו למיתה, אך אז הופיע מלאך מליץ של רחמים, ושאל מדוע לא ישקלו לו גם את היסורים שהתייסר הלה במשך השנה, ואכן נתקבלה טענתו, ולפתע הובאו עגלות משא של יסורים וצרות שסבל במשך כל השנה כולה והעלו גם אותם על כף המאזנים, אולם גם אלו לא הצליחו להכריע לגמרי את המשקל לטובה ונשאר בספק השקול, ונסתפקו הדיינים כדת מה לעשות, נענה אותו מלאך שיבדקו במעשיו אם במשך השנה העביר על מידותיו ולא עמד על שלו, וזה יכריע את הכף לטובה, מיד ראה איך שגרם המלאך לגבאי של הביהמ"ד לטעות ולמכור את מקומו גם לחבירו, וכל מטרת הטעות היתה לנסות ולבדוק אותו אם יוותר ויעביר על מידותיו, וממילא יוכלו לפסוק את גזר דינו לטובה, ותיכף בראותו כי כן התחיל לצעוק באמצע שינתו "הנני מוותר על מקומי! מוותר אני על מקומי בלב שלם!'', ובזאת קם באמצע הלילה ורץ אל הגבאי, ואמר לו, שהוא מוותר על מקומו ומוכן הוא ומזומן שיעמידו אותו במקום הגרוע ביותר בכל בית המדרש.

והגם שאותו אדם זכה לראות בעיניו עד כמה משפיעה מדת הוויתור, ומכוחה הצליח להכריע את הכף לטובה, מכל מקום גם במקום הסתר פנים ואין אנו יודעים עד מה, עלינו להתבונן ולחשוב אולי אנו עומדים כמצבו של אותו איש ובוויתור קטן זה נזכה לשנה טובה ומתוקה. כי מדרך העולם הוא שכאשר נדמה בעיני האדם שפלוני יורד לחייו, ולפעמים אף יש לו טענת צדק ודברים הניכרין שבכוונה תחילה הוא יורד לחייו, או אז יתמלא עליו טענות כרימון, ובשנאה הבוערת בלבו ילבה את אש המחלוקת ואולי אף ינקום בו, ונעשים שונאים גמורים זה לזה, וכל זה מפני שעמד על שלו ולא הסכים להעביר על מידותיו. אולם החכם עיניו בראשו, ועליו לדעת שיתכן שבמעשה זה חרץ את משפטו לטוב, ואם יוסיף לחשוב שניסיון הוא לו מן השמים לראות אם יעבור על מידותיו, בכך יוכל בקל לשכך את כעסו ולהתאפק מלעורר מדנים ביניהם, רק ימחל ויסלח אף למי שחטא כנגדו.

סגולה שאפשר לזכות על ידה להיות זכאים בדין, והוא שיהיו ישראל באחדות, כולם יחד

וכידוע ישנה סגולה שאפשר לזכות על ידה להיות זכאים בדין, והוא שיהיו ישראל באחדות, כולם יחד, ולא יהיה ח"ו פילוג בעם. והנה במילה "כולכם", יש מעלה, ויש חסרון, המעלה היא שיש אחדות בישראל כאיש אחד בלב אחד. אבל החסרון הוא, כמו שכתב רש"י בפרשת דברים (א, כב) על הפסוק "ותקרבון אלי כולכם" וגו'. פירש"י בערבוביא - ילדים דוחפים זקנים, וזקנים לראשים וכו'. לכן צריך לומר שגם כשישנה אחדות, צריך שכל אחד יהיה במקומו, גדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו.

וזה שאמרו חז"ל "אתם נצבים היום כולכם" - זה יום ראש השנה - כדי לזכות בדין צריך תנאי של "כולכם" שתהיה אחדות ואהבה אחד לשני. אמנם צריך להיזהר שלא מחמת זה לא יבדילו בין גדול לקטן, לכן אמר הפסוק עוד תנאי ־ ראשיכם לבד. ושוטריכם לבד. ועי"ז יוכלו לזכות בדין.

וכידוע שאין דומה יחיד העושה תשובה לבדו, לצבור שעושה תשובה. משל ליושבי עיר אחת שהשר הלווה להם ממון הרבה וירדו מנכסיהם מחמת דליקה שפרצה אצלם, והיו כולם חרדים על דבר ההלוואה שלקחו מן השר מהיכן יחזירו אותה החליטו ללכת ולפייס את השר במתנות, היה ביניהם פיקח אחד ואמר להם תלכו כולכם יחד ותתנו לו מתנה יפה וגדולה, כי במתנה של כולכם יחד יש במה להתכבד ואז יתרצה לכם, אבל אם ילך כל אחד לבדו ויתן מתנה בפני עצמו, לא תהיה לה ערך. אמנם אע"פ שתשובת הרבים חשובה, אל יסמוך האדם על זה ויאמר חברי יזכוני, וימנע בגלל זה מתשובה כדבעי. ואמרו על זה משל לחבורת סוחרים שנסעו לקנות ולמכור סחורה יחד, וסכמו ביניהם שמתחלקים בהוצאת הדרכים, היה ביניהם סוחר אחד עני אשר אין לו מאומה, וכאשר היה עמהם לקחו אותו אתם לבתי מלון ולבתי קפה ומשתאות והיה שמח, אמרו לו חבריו טיפש מה אתה שמח כ"כ הרי הם הולכים כל אחד לביתו אחרי שעשו עסקים יפים ורווחים טובים, ואילו אתה לא עשית כלום, ואע"פ שעתה יש לך במה לשמוח בדרך, אבל אח"כ כל אחד יקח את שלו ואתה תשאר בלא כלום.

והנמשל הוא בעניננו כי הרחמים שזוכים להם מכח הצבור, יכולים לעזור רק בעוה"ז, אבל מה יהיה עמנו לעוה"ב, שם כל אחד יטול את שלו בלבד, ומי שלא הכין מה יאכל.

כל אחד ישתדל בעד חבירו, שאם לא כן יתפס בעבורו

שואל האור החיים הקדוש (דברים כט, ט) כיון שאמר אתם נצבים היום כלכם מדוע הוצרך לפרט "ראשיכם שבטיכם"..., ומסביר כי כוונת משה רבינו ע"ה הייתה להכניס את כולם לערבות ואחדות, וכל אחד ישתדל בעד חבירו, שאם לא כן יתפס בעבורו, שכל אחד מתחייב לפי היכולת שבידו, כי מי שבידו למחות על כל העולם נתפס בעד כל העולם, ומי שבידו למחות רק באנשי עירו נתפס על אנשי עירו וכו'.

וכאשר האדם בפחד הוא רוצה להתאחד עם כולם ולאזור כח מכולם, ובפרט כאשר נצבים לדין אז נמחקים ומתבטלים כל הבדלי הדרגות של "ראשיכם שבטיכם" וכו' וכולם שווים לטובה.

ואז ושבת עד "ה'" אלהיך, ובכח התשובה והאחדות מהפכים מידת הדין לרחמים, שם הוי"ה.

וצריכים להתייצב כולם באחדות אחת, לכן אמר "כלכם", שלא יהיה כל אחד לבדו.

עשר דרגין שבישראל כנגד עשר ספירות דקדושה, מהאדם המרומם ביותר עד השפל ביותר שכלם נצבים בר"ה למשפט

אם ישראל באחדות, אין המקטרג שולט בהם. והמליץ האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת זצ"ל (אמרי אמת שלח תרסט פ ע"ב) על כך את הכתוב (שיה"ש ד, ז): "כולך - יפה רעייתי, ומום אין בך" וכמאמרו של הגאון חיד"א זיע"א (כיכר לאדן אבות פרק ב מ"ד): כלל ישראל כולו צדיק, כלל ישראל כולו גאון, כלל ישראל כולו קדוש, ואם האדם נכלל בו ואינו מוציא את עצמו מן הכלל, הריהו מוגן, וכתב בספר תשואות חן (דרוש החסד ד ע"ב) , שהקפידו רבותינו ז"ל על כל התפילות ובפרט בתפילת הימים הנוראים שתהיה באהבת שלום בין איש ובין רעהו, לשתקובל תפילתם, שאז השטן אומר, מי כעמך ישראל שהם כמלאכי השרת, שאין בהם קנאה ושנאה.

ועל כן, אין להמתין עד לערב יום הכיפורים כדי להתפייס למחול ולסלוח. אלא רצוי להתפייס להשלים ולהתאחד עוד לפני ראש השנה הבא עלינו לטובה.

ונאמרו עשר דרגות בעם ישראל שהם: ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושטריכם, כל איש ישראל, טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך, עד שאב מימיך (דברים כט, ט-י). וזה מרמז על עשר דרגין שבישראל כנגד עשר ספירות דקדושה, מהאדם המרומם ביותר עד השפל ביותר שכלם נצבים בר"ה למשפט, .וזה מתחיל מחוטב עציך, רמז לט"ו באב שאז הפסיקו לחטוב עצים למערכה, עד שואב מימיך שזה ניסוך המים ביום הושענא רבא, וס"ה הם ס"ח ימים, כמנין "חיים" שבהם גוזרים חיים לאדם. (ע"פ צמח דוד לבעל הבני יששכר פרשת נצבים).

"כולכם" לפני ה' אלהיכם שהכלל ישראל הם יחד לפני ה', כי על הכלל ישראל אי אפשר למצוא שום שמץ ודופי, ויעזור ה' לכלל ישראל יחד

ביאור נפלא על דרך הדרוש, אמר הגאון מהרא"ץ בריסק, והקדים לזה ביאור למסורה ממור חמיו בעל הספר "קול אריה":

כתה בעל הטורים (במדבר כג, יג) איתא במסורה שתי פעמים "וְכֻלֹּו". א. "אפס קצהו תראה וכלו לא תראה וקבנו לי משם" (במדבר שם). ב. "וכלו מחמדים" (שיר השירים ה, טז).

ופירש, שהנה אם יביט האדם על כללות עם ישראל ימצא כולו יפה ומום אין בו, ולא ימצא מקום אשר תחול בו קללה, כי כולו מחמדים, אבל על כל אחד ואחד בפרטות אפשר למצוא חסרונות, כי אחד אינו בעל צדקה, והשני אינו תלמיד חכם, והשלישי אינו ירא שמים, והרביעי אינו עניו, והחמישי אינו עוסק בצרכי צבור. ובקיצור, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ) על כן על פרטיות ישראל יכולים למצוא מקום שתחול עליהם קללה חס ושלום, אבל על כלל ישראל אי אפשר לבקר מומים, שהרי כולו נאה.

זהו שאמרה המסורה, אפס קצהו תראה, שאם תראה רק קצהו וחלקו של העם, אז תמצא בהם חסרונות, ועל ידי זה תוכל לקללם, אמנם - כולו, לא תראה, שעל כלל ישראל לא תמצא שמץ ודופי, והטעם משום שכולו מחמדים.

אומר המהרא"ץ בריסק לפי זה יש להמתיק את דברי הזוהר הק' שבו פתחנו.

"אתם נצבים היום כולכם" היינו בראש השנה, והיאך תוכלו להתייצב לפני ה' ליום הדין בראש השנה, רק כאשר תהיו כולכם לפני ה' אלהיכם שהכלל ישראל הם יחד לפני ה', כי על הכלל ישראל אי אפשר למצוא שום שמץ ודופי, ויעזור ה' לכלל ישראל יחד. (דרושי מהרא"ץ בריסק ח"ב פרשת נצבים עמ' רלד).

ר"ה. המלכת הי"ת עלינו ואח"כ כיפור

שנה שלימה הלכה אל מחיצות העבר, יכולנו לנצל אותה, אך בזבזנו אותה בלי אחריות ואנו אין לנו אלא להעתיר רחמים מבעל הרחמים ולבקש מלפניו סליחה ומחילה.

ולכאורה יש כאן פלא גדול שבמקום שראש השנה יהיה ליום "סליחה ומחילה", אנו אפילו לא מזכירים כלל חטאים ועוונות, הציר המרכזי של ראש השנה הוא "מלכויות" - המלכת הקב"ה למלך על העולם: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך" "ומלכותו בכל משלה" (תהילים קג, יט). ואף חותמים בכל תפילה: "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזיכרון". כי זהו תוקף קדושתו של יום ראש השנה.

לעומת זה יום הכיפורים הוא אשר נקבע כיום חשבון הנפש כמאמר הכתוב (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", הרי לכאורה הסדר היה צריך להיות הפוך, תחילה צריך האדם לטהר את עצמו, לשוב בתשובה שלמה ולהמליך את ה' על עצמו, ורק אח"כ בהיותו נקי וטהור יכול הוא להמליך את ה' על העולם כולו. ומדוע הקדימו את ראש השנה ליום הכיפורים? ואפשר לבאר הדברים על פי דברי הזוהר הקדוש (פרשת פנחס ח"ג דף רלא ע"א) על הפסוק: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, מחוטב עציך עד שואב מימך". וכתב בזוהר הקדוש: אתם ניצבים היום - היום הוא יום הדין של ראש השנה. משל למה הדבר דומה, לבני אדם הנוסעים באניה ויש בתוכם כל סוגי האנשים, מלכים, שרים, עשירים ופשוטי עם, כל אחד יודע ערך עצמו ואת ערך זולתו, איש איש כפי דרגתו ומעמדו. כל זאת בעת רגיעה, אבל ברגע שקמה רוח סערה, האניה עומדת להשבר וכולם בסכנת נפשות, או אז כולם נעשים שוים, קטן כגדול, ואיש לרעהו יעזורו בלא הבדלי מעמדות, כאחים לצרה אחת. כך גם כאן, בשעה שמתייצבים לדין לפני מלך מלכי המלכים, בשעה זו עלינו לעשות הכל כדי לבטל את כל המחיצות בין קטן לגדול, עד שימחקו כל ההבדלים בין ראשיכם, שבטיכם וזקניכם לבין כל איש ישראל, כדי שכולם יהיו שווים לטובה.

לפיכך אנו פותחים את הימים הנוראים דווקא עם המוטיב של המלכת הקב"ה למלך, כי הרי אין מלך בלא עם, ולשם המלכתו של הקב"ה עלינו להתאחד ולהתלכד כעם בכדי שנוכל להמליך את הקב"ה למלך, ורק לאחר שאנו חלק מעם מאוחד ומלוכד באפשרותנו לבקש מהקב"ה סליחה ומחילה.

כשהיהודי שב אל השם יתברך, אזי הקדוש ברוך הוא יצילהו מאויביו ־ אלו המקטרגים

רמז נפלא (דברים כג, טו) להצילך ולתת אֹיביך לפניך ר"ת אלול, שבחודש אלול כשהיהודי שב אל השם יתברך, אזי הקדוש ברוך הוא יצילהו מאויביו ־ אלו המקטרגים, וכשיכנעו המקטרגים גם אויביו נכנעים לפניו, כידוע. (שותא דינוקא פרשת כי תצא).